יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

אמא

אביגיל בר-טימור היא ירושלמית. אבל אשכרה ירושלמית. ירושלמית שנולדה בירושלים. מפגש עם ירושלמית אותנטית שכזו ראוי לנצל לביקור במסעדת אמא, אולי המסעדה הירושלמית הכי אותנטית שיש. 

אמא היא מסעדה שהיא לא פחות ממוסד תרבות ירושלמי, פנינת חן שממוקמת על אחד העורקים הפועמים של עיר הבירה בואך שוק מחנה יהודה.

מסעדת אמא מבשלת עבור הלקוחות שלה זיכרונות ילדות שמוטבעים בפולקלור העממי שלנו- אמא שנוזפת בבנה לעלות הביתה אחרי משחק בסמטאות הצפופות, כדי לשבת מול צלחת גדולה, גדושה באוכל מהביל וריחני שבושל באהבה בסירים גדולים מעל פתיליות קטנות.
תכירו: אמא
זאת מסעדה שלוקחים אליה את הדודים שמגיעים מחו"ל כדי להשוויץ באוכל מסורתי עם ריחות של בית וטעמים של שוק שמוגשים בקלאסה גבוהה בין קירות מחופים אבני טובזה ירושלמיות ועציצי רקפות רעננים.

אנחנו הגענו לשם בליל חורף ירושלמי קפוא במטרה לחמם את האצבעות, את הקיבה ואת הלב. הצצה ראשונית לתפריט סיפקה מראה מעורר תאבון של שלל מנות הדגל של המטבח הישראלי עם השפעות חזקות מהמטבח העיראקי.

בחרנו לפתוח את הארוחה המצוינת הזאת עם פיתות שוק טריות, חומוס גרגירים עשיר ומטבוחה אדומה שהוכנה במקום. המטבוחה עשויה מעגבניות תמר קלופות מבושלות על אש קטנה לאורך זמן יחד עם שיני שום ופלפלים חריפים עד למיצוי טעמים ולמרקם רך אחיד ונימוח בפה. אם היו נותנים לי כפית ומעמידים אותי ליד הסיר, זה מה שהייתי אוכלת כל הארוחה.

למישהו יש כפית?
למנה ראשונה קיבלנו מגש ממולאים קטנים ויפהפיים ממגוון ירקות (בצל, כרוב, סלק, פלפל וקישוא) שדחסו לתוכם להתפקע מילוי עשיר של אורז מתובל היטב ולימוני וברוטב עגבניות מתקתק סמיך. לא היה ירק שלא התרגשתי להכניס לפה ולא היה ביס אחד שלא ענה על הציפייה הזאת.

ראשונה ולא אחרונה
בעיניי אם הארוחה הייתה מסתיימת פה, הייתה נרשמת הצלחה צמחונית מטורפת! אולם מאחר וטרם עברתי לצד האפל ומאחר ועוד נותר מעט מקום בבטן ומאחר והתפריט קרץ בשלל מנות מפתות, לא הייתה ברירה אלא לעבור לעיקריות. מה אני אגיד לכם? מזל.

כי לעיקריות קיבלנו מקלובת אורז וירקות מלאה בפרגיות עסיסיות שהפיצה ריח ממכר של בהרט (התבלין האהוב עליי בעולם כולו) ומנת מיקס גריל שכללה פרגית עסיסית, קבב טורקי מלא צנוברים וכל טוב, צלע טלה (מודה, הגודל מעט אכזב ביחס למחיר המנה) ונתח אנטרקוט עשוי במידה הנכונה. כל הטוב הזה לווה בירקות שנחרכו קלות על הגריל. הביס של האנטרקוט יחד עם חתיכת בצל שרופה ומיץ חמצמץ שניגר מעגבנייה צרובה העלה אותי לשנייה לגן עדן.

אם יש גן עדן
אני רוצה לנצל את ההזדמנות לחלוק מסקנה חדשנית: מסעדות צריכות להגיש באופן קבוע בנוסף למלחיה ולפלפליה בקבוקון עם מיץ של סלט. למה? כי אין מאכל שזה לא משדרג. השילוב הגאוני ביותר זה בין מיץ של סלט לאורז. אם מישהו אי פעם יצליח לייצר את זה כטעם הוא יעשה מיליונים.

אנחנו נוטים לזלזל במנות של התוספות, אבל תאמינו לי, את המג'דרה הזאת אתם לא רוצים להחמיץ - מג׳דרת אורז ועדשים ירוקות עם תלתלי בצל מטוגנים ופריכים מעל ובליווי הסלט הקצוץ דק-דק והלימוני... שלמות היא לא מילה גסה.

תלתלי הבצל מגיעים לראשונה לבלוג
לקינוח, כמעט כמעט ולא נשאר מקום ובכל זאת, כשגשם ירושלמי מתדפק על החלון חייבים לסיים ארוחה בתה נענע חם. כדי שלא יגיע לבד הזמנו צלחת עוגיות ביתיות: מעמולים ממולאים בתמרים ואגוזים, עוגיות בעבע עירקיות פריכות וחיתוכי עוגת סולת עשירה.

קינוח בריאות
בעייני אוכל טוב נמדד בפרטים הקטנים שלו. סלט קצוץ דק מתובל היטב בלימון, מטבוחה נימוחה על פיתה טרייה חמה, שבבי בצל שטוגנו לצבע הזהוב המושלם, עוגיית בעבע מתוקה בפריכות מדויקת לצד תה נענע מעלה אדים. תנו לי לאכול את הטוב הזה מול שקיעה ירושלמית שמתנוצצת על גגות האבן של נחלאות ואני פשוט מאושרת. גם אתם יכולים.


לאתר המסעדה

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

סיור טעימות עם Bitemojo

יוסי סעידובבמקור חבד"ניק מקריית מלאכי, הוא היום יועץ תקשורת, ממקימי הוועד למען פארק המסילה עוד בימים שבהם העירייה תכננה לסלול כביש לצד פסי הרכבת, וממייסדי 15 דקות - ארגון צרכני תחבורה ציבורית. היש מתאים ממנו לכתוב על סיור טעימות עם היישום החדש שהגיע לעיר?

איך אף אחד לא חשב על זה קודם? זו הייתה אחת המחשבות הראשונות שצצו אחרי שסיימנו את סיור הטעימות "בין מזרח ומערב". ירושלים מציעה סיורים בעקבות חנוכיות, סיורים בשוק, סיורי עתיקות בעיר העתיקה, סיורים בעקבות כובשים, מנצחים ומובסים, אבל סיור שמשלב נגיעות בין שני חלקי העיר – ועוד באמצעות אוכל, היסטוריה, חברה וטכנולוגיה – כזה עוד לא ראיתי. ייאמר לזכות בעל האכסניה, עדי ארבל, שהסיור איתו רק הפך אותו ליותר מעניין ומחכים. 

רק לבחור סיור
הקונספט פשוט וגאוני. לאפליקציה קוראים Bitemojo ואחרי שמורידים אותה לנייד אפשר לרכוש סיור טעימות מבין מגוון סיורים שמוצעים בירושלים (ויש גם סיורים בברלין שם הושקה האפליקציה לראשונה). כיום הסיורים המוצעים הם: שני סיורים בשוק (אחד מהם צמחוני), סיור בעקבות "המעמד היצירתי", סיור מיוחד למשפחות לחנוכה, ו"בין מזרח ומערב" שמשלב נגיעות בשני חלקי העיר. 

ככה זה עובד
נפגשנו בכיכר ספרא פתחנו את האפליקציה ויצאנו לסיור. בדקות הראשונות עוד ניסינו להבין מי נגד מי, איך זה עובד ולאן זה לוקח אותנו, אבל bitemojo היא אפליקציה מאוד ידידותית, קלה לתפעול וקשה לעשות בה טעויות. היא מובילה אותך באמצעות "גוגל מפות" מתחנה לתחנה, מסמנת בירוק את המסלול שכבר עשית, ובאדום את המסלול שעוד צפוי לך. התחנות מסומנות בכוכבים וכדאי לקחת דקה בתחילת הדרך ולשחק בה קצת כדי להבין את הפרינציפ. 

