מסודי

כזה דבר עוד לא קרה לנו: 2 אורחות בארוחה אחת. גם רחלי ניניו וגם יעל אורן, מנהלות קבוצת אחוקי. ועוד משהו שלא קרה לנו: מסעדה שהספיקה להיסגר עוד לפני פרסום הרשומה אודותיה. מזל שהמקום הופך לקייטרינג (כל הפרטים בדף הפייסבוק של המקום), כך שיש לכם סיבה נהדרת לקרוא את חוות דעתה של רחלי.

אנחנו כבר שנתיים מנסים לקבוע. בפעם האחרונה שכמעט סגרנו הגיעה הקורונה וכל המסעדות נסגרו ונאלצנו לגנוז את האירוע... בפעם אחרת בלת״ם מהעבודה... עבר הזמן, ופתאום ליעל הייתה פגישה בירושלים, וידענו שזה הזמן וזה חייב לקרות! פתחנו את היום במוסללה, בשיחה מרתקת של היזם החברתי הירושלמי אורי עמדי, ומשם רצנו לפגוש את עדי בהתרגשות.

מתרגשים...

היו לנו 2 אילוצים מרכזיים: מקום שיהיה קרוב לבניין כלל ומקום שעדי לא ביקר בו עדיין במסגרת הבלוג.. (מאתגר!), אבל אחרי חיפוש מעמיק בבלוג, גילינו מקום קטן ומשפחתי על פסי הרכבת הקלה, ממש דקה ממרכז כלל ומשוק מחנה יהודה - מסודי. בחיפוש קצר בגוגל מראש, אני מגלה שזה מעבר לסתם מקום עם אוכל טוב. אלא מקום עם סיפור. 

ככה זה נראה מבחוץ...

את המקום מנהלת תהילה וקנין, שכל חייה חלמה לפתוח מקום של אוכל. תהילה שהתה כמעט שנה במקלט לנשים מוכות ולפני שנתיים יצאה לחיים חדשים. בסרטון אודותיה היא מעדיפה לא לדבר על הסיבות שגרמו לה להגיע למקום אלא היא בעיקר מדברת על היכולת לקום ולצמוח, ובמילותיה: ״במקום ליפול הכי נמוך שיש, אפשר לבחור לצמוח״. המקום נקרא על שם סבתא שלה, והיא קיבלה את המימון והמקום דרך אחד הסוחרים מהשוק שמעדיף להישאר אנונימי, ממש אדם שהחליט לפתוח לה את הדלת ולהגיש לה את החלום. 

וככה זה נראה מבפנים!

אחרי שנחתנו והתיישבנו, הסתכלנו מיד על התפריט שתלוי במקום בגדול והזמנו. התפריט פשוט, ביתי ולא מתייפייף. אפשר לבחור ממספר אופציות של מנות עיקריות: שניצל, שווארמה פרגית, קציצות על האש, חזה עוף או קציצות דגים, ואת כל הנ"ל אפשר לקבל בתוך פיתה / לאפה / חלה / פיתשניצל. בימי שלישי מגישים קוסקוס ומרק ירקות, אבל הגענו מוקדם מדי והמנה עדיין לא הייתה מוכנה. 

סיפורן של 3 מנות

יעל ועדי הלכו על קונספט החלות: יעל עם שניצל ועדי עם קציצות דגים. בתוך חלה! יעל תהתה מי בכלל אוכל קציצות דגים ומה יש בזה... עדי סיפר שהוא גדל על קציצות דגים עוד מימי המעון. לא יודעת... אצלי יש כלל ברזל שקציצות אוכלים רק אצל אמא. אני הזמנתי מנה שצדה את עיניי פיתשניצל (פיתה מטוגנת עם פירורי לחם) עם שווארמה פרגית. התלבטנו אם לאכול ככה, כי אי אפשר כל כך לחלוק, אבל הלכנו על הקונספט פוסט קורונה הזה. בפעם הבאה נמצא מקום שנוכל לחלוק.

