יום רביעי, 10 בספטמבר 2014

דארנא


לרגל חודש הרחמים והסליחות וכדי לסייע בקשרים שם למעלה לקראת הימים הנוראים, מארח הבלוג את זיו מאור, דובר הרבנות הראשית לישראל.  

כשעדי הזמין אותי לדארנא הוא חתם במלים "אל תדאג, זה בשרי", ונרגעתי. לא צריך הרבה יותר מכמה חיות מתות כדי לרצות אותי, אבל הציפיות לא הרקיעו שחקים. באמת חשבתי שמה שאנחנו הולכים לקבל במסעדה מרוקאית זה מה שישראלים ממוצעים מקבלים בשיפודיה ממוצעת, עשוי ממש ממש טוב. ההפתעה הראשונה היתה שזה ממש לא היה ככה. נחשפתי, אם לנקוט לשון של מבקרי מסעדות פלצנים – לעולם קולינרי חדש. אם להתפלצן עוד קצת ודי – התוודעתי לפנתיאון טעמים לא מוכר. וזה היה נעים. זה גם ממש לא מובן מאליו בשביל אדם שצועד על קיבתו כמוני.

הכניסה לדארנא נראית כמו סצינת מסע בזמן מסדרה של החינוכית בשנות ה-80. מנהרה ארוכה ולא ברורה צבועה בצבע שמן אדום עז ומבריק. בסוף יש צומת – ימינה למי שיושב בחוץ, שמאלה למי שיושב בפנים. לקחנו ימינה. לדעתו של הבלוג המארח, להחלטה זו היו שלוש השפעות עיקריות: מצד אחד זמני השירות התארכו ומצד שני היה הרבה פחות צפוף. מצד שלישי, זכינו לשבת על כסאות ולצד שולחן, ולא להשתקע בספות לצד שולחן נמוך. עניין של העדפה.

חיכינו קצת יותר מדי זמן לקרוסלת הסלטים. חוץ מהסלק המוכר – כל הסלטים היו חידוש עבורי: גמבה קלויה עם זיתים, תפוחי אדמה חמוצים, גזר בלימון ושני סלטים שראויים לתשומת לב מיוחדת – הפול והמנגולד, שהיו ממש טעימים. לצידם הוגשה צלוחית סיגרים קטנה, ממולאים בשר, שהחזירו אותי לימי בר המצוה – אז הם פרצו לתודעה והיו חובה בכל אירוע. מאז השתנתה האופנה הקולינרית בחתונות ורואים אותם פחות, אז טוב שיש מסעדות כמו דארנא שמשמרות את המסורת. המלצרית, שכמו כל חבריה וחברותיה היתה לבושת מפרש מרוקני מסורתי, אמרה שהסיגרים לא חריפים. זה היה סוג של שקר לבן, ובלבן אני מתכוון לאשכנזי שאני. לצד הסלטים הוגש לחם עגול ורגיל.

ואז הגיעו צמד המנות הראשונות. אני הזמנתי מרק חרירה מראקשיה, "מרק מרוקני מסורתי עשיר הכולל נתחי בשר עגל, גרגירי חומוס, עדשים כוסברה וסלרי, מוגש עם תמרים ופלחי לימון", כדבר התפריט. המרק הזה הזכיר לי קצת את מה שאנחנו יודעים על סג'עייה מסבב הלחימה האחרון: על פני השטח המרק היה שטוח כמו אחרי הפגזה של חיל האוויר. אבל כשמכניסים כף לעומק העיסה הסמיכה, מגלים שכל האקשן נמצא מתחת לפני הקרקע. נתח בקר, גרגר חומוס וכמה עדשים הסתכלו עליי מהכף כאילו הפרעתי להם באמצע משהו חשוב. אז אכלתי אותם. היה לזה טעם של תבשיל בקר שהתבשל הרבה זמן. טעם חזק מאוד, למתקדמים כזה. והיה טעים.

זוגתי עדי הזמין "פסטייה פסיה", מאכל שהתברר כחלומם הרטוב של שוטרים כרסתנים מארצות הברית: דונאט עם בשר. טוב, לא בשר – פרגיות; ולא ממש דונאט – כי לא היה חור. אבל למרות שזה הוגדר כמנה ראשונה, זה היה קינוח בשרי. שיא הערב מבחינתי. תערובת של פרגיות, רוטב טעים ושקדים, ארוזים בבצק מטוגן עם קרום עדין ומבחוץ מישהו זרה אבקת סוכר וקינמון. שקדים וקינמון הם שני טעמים שאני בדרך כלל לא מתקרב אליהם, אבל בתוך הפסטייה הם השתלבו מצוין. מאוד מומלץ.

