יום שלישי, 19 באוקטובר 2021

רובן

סניף ראשון של רשת רובן נפתח בירושלים, ממש בסמוך למשרד שלי. איתי במשרד יושב ד"ר שוקי בלס, מנהל מחלקת המדיה והדובר של פורום קהלת. אך טבעי היה לחבר ביניהם...

הופתעתי כשיום בהיר אחד פנה אליי עדי ארבל, מנהל הפורום לחברה האזרחית, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו לאכול צהריים ברובן, מסעדת המבורגרים וכריכי בשר בגבעת שאול. מה לי ולעדי ארבל? שאלתי את עצמי. מה לי ולגבעת שאול או להמבורגרים? הרהרתי לעצמי נוגות. אבל אז נזכרתי שעדי חולק איתי משרד ובכלל אנחנו מכירים כבר עשור, שאנחנו יושבים בגבעת שאול ושמסעדת המבורגרים זה מקום שמתאים לקחת אליו אדם בלתי מתוחכם קולינרית כמוני.

האם שני יהודים דתיים אכלו בצהרי היום סנדוויץ' שיפון עם בשר וגבינה שוויצרית? 

לפני שנשיב על השאלה המרתקת. (ספוילר: לא). למה ששני יהודים דתיים יעשו דבר כזה? טוב ששאלתם. מסעדת רובן, לפחות לפי אתר הרשת, רואה עצמה כסוג של המשך מסורת כריכי רובן (Reuben) שהתחילה בארה"ב. אולם זאת יש לדעת, מחלוקת קשה קיימת בעניין המצאת סנדוויץ' הרובן המקורי, מחלוקת שיש המשווים אותה (אני) למחלוקת על זהות חומוס אבו שוקרי המקורי. 

האוכל יגיע עוד מעט, מבטיחים!

סנדוויץ' רובן המקורי הוא כריך מלחם שיפון, שכולל קורנד ביף (הערת העורך: בדקתי, ככה אמורים לכתוב את זה), כרוב כבוש, רוטב רוסי (אלף האיים עם יותר אגו – זו כבר לא הערת העורך) וגבינה שוויצרית. יש מחלוקת האם הכריך הראשון הונדס עבור שחקנית ששיחקה עם צ'רלי צ'פלין בניו יורק ב-1914, אולי ב-1927. לפי גרסה אחרת, רובן הוכן עבור שחקן פוקר באומהה שבנברסקה בשנות ה-20. האם הכל התחיל ממשפחתו של המסעדן ארנולד רובן בניו יורק, ממשפחת שימל שאבי המשפחה צ'רלס ובנו ברנרד הגו והכינו סנדוויץ' לאדם בשם רובן קולקובסקי, או שאולי הוא הוכן כמו הגרסה שהמצאתי כעת והשתכנעתי בנכונותה, על ידי ידידו הקונגולזי של הכדורגלן ראובן עטר בשנות ה-90? האם אפשר לקבוע בכלל ששילוב של כמה מרכיבים בין שתי פרוסות לחם "הומצא" על ידי אדם מסוים? אם כן, מי המציא את הטוסט גבינה? האם ניתן לומר שמי שהוסיף לטוסט פרוסת עגבנייה יכול לקרוא לטוסט על שמו ולזכות את עצמו וצאצאיו בתהילת עולם? 

כשמחשבות אלה טורדות את מוחי הגענו סוף סוף למקום. השירות היה בסדר גמור, השירותים נראו מרווחים ונקיים (חשוב למי שלא אוכל מטר מהמשרד). היה מקום רב במסעדה בפנים ובחוץ. ישבנו בחוץ. 

מנה ראשונה בדרך

כעת נגיע לאוכל המאוד כשר (מהדרין הרב מחפוד, למקרה שתהיתם). פתחנו בסיגרובן – בניגוד לרובן מארה"ב לא היה בו תערובת בשר וחלב, אגב גם לא פירות שביעית או שרימפס, אך כן היה בו קורנד ביף שהוגש עם טחינה וחריף. טעים מאוד, פיקנטי עד חריף, כולל ציפוי פריך. פשוט, קטן ונחמד. 

עברנו לעיקרית, אני ועדי לא באנו לשחק. הזמנו כריך קומות שמוגדר בתפריט כ"מנת הדגל" ועוד כריך קורנד ביף. חצינו אותם כך שכל אחד אכל חצי מכל כריך. לאחר הצבעה שהוכרעה על חודו של קול, הגענו להסכמה שהקורנד ביף היה יותר טעים או לפחות יותר מיוחד. הוא היה עסיסי, מוכן במידה הנכונה ותובל ברטבים הנכונים. כריך הקומות, על אף שהיה טעים מאד, לא היה יוצא דופן בזירת ההמבורגרים של השנים האחרונות. 

כותבים את זה קורנד ביף!

בתוספות הזמנו צ'יפס בטטה שהיה טעים ופריך ברובו. כיוון ששמתי לב שהקדשנו תשומת לב רק לתוצרי בקר וקצת צמחים ואין לי רצון לעצבן את מועצת הלול בעניין הזה, הזמנו גם כנפיים שהייתה מנה טובה, די גדולה אבל לא מיוחדת. 

משראיתי שעדי עוד נראה נינוח ואפילו לא התקשר בבהלה למנהל הבנק (ברור, יש היום אפליקציה), שאלתי "ומה לגבי קינוחים?". ברבים. גם כאן הלכנו על בחירות מסורתיות למדי, בכל זאת רובן ומסורת הולכים ביחד. או לא, תלוי אם מסורת יהודית יכולה לכלול סנדביץ' עם בשר וגבינה או לא. כך או כך, הלכנו על עוגת פאדג' שוקולד (פרווה) ועל פאי לימון מפורק. עוגת פאדג' שוקולד לא מצריכה הבנה מיוחדת כדי לאכול אותה. ואכן, פירקנו אותה עצמאית במהירות הבזק.

