יום שני, 22 בדצמבר 2014

סאפורי

הבלוג הזה הוקם בדיוק בשביל מקרים כאלו: לפרגן למסעדות חדשות ומשובחות בירושלים. אם תרצו, זו הציונות של פוסט קיץ 2014. ועל מנת לעשות ציונות כמו שצריך, התארחה בבלוג שרה העצני כהן, יושבת ראש תנועת ההסברה 'ישראל שלי', שתסביר לכם מסעדה טובה מהי.

לאדם בחייו יש כמה חלומות. חלום אחד שלי הוא להיות בביקורת מסעדות. ובכן, בשבוע שעבר החלום התגשם בזכות עדי, ובזכות מסעדה נהדרת. התכנית שלי, לדלג על ארוחת צהריים כדי להשאיר מקום בבטן, התגלתה כהימור מעולה.

אפתח בהכרזה: כל מסעדה עם מפות משובצות מקבלת אצלי אוטומטית 10 נקודות. סמל איכות שכזה.
מתיקות אצילית. זה צמד המילים שמתאר את סאפורי, מסעדה איטלקית בלב ירושלים שמעניקה חוויית אוכל ולא רק ממלאת את הבטן. בסאפורי (באיטלקית: טעמים) העיצוב פשוט, מדויק וחמים, הצוות מיומן ונחמד והאוכל- תענוג.

העיצוב והמעדנייה שבדרך (ע"ע שמועות)
אני שונא פלצנות, הכריז משה, בעל המקום שבא לשבת איתנו בהמשך הערב. בחור מדליק, שאפתן ופשוט. מדברים על האוכל, על העסקים, על ירושלים, קצת פוליטיקה (איך אפשר בלי?) ותכניות לעתיד. האמת? מקום לא פלצני. זו כבר אמנות: ליצור מקום עם סטייל, אבל כזה שלא מתנשא עליך.

פתחנו בשלוש מנות ראשונות: ארנצ'יני, פולנטה וארטישוק.

טיפ מספר 1: אל תוותרו על המנות הראשונות.

הארנצ'יני, מנה מפתיעה של כדורי ריזוטו פריכים במילוי גבינות ועשבי תיבול, על מצע יוגורט קרמי. לא פחות טובה- מנה שנקראת 'פולנטה'. פיטריית פורטבלו עם ביצה עלומה מעל, על מצע קרם תירס. מעדן. וגם הארטישוק המטוגן שלווה במטבל פלפלים משובח עשה את העבודה (השמועות אומרות שבקרוב ניתן יהיה להגיע ולרכוש בנפרד את המטבלים ושאר ההפתעות שהמקום מציע). היתרון בביקורת מסעדות הוא שאני פתאום יכולה לטעום מנות שמעלם לא הייתי מזמינה - והפלא ופלא, לגלות שהן מעולות.

הגענו למנות העיקריות. הזמנו שתי מנות והמארחים חשבו שאנחנו צריכים לטעום עוד שתיים. הם צדקו. ריזוטו גינה- מעולה. חגיגת טעמים של דלורית, פרמז'ן ואפונה במרקם מושלם. גם פסטת "בלרינת יער" היא מנה כיפית לחובבי הפסטות ועשויה בקפידה - בלי קמצנות על החומרים ועל ההרכב. מגוון פטריות, ארטישוק וצנוברים ברוטב חמאה ושמן זית. יופי של פסטה.

איך עושה בלרינה?
בהמשך הוציאו עבורנו ניוקי ופיצה. אני מעולם לא מזמינה ניוקי או פיצה במסעדות. ניוקי ידוע אצלי כמנה שלא יורדת גם אחרי יממה ופיצה זה סתם. אז זהו, שגם בזה הפתיעו אותנו. הניוקי היה אוורירי להפליא, ניוקי תפוחי אדמה במתכון ביתי סודי, עם מגוון ירקות אנטיפסטי מוקפצים בשמן זית. מנה משגעת. הפיצה היתה "פיצה ירוקה" - בלי רסק עגבניות, עם קרם תרד וגבינות נהדרות, על בצק דק-דק. גם הפיצה ממש לא אכזבה.

הנה טיפ מספר 2: אל תוותרו על האחרונות!

למרות שכמעט לא נשאר לי מקום בבטן, קינחנו בטארט קרם פטיסייר עם גלידת ג'ינג'ר (הום-מייד!) ונגיעות פירות יער. מנה מושקעת ומהממת הכוללת שילוב מרענן של מתיקות וחמיצות, ובצק חמאה טעים טעים... הקינוח השני היה מאפה קרמל ותפוחים, גם מנה מענגת ועשויה היטב - לאכול חם חם.

טארט וסורבה - הום מייד מלמעלה עד למטה
אז מה היה לנו? ת'כלס היה וואו: בעל בית מהמם, אוכל נפלא ועיצוב כייפי. חוויית אוכל, כבר אמרתי?

לדף הפייסבוק של סאפורי
מסעדה איטלקית ומעדניה
רח' קרן היסוד 38 ירושלים
טלפון : 02-5617638
כשרות: רבנות ירושלים

יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

לה בוקה


האם מסעדה דרום אמריקאית נחשבת למאכלי עדות? הבאנו את יעל (יולה) גנדמן, לבדוק ולחוות את דעתה על כמה מנות לא רגילות במסעדת לה-בוקה המשובחת.

לה בוקה, שוכנת לה גבוה במעלה המדרגות, משקיפה לה על עמק רפאים, בליווי אחלה חימום לערב חורף קררר... עושה רושם שהולך להיות לנו בילוי מהנה במסעדה איכותית בסגנון דרום אמריקאי.

דבר ראשון כוס יין! גם פותח תיאבון וגם מחמם את האווירה. יין אדום - שיראז - בהחלט עשה את העבודה - עם טעם עמוק שליווה מצויין את האוכל לאורך כול הסעודה.

בכול מנה פגשנו הפתעה נעימה ובלתי צפויה. התחלנו עם לחם עם עגבניות מיובשות, חצילים וטחינה שקיבלנו על חשבון הבית - כיף להרגיש שמפרגנים לך J... בלטו לטובה החצילים החמצמצים הקלויים, אבל כפי שיסתבר לנו בהמשך, שווה לשמור מקום לאוכל עצמו.

האקווריום המקומי האהוב על עורך הבלוג אשר מצדו השני יופי של פינת נטילת ידיים

למנות ראשונות הלכנו על טאפאס וכבד אווז. כשאומרים לי טאפאס, אני חושבת על סלטים מרוקאים מקופסא וזה גורם אוטומטית לפחות בתת מודע ל"אני האשכנזיה" שלי להתכווץ ברתיעה קלה. בלה בוקה, קיבלנו מנות בשר קטנות וטעימות שהוגשו חמות והוסיפו לגיוון. הכי יאמי היה הצ'וריסו - לא חריף מידי (שוב האשכנזיה זוקפת ראש...) עם טעם קצת חמצמץ מתקתק, אליו התלוו גם שני קבבונים חביבים. כפי שאמרתי, יאמי!

השלימו את הטאפאס גם חזה עוף בירקות מוקפצים שטעמו קצת אבד בהקפצה, (בכול זאת מדובר בחזה עוף, אז כנראה לא היה הרבה מלכתחילה...) ושעועית אדומה עם בשר טחון. פה היתה באמת הפתעה. המראה, לא לגמרי מלבלב, אבל הטעם..! וואו! חמוץ מתוק פיקנטי, אבל לא מדי! שילוב מושלם.