בין כל מזרח למערב תוכלו למצוא חומוס
התחנה הראשונה הייתה החומוס הסורי בין הרחובות כורש ושלומציון. השעה שעת צהרים, השמש סתווית וחמימה, וחומוס הסתבר כאחלה תחנה לפתוח בה את הסיור. פיתות, חמוצים ושתי צלחות חומוס נחתו על השולחן שניות ספורות אחרי שנכנסו והקלקנו על ההזמנה במסך הנייד. החומוס היה בעל מרקם רך ופחות מחוספס, נראה שזה בעקבות הבישול האיטי והארוך וניתן לבחור מבין שלוש סוגים: גרגירים, פול או פטריות. בחרנו בשתי האופציות הראשונות, ודקות ספורות לאחר מכן השארנו צלחות נקיות. אחלה תחנה ראשונה, חשבתי לעצמי, משקיטה את הרעב, מעניין לאן עכשיו? 

ברוכים הבאים לעיר הבירה
"בירתנו" היא חנות המבקשת לקדם את תרבות הבירה בר, המשווקת בירות בוטיק ישראליות ונמצאת ממש מעבר לפינה, ברחוב ינאי. היזם ובעל המקום הוא ליאון שוורץ שבמקרה גם עמד מאחורי ברזי הבירה כשהגענו. חלק מהבירות הוא מכין במקום, אחרות מגיעות ממבשלות מעניינות מכל הארץ, וחוץ מהבירות מהחבית יש במקום מגוון גדול של בקבוקי בירה. אני לקחתי בירת חיטה מהחבית, עדי העדיף ג'ינג'ר אייל אלכוהולי, ישבנו על הבר בשמש, מפטפטים עם ליאון על מסעדות ירושלמיות בשריות ועל חיי הלילה של העיר, ונשבעים לחזור לבירתנו שוב. העיצוב של המקום פשוט ויחד עם זאת יש מאחוריו הרבה חשיבה והקפדה על פרטים. הבירה זהובה, קרה עם המרירות המדויקת מרווה אחרי מנת החומוס, משחררת את מצב הרוח ומזמינה אותנו להיפתח אל העיר. 

מי בבירה, מי בג'ינג'ר אייל
התחנה השלישית: לוצ'נה בממילא. ממילא מעולם לא עשתה לי את זה. מתחם תיירותי מדי שהחלק האמיתי שלו הוא דווקא הקצוות שלו: הפקק הקבוע במעלה רחוב שלמה המלך שמזכיר את ירושלים של מטה או מתחם שער יפו שנוגע בפוטנציאל העצום שיש לירושלים להציע. הנוף מהחלונות של לוצ'נה הוא מהפנט. כל זווית של חומות העיר העתיקה, מגדל דוד, שער יפו וכנסיית הדור מציון החביבה עליי במיוחד – יכול לרתק אותי שעות.

מממשים כעת!
הטעימות שקיבלנו, פולנטה עם פטריות וגבינה או טורטליני סלק, הן קצת פחות הסגנון שלי. יש להן טעם ייחודי, הושקעה בהן מחשבה בחוויית הטעמים ובעיצוב המנה, וללא ספק הן גם מתחברות היטב למתחם ממילא. זה לא את – זה אני. יצאנו לשמש. הנוף שנשקף אלינו בהליכה קצרה על הטיילת שמעל שדרות ממילא לכיוון שער יפו היה כהרגלו מהמם. מימיננו ימין משה ומשכנות שאננים, מולנו מגדל דוד ושער יפו, ולשמאלנו חומות העיר העתיקה. ככל שמתקרבים לשער יפו מרגישים יותר את הקסם המדהים של ירושלים. בליל השפות והאנשים, החיבור שבין החדש לישן, המערב והמזרח, משהו מאוד מעניין וטוב קורה כאן.

הכלל פשוט: כשיוסי אוכל פחות לעדי יש יותר
בשלב זה האפליקציה מחליטה לקחת הפסקה ממקומות האוכל ומתחילה להמליץ לנו על אתרי תיירות: התצפית לכיוון משכנות שאננים, קבר האדריכלים בשער יפו וחנות קרמיקה ברובע הארמני. עדי מנצל את ההזדמנות לחריגה קטנה מהמסלול, "בוא אחריי" הוא אומר ושועט לכיוון השוק התיירותי, פתאום הוא פונה שמאלה, עולה בגרם מדרגות צר ומחליף כמה מילים עם האיש מאחורי הדלפק. "הם מזפתים עכשיו את הגג, חבל, יש מכאן תצפית מטורפת על העיר העתיקה, אבל בוא תראה קצת מכאן". אנחנו ניגשים לחלון מולנו הקימור העליון של כיפת הזהב מציצה מבין המבנים, לשמאלנו כנסיית הקבר ומתחתנו בריכת מים גדולה ועתיקה סתם ככה באמצע הרובע הנוצרי. "אבל אל תגלה לאף אחד" הוא אומר. "עד לקבר" אני מבטיח. 

יין שמופיע במערכה הראשונה
יאללה ממשיכים. כבר עכשיו אנחנו מבינים שלא נעמוד בזמנים. על פי האפליקציה אורכו של סיור הטעימות הוא שעתיים וחצי, אנחנו כבר שעתיים בדרכים ולא הגענו לחצי מהדרך. הסמרטפון מוביל אותנו לתוך סמטאות הרובע הנוצרי וחג המולד הממשמש ובא ניכר בכל פינה: עצי אשוח מקושטים, בובות סנטה קלאוס, כובעי מצנפת אדומים ותאורה חגיגית בתוך חדרי המדרגות והבניינים. הגענו לחנות אמנות הקרמיקה של ג'ורג' סנדרוני. אשתו בחנות צובעת את אחד המגשים עם מכחול, מסביבה על הקירות עשרות ומאות כלי קרמיקה מקסימים ביופיים, בהם גם קערת ליל סדר (יותר מ-900 שקל), צלבים מעוטרים ועוד. 


בצדה השני של הסמטה מחכה לנו הטעימה הבאה ב"ירוואן", מסעדה ארמנית שמגישה לנו לחמה בעג'ין, סוג של פוקצ'ה מבצק פריך עליה מפוזרים פתיתי בשר עגל טחון ועגבניות ולצידם רוטב יוגורט מטובל וירקות טריים. לא ברור ממה עדי נרתע יותר: מהבשר הלא כשר או מהעירוב בין בשר וחלב בליבה של עיר הקודש, בכל מקרה כאן הוא כבר לא אכל.

מתכוננים לחנוכה
המשכנו הלאה במורד הסמטה לכיוון השער החדש. השמש כבר נטתה מערבה, הסמטאות בעיר העתיקה הפגינו קרירות מקירותיהן, יצאנו מהשער החדש וחצינו את כביש מספר אחד למנזר הנוטרדם. "רכוש הוותיקן – מקום קדוש" קידם אותנו שלט בכניסה לרחבה הענקית שמול הבניין האדיר של המנזר. טיפסנו במדרגות, חלפנו על פני עץ אשוח ענק מקושט במנורות ונכנסו בשערי הבניין שמשמש גם כמלון.

קפיצה קטנה לחו"ל
טיפסנו במעלית לקומה העליונה והגענו לרופטופ של הנוטרדם: מסעדת יין וגבינות עם אחת התצפיות המרהיבות לכיוון העיר העתיקה, הר הבית והר הזיתים. קיבלנו שתי פלטות של פירות וגבינות עם כוס יין ממנזר הכרמיזן הסמוך לבית לחם. אדום לי, והלבן לעדי. כל פלטה כללה שלושה סוגי גבינות קשות ובצד של הפירות: תפוחים, אגסים, שזיפים, אננס ומלון – כולם בטעם מושלם כאילו זה שיא העונה וממש הרגע נקטפו מהעץ. בלחם שהוגש בצד נגענו רק בגלל ממרח הזיתים המעולה שהוגש לצידו. 