כפית ארוכה כפית קצרה, אילוסטרציה

פאי הלימון, או ליתר דיוק פאי הלימון "המפורק", דווקא טרד את מחשבותיי. מה ההיגיון לקחת דבר טוב ולפרק אותו, שאלתי את עצמי. מסתבר שבקול, כי עדי ענה לי שעושים את זה גם עם סושי וזה נותן תחושה של שפע או משהו כזה. הפאי היה טעים מאוד וגם יצר עניין כשחשבתי לעצמי האם הם בנו את הפאי עד הסוף ואז פירקו אותו או שמראש הם לא הרכיבו את כל החלקים. בנוסף יש לשאול, האם מדובר במדרון חלקלק ובשלב הבא כשנזמין פאי מפורק נקבל קערה עם לימונים, קמח, ביצים וכל שאר הדברים שבטח מכניסים לזה. הזמנת "מפורק", לא?

לסיכום, מקום מומלץ בהחלט לחובבי כריכי הבשר ו/או המסורת. יש במקום מגוון מרשים של עסקיות צהריים משביעות במחירים שווים לכל נפש (49-69 ₪).


לאתר המסעדה

יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

בין עזה לברלין

את פורת סלומון, תושב בת-עין, אמן ומייסד בית הספר הגבוה לאמנות 'פרדס', לא תצליחו להכניס לאף קופסא (ניסיתי, תאמינו לי). מה שלאדם הממוצע נראה כמו סתירה מוחלטת, יושב אצל פורת בהרמוניה סוערת. בדיוק כמו שמה של 'בין עזה לברלין', שחיה מצוין עם היותה אוקסימורון כחומוסייה ומוסד קולינרי.  

האופציה המסורתית מחכה לי כבר תקופה על משענת הכיסא, עדיין עם הפתק, מחכה שאחליט אם לתלוש את הפתק או להחזיר ולקבל זיכוי מהחנות. מאז הקריאה בספרו המופתי של פרופ' מאיר בוזגלו "שפה לנאמנים" אני מודד אותה שוב ושוב מול המראה, מתפעל מכמה מדויקת לי הגיזרה הזו, ואז נאנח ותולה אותה בחזרה על הכיסא. לא יודע, אולי משהו במרקם.

דבר אחד יותר חזק מהיצירה הזו של פורת: העובדה שהיא תלויה בסלון ביתו.

לכן כשהגיעה ההזמנה לכנס המסורתיות נרשמתי מיד. לא רק בגלל התוכן וההרצאות, יותר בשביל למדוד שוב את התחושה על הגוף. למדוד את האפשרות שמציעה המסורתיות למזג חלוקות חברתיות שחוצות גם את הנפש פנימה, לארגן מחדש זהויות שבטיות לכדי מארג משפחתי שמחליף את מבחן האמונה בברית של נאמנות. דתיים, חילונים, ישראלים, יהודים – למה לא לפתוח שולחן מתחת לבלוק, להוציא כל אחד את הסירים שלו ולאכול ביחד? מה צריך משגיח של הרבנות בשביל זה?

זהירות ספוילר: עוד מעט יגיע האוכל

ואיזו ארוחה מעולה. באמת. אחרי דברי הברכה נפתח הכנס בשורה של אנשי אקדמיה שהציגו את הבשורה דרך המחקרים ההיסטוריים, התורניים והחברתיים שלהם. איך המסורת בונה גשרים מפתיעים, חותרת תחת סבכים בלתי-פתירים לכאורה, מתפקדת דווקא כסוכנת של שינוי והתפתחות וכן הלאה. והכל ערב לחיך והכל בטעם מוכר ומנחם, והכל בטעם של בית – בית של חבר טוב מהכיתה, אבל לא הבית שלי. 

טעם מוכר ומנחם בדמות חומוס פטריות

לפני המושב הבא, שהסתמן כמשהו קרוב יותר לשיחה של ועד הבית – על משאבים והנעת תהליכים והשפעה על המרחב הציבורי, הגיע הזמן לחמוק החוצה עם שכני לספסל האחורי, המרגיש-בבית האולטימטיבי – עדי ארבל. יוצאים לאכול? יאללה. יש פה את "בין עזה לברלין". היית פעם? לא, סבבה. אני משלם על הארוחה, אתה כותב ביקורת מסעדה? אחלה.

ביקורת מסעדות זו טעות. תיאור מדוקדק של המנות שאכלת – איזו מין הקרמה עבר הארטישוק ואיך החמיצות הקדימה במעט את המרירות של הקרום – זה כמו לנסות למסור במלים ציור מופשט. אינך יכול להיכנס לאותו ציור פעמיים. אז על מה כן לספר? על השיחות שנוצרות במקום הזה. ביקורת מסעדות טובה הייתה מספקת את המידע החשוב באמת: המלצה על מסעדה טובה לפתוח בה כאבים מהילדות, קפה טוב לסגירה של עסקת נדל"ן ומנה מומלצת להיפרד בה מקשר שגווע מזמן. 

אין טעים יותר מהמטוגן שיצא הרגע מהמחבת

אז על מה דיברנו שם? על בנט שעבר צד (עדי) או עדיין לא (אני), על מחויבות או לא למסורת בעל פה שהפכה לקוד כתוב, על חאלד הפלסטיני שפרש מהטרור. על חומוס שקוראים לו בין עזה לברלין למרות שהוא כבר לא. על שניצל דג ישר מהמחבת שאי אפשר להגיד עליו מילה רעה אבל גם אף מילה על איזה דג זה. על ארוחה ששוכחים עוד לפני הביס. על מסעדת פועלים שיורדים אליה כל מי שעובדים מהבית. אוכל טעים, ביתי - כמו של אמא של חבר מהכיתה, רגע לפני שרצים למגרש.