פסטייה וכל השאר
העיקריות קצת איכזבו (בעיקר אותי, עדי היה בקטע של עד הפירור האחרון). הזמנו טאג'ין בקר בקוסקוס עם ירקות, ועוד אחד עם טלה ופירות.

תבשיל הקוסקוס כן נכנס לקטגוריה של "אוכל שכולנו מכירים עשוי ממש ממש טוב". הוא לא היה שונה מספיק מהקוסקוס עם ירקות שמוגש במזללה שבה אני אוכל ארוחת צהריים מסובסדת ב-17 שקל. המרקם של הקוסקוס היה קצת שונה ממה שאני רגיל, ומאחר שהמנה הגיעה קומפלט עם הקוסקוס והירקות, אז קיבלתי שיעור ביחס הנכון בין קוסקוס לירקות – עניין שאני תמיד מסתבך איתו במזללה. הבקר היה טעים אבל רגיל, ובעיקר – קצת מדי בשר במנה ענקית.

הטלה בפירות מתחלק לשניים – בשר הטלה שהיה עשוי נפלא ועם טעם מתוק ומיוחד; ותערובת הפירות – שלא הצלחתי לאכול ממנה, משתי סיבות: הטעם של הפירות היה מרוכז ועז מדי, ובין השזיפים היו שקדים שלמים וקשים שהרסו את המרקם של המנה. מאחר שגם במנה הזו היחס בין הבשר למה שלידו היה לרעת הבשר באופן קיצוני, אני לא ממליץ על המנה הזו.

יותר טאג'ין טלה לעדי
טיפסנו במנהרת הזמן האדומה, והנה אנחנו שוב ברחוב הירושלמי ההומה – עם שני הבדלים עיקריים: הפאבים שמסביב התמלאו, וגם אנחנו.


לאתר המסעדה

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

מדיטה


צביקה קליין, אוטוטו רווק מבוקש בדימוס וכתב לענייני התפוצות בעיתון מקור ראשון, לא רואה את ארוסתו בשבוע שלפני החתונה. מישהו צריך היה לשעשע אותו, והבלוג התנדב לקחת אותו לארוחת טעימות במסעדה חדשה שרק נפתחה בירושלים. בכל זאת, כתב לענייני התפוצצות.

הכנות לחתונה זה עניין מפרך, הן ברמה הפיזית והן הנפשית. לכן, כשעדי ביקש ממני להצטרף אליו לביקורת של מסעדת שף ירושלמית חדשה (ערב אחרי שנפרדתי מארוסתי לשבוע) ראיתי בכך הזדמנות לעצור לרגע את חיי היום-יום המטורפים. פחות משבוע לפני החתונה זכיתי לטעום ממיטב המטעמים של מסעדת מדיטה. האמת? היה תענוג.

לא מכירים? זה בסדר, מדובר במסעדה בשרית חדשה (בת כחודש וחצי) שנמצאית במרכז מסחרי שסביר להניח שגם אותו אתם לא מכירים. אז מסתבר שדרך חברון (101, כמו הקילומטר) שוכן מרכז חדש ומרענן, בו יש בנק (לאומי), בתי קפה (בין השאר גם רולדין), תחנת דלק (פז) ומגוון חנויות נוחות נוספות.

לארוחת הטעימות הגענו שנינו רעבים, ומהמקום יצאנו שבעים ביותר, אם כי לא בצורה מוגזמת, דבר המעיד על הדיוק בגודל של המנות שלא היה מוגזם או עמוס.

פתחנו את הסעודה עם קרפצ'ו דניס, עבורי זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי דג בסגנון קרפצ'ו, ובעיניי הוא אף עולה על הבקר. התוספות של ארטישוק, שימאג’י מוחמץ, עגבניה ומקדמיה היו מרעננות ביותר. גם הסלט הירוק היה מרענן, והמחיש לנו כי בהרבה מהמנות יש שילוב של פירות לא שגרתיים. כך למשל תוכלו למצוא בו שקדים קליים ואפילו ענבים ופירות נוספים.