גבינות, יין ועוד גבינות
כטוב ליבנו ביין יצאנו למרפסת לתצפית לעבר העיר העתיקה. השמש שקעה מאחורינו ושלל הכיפות של העיר העתיקה נצצו מולנו: הזהב של הר הבית, האפורות-כסופות של כנסיית הקבר, ואפילו הצלחנו לראות את קצה הכיפה הלבנה של בית הכנסת החורבה. חמישה מגדלים שונים היו פרוסים לפנינו, שלושה מהם על הרכס של הר הצופים והר הזיתים. "ממש רומנטי פה" התפייט עדי, ואני הוספתי "כדאי שאני אשמיט את המקום הקסום הזה מהביקורת. שיישאר סודי".

סופרים כיפות
היינו כבר יותר משלוש וחצי שעות בדרכים, האפליקציה הורתה לנו לרדת למוסררה ולבקר בשכונה שבה צמחו הפנתרים השחורים, ויתרנו. חתכנו לכיוון שער שכם, שם חיכתה לנו התחנה האחרונה: תה ועוגיות במאפיית אל אמין. הצלחנו לזהות את המקום רק בזכות הניווט המדויק של האפליקציה והתמונה של המאפייה שהופיעה בה. בעל הבית הציע לנו מיד להוציא כיסאות ושולחן, ויתרנו, מזגו לנו תה נענע בכוסות חד פעמיות ובצלחת חד פעמית בחרנו מבחר של עוגיות שזה עתה יצאו מהתנור. 

כתובת: ההתחלה הלא מוכרת של רחוב הנביאים
עם הסחורה בידינו צעדנו לכיוון תחנת הרכבת הקלה שם גמענו את התה וניסינו להבין את העליבות והפספוס הגדולים שהאזור הזה משדר לעומת החגיגה והעושר של שער יפו. תארו לכן, רצף בין מוסררה, מאה שערים, ושער שכם, אזור של חגיגה תרבותית ועושר בין דתי בין יהודים, מוסלמים ונוצרים. במקום זה קו התפר הפך לכביש רחב ידיים שמנתק את שני חלקי העיר, בצד המערבי שכונות מוזנחות ושוקעות, ובצד המזרחי תחנה מרכזית של לתחבורה הציבורית של מזרח העיר שמזכירה את התחנה המרכזית הישנה של תל אביב בשיא תקופת הקסטות. 

תה ומבחר עוגיות ממבט על
זו הייתה אחת הדרכים היותר יצירתיות להכיר עוד רובד של ירושלים. דרך בתי האוכל שלה, דרך הסמטאות שלה, ודרך האנשים שיוצרים בה. יעל ומיכאל וייס, היזמים של bitemojo פיתחו אפליקציה יצירתית וחדשנית, שמתאימה גם לתושבי העיר וגם לתיירים. מחיר הסיור ליחיד הוא 25 יורו, קצת יותר ממאה שקלים ואין ספק שזה שווה כל שקל.


יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

בל ווד בר

פורמלית רינה נקונצ'ני היא עורכת גרפית במקור ראשון. לא פורמלית, רינה היא חובבת אלכוהול, צילום וירושלים. הנהלת הבלוג החליטה שאין מתאימה ממנה בכדי לבקר את אחד הברים האהובים עלינו בעיר. 

לא יודעת מאיפה להתחיל… כשאני קובעת עם חברים לצאת ועולה השאלה הקבועה: "לאיפה?" התשובה שלי תמיד אחת: הבל. או בשמו המלא: הבל ווד בר (Bell Wood Bar).

עד לפני כמה שנים המקום לא היה כשר, אבל יבורך מי שקיבל את ההחלטה לשנות זאת, כי פשוט כיף שם. הייתי מגיעה לשם עם המיתולוגי, והמשכתי להגיע עם חברות, עם חברים, עם אחים - בעצם עם כל מי שהסכים לבוא איתי. לכן כשעדי הציע לי לכתוב ביקורת על המקום, אמרתי כן עוד לפני שהוא סיים לשאול :)

בתור חובבת אלכוהול, עם צורך באוכל כשר לצד הבירה, האופציות המוצעות בעיר לא רבות (כן, ואני עדיין אוהבת את העיר הזאת. מתה עליה). בעקבות סגירתו של הפאב שאהבתי, היה לי צורך קיומי בחלופה, ומהפעם הראשונה שנכנסתי לבל - התאהבתי.

ברוכים הבאים
יעידו החברים שהלו"ז שלי טיפה צפוף ושאני מנסה לדחוס מלא דברים בכלום זמן, ולקח זמן עד שזה יצא לפועל (ייאמר לזכותי שעומס העבודה בתקופת החגים לא ממש עזר לי...) אבל לכבוד הגשם הראשון שהפציע לא מזמן, פיניתי ערב והלכנו לבלות כמה שעות כיפיות במקום שמרגיש לי כמו בית.

עד לפני כמה חודשים האלכוהול שלי ביציאות היה לרוב בירה, אבל אז החלטתי קצת לגוון ולנסות גם את מגוון הקוקטיילים שיש למקום להציע. אני אמנם בחורה שאוהבת להישאר במקום הבטוח ולהזמין את מה שכבר מוכר לי, אבל מדי פעם אני צריכה לשבור את השגרה, להיות קצת הרפתקנית, ולהזמין משהו שאין לי מושג מהו. בהתחלה דבקתי במוחיטו וקוסמופוליטן (בכל זאת, ללכת על בטוח) אבל כשהתחלתי למצות גם את זה, התחלתי לבקש את עזרת הצוות, וייאמר לזכותם שלא התאכזבתי אפילו פעם אחת.

ולענייננו: נכנסנו באותו ערב גשום לבל, אחרי יום עבודה ארוך, וקוקטייל טוב היה בדיוק מה שנזקקתי לו. אחרי התלבטות קצרה הזמנו אלקטרה (בשבילי), אייריש קומפורט (לעדי), פאי רועים ואת מנת הצוות הבכיר.

אלקטרה ואייריש הלכו לבר
כצפוי המשקאות הגיעו ראשונים כך שיצא לנו ליהנות מהם בלי שהאוכל יעיב על הטעם. השילוב באלקטרה משחק על ערבוב הטעמים של חמוץ-מתוק בלי להיות מוטה לשום צד, ועם צבעים שעושים טוב בעיניים- אין מה לעשות, נראות זה חלק מהמשחק, ועם אלכוהול שאמנם לא מורגש בטעם אבל בהחלט מורגש בראש. באייריש קומפורט האלכוהול לוקח, ובגדול. עם שם כזה אי אפשר אחרת… אבל שוב, גם פה אין תלונות כי יש ימים שצריך משקה כזה.

לא הרבה אחרי המשקאות הגיע החלק הראשון של האוכל: מנת הצוות הבכיר. מנה מצוינת לאנשים שלא מצליחים להחליט מה בא להם (כמוני) או לאנשים שמגיעים בחבורות ובא להם קצת מכל דבר. על מגש עץ מסודרים יפה צ'יפס (הכי טעים שתמצאו), שניצלונים, טבעות בצל (פחות בשבילי, אבל לא שופטת מי שאוהב ;)) ורול עוף חתוך למנות־ביס.

הצוות הבכיר: מנת הכל כלול
תוך עשר דקות סיימנו הכל ומזל שתוך כדי הגיעה המנה הבאה שהזמנו: פאי רועים. (אנקדוטה קטנה: זו מנה שאני תמיד רוצה להזמין, אבל איכשהו בסוף מזמינה שוב שניצלונים וצ'יפס (מקובעת, כבר אמרנו?) אז הייתי חייבת להזמין הפעם). המנה מגיעה בתוך קערה לא־קטנה, עם סלט קטן בצד ובהחלט מהווה ארוחת ערב ראויה. במילה אחת: טעים. במשפט: תעשו פו לפני שאתם מכניסים לפה, כי זה מגיע חם־חם ישר מהתנור ואחרי הביס הראשון קצת קשה להתאפק…

פאי לא רואים
איפשהו באמצע כל הכיף הזה הברמן החליט לפנק אותנו בצ'ייסר על חשבון הבית וכדי להשוות את רמת האלכוהול בין שנינו לקחתי אני וויסקי ועדי לקח את צ'ייסר הבית- קוקטייל, אבל בקטן.