בזמן שבנט עובר צד או לא, עובר גם האוטובוס עם הכיתוב הזה

ואולי זה מה שחסר לי שם, בין עזה לברלין. מה יש שם באמצע, שהוא לא "לא עזה" ולא "לא ברלין"? מעבר להצעה החברתית המכילה והמאחדת, מעבר לחיבוק החם של הרב לשכן שזורק את הסיגריה בכניסה – מהי התנופה הרוחנית החדשה שמציע השולחן הערוך של המסורתיות, איפה שאני עדיין תקוע? איך נשמעת הבשורה של השכן ההוא שזרק את הסיגריה, כשהוא עולה בעצמו על הדוכן לומר דבר תורה?

היה גם קובה! התשלום בסוף ועכשיו העורך נזכר שעליו הוא לא שילם... 

אולי הוא דיבר שם בכנס, ואני פספסתי. את שאר הדוברים אשמע כבר מההקלטות, למדוד שוב על עצמי מול המראה.



יום רביעי, 29 בספטמבר 2021

שוקא

לראשונה במאכלי י-ם, תיעוד 360° לביקורת מסעדות, והפעם בכיכובו של אסי טיכטל. אסי הוא מייסד, המנהל והמאמן של קבוצת הכדורסל של בית"ר ירושלים, אבל לענייננו הוא בעיקר צלם הבית של ישראל 360 וירושלים 360. המקום שזכה לכבוד הוא השוקא, אולי הבר שמסמל את התחדשותו של שוק מחנה יהודה יותר מכל.

כשעדי ארבל מבלוג המסעדות מאכלי י-ם הזמין אותי לסקר איתו את פאב השוקא, לא יכולתי לסרב, והגעתי עם מצלמת ה-ONE X2 כדי לתעד.

עד לא מזמן השוקא שכן בליבו של שוק מחנה יהודה, ברחוב האגוז שמוכר עד היום בתור "הסמטה של השוקא". השוקא היה שם עוד בתקופה שבה מחנה יהודה וחיי לילה עוד לא היו מילה נרדפת. מסביב לשוקא התפתחה קהילה של לקוחות. חברים שבאים למקום במשך שנים כדי לשבת על בירה. עם הזמן נפתחו סמוך לבר (ולמען האמת בכל השוק) ברים ומסעדות נוספות. כחלק משינויי הקורונה עבר בר השוקא למשכנו החדש ברחוב שילה על פינת אגריפס. 

האוכל בשוקא

כיום השוקא הוא לא רק מקום של בירות ואלכוהול, אלא כולל גם מטבח עם תפריט קצר, אבל בהחלט קולע. כזה שיחסוך לכם את הצורך לקפוץ לאחת המזללות הסמוכות. לפני שנמשיך לדבר על התפריט, תדעו שאחד הסיוטים הגדולים שלי הוא להיכנס לגלידריה ולבחור טעמים. בילדותי היו רק שני טעמים וניל ושוקו, אז כמובן שהייתי מזמין שוקו-וניל. למרות התפריט הקצר, עדיין היה צריך לבחור מה להזמין, למזלי עדי היה שם כדי לעזור בבחירה ולחסוך לי סיוט.

פתחנו את הישיבה עם שני קוקטיילים שהמלצרית המליצה לנו עליהם: "קרייזי מנגו בלי מנגו", משקה שמורכב מרום, מרטיני, צ'ילי גרוס ומונין פסיפלורה. משקה שיהיה טעים למי שאוהב משקה אלכוהולי בטעם פירות. הצ'ילי הגרוס נתן טוויסט מגניב של חריפות. "מוחיטו GREEK"- המשקה מורכב מענבים כתושים, ערק, נענע ולימון. הטעם של האניס מאד מורגש, כך שהוא מומלץ לחובבי הערק.  

הסבב הראשון

באנו גם לאכול, אז לאחר התלבטות קלה והתייעצות עם המלצרית הזמנו 3 מנות: סלופי דות, שזה תבשיל בשר בבישול ארוך שמגיע על מטבוחה, טחינה ועגבניות פרש (עגבניות רעננות). המנה מגיעה עם פיתה שרופה. מאד אהבנו את המנה הזאת. זה טוויסט מאד נחמד של מנת הסלופי ג'ו המוכרת. המטבוחה מכניסה למנה טעמים מזרחיים מוכרים.

אז מה היה לנו שם? סיבוב ראשון דינג דינג דינג

הזמנו גם כנפיים מטוגנות ברוטב של דבש, סויה, ג'ינג'ר טרי, צ'ילי יבש ויין לבן. האמת, אני מאד אוהב מנות כנפיים. כשמגישים לשולחן כנפיים עשויות טוב, לא יישאר על השולחן אפילו חלקיק קטן מהמנה. הכנפיים שהוגשו לנו היו מהסוג הזה. שילוב טוב של מתוק וחריף. אני אישית מעדיף הרבה יותר חריף, אבל אני מניח שרוב הלקוחות יסתפקו בזה. זאת מנה שאני ממליץ לאמריקאים לאכול בערב של הסופרבול. 

קערת הצ'יפס מגיעה עם 3 סוגי צ'יפס מתובלים בגרידת לימון, פטרוזיליה ומלח אטלנטי. מנה נחמדה! אחד מסוגי הצ'יפס היה בחלק העליון של הצלחת, היה טעים, אבל הוא נגמר מהר, שני הסוגים האחרים היו רגילים למדי.

בזמן שאכלנו הנחתי את המצלמה לצלם סרטון ארוך ב-360 מעלות. הנה הוא לפניכם!
רק אל תשכחו לשחק עם העכבר כדי ליהנות מכל הכיוונים...