פיתשניצל, תמונת תקריב

השיחה שלנו נסבה בין יזמות חברתית לרבעון הרביעי, עולם הקהילות, נסיעה לסלוניקי, ומנוי המטמון שעדי והאחת לא מספיק מנצלים😂…(לתשומת לב קוראינו מרשות הטבע והגנים, בלוג טיולים של עדי זה הדבר הבא!). כמובן שעם חברה כזו טובה ושיחה מעניינת ברור לנו שניפגש שוב בקרוב בירושלים.

המנות היה טובות, סלטים טריים, אני אהבתי את הרעיון של פיתשניצל שהיה ממש טעים בעיניי! המקום קטן, אפשר לשבת בפנים אבל די בצפיפות או על הרחוב ולהרגיש קצת אווירה ירושלמית. לסיכום, אחלה מקום לארוחת צהריים פשוטה וטעימה, או אם אתם מחפשים משהו מהיר לאכול בין פגישות או באמצע יום עבודה. פלוס רציני שיש משלוחים בוולט. 

רחמו

אמרתם מסעדת פועלים אמרתם רחמו. ואת מי ניקח לבכר מסעדת פועלים אם לא סוציאליסט וציוני נלהב כמו אורי מתוקי, יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות הנוער העובד והלומד וחבר תנועת דרור ישראל. בתיאבון!

סוציאל דמוקרט ועובד פורום קהלת אוכלים במסעדת פועלים. זה טור ביקורת האוכל שתמיד היה חסר לכם.

בימים קשים אלו של ניסיון לעשות הפיכה משטרית (בסדר עדי, רפורמה) וקרע עצום בעם, קבעתי עם עדי, שותף ותיק ליוזמות ומאבקים משותפים לימין ושמאל. עדי הציע שנעשה ביקורת אוכל לבלוג המעולה שלו על הדרך. מה יותר יכול לתת תקווה לישראליות חזקה שתתגבר על הקשיים מאשר מסעדת רחמו הירושלמית? מסעדה שיושבת בלב שוק מחנה יהודה שנים ארוכות. האוכל אוכל ביתי, סירים מהבילים של אורז, שעועית ומיני תבשילי בשר. גולש הונגרי בסגנון עירקי ושאר שילובים מעניינים שהתפתחו פה. בשעה 17:00 המקום נסגר כמו מסעדת פועלים אמיתית.

תפריט! 

עם עדי ניהלנו בעבר מאבק גדול נגד התוכנית להפריט את מקרקעי ישראל. הכרנו כשהוא היה איש המכון לאסטרטגיה הציונית, ואנחנו אנשי דרור ישראל, ראינו בתוכנית זאת של ממשלת נתניהו השנייה, תוכנית רעה גם בהיבט החברתי-כלכלי וגם בהיבט הציוני-לאומי. החיבור הלא מובן מאליו הזה יצר קואליציה של ארגונים מימין ומשמאל שבאמת היו גם מימין וגם משמאל. לחצנו על חברי הכנסת בסגנון של שמירה אישית לוחצת. החיבור הזה הביא גם לכך שבהצבעה הראשונה הממשלה לא הצליחה וגם הכנסנו מספיק שינויים שהקשו על הפגיעה באופייה הלאומי של מדיניות המקרקעין של ישראל. במאבק אגב היה כרוך גם בג"ץ כך שפעלנו כנגד כל הרשויות.

בימים קשים אלו אני שמח לנהל שיחה שלא נשארת ברובד הסיסמאות. המאבק הנוכחי יוצר קרע חסר תקדים בין ימין ושמאל. לצד השתתפותי הנלהבת בפעילות המחאה, אני זוכר שכך או אחרת בסוף נצטרך למצוא את הדרך לנסח מחדש חוזה חברתי. אולי בסגנון של גולש עיראקי.