במקום קינוח
למרות היום הארוך, הקור המפתיע והחשק לזחול פשוט למיטה- היה לי כיף, טעים, משביע, מרגיע ואפילו טיפ־טיפונת מבסם… אז עדי, תודה!


לדף הפייסבוק של הבל ווד בר

יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

לחם בשר

שרית כהן היא בחורה לא גנרית עם שם גנרי. שרית היא מנהלת השיווק של הארנה ובין יתר עיסוקיה כעלמה בעלת טוב טעם, היא אוהבת לבשל ולצלם את מה שיוצא. היה זה מתבקש לנצל את כישוריה הקולינריים / שיווקיים / צילומיים לטובת ביקור במסעדת לחם בשר שבמתחם התחנה. 

ארבע שנים אני מכירה את עדי, בשלוש מתוכן שהוא מנסה לשכנע אותי לבוא איתו לעשות ביקורת מסעדות, ואני שמצטיירת כבחורה קטנה ועדינה, לא נעים לי לחשוף את הצד הקניבלי שבי...

אבל עדי, עקשן, לשמחתי לא נכנע ואחרי (רק) שלוש שנים נעתרתי לבקשתו. כשהוא שאל איזו מסעדה נבחר? כיאה לקניבלית שכמותי התשובה הייתה מיד "לחם בשר". כל עוד יש בשר אני בעניין...

נכנסנו למסעדה, אווירה נעימה, מוסיקה שקטה ומרגיעה, אפילו את רעש הסועדים הנוספים אני לא חושבת ששמעתי, שלווה... חשש אחד קינן בי, מוצ"ש, מי אוכל כל כך הרבה במוצ"ש??? אבל עם האוכל בא התיאבון...

מוכנים למנה ראשונה?
הזמנו למנת פתיחה לחמעג'ון כבש. כאופה חובבת אהבתי את הגרסה שלהם ללחמא, בצק פריך וטעים גדוש בבשר טחון ועם טוויסט של זיתים (שאותו יש לומר קצת פחות אהבתי), אכלתי רבע והחלטתי להשאיר את המקום לעיקר - הבשר... לאחר כבוד החלפנו צלחות ללא הסבת תשומת הלב, המלצרית חשבה שאני חזרזירה שסיימה את המנה בשנייה ואילו עדי אוכל לאט ובנימוס, אבל זה סוד שנשאיר רק לקוראי שורות אלה.

מערום צלעות על רקע נתח סינטה.
ואז הגיעו המנות העיקריות, כיאה לקניבלים ויסלח לי עדי שצירפתי אותו להגדרה (הערת העורך: סולח), הגיעו הצלעות, 4 צלעות יפות ובשרניות. את הצלעות לא תוכלו למצוא בתפריט, אבל תעשו טובה לעצמכם ותתעניינו אצל המלצר בספיישלים. יחד עם הצלעות הגיעו 300 גרם של נתח סינטה מיושן. במבט ראשון הנתח היה נראה קצת מאכזב, אבל בשנייה שהסכין חתכה את החתיכה הראשונה, הופתעתי לטובה: עשוי בדיוק במידה עסיסי ורך - התענגתי על כל ביס. המנות העיקריות מגיעות עם תוספות לבחירה: תפוח אדמה צלוי / צ'יפס / אורז / סלט עלים / סלט ישראלי קצוץ.

סינטה, מבט מבפנים.
עדי בג'נטלמניות אדיבה העביר לצלחתי צלעות, אבל כיאה לבחורה ניקרתי מעט את הבשר ונתתי לו להתענג על השומן וטיפול הידני בעצמות, בטח שבידיים בדיוק כמו שצריך לעשות. רק ש אני שומרת על הפאסון. בכל זאת הגעתי בנעלי עקב מחודדות. אחרי שסיימנו להתענג עלתה השאלה המתבקשת: קינוח? (הערת העורך: אני שאלתי) אבל החלטנו (הערת העורך: שרית החליטה!) שיש טעמים ששווה להשאירו אותם איתנו.

רגע לפני שקמנו הגיע פתאום בזווית העין קלטתי את השלט מתחת לבר.
בדיוק הסיכום שהייתי צריכה...

לאתר של לחם בשר
לדף הפייסבוק


יום שלישי, 15 בנובמבר 2016

דוויני

סימה סייג היא מנהלת הפרסום של מוזיאון ישראל. לרגל הביקור שלה בבלוג, החלטנו ללכת למקום המייצג את תפארת האמנות העממית, מסעדת דוויני, הפיתה בר הראשון בירושלים.

מה כבר אפשר לחדש בפיתה בר?
לוקחים פיתה... ממלאים במשהו... קצת טחינה מעל... בתיאבון.
אז זהו – שאפשר!

יש יותר ביתי מזה?

נתחיל עם המקום – ביתי, צבעוניות עדינה, מוזיקה מגוונת, נראה קטן אבל מכיל לא מעט, סגנון רטרו לא מתאמץ, והצוות... איזה צוות... חרוץ, זריז, אדיב, בלי פוזה וחף מכל מניירה. כבר התחלה מעולה.

תתיישבו על הבר (הכי שווה) ואם יתמזל מזלכם – דיני בעלת הבית תהיה שם לפטפט עמכם, ותסביר, ותפנק, ותחייך, ותוך כדי – תצלחת, תתפעל את המקום ותרימו יחד לחיים. תתחילו עם ערק שקדים (מתכון שלה) – זה ישמח לכם את הלב.

ומה ישמח את הקיבה? קשה לפספס כאן.
פתוח

המנות מגיעות ב-2 צורות: סגור או פתוח.
סגור: המנה בפיתה עם המילוי שתבחרו והתיבול הפשוט, החמצמץ, העדין והמיוחד שמוסיף ומוסיף.
פתוח: כל הנ"ל המשובח על מצע 3 ברוסקטות במקום בתוך הפיתה.

המילויים נהדרים בטעם ובמרקם, ועל הכול מנצחת הטריות. אפשר להרגיש אותה בכל ביס. כדי לחגוג את כל זה – המלצה שלי – לכו על ארוחת הטעימות. כך תוכלו לטעום פתוח, סגור, את צ'יפס שלושת השלבים, להקפיץ ערק שקדים וללגום פטל עם סודה (רטרו. זוכרים?).
צ'יפס שלושת השלבים

התחלנו עם חצי פיתה ובתוכה חריימה. הדג חריף במידה והוא מומלץ לאוהבי הטעם ולאמיצים.
המנה החליקה לנו בגרון עם יין טוב שנמזג בכוסות גדולות (ללא רגל. אז מה?) ובנדיבות. לחיים.
סגור, בשני חצאים

וכבר חיכתה לנו המנה הבאה ובתזמון מדויק גם הבאות אחריה:
חצי פיתה עם אוסובוקו חם (עדי ממש אהב)
ברוסקטות ברבוניה (ואני חשבתי שאני לא אוהבת את הדג הזה...)
ברוסקטות סביצ'ה (משו משו)
ברוסקטות כרובית (לטובת הצמחונים שבינינו)

התמלאנו ממש אבל לא ויתרנו על קינוח לארוחה המוצלחת, אז הזמנו בהמלצתה של דיני: מלבי, מנגו וסיגרים ממולאים בשקדים. וואו. המנה (היחידה שמוגשת עם סכו"ם) חוסלה (ואני בכלל מחובבי קינוחי השוקולד).
קינוח משובח על מצע תפריט מפתה

רגע לפני שעזבנו שמחים וטובי לב – שאלתי את דיני – דוויני על שום מה?
על שום שם החיבה שהומצא לדיני בילדותה ע"י סבהּ.
דיני מצאה כבר את התשובה

ולסיכום: בפעם הבאה שמתחשק לכם אוכל יאמי ואוירה משוחררת – דוויני. פיתה בר. בשוק. זה המקום – ביתי במובן החם והעוטף של המילה.