הסבב השני

סיימנו את המנות האלה, והיינו עוד קצת רעבים אז הזמנו עוד שתי מנות, שעועית ירוקה שהמלצרית המליצה לנו עוד קודם ומנת "פיתחנו תסביך". בזמן שחיכינו הגיעו לשבת במקום מספר אושיות ירושלמיות. הם קצת נבהלו מהמצלמה שלי, כמו הרבה אנשים שלא מבינים מה זה הייצור הזה שיושב איתנו בשולחן, ופחדו שהם מוקלטים.

השעועית הירוקה מגיעה מוקפצת בשמן זית ולימון, בתפריט כתוב שזה "כמו אדממה, רק לא". המנה הזאת פחות הרשימה אותנו. אולי כי באנו לאכול וזאת מנה שמתאימה יותר ליד בירה, כמו אדממה או בייגלה.

סיבוב 360° שני על התפריט

"פיתחנו תסביך", היא מנת סביח פתוחה, כלומר הרכיבים של הסביח מגיעים על צלחת, והפיתה (פיתה על הגז) ליד. את המנה אוכלים כמו חומוס וסלטים, בניגוב, או שמניחים קצת עם המזלג על הפיתה ואוכלים. ליד החצילים, הטחינה והאריסה, יש גם ביצה חצויה עם חלמון נוזלי מעט. בקיצור, אם אתם אוהבים סביך, זאת אחלה מנה.

קינוח

בנוגע לקינוח לא הייתה הרבה התלבטות, כי יש רק אפשרות אחת: סורבה חלבה, קראמבל שקדים וקוקוס קלוי, כך שלא נאלצתי לחוות את הסיוט של הגלידריות, עליו סיפרתי קודם. לא משנה כמה אני אוכל בארוחה, תמיד יש לי מקום בבטן לעוד גלידה. כשקיבלנו את הסורבה התברר בכלל שמדובר במוס קפוא. היה טעים, אבל זה לא סורבה. כדאי לציין את זה ללקוחות לפני שמזמינים.

לסיכום

השוקא הוא בר כייפי עם וייב נהדר. לא הרבה ברים בירושלים שרדו 8 שנים, עובדה שלבדה מעידה על המקום. כשמקבלים את האוכל מורגשת מאד ההקפדה של הטבח, במיוחד במנות של הסלופי דות והתסביך, שמוגשות ונראות נהדר. שתי המנות האלה יחד עם מנת הכנפיים היו מצוינות ואם לא היינו בקטע של להתנסות בעוד מנות, היינו מזמינים מהן עוד. הצ'יפס והשעועית פחות מתאימות למי שמחפש אוכל טוב, אבל טובות למי שרוצה לרפד קצת את הקיבה באוכל לצד האלכוהול. גם הקינוח היה טעים, אבל אם כתוב שזה גלידה, שיהיה גלידה.

מה הזמנו:
קרייזי מנגו בלי מנגו - 41 ₪   
גריק מוחיטו - 39 ₪
צ'יפס - 34 ₪
סלופי דות -  42 ₪
כנפיים מטוגנות - 38 ₪
2 צ'ייסרים - על חשבון הבית
שעועית ירוקה - 32 ₪
פתחנו תסביך - 36 ₪
סורבה חלבה - 29 ₪
סה"כ: 291 ₪ 


לדף הפייסבוק של שוקא

יום ראשון, 5 בספטמבר 2021

המטבח של רמה

כשהזמנתי את יעל בירנבאום, עולה חדשה שעוסקת במימון פרויקטים במדינות מתפתחות, לבחור מסעדה אותה תרצה לבקר, לא האמנתי שהיא תציע מקום שאפילו לא שמעתי עליו. אז נסענו כל הדרך לנטף כדי לגלות את המטבח של רמה - מטבח על רמה! 

בדרך כלל הזיכרונות שלי הקשורים לאוכל ומסעדות, מאוד קשורות לאנשים איתם ישבתי ובאיזו תקופה הייתי בחיים. כך היה גם הפעם, בחוויה שזכיתי לחוות במטבח של רמה בנטף שמחברת אותי לשיחה הסופר מעניינת עם עדי, רק שעכשיו החוויה התחילה כבר מהדרכים היפיפיות והמשכרות בהן נסעתי בכדי להגיע ולחזור מהמסעדה. 

ברוכים הבאים!

פניות חדות בהרי ירושלים, נופים משגעים, וכל זה במקביל למשחק של אור השמש שמשתנה לקראת השקיעה כל כמה שניות בהתאם למיקום במסלול הכביש המפותל. ההרגשה שלי לאורך הדרך הייתה שאני היחידה שמגיעה למקום הזה ושרק אני יודעת איפה נמצא 'המטבח של רמה'. קצת כמו להגיע לחוף מוסתר ובתולי, ללא אנשים ופסולת. התלהבות משולבת בהמתקת סוד. 

עד שהאוכל יגיע, קבלו את פוגאס, לחם מחמצת המוגש עם שלל מטבלים משובחים.

ההגעה למקומו של 'המטבח' מרגשת. מבט אחד לעבר הכניסה למסעדה ומיד רואים עד בקצה הרחוק של המסעדה את הנוף המרהיב עם השמש המדמדמת שמלטפת ברגישות את העצים ומגוון הצמחייה שבסביבה. 

נראה שיעל מוכנה. ברקע: אוויר הרים צלול כיין.

המקום עצמו בנוי מעץ וכמעט שאינו כולל קירות, כך שיש הרגשה שהמבנה משתלב כחלק חלק מהסביבה. מתחם המסעדה מוקף גינה עשירה בצמחי תבלין, כשמדי פעם רואים את אנשי ונשות הצוות הולכים לקטוף מבחוץ רוזמרין, אורגנו ושאר עלים לשם הכנת קוקטייל או את אחת מעשר מנות התפריט. ענף מאחד השיחים הגיע עד לשולחן בו ישבנו.

אפשר רוזמרין?