הכבד אווז היה מעודן - לא שמן מידי, על מצע של לחם המזכיר עצם קדמונית בצורתו, שספג את ניחוחות וטעמי הכבד ותמך בהם באופן פחממתי שכזה – פשוט תענוג. אה כן, היה גם סלט חסה עם חמוציות בצד ברוטב וינגרט - אכן מרענן את החייך בין ביס לביס, ומשאיר מקום למנה הבאה.

לאור גודלן של המנות הראשונות, הסתפקנו במנה עיקרית אחת והלכנו על מדליוני בקר. מנה שווה לרוב בכול מסעדה, וגם לה בוקה לא איכזבה. הזמנו מידת עשייה מדיום והמדליונים שהגיעו היו בהחלט רכים ונימוכים בפה בשילוב הפירה הקצת שגרתי. הרוטב שליווה אותם היה מאוד טבעי ויחסית נוזלי ככל הנראה על בסיס יין.

חבל רק שלא הגישו את האוכל על מחבת חמה, כי הוא התקרר מהר. או שאולי זו אני שמדברת הרבה? כנראה מומלץ להתרכז באוכל לקבלת אפקט מקסימלי... אבל יותר כיף לדבר עם עדי אז זה היה שווה את זה (הערת העורך: אני די מבסוט מפינת החנפנות שמופיע בכל פוסט).

לסיכום, לה בוקה - 4 כוכבים פלוס, הצליחו להפתיע אותי, אם כי לא בטוח שהייתי מעזה לטעום אם הייתי הולכת רק על המראה. המסקנה - אל תסתכל בקנקן. לפחות לא רק...

לאתר המסעדה ולדף הפייסבוק.

יום שבת, 15 בנובמבר 2014

תמול שלשום

בעיה. בלוג מסעדות ירושלמי שעוד לא ביקר בתמול שלשום, אולי המסעדה הכי ירושלמית שיש. אז החלטנו לפתור את הבעיה בסטייל, ולהביא איתנו את הסופר-סופרת והמשהו-משוררת, גילית חומסקי, אשר שוהה בעיר במסגרת כתיבת ספרה הבא עלינו לטובה. 

(לפני שמתחילים, המלצת העורך: שימו את השיר הזה שיתנגן ברקע. הוא גם השיר שהתנגן ברקע בזמן שהכותבת גילתה את עצמה כמבקרת מסעדות)

**

המסעדה הזו מוכרת לי.

גם האיש מולי מוכר לי באופן חשוד.

במילים אחרות, ברוכה הבאה לתמול שלשום.

פתחי דברים

ב-1994, השמועה על מסעדה חדשה שהיא גם חנות ספרים הגיעה עד ערי המרכז (ככל הנראה באמצעות משואות על ההרים). הייתי נערה, ודברים עוד היו עצמם ולא קלישאות. ותמול שלשום היתה השילוב המושלם של ירושלים וספרים ואוכל וגשם. הגעתי לכאן במיוחד, בשני אוטובוסים. התכרבלתי על ספה, עם "גדילי עלים" של פטריק ויט (הסתר פנים דאלוהי הבחירות האקראיות), ושתיתי שתייה מיוחדת ומופלאה שמעולם לא שתיתי כמוה קודם לכן. היום היא ידועה בכינויה "שוקו מקופלת".

פה ישבנו
עשרים שנה אחרי אותו השוקו, הנה אנחנו. קצת משונה לכתוב ביקורת על מסעדה שנולדה לפני המלצרים. אבל אני אוכלת ספרים והוא אוכל הכל, אז אולי זה בכל זאת הגיוני.

עיר ומלואה

חזרה למקום שצרב זיכרונות נעימים היא תמיד קצת מפחידה. אבל כבר בכניסה מתברר שזה עדיין עובד. הבניין העתיק מרגש כמו שקיעה בפעם האלף. הספרים חברים כאילו אין קינדל בעולם. הזוג בשולחן ליד, חצאית וכיפה וצעיף, עדיין מנהל את אותה שיחה נצחית, בתולית ומתוקה.

פחות מתוק: רבע שעה לתוך האירוע מתברר, שהאיש מולי שכח פרט חשוב שקשור אלי. אני האישה שזוכרת איזה שוקו היא שתתה לפני עשרים שנה, למען השם. גם את נטיותיו הקורניבוריות זוכרת. אני מזמינה בשמו תבשיל בסגנון נמסיס. צמחוני. עם בורגול. לעצמי אני מבקשת יין חם. לפני שנים שתיתי אותו כאן בפעם הראשונה, ומאז אני מחפשת אותו בכל מקום. שנים של שלטון הסיידר-חם-עם-קינמון הפכו אותו לנדיר. אבל כאן, כאמור, הזמן עומד.

(דבר החנפן: לא יגישו לך אלכוהול כי את לא נראית בגירה! דבר השופטת: לא עבד. הבורגול נשאר).

אני מרגישה בבית. קראתי כאן וכתבתי כאן. בא לי לקרוא ספר. אני שולפת בנחת עמוסוז קדמוני ומיד נקראת חזרה לדגל. אלהים אדירים, שכחתי כמה האיש הזה מורעב תמידית. ובכן, אוכל.

אלו ואלו

לזכות המנות הראשונות חייבים לומר: אין שם שום דבר שמזכיר את שממון התלבושת האחידה של התפריטים. חציל בטחינה, פוקאצ'ה ואחיהם הרוחניים לא גרים כאן. מי שכן נוכחת היא קציפת גבינת גורגונזולה, שהזמנתי בהחלט. אני אוכלת מילים, וקציפה זו מילה נהדרת. גורגונזולה, לעומתה, מסתורית ומפתה. אוכל צריך להיות בעל שם נימוח. גם הצורה חשובה, רצוי שיהיה עגול ואדום. אין הרבה כאלה, למרבה הצער. בעיקר ענבים ואוכמניות. הבחירה הפונטית מתגלה כמוצדקת -  זה טעים.

בצד השני של השולחן נטעמים גלילי לחוח עם קציפת עגבניות וגבינת פלפלים. בהתחלה אני נגד – המילה "לחוח" נשמעת לי לא חוקית. רגע לתוך הטעימה אני מגלה הפכפכות מרשימה, בעיקר לנוכח גבינת הפלפלים הנהדרת (והאדומה!). אני חושבת מחשבות מגונות על עציץ הפלפלים שהשארתי במרפסת, בביתי במרכז. שרשמית אני עדיין גרה בו. כלומר יש שמועה שאני לא באמת גרה כאן במסעדה. זה מתעתע, אני אוכלת לאט. מדי פעם אני מציצה בחשש באיש מולי, אבל הוא נראה די רגוע. משהו הוא בכל זאת זוכר. הבורגול נשאר. הזוג לידינו, חצאית וכיפה וצעיף, מזמין קינוח. וחשבון. ומשכנתא. ופורש לפנסיה ועובר לגור בגליל. אני בשלה למנה עיקרית.

בדמי ימיה

למנה עיקרית אנחנו אוכלים פחמימה מנחמת.