לדף הפייסבוק של דוויני

יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

הצריף

מכירים את האנשים שככל שאתה מכיר יותר טוב אתה פחות מבין מה הם עושים? אז תמי דיין היא בדיוק כזו. תמי, שהגיעה אלינו מצפת וכיום מתנחלת בעין כרם, היא בחורה ללא גבולות. אז אותה לקחנו לבדוק את הצריף בבית מאיר, מקום חדש עם מרחבים המתאימים למידותיה.


"יום חושך ויהי ערב. ירח נדלק... מול ארץ סיני... ואנחנו נכנסנו לצריף..." (נ. אלתרמן)

אז עדי לקח אותי לצריף. בית קפה בבית מאיר הוא אמר. כדי להגיע לצריף הזה, במושב בית מאיר שבמטה יהודה, ובאמצע יער הקדושים, נדרשה משימת ניווט מורכבת. "50 מטר ימינה", אמרה האישה מה-WAZE. "תעבור את בית הכנסת הראשון", אמרה האישה הנחמדה בטלפון. אז אחרי שעברנו גם את בית הכנסת השני, ברחבה שנראית כמו מגרש חנייה, נגלה אלינו אור ראשון שהוביל אותנו לרחבת דשא גדולה, ומשם – הדרך אל הצריף אף פעם לא הייתה קלה יותר!

צריף עץ, קטן ומאורגן להפליא, עם מדפים כמו של בית, תבלינים, שמנים, קופסאות שימורים, ירקות, מעבד מזון, תנור ומכונת קפה אחת. ארבע כיסאות בר שחורים ניצבים ממש בצמוד לחלון הפתוח שממנו נשקף נוף המטבח הביתי.

מי שישקיע ויגיע בזמן, יהנה מיופי של שקיעה
בהמשך, תחת סוכה יפה (משולחן העורך: מכיוון שזו לא סוכה במובנה ההלכתי ושבכלל לא הלכנו בסוכות, בחרתי לשנות את המילה לפרגולה. אבל פרגולה זה לא בעברית, והמילה שהעניקה האקדמיה למושג היא בכלל מִצְלָלָה, שלא בדיוק תפסה בציבור. אז נישאר עם סוכה, טוב?), סובבים כסאות ושולחנות, עם מפות ונרות. בקצה שצופה להרי יהודה וליער הקדושים, יש שולחן נמוך, עם כורסאות וכריות, כאלו שרוצים להמשיך לשבת עליהם גם כשהמוזיקה נגמרת.

התיישבנו. שקט. אופק מואר ומרגיע. נר שדולק ונערה שחורת שיער, חייכנית במיוחד, צעירה ומקסימה, מגישה לנו תפריטים.

יש טוסטים, סלטים, פסטות וקינוחים. יש גם שתיות חמות ומיוחדות!

ויש גם ארוחות בוקר!
הטוסטים פחות תאמו את האווירה, אז זרמנו על סלט טונה ופסטת נפוליטנה. "בחירה מצוינת", אישררה הנערה! וצדקה!!! (משולחן העורך 2: מספר סימני הקריאה נאמנים למקור. כך תמי מדברת). קערה ענקית, מלאה בעגבניות ומלפפונים, בצל סגול, כרוב סגול, חסה, תפוחי אדמה, ביצה קשה וטונה, טריים וחתוכים יפה, מתובלים בטעם ומוגשים לצד לחם הבית וחמאה רכה. הפסטה הייתה טרייה גם היא, מתובלת היטב ברוטב עגבניות שהכינו במקום, שום ובזיליקום. המנות היו טריות, טעימות וביתיות. דאגנו לרוקן גם את סלסלת הלחם והחמאה, שהיו טריים (הערת העורך 3: שמתם לב למילת המפתח?) ונימוחים!

"מה עם הקינוח", שאלה הנערה, "על מה את ממליצה?", השבנו. כעבור כמה דקות היא חזרה עם עוגת שוקולד-גבינה וקינוח יצירתי שקראו לו "טירמיסו", וכמובן, אספרסו ארוך עם חלב חם. הקינוחים היו סיום מיוחד לארוחה ביתית. טעימים מאוד!!!!!!, אפויים נכון, מאוזנים בשילוב החומרים, כאלו שלא היו מביישים מסעדת שף מתמחה!

טירמיסו מקומי
הניווט בהחלט היה שווה!! אבא, אמא וילדה ממבשרת, שעשו מעשה ופתחו את הצריף, ומגישים אוכל שלהם באהבה גדולה ובמחירים סבירים והוגנים. וכל הטוב הזה ליד שני בתי כנסת, אז לא תצריפו?!


לדף הפייסבוק של הצריף

יום שני, 24 באוקטובר 2016

אישטבח

את הפוסט של אמוץ אייל הייתם אמורים לקרוא כבר מזמן. איך קרה שאתם קוראים אותו רק עכשיו? תכף אמוץ יסביר. בינתיים נספר שאמוץ הוא לא רק המייסד של סוכנות הידיעות הישראלית הראשונה, אלא שגם טיול השחרור שלו היה מהבקו"ם היישר לאחד הבתים של אהוד אולמרט. כתרומה לחברה, החליטה הנהלת הבלוג להאכיל את החייל המשוחרר במסעדה לבחירתו.

הרבה מהקוראים האדוקים של הבלוג בטח יודעים שהקונספט של עדי הוא שהאורח כותב על המסעדה רק אם הביקורת חיובית. המטרה: פשוט להמליץ על מה שטוב. אז זהו, זה לא שאין ניסיונות במסעדות פחות חיוביות, פשוט ברגע שהם לא בתו האיכות של הבלוג אז לא כותבים עליהם. איך אני יודע? כי כבר הייתי עם עדי בשני ניסיונות פחות מוצלחים בעבר... (הערת העורך: שני המקומות נסגרו. רק אומר). אז כשעדי הזמין אותי לניסיון שלישי החלטתי שחייבים ללכת על בטוח. ומה יותר בטוח מאישטבח?

אישטבח – מקום פינתי ונחמד ליד שוק מחנה יהודה מציע תפריט של דבר אחד, שָמְבּוּרַק. מאפה כורדי-סורי עם מילוי לבחירה כשלצדו מוגשים מבחר מתבלים משתנים. 

את המקום הקים אורן. בחור מזוקן ונחמד המתגורר ביישוב נוקדים. אורן מסתבר, למד בעבר באותה כיתה עם 2 שפים ירושלמים מצליחים נוספים אורי השף מהמחניודה וביחד עם השף של הפורטונה. אין לי מושג אם במקרה או לא. אבל שלוש המסעדות נמצאות באותו רחוב.

ועכשיו לאוכל. אז לאחר לבטים רבים והתייעצויות (לא באמת – כמו שציינתי למעלה יש אופציה אחת עיקרית במסעדה) הזמנו שמבורק. הפייבוריט שלי הנו שמבורק סיסקה – סיסקה זה בשר שמשמש לרוב למילוי קציצות קובה. בשר רך וטעים. אז כמובן שלא ויתרתי עליו. בשביל עדי בחרתי את המיוחד היומי: ביף בורגניון, בקר מושרה ביין שהומלץ ע"י המלצרית. 


כל מאפה מגיע ממולא בבשר כאשר מתחת יש רוטב צ'ימצ'ורי איכותי ושכבה של מחית תפו"א. השילוב של הטעמים יוצר תרכובת של טעם מושלם. אין ספק שהבשר הוא העיקר. לעומת מקומות שבהם אתה אוכל מאפה וכל ביס מחכה למצוא את המילוי, פה אתה רואה ומרגיש אותו מהרגע הראשון. 

הסיסקה היה מוצלח כתמיד, הביף בורגניון היה טעים וקצת הזכיר לי את הסיסקה עם טוויסט של טעם יין עדין. אבל ל-2 גברים רעבים זה לא היה מספיק אז הזמנתי גם שמבורק קבב. גם הקבב לא אכזב אבל ההבדל בטעם היה יותר מורגש. כאן טעם הקבב השתלט, אבל שוב התחבר לשאר המרכיבים בצורה טובה. 