איך שישבנו, התחילה הארוחה, שהיא בעצם מסיבה אחת מתמשכת. תפריט סגור שכולל 10 מנות, כאשר כל מנה מדויקת מבחינה קולינרית. המנות יפתיעו את בלוטות הטעם וריח שלכם. אשאיר בעיקר לתמונות לתאר את המנות, אך אציין שהמנה הכי טובה נשארה לסוף: צלע טלה. 

רק דברים טובים יצאו לאדם מהצלע

לאחר הלחם טובים (כך קרוי הפוגאס בתפריט), הגיע הסביצ'ה מוסר ים ואיתו תחליף מפתיע מחוץ לתפריט לטובת זו שבינינו שאיננה אוכלת דג נא. בלי שמות. התחליף המוצלח מאד היה עגבניות צלויות קלות שהיו יכולות בקלות לעמוד כמנה בתפריט בפני עצמן.

סביצ'ה ועגבניות שגנבו את ההצגה

עדיין בשלב המנות הראשונות, הצטרפו אלינו לשולחן גם קישוא צלוי וסלט קיץ שהוא למעשה אבטיח בהגשה מאד מקורית ומפתיעה. כל מנה ראשונה יותר מוצלחת מקודמתה... 

זָכַרְנוּ אֶת... אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים...

למנה ראשונה אחרונה הגיע כדור טלה בטמפורה שהיה פשוט נהדר. יחד איתו חולק לכל שוכני המסעדה קוקטייל הבית, שמורכב מקצת וודקה, תה קר ורוזמרין מהגינה.

באור זה נראה יותר מפתה. תאמינו לנו.

הגענו לשלב המנות העיקריות, שכלל מנת אנילוטי מרשימה מעוטרת באספרגוס משובח, ולצידה פילה דניס בקראסט עשבים. לשלב הזה מנת הפילה הייתה אמנם מצוינת אך מעט גדולה עלינו, ונתח אחד בחרנו לקחת איתנו ליום שאחרי...

3 מנות עיקריות אחרי 5 מנות ראשונות, זו לא משימה קלה!

אז האם יש לאוויר ירושלמי טעם? לגמרי. המטבח משלב במקצועיות ובדיוק רב מגוון טעמים, ריחות ואוויר הרים צלול כיין המשתלבים כולם בתוך המנות וגם באופי של המקום והסגנון של הצוות. הביקור במקום הוא בהחלט זאת חוויה מיוחדת, נעימה, ומענגת.

שקיעתו של הסלפי...

שימו לב שכמעט חובה להזמין מקום באתר המסעדה מראש, שכן המסעדה פתוחה בימים וזמנים מסוימים ויש שעות הושבה מסודרות לארוחות הבהריים (בשישי בלבד), הצהריים (שישי ושבת) והערב (חמישי בלבד). אם יש לכם כבר תאריכים שתרצו לשמוח או לשמח, שימרו כבר מקום! 

חשבתם שלא נגלה לכם מה הקינוח? לילות ביירות לצד טראפלס קרמל מלוח

בכל הארוחות התפריט הוא סגור ומורכב משלל מנות כשגם המחיר הינו בהתאם - 148 ש"ח לאדם בארוחת הבהריים, 226 ש"ח לארוחת צהריים ו-286 לארוחת הערב. 

ותודה לאיי-סוויטי שדאג לנקות אחרינו לאורך כל הערב

לאתר האינטרנט של המטבח של רמה

יום שני, 16 באוגוסט 2021

לוצ'נה

לוצ'נה היא מסעדה איטלקית עם קלאסה כזו שלא הותירה ברירה אלא להזמין הפעם אורחת עם קלאסה מתאימה. קבלו את עינת ברזילי, כותבת, עורכת בידיעות ספרים ודוברת פורום הנשים הדתיות קולך. עינת, עכשיו קולך!

נפתח בגילוי נאות: אני מאד אוהבת אוכל איטלקי. לא יכולה להבין מה יכול להיות רע בשילוב בין בצק, גבינות איכותיות, ירקות טריים, וגלידה. או ג'לאטו למביני עניין. לכן כשקיבלתי מעדי קריאה להתייצב בלוצ'נה, עניתי: מתי ואיפה. 

השורה התחתונה: תשאירו מקום לקינוחים המושלמים המוכנים במקום

אז שאלת האיפה לוקחת אותנו אל הקומה השנייה בקניון ממילא. שם נגלית לעין מסעדה מעוצבת בסגנון מעט בארוקי. מזרקות אבן ועלים וורודים, רחבת ידיים. לא משתחצנת, אבל כן מכריזה על עצמה שהיא לא בית הקפה הקרוב לביתכם. 

מיתרונות הקומה השנייה...

אל השולחן הוגשו שתי כוסות קאווה צוננות ואיתן תפריט מסקרן. מכיוון שאני מתכחשת לדגים למרות ואולי בגלל היותי בת מזל דגים, תפריט הדגים ירד מהפרק, אם כי יש מצב שזו החמצה. 

קאווה, סלקים אפויים, וסוכריית חמאה מושלמת שמגיעה עם לחם הבית

למנה ראשונה נבחרו גלילי סיגר ממולאים בפטריות קצוצות וגבינת מסקרפונה (מה כבר יהיה רע בבצק מטוגן מה), ומנת סלקים אפויים שהוגשה עם כדור גבינה על מצע עשבי תיבול ופקאנים. הסלק היה מצוין, ההפתעות בתוך עשבי התיבול קראנציות והגבינה נהדרת. הסיגרים הוגשו בשלשה - רק בגלל שאני בת אכלתי אחד ועשיתי את עצמי לא מעוניינת בחצי נוסף. הוא האמין. הם היו טובים. פריכים. אבל המילוי: פטריות, אגוזים, גבינה, היה צריך להיות לטעמי מוצק. קצוץ דק וכזה שמרגישים את המרכיבים בכל ביס אלא שהוא היה מין רוטב נוזלי שהזכיר לי רוטב פסטה פטריות. ועדיין - טעים. בכל זאת, אני חושבת שהקיצוץ יהיה מתוחכם יותר וחוויתי יותר לחיך. 