פתוח סוגריים: אוכל הוא כליא ברק של קלישאות, ומכולן אני מתעבת את קלישאת הפחמימה המנחמת. חיבקה אתכם פעם פסטה בצוק העתים? מקרוני הגיע והבטיח שיהיה בסדר? אותו סרוטונין נכסף מצוי גם בביצים, למשל. אבל אף אחד לא מתפייט על חביתה מנחמת. "מנחם" באוכל פירושו בצק שמנוני. למה בעצם? סגור סוגריים פתח תפריט.

מתוך אלבום "דברים שלא אכלנו אבל הופיעו בגלריית התמונות באתר המסעדה"

רק שהגשם. והלילה. והיין החם ואיכשהו בכל זאת. בקיצור אין דרך אחרת לנסח את זה, הזמנתי קרפעלך. והם היו חמימים ומתוקים ומצוינים. והרגשתי , נו - אם יש חדי קרן, יתכבדו ויבואו. אני יושבת בתמול שלשום בערב גשום ומנוחמת על ידי פחמימה. ועד לפני רגע אפילו לא הרגשתי זקוקה לאיזו נחמה.

בינתיים, מולי, נקמת הבורגול כושלת. האיש הזה אוכל תבשיל צמחוני של גרעיני חומוס, ירקות כתומים ותפוחי אדמה על בסיס חלב קוקוס וקינמון ובורגול, ומגרגר בהנאה.

עד הנה

עוגת גבינה קפוצ'ינו אפויה מוגשת, בהתראה מוקדמת, עם רוטב מנגו במקום הקלואה הרשמית. העוגה הלבנה ועליה הנהר החלמוני מזכירים תקופות אחרות. ארוחת צהרים, למשל. עם ביצת עין. המערכת נכנסת לסחרור. טעימה ראשונה והכל חוזר למקומו. זו אכן עוגת גבינה, אפויה ומצוינת. אני אוהבת עוגות גבינה.

בעצם, יהיה יותר מדויק פשוט להגיד שאני אוהבת.

עשרים שנה זה הרבה זמן. שום דבר לא כמו שהיה. העיר והספרים והתפריט והאיש, בטח שלא אני. לשוקו מקופלת קוראים היום שוקו-צוללת, וצף בתוכו מרשמלו ורוד. אבל אני עדיין אוהבת את כל אלה. אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את המקומות שקראתי להם בית. וכשאת בבית, ויש לך יין חם ויורד גשם, למי אכפת שאת קלישאה.

לאתר המסעדה.

יום שני, 3 בנובמבר 2014

גוליה

הנהלת הבלוג החליטה שהגיע הזמן להרחיב את גבולות ביקורת המסעדות אל מעבר למרכז העיר. לשם כך הבאנו את מומחה המסעדות העממיות, הלא הוא אבי מאיה, הידוע גם בכינויו הרב קו, על שום היותו רב פעלים, רב ילדים ורב בריח.

אחרי ניסיונות מרובים לתאם ישיבה לארוחת צהריים משותפת הצלחנו לפנות שעה בצהריי היום מהעבודה ולשבת במקום בו חשבנו לאכול, הרצון היה להיפגש במקום שנותן כשרות, אוכל יחודי, גם קצת נוסטלגיה מבית אמא, וגם קרוב למקומות העבודה, אז בחרנו בגוליה מסעדה בוכרית בגבעת שאול (שימו לב: גוליה. לא ג'וליה).

הגענו למקום רעבים ועייפים, חניה מצאנו מיד מה שהוריד את רמת העצבים, ופשוט התיישבנו לאכול, התפריט היה קצת מוכר לי אורז עם.... ועוד אורז עם... ובסוף סגרנו על אורז עם... אני הלכתי על אוש פלאוב, תבשיל אורז עם נתחי בקר וגזר. עדי בחר באוש באחש, אורז עם עשבי תיבול ובשר קצוץ דק-דק. עד שהאוכל יגיע, פינקתי את עצמי בגושגיג'ה, מאפה ממולא בבשר קצוץ טעים ועסיסי. עדי לקח מרק דושפרה, המשופע בבשר וכיסונים ממולאים בבשר, שממש הפתיע לטובה.

מרק דופרה מלא בהפתעות
על הקטע של הסלטים אני בוחר לדלג כי הרי הגענו בשביל האוכל הבוכרי אז העלמתי עין מאיכות ומבחר הסלטים הלא מי יודע מה, ואז כשהגיע המנה העיקרית הבנתי כמה הייתי רעב. האוכל היה משובח וטעים, משביע ואיכותי, נותן כח להמשיך את עבודת היום (הערת העורך: מה בעצם העבודה שלך, אבי?).

אז כשאני שבע ורגוע יכולתי להביט סביבי ולראות את הקירות מקושטים בתמונות ממדינות אוזביקסטן וקזחסטן וכו, אבל כן היה חסר את הכלים היחודים של אותם מדינות ואת המוזיקה המקומית שהיתה אמורה להתנגן בשעת האוכל, ואולי אפילו את הלבוש היפה והססגוני שלהם, אז כשיצאתי שאלתי את עצמי איך אני מגדיר מסעדה כזאת? ואז הבנתי זאת מסעדה של מי שרוצה הפוגה טעימה וקצת אחרת באמצע העבודה.

מי שרוצה לחוות את החוויה הבוכרית באופן יותר מעמיק, מומלץ לעשות זאת יותר בנחת בשעות הערב, גם בהן המסעדה פתוחה.


לאתר המסעדה.

יום שלישי, 21 באוקטובר 2014

ראצ'ה

בהגרלה שנערכה בדף הפייסבוק של המלצה ירושלמית יומית זכו שלושה אורחים לבחור מסעדה אותה ירצו לבקר. הראשונה שמימשה את הזכיה היא הדס פוקס שבחרה את ראצ'ה, המסעדה המדורגת ראשונה במצעד הגולשים של האתר rest. אז הלכנו לבדוק האם כצעקתה.

תמיד ידעתי שאני צריכה להיות מבקרת מסעדות. למה אני מבזבזת את זמני בעבודות משרדיות, כשהייעוד האמיתי שלי הוא לסייע לאנשים להבין מה כדאי להם לאכול? מי כמוני יוכל לעשות זאת בהצטיינות יתרה? מה גם שבעוד הורים אחרים, שאומרים לילדים שלהם שכשיהיו גדולים יהיו רופאים או מהנדסי אטום, אמא שלי תמיד אמרה לי שאני צריכה להיות טועמת יינות. אמנם גדלתי להיות מישהי שלא אוהבת יינות, אבל ביקורת מסעדות זה תחום קרוב מספיק.

לכן, כשעדי פרסם הגרלה ששלושה מהמשתתפים בה יזכו ללכת איתו למסעדה ולבקר אותה, היה ברור לי שאני צריכה להשתתף. גם ללכת לאכול במסעדה, וגם לפרסם ביקורת עליה! מי יודע מי יראה את הביקורת הזו, והרי ראיתי שבמקור ראשון ובכל העיר התפנתה משרת המבקר, וברור שאחרי הביקורת הנפלאה שלי בבלוג הפופולרי הם יפנו אלי וסופסוף יציעו לי את התפקיד לשמו נועדתי! כך, שיתפתי את הפוסט. תחילה הייתי צריכה לעבור את משוכת ההגרלה. שמונה אנשים ששותפים לחלום שלי שיתפו אותו גם כן, ומתוכם רק שלושה יזכו. כסוסת ציפורניים חיכיתי לפרסום תוצאות ההגרלה. הקב"ה היה בעזרי וזכיתי!