פה הגיע הטוויסט בארוחה שגרם לנו להתחרט על השמבורק הנוסף. התחלתי בזה שהלכתי על בטוח, על מקום שאני מכיר ויודע מה אני אקבל כדי לכתוב ביקורת חיובית. אבל, וזה אבל גדול, למה שקרה לא הייתי מוכן. 

עדי (שלו זאת פעם ראשונה במקום) שאל אותי אם יש קינוח. עניתי לו בביטחון "מה פתאום". אף פעם לא ראיתי פה קינוח. עדי, שבין שאר תפקידיו גם עובד במכון מחקר, לא לקח את תשובתי כמובנת מאליה וחקר את המלצרית. המלצרית טענה לתדהמתי שיש להם פאדג' שוקולד. הזמנו את הפאדג' וקיבלנו את אחד הקינוחים הכי טובים שאכלתי במקום בשרי. עוגה עשירה בשוקולד ופירות, מלווה באפרסקים ברוטב מתקתק. פשוט תענוג לסיים ככה ארוחה טובה.

להלן: תענוג
בסוף כשראיתי את אורן, בעל המקום, שאלתי אותו איך הגיוני שאף אחד לא יודע על הקינוח במקום? מסתבר שעכשיו התפקיד שלי לספר.

לסיכום: אישטבח מקום שאתה יודע מה אתה מקבל ויודע שזה טעים. ישתבח שמו.


לדף הפייסבוק של אישטבח

יום שבת, 8 באוקטובר 2016

פסקדוס

ניצן ריבלין היא בחורה של מעשים. רק שבפרונט של כל מה שהיא עושה, עומדות מילים. לא מאמינים? תבדקו בבלוג המפתיע שלה. לא פלא שבזמן לימודיה האקדמיים כבר השתלבה בהוצאת הספרים סלע מאיר. אז כשחבר טוב המליץ לי לבדוק מסעדת דגים מעולה שרק נפתחה, הזמנתי את ניצן לבדוק את המעשים שמאחורי המילים.

כשעדי שאל אותי אם אני רוצה להתלוות אליו לבדוק מסעדת דגים חדשה, ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה אכלתי במסעדה בלי המשפחה. סטודנטית תפרנית שכמותי, אוכלת דגים ואוכלת חינם, לא הייתה שאלה בכלל אם אסכים.

הגענו למסעדה ביום שני בערב והופתענו ממספר האנשים שישבו ונהנו מהארוחה והאווירה. החל ממשפחות רועשות, פגישות שעשו רושם פורמלי, פגישות חולין מחויכות וכמובן, עדי ואני. חברים מכיתה ג׳, ירושלמים חובבי אוכל, יהודים אבודים, כותבים בנשמה שבעיקר מבלבלים את המוח. דיברנו על הכול חוץ מאשר מזג האוויר, שאם כבר שאלתם, היה צח ומרענן (עודנו מהגגים והינה מגיעות המנות הראשונות וגם אווירת הפלצנות).

את המנה הראשונה נתן לי עדי להזמין ואני מודה שמילים כמו קרפצ'ו, סביצ׳ה וסשימי, הביאו אותי לבחור בהתאם להמלצת המלצר במוצא הבטוח: פטריות שמפיניון. אך המנה שקיבלנו לא הייתה קרובה לשום מנה שחשבתי שאני מכירה. הגיעו ארבע פטריות בגודל המושלם שהוא בין ביס אחד לשני ביסים. ממולאות בגבינת עיזים ומכוסות ברוטב ירקרק פסטואי שמסתיר את הנמצא מתחתיו והופך את הביס למסתורי ומפתיע. ממש לא המנה שציפיתי (אל תגלו לאף אחד, אבל אכלתי גם את אחת הפטריות של עדי).

טיפ לחיים: לטעום לפני שמצלמים!
לצד המנה הראשונה, הגיעו גם מגוון סלטים צבעוניים ולחם הבית, טרי, נוצץ ומשוח בשמן זית כמו היה דוד המלך. אני מודה שרובם היו נעימים אך לא מספיק כדי שיהיה מה להגיד אודותיהם. המצטיין הוא סלט חצילים ועגבניות שממש פתח את תאבוני, אל תפספסו אותו. קוראיי יסלחו לי שאיני מפרטת אודות כוס היין, משם שאנוכי, תינוקת זקנה בעלת כבד חלש, לא מתמודדת טוב עם אלכוהול (אך ניתנה הבטחה לבדוק את הסבילות שלי לקוקטיילים ורודים, לא אספר ממי הגיעה).

וכבר מגיעות המנות העיקריות. אני מוכרחה לפרגן לשירות המלצרים, לא חיכינו לשום מנה מעבר לזמן שדורש לעכל את קודמתה, ואפילו החשבון עתיד יהיה להגיע בטרם אספיק להתרגל למחשבה על עזיבה. לעיקרית כמהנו לדג. אחרי הכול, משמעות המילה פסקדוס בספרדית היא דגים. בתור חובבת דגים מושבעת מאז הטיול הגדול ליוון בגיל 10, אני נהנית מכל סוג דג, ומכל צורת בישול. אך אם תשאלו אותי מה לעזאזל ההבדל בין הדגים (חוץ מסלמון נו, סלמון זה ברור, אני לא עיוורת צבעים) אאלץ להסתכל עליכם בפליאה ולהודות באמת המרה. אני אוכלת מה שנותנים לי, בלי לבדוק יותר מידי מה נמצא על הצלחת. 

המלצר המליץ על לברק ולשם גיוון, בחרנו גם בסטייק טונה אדומה. הטונה הייתה צלויה על הגריל מידת מדיום, אני מודה שקצת ורודה מידי בשבילי אך נראה ששותפי לארוחה נהנה מכל רגע. הדג שלי היה עשוי בתנור והיה נהדר. אכלתי אותו עד תומו ועוד גירדתי את העור הנותר בתקווה שיקפוץ לשולחן דג נוסף. במסעדות דגים נוטים לחטוא בתיבול יתר שמסווה את הטעם של הים, או לחלופין, תיבול עדין מידי שיוצר דג יבש. שלי היה מתובל במידה המדויקת, אבל אל תשאלו אותי מה היה שם, זה היה טעים. מלבד אלו, הזמנו שתי תוספות ובתור בחורה בריאותית בחרתי בפירה בטטה (שהיה מתוק לטעמי אך לא רע) וירקות מוקפצים. חייבת לציין שמבחר התוספות היה מרשים.

טיפ לחיים: לא לשכוח לצלם את המנות!
ואז מגיע רגע האמת שלנו: הקינוחים! אני אישית טיפוס של שוקולד, היה קינוח אחד ששוקולד היה בכותרתו והוא שנבחר אוטומטית. נכון, אני גרועה. מבחינה נוספת של תפריט הקינוחים, בלטה במיוחד עוגת גבינה אפויה מהממת עם כיסוי קרם קפוצ'ינו, רוטב קרמלי ופירורי פקאן סיני. הגלגלים בראשי החלו להסתובב בחריקות נוראיות שהפריעו לכל היושבים במסעדה ובעוד מוחי מעלה עשן, עדי הציל אותי מהדילמה הנוראית והזמין לי את שני הקינוחים (כבר אמרנו ג'נטלמן?).

אז הקינוח השוקולדי היה סופלה שוקולד וגלידת תות. הסופלה היה חם עם שוקולד נוזלי בתוכו (לשמחתנו, זאת מסעדה חלבית!) והגלידה הייתה מתוקה וכיפית. אבל אני מודה, שהכוכבת של הערב הייתה עוגת הגבינה. אני לא אגיד שלא נהניתי מהסופלה, אבל אם הייתי צריכה לבחור שוב קינוח אחד בלבד, הייתי הולכת על הגבינה. קלילה, רכה אך לא נוזלת, הטעם הקפוצ'יאני השתלב נהדר עם הפקאן והגודל שלה היה בול למקום בקיבתי (כמובן, שכיוון שחלקנו שני קינוחים, קל לי לומר. אם היינו צריכים שנינו לחלוק רק אותה, עדי היה בבעיה).