לקחנו שתי מנות עסקיות. 69 ₪ למנה עיקרית, שתי תוספות, סלט/חומוס ושתייה. לצערי מרק הקובה האהוב עליי נגמר, אז הלכנו על קציצות ברוטב עם אורז מקלובה. במנה השנייה, בחרנו בגולש המדובר, אורז לבן ושעועית. חומוס לאחד וסלט ירקות לשני. 

האוכל מוגש מחלון מהמטבח. אין תפריט, מלצרים או גינונים. פשוט עומדים עם מגש כמו בחדר אוכל של מקום עבודה או קיבוץ ואומרים מה רוצים. מה שיש כתוב על הלוח ומשתנה כל יום. את המקום מנהלות בנותיו של רחמו המיתולוגי. לאחר שאכלנו בהנאה, ישבנו לשוחח שיחה ארוכה כשהאווירה  נוחה וללא תחושה שמאיצים באנו למרות שהיינו ממש לקראת הסגירה. 

אז מה היה לנו שם?

האוכל טעים מאוד. במיוחד אהבתי את הגולש אבל הקציצה לא נפלה ממנו בהרבה. הקציצה בסגנון קבב (ארוך) מבושל, באה ברוטב אדום טעים. האורז מקלובה היה מצוין, לא יבש ועשוי מדויק כך שמורגש היטב טעמם המתקתק של הירקות. האורז הלבן היה מצע נהדר למעין מרק שעועית ברוטב עגבניות שמוגש עליו. תכלס יכול לבד לשמש כמנה משביעה ומאוד זולה. נדמה לי שאבא שלי בימיו כסטודנט דלפון בירושלים היה אוכל בדיוק את זה, או מנת חומוס. 

מבחינתי גולת הכותרת הייתה הגולש. בשר טעים שבושל הרבה זמן עם הרבה טעמים. בטעמו אני לא בטוח שיוצאי יהדות הונגריה היו מוצאים זיכרונות מבית אבא בבודפשט אבל מדובר במנת בשר גדולה, עסיסית, משביעה ומלאת טעמים. 

לסיכום קולינרי, מדובר במוסד ירושלמי ותיק מאוד, שממוקם במקום שהוא סמל לירושלמיות והישראליות, שוק מחנה יהודה. האוכל לחלוטין עומד בשמו המפורסם. המקום נעים ומזמין.  אבל מילה צריך לומר על יוקר המחיה בישראל. מדובר במסעדה ממש זולה ביחס לסטנדרט למשל בתל אביב וגם באזור שוק מחנה יהודה עצמו. ניתן בהחלט בכמה עשרות שקלים לאכול, ליהנות ולשבוע. אלא שאם הכותרת היא מסעדת פועלים, אציין שעלות של 70 ש"ח לארוחת פועלים מתאימה לפועל שמרוויח שכר מינימום סקנדינבי, ופחות לפועל מקומי. גם מבחינת אווירת השוק, המקום מלא בעיקר תיירים (פנים וחוץ) ופחות בעובדים קשי יום. אין בארץ כמעט מסעדות פועלים בהם אוכלים עובדים בהפסקת יומם, אלא אם מדובר למשל בפועלי ההיי-טק, או קהלת, עם כרטיסי הסיבוס שלהם.

לאתר המסעדה

דרך הגפן

מסעדת דרך הגפן קמה לפני 11 שנים, עת קם הבלוג מאכלי י-ם. איכשהו הדרכים לא הצטלבו, ולטובת ביקור הביקורת ליהקנו את ד"ר אשר מאיר, עמית בכיר בפורום קהלת שעלה לאחרונה לכותרות. הנה מה שלאשר יש לספר לכם על המחקר שערך במקום...  