קבעתי עם עדי במסעדת ראצ'ה הגרוזינית, מסעדה בשרית ומסורתית. לפני שנה טיילתי בגאורגיה. בטיול בעיקר הסתכלנו על אנשים אוכלים אוכל גרוזיני בעוד אנחנו אכלנו את הלחם הגרוזיני- פורי, ביחד עם פסטה, אורז, פתיתים, ועוד קצת פורי לקינוח. שנה אחרי הטיול, הגיע הזמן שאגלה מה הפסדתי. מההיכרות המוקדמת שלי עם אוכל גרוזיני ידעתי שהוא כולל הרבה אגוזים, חצילים ובשר. ואכן, אלה היו רכיבים מרכזיים באוכל בראצ'ה, יחד עם כוסברה ושלל פיקנטיות. 

המסעדה נמצאת במרכז העיר. עיצוב המסעדה גרוזיני, כולל הריהוט, התאורה, השירותים, הצלחות והסכו"ם, דבר המוסיף מאוד לאווירה ולחווית האכילה. פתחנו את הארוחה עם צ'צ'ה. צ'צ'ה הוא משקה גרוזיני, שלפי גוגל יש בו 50% אלכוהול. בגאורגיה רצינו לשתות אותו אבל לא היינו בטוחים אם הוא כשר, למרות שהגרוזיני שניסה למכור לנו אותו אמר שאין בו ענבים. מסתבר שלא כדאי לסמוך על האנגלית של הגרוזינים כי הוא עשוי מענבים. המשקה טעים, אחוז האלכוהול המרשים לא מורגש. התחלה טובה לארוחה.

החלטנו להתחיל עם שולחן סלטים. הסלטים ניתנים להזמנה בתור יחידים, אבל אנחנו החלטנו ללכת על חצי שולחן הכולל 7 סלטים. בדיעבד גילינו שהמנה מיועדת ל-4 סועדים, אבל הצלחנו להתמודד איתה בהצלחה. הסלטים, בדומה לשאר המנות בתפריט, נקראים בשמות הגרוזינים שלהם. רק סלט הסלק נקרא בשם סלק אדום, מה שמעורר את החשד שהוא לא גרוזיני... לפחות זה היה הסלט היחיד שהצלחנו לומר את שמו. 

פותחים שולחן - סלטים במבט על
המנות הראויות לציון היו גלילות החציל במילוי מחית אגוזים והפריג'אני- שכבות חציל בתערובת אגוזים עשבי תיבול ורימונים. 2 מנות החצילים היו המצטיינות מבין הסלטים, טעימות, לא שמנוניות למרות החציל המטוגן ובתיבול מדויק וייחודי. אלה גם היו הסלטים שהמלצר המליץ עליהם. סלט הסוקו, סלט פיקנטי חם עם פטריות טריות היה מוצלח, וסלט הקירקאז'י- סלט שעועית אדומה עם אגוזים, כוסברה ופטרוזיליה טעים לאוהבי השעועית האדומה שאני לא נמנית ביניהם.

יחד עם הסלטים הגיעו 2 לחמים גיאורגים קטנים (שוטיס פורי) ורוטב גיאורגי כלשהו. הרוטב היה בטעם רסק עגבניות, ולטעמי לא היה אכיל. עדי אכל ממנו בהנאה. הסלטים מגיעים במנות קטנות ועולים 25 שקלים בממוצע. לא משתלם בעיני לשלם מחירים כאלה לצלחת קטנה עם קצת סלק מבושל ואגוזים, או כרוב וגזר עם שמיר, מה גם שרוב המנות לא מיוחדות. בפעם הבאה לא אפתח שולחן, אלא אלך על מנות הסלט המומלצות לפי המלצר שעשה עבודה טובה עם ההמלצות לאורך כל הארוחה.

המשכנו את הארוחה עם מאפה צ'יבוריאקי- הגיעו 2 סהרוני בצק מטוגן במילוי בשר. הבצק היה פריך ומילוי הבשר היה מוצלח. זו הייתה המנה המוצלחת ביותר שאכלנו. התרגשתי כ"כ מהמנה ששכחתי לצלם אותה... יש עוד מנות מאפים מסקרנות בתפריט שאנסה בפעם הבאה שאגיע.

למנה עיקרית, ואחרי שכבר היינו מלאים מהסלטים, הזמנו מנה אחת. בהמלצת המלצר הזמנו שצ'אמדי- קדרת עגל ושזיפים בתיבול גרוזיני.  המנה הייתה טעימה, טעם השזיפים היה חזק, הבשר היה רך והתיבול היה ייחודי. 

לאחר כל האוכל הנ"ל היינו שבעים מאוד, אבל לא רצינו לוותר על קינוח. חבל, כי אחרי הארוחה הטובה הקינוח היה נפילה. הזמנו מנה של בלינצ'ס ממולא באגוזים וסורבה. המנה שהגיעה נראתה טוב, אבל זה היה הדבר היחיד שהיה טוב בה. את טעם הסורבה לא היה ניתן לזהות. שאלנו את המלצרית שאמרה שזה סורבה מנגו. סורבה מנגו צריך להיות צהוב ובטעם מנגו, והסורבה שקיבלנו היה ורדרד בטעם לא מוגדר. כדור הסורבה היה מונח על אגוזי מלך טחונים. לא היה קשר בטעמים, אולי אם האגוזים היו עם מעט סוכר הם היו יותר קשורים. הבלינצ'ס היה סביר, אבל המילוי היה לא טעים. לא ברור לי מה היה שם, אבל אגוזים לא היו. לא סיימנו את המנה המאכזבת הזו. חבל, בהשקעה קטנה ניתן להגיש סורבה באיכות טובה, להשקיע קצת יותר במלית ולהגיש מנה מכובדת.

הקינוח. מעניין שהסורבה נראה צהוב, זה לא היה הצבע שלו.

לסיכום, מסעדת ראצ'ה היא מסעדה גרוזינית נחמדה שעיקר מעלתה באווירה. מומלצת למי שרוצה לחוות את גרוזיה בישראל. כדאי לדבוק להמלצות המלצר כי יש מנות מוצלחות יותר ופחות, והמנות שהוזמנו בהמלצתו היו טובות מאוד.

תודה לעדי על ההגרלה, בזכותך הבנתי שאומנם לאכול במסעדות אני אוהבת, אבל לכתוב ביקורת אח"כ זה פחות בשבילי. אני בחיפוש אחר מקצוע חדש שאפשר לחלום עליו, אשמח להצעות.

יום ראשון, 5 באוקטובר 2014

וולדורף אסטוריה

לא לכולם יש כסף כדי לבקר במלון וולדורף אסטוריה שנפתח לא מזמן בירושלים. בדיוק מסיבה זו, החליט הבלוג לעשות מעשה אמיץ ולבדוק את ארוחות הבוקר המוגשות לקהל הרחב. לשם כך, הובאה שבע רייך, דוגמנית הבית, שמה זה בשבילה עוד ארוחת בוקר יוקרתית?

חלומה של כמעט כל ילדה, לגור בארמון, להיות נסיכה עם שמלה ארוכה ומפוארת, כתר על הראש ומלא משרתים סביבה. בשורה משמחת לכל הילדות החולמות, החלום שלי התגשם! לא עם השמלה,או הכתר, או המגורים... אבל ביקרתי בארמון ושירתו אותי כמו שמשרתים נסיכות.