סוף מעשה
לבסוף, נאלצתי להודות שנגמרו הקינוחים וחוסל גם קנקן המים הנוסף. לצערי הגיע הזמן ללכת. כל כך נהניתי מהשיחה והארוחה שלא שמתי לב איך הזמן טס (ואנחנו שם כבר קרוב לשלוש שעות- לא כי אנחנו אוכלים לאט אלא כי אנחנו אוכלים בשיטתיות). המסעדה בנויה באופן שנותן פרטיות ומתגבר על קשיי האקוסטיקה באולם גדול מלא סועדים. ישבנו לצלילי חליל צד ומנהל המסעדה בעצמו ניגש אלינו לוודא שאנחנו אכן נהנים (אפילו בלי להיות מודע למשימה החשאית שלנו!).

"ערכה של ארוחה לא נקבע רק על פי איכות המנה, אלא בעיקר על פי איכות החברה" (ניצן ריבלין, הוגת דעות)

אולי תקראו את הפוסט הזה ותגידו שאני ממהרת לשבח. אולי תגידו שיש לי סטנדרטים נמוכים. אולי תגידו שאני סתם מנסה להתחנף. שורה תחתונה, היה ערב מקסים. אם כסטודנטית שחיה בצנע היה עלי לבחור מסעדה לאכול בה, זאת הייתה הבחירה. אם אתם לא חיים בצנע, רוצו לבדוק אותה! תיקחו את עוגת הגבינה המעולה ותגידו שאני שלחתי אתכם! (לא כי זה ייתן לכם משהו, סתם כי תמיד רציתי שמישהו יזכיר את השם שלי בבקשה לפרוטקציות). 

ערב מהנה ומקסים בירושלים, 
ניצן ריבלין.


לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של פסקדוס

יום רביעי, 28 בספטמבר 2016

Cohen's Deli

אביטל בלס היא מוסד ירושלמי מהלך. חיה רק שבע שנים בבירה וכבר הספיקה לעבוד במרכז מורשת מנחם בגין, בית אורי צבי גרינברג, כפר ירושלמי והיום היא מנהלת הטולבוקס של רוח חדשה למעצבים ואנשי המדיה המקומיים. אז לקחנו אותה לבדוק את הסניף החדש של מוסד ירושלים חדש בהתהוות.

אמ;לק לעצלנים: כל בחורה צריכה בית קפה שכונתי טוב וכהן'ס דלי הוא בדיוק מקום כזה. תפריט טעים ולא מסובך, בעיקר כריכים וגבינות, קפה טוב, מבחר קטן ומוצלח של מאפים, WiFi, מרפסת שפונה ומשקיפה לרחוב ואווירה נעימה.

תמונה למאמלקים
אני אוהבת להתעסק באוכל. לקנות, לבשל, להריח, לראות ולאכול. לפני הלימודים באוניברסיטה למדתי קונדיטוריה. כשהייתי סטודנטית בעברית עבדתי כטבחית של בית קפה ואפילו הייתי שפית פרטית אצל זוג בנחלאות. אבל עם כל ההתעסקות באוכל, מה שהכי מדבר אליי זה אוכל נקי, פשוט, לא מתאמץ ובאיכות טובה. לכן שמחתי כשעדי ביקש ממני לכתוב על כהן'ס דלי (המעדנייה של הכהנים).

כהן'ס דלי היא מעדנייה קטנה וחמודה בעלת שתי סניפים – אחד ברחוב חזקיהו המלך שבלב קטמון הישנה והשני שנפתח השנה ברחוב חרל"פ. במעדנייה ניתן לקנות שלל סוגי גבינות מהארץ ורחבי העולם, יינות בוטיק, חמוצים, ריבות תוצרת בית, לחמים ומאפים. בנוסף המקום מתפקד גם כבית קפה שמגיש כריכים, קישים, עוגות וסלט.

עם הפנים לרחוב חרל"פ
כן סלט, בלשון יחיד. התפריט מציע רק סלט אחד, הוא סלט הבית. לדעתי זהו אחד היתרונות הבולטים של המקום – תפריט מצומצם אבל מדויק, עם שילובים נכונים וחומרי גלם טריים ואיכותיים מאוד. בלי יומרות מיותרות לתפריט מנופח ובלי הגלישה המיותרת שבתי קפה שחושבים שהם עדיין באייטיז מאד אוהבים (פסטה ברוטב שמנת ופטריות מישהו? חסה טובעת בצ'ילי ובטטות?).

אנחנו בדקנו את הסניף ברחוב חרל"פ. הבחירה הגיעה אצלי ממקום נוסטלגי – עד לפני שנה וחצי גרתי בבניין הזה כשהקפה היפה בעל השיק הצרפתי עדיין היה מכולת קטנה וקצת מעופשת. לזכות בעלי הבית החדשים ייאמר שהם בהחלט שיפרו את העיצוב... באמת כמה מילים על העיצוב לפני שניכנס יותר לתחום האוכל – העיצוב חמים ומזמין, אווירה אינטימית ושקטה עם סטייל צרפתי. יש מקומות ישיבה בפנים ומרפסת יפה שמשקיפה אל הרחוב. בכלל, נחמד שבית הקפה פונה לרחוב ונראה כל-כך יפה מבחוץ. זה משרה אוירה טובה על הרחוב ומייפה את המראה שלו.

הגענו למקום בסביבות 11 בבוקר, בגלל החום בחרנו לשבת בפנים. באותו זמן ישבו שם גם זוג אמריקאי מבוגר שנראו כמו תושבי רחביה טיפוסיים, עוד בחורה שישבה ועבדה עם הלפטופ שלה וכמה סטודנטים. חלק מהיושבים במקום נראו כמו לקוחות קבועים.

מה אכלנו? יותר נכון אני אכלתי, עדי הקריב את עצמו ערב קודם לכן, כדי לדגום מסעדת בשרים אז הוא לא הגיע יותר מדי רעב ככה שאת הרוב אכלתי לבד... (הערת העורך: שקר גס! אכלתי לא פחות מאביטל)

מי שיזהה את ארבעת סוגי הגבינות יזכה בצלוחית עם זיתים
  • סלט הבית - עגבניות, מלפפונים, בצל סגול, פטרוזיליה, שקדים, אגוזים, שמן זית מלח ים וטחינה. מקרה קלאסי בו השלם גדול מסך חלקיו. אמנם הרכיבים פשוטים אבל החיבור והתיבול יוצרים סלט מעולה. 
  • פלטת גבינות - מגיעה עם ארבעה סוגי גבינות (אני לא זוכרת את השמות אבל כן, קיבלנו הסבר ואולי תוכלו לזהות מהתמונה), צלוחית זיתים וצימוקי עגבניות שרי, סלסלה עם בגט פרוס דק וירקות חתוכים. אנחנו ביקשנו גם ריבה (מומלץ בחום כשילוב עם גבינות כחולות). 
  • כריך הבית - חצי בגט עם חמאה, פרוסות דקות של גבינה שווייצרית, עגבנייה ומלפפון חתוכים דק ופטרוזיליה. גם המנה הזו מוגשת בלי תוספות מיותרות ובלי להעמיס ממרחים. פשוט נותנים כבוד לגבינה וגם במקרה זה, כמו בסלט, זה פשוט וזה מאוד מאוד טעים. הלחם במקום מגיע ממאפיית ראסל בשוק, וניתן לבחור בין חצי בגט לבן / קמח מלא לבין לחמניית בריאות. 
כריך הבית מחפש בית חדש
לקינוח הזמנו בריוש עם קרם שקדים. בריוש הוא מאפה בוקר שמכיל 60% חמאה ולכן קשה לטעות איתו. הוא באמת היה טרי וטעים וקרם השקדים היה טוויסט נחמד ומוצלח. אגב, כל המאפים מגיעים מקונדיטוריית פרנק דלייטס – קונדיטוריה צרפתית בגבעת שאול שמספקת מאפים ועוגות לכמה מבתי הקפה בעיר.

לסיכום, אם אתם מחפשים מקום נחמד לשבת ולשתות קפה עם חברה, לעבוד עם הלפטופ לכמה שעות בנחת, לאכול משהו קטן וטעים זה מקום מושלם. המחירים אמנם לא זולים (25 ₪ לסנדוויץ' קטן) אבל בתכל'ס כמעט בכל בתי הקפה של ירושלים לא זול ופה לפחות הכול באיכות מעולה. 