אף פעם אל תאמין לליידי שאומרת שהיא לא רוצה את החתיכה השלישית

למנות העיקריות בחרנו בסלט עם גבינה כחולה וטעימה. הסלט היה שיא. חסה מתפצפצת. גבינה חריפה. שקדים. רוטב נעים ולא שתלטן. אהבתי מאד ובחרתי לנו עוד עיקרית: רביולי ממולא ברוטב סויה וקרמל. אם גלידה יכולה, למה הפסטה לא? אז זהו. שפחות. פסטה נועדה להיות כמו שאלוהים תכנן. לא מתוקה. ועדיין, המילוי היה מצוין. איכותי. והפרטנר נהנה והכתיר את המנה כמנצחת מבחינתו. 

המנה המנצחת של עדי

לקינוח בהמלצת המלצרית בחרנו בעוגת גבינה ניו יורקית. אני רוצה לעמוד לזכרה דקה דומיה. כמה טובה היא הייתה! קרמית. עמוקה בטעם. גבינתית על אמת. וואו. מתחשקת לי עכשיו עוד פרוסה. ללוצ'נה יש מסתבר קונדיטוריה פרטית במסעדה ושם  הם יודעים מה הם עושים. אל תוותרו על קינוח גם אם אתם מלאים. 

המנה המנצחת של עינת

בקיצור, נהניתי מכל הטעמים הישראלים והאיטלקים כאחד ובהחלט מהיחס האדיב והנעים של הצוות. ברור שאני אחזור כי שמתי עין על כמה פריטים שטרם נגסתי בהם. אולי כדאי שאזדרז להזמין שולחן (מומלץ להזמין מקום מראש אם לא רוצים לחכות בתור), לפני הסגר הבא...



יום ראשון, 8 באוגוסט 2021

מחנה אסאדה

איך ששמעתי על פתיחתה של מחנה אסאדה החדשנית והמפתיעה, היה ברור לי את מי אקח הפעם: את תום יוגב המסקרנת, מבקרת מוזיקה, עורכת וכותבת לשלל גופים ואנשים, שלמרות פועלה המכובד זכיתי להכיר רק לאחר שפרגנה למילים תפוסות בניוזלטר המושקע של דברים שאנחנו שולחים.ות.

ביומיום שלי אני כותבת ביקורות מוזיקה במגזין קולומבוס, וזה תמיד אתגר מעניין – איך אפשר לתאר במילים את מה שאני שומעת. איך להכניס את הקוראים לאווירה מבלי שהם שמעו את ההופעה או השיר שעליהם אנחנו כותבים. אנחנו משתמשים לפעמים ממש בעירוב חושים – הסאונד בוֹצי, התופים קריספיים (סיפור אמיתי). מהבחינה הזו, לכתוב על אוכל זה פשוט יותר. כן טעים לא טעים, עשוי במידה, קריספי. 

קחו אוכל, קחו רחוב, וקבלו אוכל רחוב (משובח!)

'מחנה ASADA' הוא מקום שיושב על תפר מבורך שהגיע בשנים האחרונות לירושלים – לכאורה אוכל רחוב, אבל עם חומרי גלם איכותיים, עשוי בהקפדה ולרוב עם איזה טוויסט מעניין על המנה המסורתית. אל תבינו אותי לא נכון, אני שמחה לדפוק שווארמה מדי פעם, אבל היא דורשת הלך רוח מסוים ואני אף פעם לא יודעת באיזה מצב היא תותיר את הבטן שלי – שמחה וטובת לב או אולי יותר בכיוון של "למה לעזאזל עשית לי את זה?"

היכונו לביאת הגזוז

יש חמש מנות בשר בתפריט ומנה אחת טבעונית. פשוט ותכליתי. מהבחינה הזו, מחנה אסאדה היא ממש כמו מקומות קלאסיים של אוכל רחוב, שלא מנסים לסבך אותך יותר מדי. ניסינו את המנה שנראתה הכי מפתה מהתמונות ונשאה את שם המקום – בשר מפורק בלחמניית צמה, ואת ה'שניצל וואגיו אנימל סטייל' שהוא למעשה פרוסות שניצל בקר דק דק שמגיע על תפוחי אדמה. 

בשבילי, ה'מחנה אסאדה' הייתה מנת הדגל. בניגוד לכמעט כל מנה של בשר-בתוך-לחם שתאכלו, פה הלחמנייה היא אוורירית וכיפית, וגם צורת החיתוך הזו של הבשר מוסיפה קלילות למנה. המשמעות היא שאפשר לצאת מהמקום שבעים, בלי להתפוצץ ובלי להרגיש שהלחם ניסה לחנוק אותנו. 

בין מנה אחת לשנייה: תמונה!

המנה השנייה מתאימה למי שמגיעים רעבים יותר. זו מנה נדיבה של שניצל בקר ותפוחי אדמה, אבל כאמור, בצורת הגשה וחיתוך מעניינים. השניצל היה דק ועשוי בדיוק בול במידה, כך שהוא נותר רך וכיפי לאכילה. אל תצחקו, אבל מה שעשה את המנה מבחינתי היה הבצל הדקיק המטוגן שפוזר למעלה. מסכן עדי, לא השארתי לו יותר מדי ממנו (הערת העורך: לא נורא, בזמן שתום נשנשה בצל, אני טרפתי את רוב הבשר).