קרפצ'ו. מדג!
אך לא עצרנו בכך, ומנה ראשונה נוספת היתה סשימי סלמון כאשר סביבה מלפפון, גלדי בצל מוחמץ, מלון, ויניגרט ווסאבי, קוויאר סויה – לגמרי לא שגרתי ומעניין. בעוד ברקע התנגנה מוזיקה קלאסית בווליום מדוייק, הגיע דניס עם סלט קינואה די שגרתי (עם חמוציות וכל שאר התוספים המקובלים).

אבל עם כל הכבוד לדגים, למסעדה בשרית מגיעים כדי לטעום את הדבר האמיתי. מוכנים? תנשמו עמוק, כי זה לגמרי לא קליל: אם חשבנו שקרפצ'ו הדניס היה מעולה, מסתבר שאפש לעשות טוויסט ולהפוך את קרפצ'ו הבקר למשודרג: עם פיסטוקים מסוכרים. אם לא די בכך, הוציאו סיגר של שקדי עגל, מנה שלפחות אני לא הכרתי עד כה, שיש להודות, היה מעט כבד מידי לטעמי.

כל מנה שיצאה מהמטבח הראתה פן אחר של המסעדה, וכשהמלצרית האדיבה הוציאה את "מחבת חלקי פנים" עם פלפל חריף, לימון כבוש וציר בקר לא נשארנו אדישים. מדובר במנה מיוחדת, שהמלצרית הגדירה כ-"מעורב ירושלמי משודרג" ובו אברי פנים כמו טחול, לבבות וחוט שדרה. בעיניי תוספת של זיתים למנה מעט גרעה מהטעם הפיקנטי, אך זו עדיין אחת המנות המיוחדות. הטעם החריף היה ניכר, אבל אפילו אשכנזי כמוני שרד אותו (עם כמה כוסות מים).

קדרת הבקר שהגיע לשולחן היה טעים ורך, ובו ירקות שורש, יין אדום וניוקי תירס. בהחלט היה טוב, אם כי אין מה להשוות ל"מעורב הירושלמי" שכה התלהבנו ממנו.

צביקה במשימת תיעוד
כשחשבנו שהשיא מאחורינו, הגיעה המנה העיקרית המרכזית: מגש עץ אותנטי ומעוצב, עליו נתחי בקר עם "גבעות" קטנטנות של מלח גס וחרדל: מדליוני פילה, נתח קצבים ואנטריקוט. הבשר היה עשוי היטב, ואת המנה, למרות העומס בקיבה, כמעט הצלחנו לסיים.

למרות שלא חשבנו שנמצא מקום לקינוח – הוא הגיע. אקדים ואומר כי אני לא תמיד מתלהב מקינוחי פרווה במסעדות בשריות. הפאי היה טעים ומוס השוקולד עם שבבי סוכר ורודים היה גם הוא טעים, אך לא מצאנו בו ייחודיות יוצאת מן הכלל.

עד הפירור האחרון...
ולסיום מעט על המסעדה: בהודעה לעיתונות מטעם המסעדה היא הוגדרה כ-"מסעדה בניחוח ים תיכוני במתחם בית הנציב בירושלים". עוד נכתב כי "בתפריט המסעדה מגוון רחב של מנות פתיחה בסגנון ים תיכוני מודרני עם נגיעות אסייתיות קלות".

אז מיהו השף המהולל? מדובר במוטי אוחנה, השף ראשי ובעל מסעדת "החצר", יחד עם שותפו משה כהן. "החזון של השותפים היה ליצור מסעדה שתציג לאורחים מנות מהמטבח של המזרח התיכון החדש, תוך הישענות על מנות קלאסיות ופרודוקטים מוכרים, כמו עגלי עגל, קציצות דגים בחריימה, במיה, קדרת בקר וירקות שורש, ארטישוק ואפייה בתנור טאבון, אבל עם טוויסטים עכשוויים כמו נגיעות אסייתיות  (וינגרט וואסבי, קוויאר סוויה, פטריות טמאגי מוחמצות) ושימוש רב בפירות העונה, ירקות טריים ועשבים ירוקים שמעניקים המון צבע ופרשיות למנות המסעדה".


לסיכום? מאוד נהנינו. היה טעים, המחירים יחסית סבירים למסעדת שף, והמקום נגיש לתחבורה ציבורית ופרטית. במקביל, בעקבות הביקורת האורחת בבלוג, זכיתי להכיר פינה חדשה בירושלים. האם יש סיכוי לחזור ל"מדיטה" לארוחה זוגית עם אשתי (לעתיד) במהלך ימי "שבע הברכות"? יש סיכוי טוב מאוד.

לאתר ו/או לדף הפייסבוק של המסעדה.