הכותבת מגלה רוח התנדבות ובוחרת לשמש כפרזנטורית של המלון
מיותר לציין שכשנכנסנו בלט לכל שאנחנו לא משם. התדהמה וההתרגשות על פנינו הזכירו תגובה של ילד המגיע בפעם הראשונה לפארק שעשועים. החל מהקונסיירז' עם המגבעת ועד לרצפות הפסיפס והנברשות מקריסטל. הכל היה מעוצב, יוקרתי ועוצר נשימה.

האמת, שהתלבטתי מה לובשים בכלל למקום כזה. חששתי שנכנס לשם ונראה כמו שני קבצנים שהגיעו למסיבה של המלך. להפתעתי, אורחי המלון שסעדו לידנו נראו רגילים לחלוטין, אנשים רגילים עם בגדים רגילים. בהתחשב בעובדה שהגענו למקום לארוחת בוקר, כנראה לא הייתי צריכה לצפות ליותר מזה (הערת העורך: אמרתי לה!). אווירה נינוחה ורגועה בתוך ארמון יוקרה, מבחינתי השילוב המנצח.

הושיבו אותנו ליד שולחן מרווח עם כיסאות נוחים ויציבים ושירות משורה ראשונה, כשברקע מנגינות נעימות. על השולחן הניחו לנו תפריט בעל מספר מנות עיקריות לבחירה, ואת כל שאר המטעמים הנפלאים יכולנו למצוא במזנון רחב ומגוון כיד המלך. החלטנו ללכת על מה שלא היה נראה רגיל מדי (אומלטים, למרות כמה תוספות מפתות) או חלילה, בריא מדי (דייסת שיבולת שועל, על אף האוכמניות הנלוות אליה), וכך נפלה ההכרעה על שקשוקת תרד וגבינת פטה שהוגשה במחבת חינני בקומפקטיותו וביצים בסגנון בנדיקט, כשבתפקיד הדיקט, משמש נתח סלמון מעושן.

אחד הבופה-ים, אם לא ה... (צילום: אביעד וייצמן)
לאחר טעימה מהעיקריות המיוחדות עברנו אל מזנון הבופה שהיה רחב ונדיב, וכלל גבינות משובחות, ירקות וסלטים, תבשילים, מאפים, לחמים ועוד. אז מה עושים במצב כזה, של בחירה כה מרובה? מתחילים להעמיס! המטעמים היו מיוחדים וטעימים. החל ממאפינס הגבינות המשובח, עגבניה ממולאת בברוקלי, תפוח אדמה ממולא בשמנת שנמסה בפה ועד לקפה הפוך ושלל המיצים הטבעיים שמילאו את שולחננו, הכל היה טעים, איכותי וטרי. גם האסתטיקה של המאכלים הייתה ניכרת, הכל הוגש והוצג באופן מכובד, נקי ומעורר תיאבון.

בפינת הבקושי נגענו (צילום: אביעד וייצמן)
סיימנו את הארוחה שבעים ומרוצים, והחלטנו לנצל את ההזדמנות לטייל קצת במלון ולקבל טעימה אחרונה מהמקום. השילוב המושלם בין העיצוב, האמנות והיחס החם, התחברו יחד בהרמוניה והפכו את החווייה לחיובית, נעימה וממלאת, עם טעם של עוד.

ראשון-שישי: 06:30- 10:30  
אגרון 26, ירושלים.
מומלץ להזמין מקומות מראש (02-5423353).
מחיר: 140 ש"ח לסועד.

יום רביעי, 10 בספטמבר 2014

דארנא


לרגל חודש הרחמים והסליחות וכדי לסייע בקשרים שם למעלה לקראת הימים הנוראים, מארח הבלוג את זיו מאור, דובר הרבנות הראשית לישראל.  

כשעדי הזמין אותי לדארנא הוא חתם במלים "אל תדאג, זה בשרי", ונרגעתי. לא צריך הרבה יותר מכמה חיות מתות כדי לרצות אותי, אבל הציפיות לא הרקיעו שחקים. באמת חשבתי שמה שאנחנו הולכים לקבל במסעדה מרוקאית זה מה שישראלים ממוצעים מקבלים בשיפודיה ממוצעת, עשוי ממש ממש טוב. ההפתעה הראשונה היתה שזה ממש לא היה ככה. נחשפתי, אם לנקוט לשון של מבקרי מסעדות פלצנים – לעולם קולינרי חדש. אם להתפלצן עוד קצת ודי – התוודעתי לפנתיאון טעמים לא מוכר. וזה היה נעים. זה גם ממש לא מובן מאליו בשביל אדם שצועד על קיבתו כמוני.

הכניסה לדארנא נראית כמו סצינת מסע בזמן מסדרה של החינוכית בשנות ה-80. מנהרה ארוכה ולא ברורה צבועה בצבע שמן אדום עז ומבריק. בסוף יש צומת – ימינה למי שיושב בחוץ, שמאלה למי שיושב בפנים. לקחנו ימינה. לדעתו של הבלוג המארח, להחלטה זו היו שלוש השפעות עיקריות: מצד אחד זמני השירות התארכו ומצד שני היה הרבה פחות צפוף. מצד שלישי, זכינו לשבת על כסאות ולצד שולחן, ולא להשתקע בספות לצד שולחן נמוך. עניין של העדפה.

חיכינו קצת יותר מדי זמן לקרוסלת הסלטים. חוץ מהסלק המוכר – כל הסלטים היו חידוש עבורי: גמבה קלויה עם זיתים, תפוחי אדמה חמוצים, גזר בלימון ושני סלטים שראויים לתשומת לב מיוחדת – הפול והמנגולד, שהיו ממש טעימים. לצידם הוגשה צלוחית סיגרים קטנה, ממולאים בשר, שהחזירו אותי לימי בר המצוה – אז הם פרצו לתודעה והיו חובה בכל אירוע. מאז השתנתה האופנה הקולינרית בחתונות ורואים אותם פחות, אז טוב שיש מסעדות כמו דארנא שמשמרות את המסורת. המלצרית, שכמו כל חבריה וחברותיה היתה לבושת מפרש מרוקני מסורתי, אמרה שהסיגרים לא חריפים. זה היה סוג של שקר לבן, ובלבן אני מתכוון לאשכנזי שאני. לצד הסלטים הוגש לחם עגול ורגיל.

ואז הגיעו צמד המנות הראשונות. אני הזמנתי מרק חרירה מראקשיה, "מרק מרוקני מסורתי עשיר הכולל נתחי בשר עגל, גרגירי חומוס, עדשים כוסברה וסלרי, מוגש עם תמרים ופלחי לימון", כדבר התפריט. המרק הזה הזכיר לי קצת את מה שאנחנו יודעים על סג'עייה מסבב הלחימה האחרון: על פני השטח המרק היה שטוח כמו אחרי הפגזה של חיל האוויר. אבל כשמכניסים כף לעומק העיסה הסמיכה, מגלים שכל האקשן נמצא מתחת לפני הקרקע. נתח בקר, גרגר חומוס וכמה עדשים הסתכלו עליי מהכף כאילו הפרעתי להם באמצע משהו חשוב. אז אכלתי אותם. היה לזה טעם של תבשיל בקר שהתבשל הרבה זמן. טעם חזק מאוד, למתקדמים כזה. והיה טעים.