תכירו את בשר הוואגיו

האופן שבו עדי ואני התגלגלנו להכיר אחד את השנייה (דרך ניוזלטר שהתארחתי בו), הובילה אותנו לשיחה מעניינת על פמיניזם ודוגמה אישית. אני סיפרתי לעדי שלפעמים אני עושה דברים רק בשביל הסיסטרהוד – רק כדי שלא יהיה עוד גבר שמדבר בשיעור/ כותב לניוזלטר/ מגיש מועמדות למשהו, כשאין נשים שמנסות לתת פייט. אז אני מתלבטת, משקשקת, אבל עושה את זה בסוף. הדוגמה של נשים בתפקידים בכירים במגזר השלישי היא מעניינת במיוחד. עדי סיפר שכשהוא עבר מהייטק לעולם החברתי, נשים נטו להבין את המהלך הזה הרבה יותר מגברים, שהרימו גבה. ואכן, בעולם החברתי שלא במקרה בכלל גם מרוויחים בו פחות, תמצאו יותר נשים בכירות (או יותר נשים נקודה) מאשר בהייטק. מצד אחד, זה מבאס שגם ב-2021 מוקדי הכוח בחברה עדיין בידיים גבריות. מצד שני, הרצון לעבוד במקום שבו אנחנו מוצאים ומוצאות ערך ומשמעות, או במקום שבו יש יותר אפשרות לשלב את החיים עצמם עם העבודה; הדברים הללו לעתים שווים יותר משקלים נוספים בחשבון הבנק. חבל שהפער לפעמים כזה גדול. 

תום ועדי משלימים פערים

כשהיינו מלאים כמעט לגמרי, קיבלנו עוד מנה אחת, של פלאט IRON  סטייק. וזה זמן הווידוי שלי: אני נוטה לפעמים להרים גבה על מקומות כשרים שמתמקדים בבשר. כל מה שפוגע באדמדמות ובעסיסיות מתחיל אצלי ברף חשדנות גבוה יותר. אז אני לא יודעת איך הבשר הזה ייצא בתצורה קלאסית של סטייק. אבל כמו שהוא הוגש כאן - דק, צרוב, ישר מהפלנצ'ה (אני סתם מחרטטת עכשיו, אין לי מושג אם הייתה שם פלנצ'ה), כל הטעמים של הבשר היו עדיין מאוד מודגשים, המרקם היה טוב, ולא הרגשתי שמישהו החסיר ממני דבר. מה שכן, הייתי שמחה אם הרטבים היו קצת יותר עדינים, כי בסוף התכנסנו בשביל הבשר.

חידה: מהו הדבר הירוק בתחתית הקוקטייל שליד האיזי אוזו?

"איך נראה העתיד שלך בירושלים?", עדי הטיל את הפצצה כשכבר הייתי שבעה וטובת לב. זו שאלה מורכבת מבחינתי. בתור ילידת העיר שחיה קרוב לעשור מחוצה לה ואז חזרה בפתאומיות, עדיין קשה לי להתחייב אליה במונחים הנצחיים שעיר הקודש אוהבת. אני בעיקר מנסה להבין האם, ואיך, אפשר ליצור בה שגרת חיים מיטיבה. בלי דרמות, בלי כובד של אלפי שנים על הכתפיים, פשוט לחיות.

חלק מהחידוש שהמקום מנסה להציע הוא קוקטיילים במחירים מאוד מוזלים, שהם יותר בסטייל גזוז + קצת אלכוהול. מרענן מאוד בשביל הקיץ, אבל לי אישית המשקה היה מתוק מדי. ירושלמית, אתם יודעים, אוהבת מרירות. ומכיוון שישבנו שם ביום מאוד חם, דיברנו הרבה ואכלנו הרבה, סיימתי את הערב צמאה מאוד. אולי כדאי להוסיף איזו חבית מים בשירות עצמי, כדי שהלקוחות הדברנים לא יבקשו כוס מים כל חמש דקות. 

הפתרון לחידה: לקוקטייל הזה קוראים גומי ג'ין


לדף הפייסבוק של מחנה אסאדה

 


יום שני, 19 ביולי 2021

המבורגר ברלין

את אורי עקביה, חוקר רגולציית מסעדות (באמת!) פגשתי לראשונה לפני 16 שנה במאבק נגד עקירת יהודי רצועת עזה מביתם. מאז למדתי שלאורי יש עולם עשיר שכולל מגוון תחביבים, כמו אכילת המבורגרים, שתיית בירה והיסטוריה גרמנית. כששמעתי על פתיחתה של מסעדת המבורגר ברלין, היה ברור לי את מי אזמין למשימה.   

כמה ימים לפני תשעה באב, הצום שנקבע לזכר חורבן הבית, הגלות והרדיפות, עדי אמר לי: 'אורי בוא נלך לבדוק מסעדה חדשה'. כמובן ששמחתי לשתף פעולה, והלכנו שנינו למקום הנושא את השם 'המבורגר ברלין' שנפתחה בחודש שעבר בקניון ממילא. אם כבר מתכוננים ליום צום, ראוי לעשות זאת עם המבורגר עסיסי, במסעדה הנקראת על שם בירת גרמניה, כשנושמים אויר הרים וצופים על חומות העיר העתיקה.

ברוכים הבאים והבאות!

הגישה למסעדה מלאת ניגודים: רחוב ממילא החדש בנוי בסגנון ירושלמי ישן, אך המסעדה נוצצת באורות צבעוניים כמו הייתה דיינר אמריקאי משנות החמישים. בבניין שבו שוכנת המסעדה, תמצאו גם את מסעדת ג'וי ובעבר שכנה בו גם מסעדת 'הרצל' ששמה מעיד על ההיסטוריה של המקום: כשביקר פה חוזה המדינה לפני למעלה ממאה שנה, הוא התארח וסעד כאן בבניין הזה ממש, שהפך בנין לשימור ולכן נשאר על תילו כשבנו את המתחם החדש והנוצץ. 

