יום שבת, 28 ביוני 2014

בית הקהוה


לרגל נסיעתה להודו, הזדרז הבלוג לארח את מיכל שמעוני מדנמרק. לא המדינה, בית הספר. אגב, הבחורה צמחונית שאוכלת דגים. הבלוג עדיין מנסה לגבש עמדה סופית לגבי העניין.

בוקר יום חמישי, בחצר האחורית של מרכז העיר. לבית הקהוה הגענו כמחווה לשפה הערבית, שעדי ואני התחלנו ללמוד לאחרונה. התיישבנו על הספה הכיפית שמחוץ למסעדה, ובאין נוף עוצר נשימה סביבנו (ע"ע חצר אחורית), יכולנו להתרכז בשיעורי הבית ובאוכל לשמם התכנסנו (לאו דווקא בסדר הזה). 

קהוה (קפה בערבית, בניגוד לקאווה הספרדית) דווקא לא הזמנו. כמורה בישראל שזה עתה יצאה לחופש (זהירות: טקסט לא חינוכי), הייתי הלומת חמרמורת, והזמנו כל מה שהמלצר המליץ כ"אוכל שטוב להאנגאובר".

ראשית, יש לציין את השירות המעולה. דוגמאות נבחרות לטיב השירות: המלצר הבין את חומרת החמרמורת, ומיהר להגיש את מיץ התפוזים. כשהוא שמע את הסכין שנפל לעדי על הרצפה, מיהר לשאול אם להביא חדש. עדי אמנם עשה "פו" והיה מוכן להמשיך לאכול כרגיל (אנחנו ברחוב, ונזכיר, חצר אחורית...), ובכל זאת הוגשה לו סכין נקייה.

האוכל, בגדול, מעניין. לצד ירקות מסודרים בטוב טעם (תרתי משמע), נחה לאפה מגולגלת עם חביתה וגבינת שמנת. כן, עכשיו כשאני כותבת את זה, זה לא נשמע מלבב. אבל תצטרכו להאמין לי שזה מלבב גם מלבב.

את הרוב עדי אכל
לגבי קציצות הבטטה והחומוס, שנחו על מצע מאוד טעים של ספק חומוס ספק טחינה, אני אמביוולנטית. מעניין, זה בטוח. עדי טוען שזה קבב של צמחונים. המנה השלישית הייתה לביבת חנוכה גדולה כגודל הצלחת. גם כאן התלבטנו:
- "עדי, זה לא תפל לך הלביבה?"
- "בהתחלה, אבל התרגלתי".
הממממ. אציין שאם נעזרים בגבינה שבאה עם הלביבה, הסיפור היה אחר לגמרי.

להלן: מבט חטוף פנימה
מבט חטוף פנימה מגלה חלל קטן ומעוצב, לקורת רוחם של אוהבי כפריות ווינטאז'. אני אהבתי. לסיכום: אם כבר נקלעתם למרכז העיר, וחשקה נפשכם לאוכל חלבי קצת שונה מבתי הקפה הרגילים, תגיעו. השירות מעולה, פנים המקום יפה, המנות נעות מ"מעניין" ל"טעים", והמחירים, אגב, שווים לכל נפש.


יום חמישי, 5 ביוני 2014

נויה

חלבי זה לחלשים, וכדי להתכונן בהתאם לחג השבועות, הלך הבלוג למסעדה בשרית ראויה. והאורח הפעם הוא שי שחף, אחראי תחום המעברים בזכויות אדם כחולבן ומבקר מסעדות בעתיד.

אחרי ההתאוששות מההזמנה הנדיבה של עדי, להגשים חלום קטן שלי ולכתוב כמה מילים תמורת ארוחה מפוארת, נכנסתי לאוטו ושמתי פעמיי לקראת מסעדת 'נויה' שבמרכז העיר.

למסעדה, שחלון הראווה שלה מציג במלוא הדר את רחוב שלומציון המלכה, הגעתי בג'ינס, נעלי עבודה אוסטרליות וחולצת פולו יומיומית. ובכן, הפער היה כשנכנסנו והבנתי שהיא, נויה, כנראה מצפה ממני לקצת יותר מאמץ וכבוד בתחום הלבוש.

חזית מנצחת
בכל אופן, ברגע שהתיישבנו המבוכה שככה והרעב, אשר נבנה בהדרגתיות, תפס את מקומו. מבט זריז בתפריט הביא להבנה כי לי ולעדי טעם דומה ולכן הזמנת המנות היתה פשוטה ומהירה.

לפתיחה הזמנו תערובת רביולי ופטה כבד, אבל לא לפני שקיבלנו את פוקצ'ת הבית. פוקצ'ה בגודל של מגרש כדורגל שלא היה מבייש את הסנטיאגו ברנבאו שבמדריד. עם פוקצ'ת הענק הגיעו כמה 'קמצנייטות' כפי שאני מכנה אותן, ובהן היה סלט פלפלים קלויים, סלט סלק, שעועית ירוקה חלוטה וזיתים טעימים במיוחד.

לאחר חיסול של חצי מהפוקצ'ה הגיעו המנות הראשונות. הרביולי היה מוצג בצורה יפיפייה ומעוררת תיאבון. חמישה כיסוני בצק שוחים בתוך בריכה כתומה מבטטה עם נגיעות ירוקות של פסטו. הרביולי עצמו ממולא בתרד וארטישוק, אך את המילוי לא הרגשתי כ"כ. סה"כ הטעם היה טוב והרוטב נתן למנה ייחודיות מעניינת. המנה השניה היתה כאמור, פטה כבד. בדר"כ בפטה כבד אין חדש תחת השמש, אך הפעם הטוויסט שעשה לי את המנה היה הריבה. ריבת בצל מתוקה עם מרקם מצוין למריחה וטעם שפשוט משלים את הכבד בצורה מדויקת.

כבד קל
לעיקריות הזמנו פרגית במילוי בטטה וריזוטו בקר. הריזוטו בקר היה פשוט מצוין, אמנם מבחינת היחסים היה יותר מידי בקר ביחס לריזוטו, אבל מי אני שאתלונן על כך שיש יותר מידי בשר. מנת הפרגית היתה יפה מאוד במראה שלה וכשחותכים את נתח הפרגית שעטוף בבצק עלים רואים את השכבות הצבעוניות שנוצרות בעקבות הבשר, הבטטה והבצק שבתחתיתו היה רוטב כהה.
 
אחרי שסיימנו את העיקריות, ואת יתרת הפוקצ'ה המפלצתית, הזמנו קינוח. באותו רגע הגיעה מלצרית עם שני כדורי אקמול גדולים וקערת מים חמים. באורך פלא, היא הכניסה את הכדורים למים ואלו התנפחו לכדי מטליות לחות ברמה של מחלקה ראשונה באל-על. מבחינתי זהו נס מדעי בו נתקלתי בפעם הראשונה. במילה אחת: מדהים!

הקינוח שהזמנו היה פאי אגוזים. או כפי שהתפריט קורא לזה: בצק פריך ממולא ב-3 סוגי אגוזים בליווי גלידת וניל. הפאי היה חביב והגלידה היתה טובה, יחסית להיותה פרווה.

כמה אגוזים יש בפאי?
בסופו של דבר התגלגלנו לשיחה על פוליטיקה, זכויות אדם ותקשורת ישראלית. עם בטן מלאה כמו של שנינו, אתם בטח מבינים כמה היה לכל אחד מאיתנו מה לומר...