בספר הכוזרי של הרב יהודי הלוי, מסביר החכם היהודי למלך כוזר שתכליתן של ברכות הנהנין היא לגרום לאדם לשים לב להנאות שלו, כך שאלו יתעצמו בתודעתו. ובכן, כאשר הגעתי יחד עם עדי למסעדת "דרך הגפן" במושב בית זית, נזכרתי שהצורך לכתוב ביקורת צריך לזרז אותי לשים לב היטב לאוכל שאני שם בפה, ובכך להעצים את ההנאה שלי, לצד כמובן התועלת לקוראים. כך הפך הביקור לחוויה לא רק קולינרית אלא גם רוחנית.

אשר ועדי בדרכים: דרך הגפן, דרך הטבע ודרך הצלחת

המקום נגיש מאד, הוא נמצא דקות אחדות בלבד מן העיר בזכות כביש 16 החדש. בחודשי החורף עוברים דרך המאגר היפהפה. חנייה בשפע בסמיכות מקום. עיצוב המסעדה הוא בסגנון כפרי שמתאים לסביבה של המושב בית זית, יש סביב שבילים ובריכות קטנות ואף משתלה צמודה. שתי עובדות הסבירו לנו פנים בכניסה ודאגו לנו לשולחן. כמות הסועדים הייתה מרשימה בהיחשב בשעה המוקדמת – 4:15 בצהריים. 

כלל אחד שמנחה אותי בבחירת מנות במסעדה לא מוכרת הוא, לבחור דברים ששף לא היה מעז לעשות אם הוא לא היה עושה אותם טוב. אך נוכחתי שבדרך הגפן כמעט כל מנות הפתיחה נשאו אופי נועז למדי: מנות לא שגרתיות דוגמת טאקוס דג ים, מוצרלה בורטה, או ניוקי סלק. לכן נשענתי על כלל שני שלי, להישמע לעצות של סועדים מנוסים. ובכך בהתייעצות עם עדי החלטנו על המוצרלה ועל מנה בשם PPP המורכבת מפולנטה, פורטובלו ופרמזן. בזה האחרון מצאתי תעוזה כפולה, שכן מדובר במנה שאינה נדושה ובנוסף מסתכנת בבנליות בשל האופי הסתמי של פולנטה, אוכל במקור עממי.

מנות ראשונות נועזות שעומדות בציפיות.

הבורטה היא כדור מוצרלה במילוי קרם שמנת, גוש לבן-בתוך-לבן שופע על רקע של ירקות טריים בשמן זית איכותי. מנה עדינה וטעימה. מוצרלה היא גבינה טעימה אבל בלי המון אופי, הייתי ממליץ לזווג לו יין הולם (עם נהג תורן אם צריך). הצורך בנהיגה מנע ממני להתנסות במיני אלכוהול, אבל תפריט היינות נראה מושקע. בדקתי ובירה יש רק בקבוק ולא חבית. הפולנטה הצליחה לשמור על המרקם והטעם של גרגירי התירס – משימה לא מובנת מאליה.

דבר העיקריות

למנות עיקריות הזמנו פילה לברק בגריל וצלחת ירקות ממולאים. הלברק היה בסדר גמור, אם כי לא מיוחד. מסתבר ששכחתי את הכלל השלישי שלי – כאשר שוקלים להזמין דגים, תמיד לשאול מה הכי טרי. הממולאים היו מושקעים, הירקות בעטיפה שמרו על טעמם והיוו חלק אינטגרלי של המנה ולא רק תירוץ למילוי. העדשים טעימים מאד, שוב (כמו הפולנטה) הצליחו שמור על מרקם האורזים ולא ליצור גוש, כנ"ל עם האורז המלא, אותו ניתן לכנות אורזים מלאים. פה חזרני לדיני הברכות, ובזכות השמירה על המרקם הטבעי של האורז הסתפקתי אם יש לברך על האורז בורא מיני מזונות או די בברכת בורא פרי האדמה, ולרגע הסתפקתי אם בכלל מדובר באורז בר.