זוגתי עדי הזמין "פסטייה פסיה", מאכל שהתברר כחלומם הרטוב של שוטרים כרסתנים מארצות הברית: דונאט עם בשר. טוב, לא בשר – פרגיות; ולא ממש דונאט – כי לא היה חור. אבל למרות שזה הוגדר כמנה ראשונה, זה היה קינוח בשרי. שיא הערב מבחינתי. תערובת של פרגיות, רוטב טעים ושקדים, ארוזים בבצק מטוגן עם קרום עדין ומבחוץ מישהו זרה אבקת סוכר וקינמון. שקדים וקינמון הם שני טעמים שאני בדרך כלל לא מתקרב אליהם, אבל בתוך הפסטייה הם השתלבו מצוין. מאוד מומלץ.

פסטייה וכל השאר
העיקריות קצת איכזבו (בעיקר אותי, עדי היה בקטע של עד הפירור האחרון). הזמנו טאג'ין בקר בקוסקוס עם ירקות, ועוד אחד עם טלה ופירות.

תבשיל הקוסקוס כן נכנס לקטגוריה של "אוכל שכולנו מכירים עשוי ממש ממש טוב". הוא לא היה שונה מספיק מהקוסקוס עם ירקות שמוגש במזללה שבה אני אוכל ארוחת צהריים מסובסדת ב-17 שקל. המרקם של הקוסקוס היה קצת שונה ממה שאני רגיל, ומאחר שהמנה הגיעה קומפלט עם הקוסקוס והירקות, אז קיבלתי שיעור ביחס הנכון בין קוסקוס לירקות – עניין שאני תמיד מסתבך איתו במזללה. הבקר היה טעים אבל רגיל, ובעיקר – קצת מדי בשר במנה ענקית.

הטלה בפירות מתחלק לשניים – בשר הטלה שהיה עשוי נפלא ועם טעם מתוק ומיוחד; ותערובת הפירות – שלא הצלחתי לאכול ממנה, משתי סיבות: הטעם של הפירות היה מרוכז ועז מדי, ובין השזיפים היו שקדים שלמים וקשים שהרסו את המרקם של המנה. מאחר שגם במנה הזו היחס בין הבשר למה שלידו היה לרעת הבשר באופן קיצוני, אני לא ממליץ על המנה הזו.

יותר טאג'ין טלה לעדי
טיפסנו במנהרת הזמן האדומה, והנה אנחנו שוב ברחוב הירושלמי ההומה – עם שני הבדלים עיקריים: הפאבים שמסביב התמלאו, וגם אנחנו.


לאתר המסעדה

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

מדיטה


צביקה קליין, אוטוטו רווק מבוקש בדימוס וכתב לענייני התפוצות בעיתון מקור ראשון, לא רואה את ארוסתו בשבוע שלפני החתונה. מישהו צריך היה לשעשע אותו, והבלוג התנדב לקחת אותו לארוחת טעימות במסעדה חדשה שרק נפתחה בירושלים. בכל זאת, כתב לענייני התפוצצות.

הכנות לחתונה זה עניין מפרך, הן ברמה הפיזית והן הנפשית. לכן, כשעדי ביקש ממני להצטרף אליו לביקורת של מסעדת שף ירושלמית חדשה (ערב אחרי שנפרדתי מארוסתי לשבוע) ראיתי בכך הזדמנות לעצור לרגע את חיי היום-יום המטורפים. פחות משבוע לפני החתונה זכיתי לטעום ממיטב המטעמים של מסעדת מדיטה. האמת? היה תענוג.

לא מכירים? זה בסדר, מדובר במסעדה בשרית חדשה (בת כחודש וחצי) שנמצאית במרכז מסחרי שסביר להניח שגם אותו אתם לא מכירים. אז מסתבר שדרך חברון (101, כמו הקילומטר) שוכן מרכז חדש ומרענן, בו יש בנק (לאומי), בתי קפה (בין השאר גם רולדין), תחנת דלק (פז) ומגוון חנויות נוחות נוספות.

לארוחת הטעימות הגענו שנינו רעבים, ומהמקום יצאנו שבעים ביותר, אם כי לא בצורה מוגזמת, דבר המעיד על הדיוק בגודל של המנות שלא היה מוגזם או עמוס.

פתחנו את הסעודה עם קרפצ'ו דניס, עבורי זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי דג בסגנון קרפצ'ו, ובעיניי הוא אף עולה על הבקר. התוספות של ארטישוק, שימאג’י מוחמץ, עגבניה ומקדמיה היו מרעננות ביותר. גם הסלט הירוק היה מרענן, והמחיש לנו כי בהרבה מהמנות יש שילוב של פירות לא שגרתיים. כך למשל תוכלו למצוא בו שקדים קליים ואפילו ענבים ופירות נוספים.

קרפצ'ו. מדג!
אך לא עצרנו בכך, ומנה ראשונה נוספת היתה סשימי סלמון כאשר סביבה מלפפון, גלדי בצל מוחמץ, מלון, ויניגרט ווסאבי, קוויאר סויה – לגמרי לא שגרתי ומעניין. בעוד ברקע התנגנה מוזיקה קלאסית בווליום מדוייק, הגיע דניס עם סלט קינואה די שגרתי (עם חמוציות וכל שאר התוספים המקובלים).

אבל עם כל הכבוד לדגים, למסעדה בשרית מגיעים כדי לטעום את הדבר האמיתי. מוכנים? תנשמו עמוק, כי זה לגמרי לא קליל: אם חשבנו שקרפצ'ו הדניס היה מעולה, מסתבר שאפש לעשות טוויסט ולהפוך את קרפצ'ו הבקר למשודרג: עם פיסטוקים מסוכרים. אם לא די בכך, הוציאו סיגר של שקדי עגל, מנה שלפחות אני לא הכרתי עד כה, שיש להודות, היה מעט כבד מידי לטעמי.

כל מנה שיצאה מהמטבח הראתה פן אחר של המסעדה, וכשהמלצרית האדיבה הוציאה את "מחבת חלקי פנים" עם פלפל חריף, לימון כבוש וציר בקר לא נשארנו אדישים. מדובר במנה מיוחדת, שהמלצרית הגדירה כ-"מעורב ירושלמי משודרג" ובו אברי פנים כמו טחול, לבבות וחוט שדרה. בעיניי תוספת של זיתים למנה מעט גרעה מהטעם הפיקנטי, אך זו עדיין אחת המנות המיוחדות. הטעם החריף היה ניכר, אבל אפילו אשכנזי כמוני שרד אותו (עם כמה כוסות מים).

קדרת הבקר שהגיע לשולחן היה טעים ורך, ובו ירקות שורש, יין אדום וניוקי תירס. בהחלט היה טוב, אם כי אין מה להשוות ל"מעורב הירושלמי" שכה התלהבנו ממנו.

צביקה במשימת תיעוד
כשחשבנו שהשיא מאחורינו, הגיעה המנה העיקרית המרכזית: מגש עץ אותנטי ומעוצב, עליו נתחי בקר עם "גבעות" קטנטנות של מלח גס וחרדל: מדליוני פילה, נתח קצבים ואנטריקוט. הבשר היה עשוי היטב, ואת המנה, למרות העומס בקיבה, כמעט הצלחנו לסיים.