יום שלישי, 13 בספטמבר 2016

חליטת'ה

תניה גייגר היא בריטית מלידה וצמחונית בהתהוות. ולמרות כל אלה, היא על הכיפאק של בחורה, וגם מורת דרך מעולה ברחבי ארץ ישראל. לטובת הפוסט שלה נבחר חליטת'ה, בית תה משובח באמצע של מרכז העיר. 

מיקום: בסמטה קטנה היוצאת מרחוב הלל שבמרכז העיר פונים למסעדה חבויה המתקראת חליט'תה.

השם: חליט'תה על שום מה? על שום היצע חליטות התה המשובח שיש פה. זה הקונספט של המקום. במידה ואתם אוהדי תה דלגו על החפירות שיש כאן מטה ופשוט פיקדו את המסעדה.

על המקום:
המסעדה הירושלמית במקור (היום גם בעלת שלוחה תל אביבית) הוקמה בשנת 2012 ומטרתה המוצהרת (באתר) להציע תפריט צמחוני מושקע עם טוויסט בדגש על היצע חליטות תה מכל העולם. עניין היותי חצי בריטית וחצימחונית (= צמחונית למחצה שאוכלת גם דגים, ידוע גם כפסקטריון), סגר את הפינה-  אני אמורה לאהוב תה על פי הסבירות הגנטית ואת האוכל על פי הסבירות הקולינרית.

בחוץ 2 שולחנות נמוכים, עם כסאות מתאימים בסגנון ישיבת חוף ו-2 שולחנות רגילים. בפנים 8 שולחנות המפוזרים בחלל קטן ואינטימי. אידיאלי לדייט, פחות לארוחה גדולה של החבר'ה. עדי ואני ישבנו בחוץ במטרה ליהנות מהבריזה הצוננת של ירושלים בחודש אוגוסט, אבל עדי החכים לציין שנתחיל כאן ובטח נעבור פנימה כי יהיה לי קר. הבחור יודע על מה הוא מדבר ואכן מיד אחרי התה שיפרנו מיקום לישיבה בפנים.

הנה התה מגיע:
התיישבנו בחוץ ולפני שצללנו לעומק התפריט במטרה לבחור את האוכל החלטנו לפתוח את הארוחה בהזמנת תה. זו הייתה בחירה מתאימה לספתח משובח. הייתי צריכה לעשות סוויצ' בראש, להתחבר למקורות (הבריטים כאמור) ולבחור בקפידה תה שלא יעליב את המשפחה. היה קשה לבחור, היו כל כך הרבה סוגים והכל היה נראה טעים. המבחר כולל מטעמים מהודו, סין וגם דרום אפריקה. בסוף נפל הפור ובחרתי תה ירוק עדין ומעניין.

תכירו: אליזבת
למקום יש אלמנט טקסי בכך שלפני הגעת התה מגיע מתקן עשוי זכוכית עם אלמנטים דקורטיביים זרוקים בפנים, סטייל צמחים. במרכזו נר קטן שקצת מזכיר את הגרסה השברירית של מתקן פונדו. אנחנו נקרא לאביזר בשם אליזבת, רק לטובת הסיפור. תפקידה של אליזבת הוא להחזיק את הקנקן, לו נקרא הממלכה. הממלכה, מעוצבת להפליא עשויה גם היא זכוכית שקופה ולכן כאשר היא מגיעה מלאה בתה המשובחה שנרקח במטבח זה עתה ויוצאת לשולחן, כולם מתרגשים ממנה. בעיקר מגניב שניתן לראות את צבע התה וגם למדוד חלוקה נאותה בין שני השותים.

ציון חווית התה - 9.5. לאליזבת ולממלכה שלום.

במידה ויצאתם מטקס התה בו התלהבתם מאליזבת והממלכה עד כדי תגובה אימפולסיבית של "גם אני רוצה שיהיה לי כזה בבית!", נפלתם על המקום הנכון כי כניסה אל תוך המסעדה חושפת קיר שלם של ערכות תה מהודרות למכירה. ההיצע מרשים! (אותו ניתן גם לרכוש באתר שלהם)

אז מה אוכלים?
באנו רעבים ומוכנים למשימה שכוללת ארוחה מלאה ממנות פתיחה ועד קינוחים עם עיקריות מפנקות. לפתיחה בחרנו בניוקי פלפלים. בהחלט המנה המנצחת עבור שנינו. מרקם ניוקי טעים אבל העיקר היה הרוטב. ממש מטריף עם איזה תבלון סודי בפנים. היה טוויסט חריף בסוף כל ביס שהיה מדויק להפליא. מותאם גם ל"לא אוהבים חריף".

הערת עורך נדירה: הניוקי הטוב ביותר שטעמתי מעולם
למנה עיקרית ראשונה לקחנו את 'משתה במדבר', מנה יפה שכוללת כל מיני הפתעות המותאמות לתקן זוגי: זוג שיפודי ירקות צלויים וטיבול טעים, ה"כוכב" בשיפוד היה גבינת חלומי טעימה. סלט ירקות על בסיס חסה וכרוב מתובל בבלסמי. צלוחיות קטנות שכללו זוג עלי גפן, זוג תמרים ממולאים בגבינה וטחינה מעולה משומשום מלא עם חצילים, ממש ללקק את הצלוחיות.

משתה במדבר
המנה העיקרית השנייה שבחרנו הייתה סלט טבולה, בה הופגן יחס מושלם בין הטבולה, השקדים והחמוציות. המנה כללה גם בצל סגול ופטרוזיליה קצוצים. המנה מגיעה כמצע נדיב לזוג ארטישוקים ירושלמים שהיו מתובלים להפליא. בנוסף לכל ההפתעות הללו, יש לבחור טפנדים שבאים בצלוחיות קטנות. הזמנו סלט ביצים, סלט טונה ואנטיפסטי. סלט הביצים היה נחמד, סלט הטונה לא היה מיוחד, אבל האנטיפסטי שהיה מתובל עם רוזמרין היה הפתעה טעימה. המנה המעולה העלתה בקרבנו נושא לשיחה עמוקה. איך אומרים טבולה? Tabule או Tabula? איך אתם אומרים?

טאבולה שמעלה ארטישוק על ראש שמחתה
לסיים עם מתוק:
התייעצנו עם השף-מלצר מה הוא ממליץ. נאמר לנו שעוגת הגזר זה סימן ההיכר שלהם. זרמנו איתו ואכן זו הייתה עוגת הגזר הטעימה שאכלתי by far. העוגה הגיעה כ-2 פרוסות עבות קטנות ומחוממות, בתוספת שומשום ושאר תבלינים סודיים שלא הסכימו לחשוף מהם. נימוח בפה, בהחלט מעל ומעבר לעוגת גזר סטנדרטית של Tea Time! בנוסף הזמנו עוגת שכבות עם עוגיות קפה  שהגיעה בפורמט של מאג זכוכית ודמתה לטירמיסו קפוא. עוד קינוח מפנק ללא ספק.

מי אמר שעוגת גזר זה לא טעים?
כשר פה? 
המקום כשר עם תעודת כשרות של הרבנות הראשית.

עוד פרטים אזוטריים:
השירותים לא מרשימים במיוחד, אבל כן נקי ויש נייר טואלט. המלצה לשיפור: לתלות וו על הדלת. כל בחורה תעריך את השדרוג המאפשר לתלות את התיק מאשר להניחו על רצפה מלוכלכת.
השירות - אדיב, חמים, משפחתי ואכפתי. מתעניינים מה אהבנו יותר ומה פחות.
ציון סופי - 9.5.

השורה התחתונה:
מסעדה מעולה לצמחונים שבינינו, מנות מפנקות ושונות מהסצנה הצמחונית הרגילה בליווי אווירה מעולה. ממליצה גם לאוהבי בשר שרוצים קצת לגוון את התפריט, בתאבון!


לאתר של המסעדה
לדף הפייסבוק של חליטת'ה