אשר מכוון: בורא פרי הפאדג'

בשל העדפתי שלא לצרוך גלוטן, סיימנו עם עוגת שוקולד פריזאית ללא חיטה, אז כנראה זה יותר בקטגוריה של הפאדג' מאשר העוגה אבל זה היה טעים, לא ממש עדין אבל גם לא מכביד. לצליאקים ושאר בעלי רגישויות לגלוטן, לא קל להסתדר במסעדות חלביות, אבל התפריט המגוון של המקום מצדיק את הביקור גם למי שהמאפים, הפסטות ושאר לחמים עושים להם פחות נעים.

לאתר המסעדה

שמולה

אחרי תריסר שנים במועצת יש"ע, יגאל דילמוני הודיע על פרישתו מכס המנכ"ל. יצאנו לציין את האירוע במסעדת שמולה, אשר מבטיחה "אוכל ביתי שיזכיר לכם טעמים של פעם". מבטיחה ומקיימת. 

האורפלים באים 

קחו חצי פרסי שהוא גם חצי טריפוליטאי יחד עם אפגני שלם ותכניסו אותם למסעדה של אורפלי שהוא גם חצי ג'רמקולי. מה תקבלו? אקזוטיקה. זו תהיה גם תחושת החך שלכם כשתצאו ממסעדת 'שמולה' בירושלים. 

עדי ארבל, האיש של החברה האזרחית בישראל, מהלוחמים הגדולים שצמחו בעם היהודי נגד טיולים בשמש, איש שיחה מעניין ובלוגר מסעדות ירושלמי שיודע להקשיב ולייעץ, הזמין אותי לארוחה ירושלמית. את ההפתעה האקזוטית הוא לא תכנן. היא הפתיעה גם אותו. 

מי שטוב לו ושמח כף ייקח

קבענו במסעדת 'שמולה' ברח' אגריפס בלי לדעת מה ולמה. ידענו רק שהבעיה הגדולה היא החניה, והיתרון המנצח הוא הקרבה לשוק מחנה יהודה, שמאפשרת לקיים אחרי הארוחה את מצוות "אצא לי א-שוקא". מי שהשיר הזה מתחבר לו לאיזה פורום סודי – שידע שהוא גם בברנז'ה. את השיחה המקצועית והעדכונים ההדדיים נשמור לפעם אחרת. עכשיו נדבר על האוכל. 

התחושה הראשונה כשנכנסים לשמולה היא הרגשה של בית. כל המטבח פתוח מולך. לא מחביאים כלום, החומרים על השולחנות. אמא עומדת מעל השיש, סבא עומד וחותך סלט טרי טרי, סירים ומגשים בעיצוב של פעם. אפשר לסמוך. 

זה מרגיש כמו ילד ירושלמי שחוזר הביתה מבית הספר ביום גשום ומגלה שסבתא ואמא בישלו עשרים סירים עם מטעמים, והכל מחכה לך ילד קט שתזרוק את התיק על הספה בסלון, תרוץ לתת חיבוק גדול לאמא וסבתא, ותטרוף צלחת חמה. אווירה שמעוררת טעמים מהדהדים של תבלינים בשיירות גמלים בדרך המשי, ריחות של יסמין וניגון ישן שלסעודה מזמין. 

אפשר תפריט?

"מה תרצו להזמין" שאלה אותנו אשה נאה עם שער שחור ארוך ותווי פנים מיוחדים. לידה עמד גבר עם שיער לבן וזקן מעוצב עשוי היטב, גבוה ואצילי. נראה ששניהם נוצקו בתבניות ברונזה בהיכלות מזרח מערבים. 

"הכל הולך" אמרנו.

לקחנו מוסקה, סופריטו עוף, אורז מג'דרה, תבשיל במיה, אפונה, סלט ירקות, חומוס עם פיתות שמנות, וביקשנו גם לטעום קובה בשר, קצת גולש וקציצות בית ברוטב צהוב ירוק. 