למרות שלא חשבנו שנמצא מקום לקינוח – הוא הגיע. אקדים ואומר כי אני לא תמיד מתלהב מקינוחי פרווה במסעדות בשריות. הפאי היה טעים ומוס השוקולד עם שבבי סוכר ורודים היה גם הוא טעים, אך לא מצאנו בו ייחודיות יוצאת מן הכלל.

עד הפירור האחרון...
ולסיום מעט על המסעדה: בהודעה לעיתונות מטעם המסעדה היא הוגדרה כ-"מסעדה בניחוח ים תיכוני במתחם בית הנציב בירושלים". עוד נכתב כי "בתפריט המסעדה מגוון רחב של מנות פתיחה בסגנון ים תיכוני מודרני עם נגיעות אסייתיות קלות".

אז מיהו השף המהולל? מדובר במוטי אוחנה, השף ראשי ובעל מסעדת "החצר", יחד עם שותפו משה כהן. "החזון של השותפים היה ליצור מסעדה שתציג לאורחים מנות מהמטבח של המזרח התיכון החדש, תוך הישענות על מנות קלאסיות ופרודוקטים מוכרים, כמו עגלי עגל, קציצות דגים בחריימה, במיה, קדרת בקר וירקות שורש, ארטישוק ואפייה בתנור טאבון, אבל עם טוויסטים עכשוויים כמו נגיעות אסייתיות  (וינגרט וואסבי, קוויאר סוויה, פטריות טמאגי מוחמצות) ושימוש רב בפירות העונה, ירקות טריים ועשבים ירוקים שמעניקים המון צבע ופרשיות למנות המסעדה".


לסיכום? מאוד נהנינו. היה טעים, המחירים יחסית סבירים למסעדת שף, והמקום נגיש לתחבורה ציבורית ופרטית. במקביל, בעקבות הביקורת האורחת בבלוג, זכיתי להכיר פינה חדשה בירושלים. האם יש סיכוי לחזור ל"מדיטה" לארוחה זוגית עם אשתי (לעתיד) במהלך ימי "שבע הברכות"? יש סיכוי טוב מאוד.

לאתר ו/או לדף הפייסבוק של המסעדה.

יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

קפה העברית

לרגל שבוע הבריאות הבינלאומי (שלא טרחנו לברר עדיין מתי זה באמת) אירח הבלוג את אבי אסבן, מנהל תחום השיח הבין-מגזרי בארגון שיתופים. לחיי המגזרים!

בעל הבלוג המהולל (הערת העורך: לא נגעתי) ואנוכי בחרנו לסעוד ב'קפה העברית' (הקרוי ע"ש אחת מ-100 האוניברסיטאות הטובות בעולם), בית קפה צמחוני וכשר בירושלים. היכונו לפוסט קצר עם הרבה רקע ומעט "בשר"...

כדי להבין במה מדובר, הבא נבחן את המרחב הייחודי בו היא שוכנת:
א.   בית הקפה ממוקם בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, באזור של מרכזי ספורט, מגרשי ריצה, בריכות שחייה (זהירות: אנשים לא בריאים עשויים להקיא מעודף הבריאות באזור)

(צילום: גוגל סטריט)
ב.  המסעדה ממוקמת בטווח של 10 דק' הליכה ממוסדות לאומיים, אקדמיים ותרבותיים חשובים (כנסת ישראל, קרית הממשלה, מוזיאון ישראל, מוזיאון המדע, ג'וינט וכד'). ניתן להסביר את חשיבות מיקום זה על פי הציטוט המפורסם מהמשנה: "כשם שההולך בבבלי צפוי לראות את נינט בתספורתה, כך הסועד בעברית צפוי לשמוע את לבני בתדהמתה".

אז הבנתם שיש אנשים המגיעים למקום כדי לספוג מהאוויר המיוחד (טיפ קטן: בימים לא חמים, כדי לשבת בחוץ - יש רוח ירושלמית נעימה וקולות של מזרקה) ואחרים בגלל האוכל הייחודי (מבחר אופציות צמחוניות וגם טבעוניות שקשה למצוא, למי שרוצה למצוא) ואחרים נוספים יגיעו לשם כי זהו מקום בו כותבים על מפיות דברים חשובים...

אז מה אכלנו?

צ'ילי קון צילי: שעועית שחורה ואדומה על מצע אורז מלא, קצת שום, עגבניות, רוטב צ'ילי ותבלינים. תבשיל שעושה חשק לעוד, עם טעם פיקנטי (חריף של אשכנזים) בסה"כ מנה מעניינת וטעימה.

פנה ארטישוק עם עגבניות מיובשות ושום. המון רכיבים בריאים בצלחת אחת, מסוג המנות שגורמות לך להרגיש לא נעים עם הלאפה שהורדת אתמול...

ולקינוח- פאי תפוחים (בריא!) וקפה שחור (הרגל שלי ממסעדות בשריות בשעות הצהריים)

ולסיכום: ב'עברית' אוכלים בריא. עם פחות שמן אבל עם הרבה עניין ציבורי...

יום שבת, 23 באוגוסט 2014

קפה בן סירא


הבלוג מארח, מרצונה החופשי והטוב, ללא כל כפייה, את סופי כהן. בשלהי תפקידה כמזכירת-על במכון לאסטרטגיה ציונית, ואוטוטו מדענית-כימיה-שימושית-על.

אחרי שנה של ניסיונות התחמקות אלגנטיים יותר ופחות, כי אמנם אני מבינה באוכל אבל בכתיבה קצת פחות, נכנעתי, או יותר נכון להגיד הוכנעתי על ידי בעל הבלוג.

אחרי התלבטות קלה, הגורל נפל על "קפה בן סירא", בית קפה קטן, נחמד וחדש יחסית שיושב, wait for it, ברחוב בן סירא, מפתיע, לא?! הגענו בשעת צהרים, והמקום היה כמעט ריק, ורגוע.

המיקום של בית הקפה ירושלמי מעין כמותו, צמוד לממילא, ונמצא בין העיר העתיקה לחדשה. צופה מצד אחד לחומות ומהצד השני למרכז העיר. השרות, גם הוא, ירושלמי (או במילים אחרות, לא מהיר).

לאחר שהתיישבנו ואחרי התלבטות קלה, החלטנו ללכת על רביולי גבינות ברוטב חמאת סלק, סלט חסה עם רוקפור סלק ותפוחים בוינגרט מתוק, וחציל משוואה (קינוחים לא יהיו בפוסט הזה, הכותבת היא סנובית בעניין ולא קונה בחוץ J- סליחה מראש).

סלק א'
 המנות אמנם לא מיוחדות ביותר, ואפילו סטנדרטיות לחלוטין, אבל היו מעולות (הערת בעל הבלוג: מה סטנדרטי בסלק, מה?!).

רביולי הגבינות בחמאת סלק היה מבושל בצורה מדוייקת ובמידה הנכונה, המילוי מעולה, חמאת הסלק הייתה משובחת ביותר והצבע הוורוד(!) מהמם. את הערמונים השארתי לבעל הבלוג.

סלט הרוקפור היה מטובל בנעימות, הגבינה פוזרה בנדיבות, והשילוב בין החסה, התפוחים, הסלק החי והגבינה אמנם לא היה חדשני אבל בהחלט היה עשוי טוב (מוטיב שחוזר על עצמו בכל שלושת המנות שניסינו). החציל היה קלוי יופי, בשרני, עם סלט עגבניות קצוץ נחמד, מטובל בשמן זית ומוצף טחינה.