התפריט קצר וברור, כיאה למסעדת מזון מהיר: שבעה סוגי המבורגר וצ'יפס אחד. אך כאן מסתיימת הפשטות, כי ההמבורגרים מגוונים: המבורגר ברלין הוא קלאסי - קציצה, חסה ועגבנייה, האמריקאי מגוון ברטבים, המקסיקני בא עם סלופי ג'ו ורוטב חריף, הצרפתי מתהדר בבריסקט, ריבת בצל ופטריות כמהין והארגנטינאי מתוגבר באסאדו, צ'ימיצ'ורי ואיולי חלפיניו. יש גם המבורגר טבעוני והמבורגר עוף, אבל יסלח לי השף, לא אפרט לגביהם. אני פחות מבין בסלטים.

אורי עושה הרצל מהמרפסת של המקום. אפשר לשבת לאכול גם פה!

מעבר לאיכויות הקולינריות עליהן נדבר בהמשך, היתרון הגדול של המסעדה הוא היותה מסעדת המזון המהיר הבשרית היחידה בכל קניון ממילא. לכאן אשכרה אפשר להגיע ולאכול טוב ובזריזות בדרך לעיר העתיקה או בעיצומו של מסע שופינג, תודות למכונה מיוחדת בה מוכנים ההמבורגרים להגשה תוך דקות ספורות.

התפריט לא ענה על השאלה המתבקשת: מדוע המיתוג 'ברלין'? עד היום לא ברור מי המציא את ההמבורגר והאם היו אלה מהגרים גרמנים בארה"ב או שזה קרה עוד במולדת הישנה והקרה. אם כבר ממתגים המבורגר בשם של עיר, ניו-יורק או המבורג נשמעות לי בחירה טבעית יותר. בכלל, מי זה גאון השיווק שלקח את בירת הרייך השלישי לשעבר, שהייתה עיר אפורה, מחולקת ועניה במשך ארבעה עשורים, והפך אותה לאייקון אופנתי שמשאיל את שמו לבורגרייה ברחוב ממילא, לדוכן נקניקיות בשוק מחנה יהודה ולחנות משקפיים בקניון מלחה? לחומוסייה המפורסמת 'בין עזה לברלין' לפחות היה תירוץ, היא שכנה בפינת רחוב עזה ורחוב הרב ברלין. החומוס אגב היה משובח.

עוד שנייה האוכל מגיע, סבלנות...

המקרה הראשון שאני יודע עליו, של אמן ישראלי שהחליט להשאיר מאחור את תל אביב החמה והלחה ולעבור לגור בברלין, היה ש"י עגנון. ב-1912 הוא נסע לברלין והשתקע שם, בהתחלה בשכונת שרלוטנבורג. הוא דווקא הצליח: התחתן, התחמק מגיוס לצבא הגרמני במהלך המלחמה והפך לסופר ידוע ומוערך. עגנון טען שיום הולדתו חל בתשעה באב, אז אפשר לומר שגם חגגנו לו, התאריך קרוב. גרשם שלום סיפר פעם, שבאחד מביקוריו בספריית הקהילה היהודית בברלין, ראה שם את עגנון מעיין בקטלוג הספרייה. כששאל אותו למעשיו, השיב לו עגנון: "חיפשתי ספר, שאולי לא קראתיו עדיין". אפשר לומר שעדי ואני הלכנו בדרכיו של הסופר המוערך, רק שאנחנו חיפשנו המבורגרים שטרם אכלנו. 

הזמנו ביחד שני המבורגרים: צרפתי עם כמהין וארגנטינאי עם אסאדו. הבחירה הייתה קלה: צרפת וארגנטינה שתיהן ארצות שברלינאים רבים שאפו להגיע אליהן. אחת לפני המלחמה והשנייה לאחריה. פטריות הכמהין שבהמבורגר הצרפתי היו מפתיעות וטעימות ובהחלט מדובר בשילוב מנצח, אבל מאוד לא שגרתי. לשמרנים אמליץ על ההמבורגר הארגנטינאי: אסאדו בבישול ארוך, תיבול במידה הנכונה, וחריפות עדינה, שתתאים גם לבעלי חך רגיש. בשניהם קציצות הבשר טריות, איכותיות וגדולות מאוד. אין ספק שהמסעדה שייכת לשורה הראשונה של הבורגריות הירושלמיות, לפחות מבין הכשרות. יסלחו לי הקוראים שפחות מקפידים, אך צר כעולמי כעולם נמלה שומרת כשרות, שמקפידה גם לשתות בירה טובה לצד המבורגר משובח. הפעם הייתה זו בירת סטלה, תודה ששאלתם.

יותר טוב מקינוח: בירה!

עגנון עזב את ברלין בסופו של דבר, בעקבות שריפה שכילתה את ביתו, ספריו וכתבי היד שלו. אשתו וילדיו ניצלו ברגע האחרון, ממש בנס. אחרי שחזר ארצה, גר רוב חייו בירושלים, בשכונת תלפיות. אם עגנון היה עדין חי, האם היה חוגג איתנו את יום הולדתו ב'המבורגר ברלין'? כנראה שלא, כי היה צמחוני. אולי פחות קיצוני מבשביס זינגר שאחת הדמויות בספריו אמרה: "ביחס לבעלי החיים, כל בני האדם הם נאצים, וכל יום הוא טרבלינקה". נו שוין. 

איזה ציון אתן להמבורגר הזה מ-1 עד 10 כאשר 1 זה 'לא ראוי למאכל כלב' ו-10 זה 'מעין עולם הבא'? לדעתי אפשר במצפון שקט לתת לו 9 וכמובן להמליץ עליו לחברים. אמנם מבחינתנו הוא לא היה לגמרי 'עולם הבא', אבל מנקודת המבט של הפרה שחייה הוקרבו למען הארוחה שלנו, ההמבורגר היה בהחלט עולם הבא. כפשוטו. 


 לדף הפייסבוק של המסעדה