סלק ב'
נקודת החוזק של קפה בן סירא היא האווירה הירושלמית שלה, אווירה שמזכירה קצת את ירושלים של עגנון, ציורית שקטה, איטית ורגועה. כמו שכבר נאמר היופי של הבית קפה הוא בפשטות היחסית, אין יומרנות באוכל אבל יש שלווה.

בקיצור אוכל סטנדרטי ביותר, לא חדשני במיוחד (הערת בעל הבלוג: מה לא חדשני בסלק, מה?!) אבל עשוי בצורה טובה, ועם תשומת לב לפרטים הקטנים. בדיוק כמו העיר שבתוכה הבית קפה יושב. ובמילה אחת: ירושלמי.


לאתר בית הקפה

יום שלישי, 22 ביולי 2014

דוניא


לכל בלוג יש את הבעיות שלו. בדיוק מהסיבה הזו, הוזמנה הפעם ורד פריינד, קלינאית תקשורת ועורכת לשון. תגידו אתם אם זה עזר.

לבקר מסעדה זה לא משהו שעשיתי אי פעם. נערכתי מראש עם עשרת הדיברות לבילוי מהנה במסעדה, והלכתי לבדוק אם אכן במסעדת דוניא בשלומציון 1 אפשר לעשות √ על הרשימה כולה.

1. לפתח תחושת רעב מובהקת לפני ההגעה למסעדה: תחושת הציפייה לאכילה תורמת להנאה ממנה, וכך גם יש יותר זמן בין תחילת האכילה ובין הרגע שהבטן כבר מתמלאת ומתחילה למצמץ. אכן, באנו רעבים.

2. לבוא עם חברה נעימה: באתי עם עדי, ומודה אני על כל החסד האמת הטובה והרעה והטובה שעשיתי עמדי בכך (להתחנף לעורך המארח זה אף פעם לא מזיק). זהו סעיף נוסף בקטגוריית הכינותי מראש – כך שבינתיים קל מאוד לדוניא לעמוד בדיברות...

3. מראה משובב נפש שעושה את הכניסה למסעדה לצעד שרוצים לשמר: העובר ליד מסעדת דוניא יכול להתרשם מהיותה מוארת באור יקרות וזוהרת (במיוחד אם העובר הוא אני ועברתי קודם לכן ליד עצרת מחאה "יעשה שלום, יעשה שלום..." ומולה נושאי דגלי ישראל ודגלי תנועת כהנא - גם הם השמיעו שירה אבל בקולות נוהמים לא מובנים - ולאחר מכן ליד חרדי שרצה להגיד לי משהו על לבושי – זאת ירושלים על כל החסד והאמת הטובה והרעה והטובה שבה, ומודה אני שזכיתי להיות בה ולשבת בדוניא). בפנים העיצוב לא ממש עורר את השראתי לכתוב עליו, מלבד צבעיו הנעימים של החלל וגרמופון ששימח אותי לראות.

מבחוץ, באור יום וללא אור היקרות
4. אווירה נעימה: בכניסתנו למקום בשעה 8 בערב, לא נתקלנו באווירה מוחשית, ולכן לא נפלנו. בהמשך הערב הצוות עשה את המקום, ובין היתר הפגין שמחה גדולה בחגיגת יום הולדת לאחד האורחים. והיתר בהמשך.

5. מוזיקה טובה, בייחוד שיר שמעורר את המשפט "כמה זמן לא שמעתי את זה" בטון של געגוע: ובכן, לא היה כזה. אין מה לעשות, עיתונאות חוקרת ולא מתפשרת, ועד הסוף.

6. שירות ובדגש על היעדר תחושת שירותיות מזויפת: שני המלצרים שבאו לעזרנו היו חמודים ופיזרו את חמידותם בנדיבות. אפילו שאלת ה"הכול בסדר?" המסורתית לא באה בתזמון מפריע, אם כי שערו של המלצר ששאל אותה בשילוב עם פרצופו ותליון שרשרתו היו כל כך חמודים עד משעשעים שקשה לי להאמין שאפשר שהפצעתו בשטח הייתה עשויה להיחשב הפרעה בכל תזמון שהוא.

7. אוכל טעים: לאחר שקוראיי כבר מטפסים על הקירות מרוב מתח - הנה המידע הקריטי: בחרנו מתפריט הערב (יש תפריטי בוקר, יום, ערב ולילה) לפתיחה את הכרובית של דוניא, שמגיעה מטוגנת ומתובלת בלימון, כמון, פטרוזליה וטחינה. זוהי מנה חביבה ביותר בשילוב המרקמים שבה (גילוי נאות: אני אוהבת שילוב מרקמים) ובשילוב הטעמים (כולל מעט חמצמצות מעניינת) שבה. לתחושתי היא סידרה יפה את הבטן, ותרמה לחוסר כבדותה של הארוחה. בהגיענו לבחירת המנות העיקריות ראינו שיש יותר מדי אפשרויות מפתות, וביקשנו את עזרת המלצר. המלצתו לבחור במנת הניוקי פטריות וערמונים ניתנה כפשוטה והתקבלה כפשוטה, והתוצאה: אחלה מנה, מעניינת ולא מלוחה מדי. לעיקרית נוספת המלצר בחר להמליץ על דג שלא היה באותו יום (סקופ: היה מחסור בדגים בים ביום שני), וזאת בשל חיבתו העזה לריזוטו המלווה את המנה. החלטנו לפתח מיידית חוט שדרה, והזמנו מנה אחרת: פילה סלמון בתנור אבן על ירקות מדורה, בחמאת לימון ורוזמרין. אני אוהבת סלמון ואני אוהבת אנטיפסטי (המנה כוללת חציל, בטטה ותפוח אדמה) – היה מעולה. בשלב הקינוח בחרנו לגוון ולהסתמך הפעם על המלצתו של המלצר השני (אם כבר יש צוות מלצרים), ואכן צדקנו בוותרנו על עוגת גבינה ובהעדיפנו את הברולה קומותיים (מתוך התפריט: שכבות קרם ברולה וניל בין טווילים של בצק עלים מקורמל). אגב צריך לכתוב ולומר קומָתיים: היא והטווילים שכלולים בה היו סיום קליל, בעל מרקם מעניין ולא מתוק מדי לארוחתנו הנחמדת.

פילה סלמון וירקות מדורה
8. נדרש מהמקום שהוא עצמו יעורר עניינים לשוחח עליהם בעת השהייה בו: מהי המילה הזאת, טווילים? מדוע קוראים למסעדה "דוניא", עולם בערבית, בעוד שאין בה שום מוטיב ערבי, לא בעיצוב לא במוזיקה ולא במנות? ומדוע השם דוניא כתוב על חלון הראווה של המסעדה בעברית ובאנגלית, אך בערבית – יוֹק? (או בערבית: מפיש)

9. שהמקום יצור רצון לחזור אליו: ברגעים אלו של כתיבה והעלאה מחדש בזיכרון אני מתגעגעת לעיקריות...

10. לסיים את כתיבת הביקורת על המסעדה בתחושת קורת רוח ובחיוך: Done.

לדף המסעדה

לדף הפייסבוק של דוניא