לא נמרח אתכם יותר מידי וניגש ישר לפצצה בפרצוף, או בפה ליתר דיוק. הגולש. לקחנו אותו בצלוחית קטנה של טעימות. חשבנו רק לנשנש קצת. אבל הגולש חשב אחרת. ביס אחד ובלוטות הטעם התעוררו. לא טעמתי אף פעם גולש כזה מרתק. הוא התענג לנו בפה בטעמים מיוחדים, רך, נימוח ברמה מדויקת, עשוי ברוטב מיוחד עם תבלין סודי שמהדהד לך בראש מהיכן אתה עוד מכיר אותו. תענוג אמתי. 

תענוג אמיתי, קווים לדמותו

הגולש חייך בחזרה וקרא בקול 'יש כאן משהו שאתם צריכים לבדוק'. אז אמרתי לעדי 'צריך לברר מאיזה מוצא השף כאן'. 

זו אחת מאקסיומות החיים הישראלים. מה שמגדיר היום מאיזה עדה אתה זה לא סגנון התפילה, פסקי ההלכות, צבע העור או שם המשפחה. רק האוכל. מה אמא מבשלת בבית. איזה מאכלים עוברים מדור לדור, מהם התבלינים הסודיים המיוחדים שנותנים טאצ' לכל תבשיל. תשאל נתנייתי מצוי אם הוא יודע מה זה 'כְנָאפֶר' ותדע אם פגשת טריפוליטאי אמיתי או לא. 

עדי לא התעצל, פנה למטבח הפתוח, ושאל את הזוג האצילי – מאיזה עדה אתם? התשובה החזירה את עדי לשולחן בפנים מופתעות, והוכיחה שהגולש צדק. 'אנחנו אח ואחות מהעדה האורפלית' הם ענו, 'סבא שלנו היה גם ג'רמקולי'. 

מבט על ארוחת צהריים כמו שארוחת צהריים צריכה להיות

ידענו שיש דבר כזה בית כנסת אורפלי וג'רמקולי, אבל נדרשנו לגוגל כדי לוודא את הפרטים. אורפלים הם יהודים מהעיר אורפה בחבל כורדיסטן מהצד התורכי שלה (טוויסט אקטואלי), המזוהה עם אור כשדים העתיקה. היא שכנה בסמוך לצ'רמיק משם הגיעו הג'רמקולים. בקיצור, הגולש הגיע מהמטבח של אברהם אבינו לפני שהקב"ה אמר לו 'לך לך'. אז הזמנו עוד מנה. 

גם ההפתעה השנייה חיכתה לנו במנה הקטנה שלקחנו רק לטעימה. קציצות עופבשר. זאת לא טעות הקלדה. המנה הגיעה בגוונים של חום צהוב ירוק כמו בד כורדי עתיק, ובמרכזה קציצות עוף ממולאות בבשר ותפוחי אדמה רכים ברוטב ירוק צהוב עם פטריות. גם במעדן הזה שמו תבלין סודי. אולי של שרה אמנו כשעוד הייתה שרי. טעים בצורה שקשה לפרט, אבל קל להתרשם מהתמונות. זו הייתה הבחירה המוצלחת והמועדפת של עדי.

חפשו את התבלין הסודי

טעמנו מהקובה שהייתה עשויה בצורה קובאית מדויקת עם שפיצים תואמים כאילו הודפסה במדפסת לייזר ונחרטה במכונת CNC כמו שרק סבתא עיראקית אורגינאלית יודעת לעשות. אם הייתי ריבי החברה של שלום, הייתי אומר על הקובה שהיא יודעת מה אני אוהב, אבל יבש וצריך לשים טחינה. קצת רוטב יכול לשדרג. מזל שהצטרף אלינו גם סלט ירקות ירוק ומרענן.

פנינו לתוספות. האורז החום עם העדשים, היה מעולה. מדויק בשילוב ובכמות, מבושל היטב ומשתלב בתבשיל הבמיה הירוקה (בצלחת שלי) והאפונה (בצלחת של עדי). את החומוס והפיתות השארתי לעדי שינגב. חבל לבזבז את החך ואת קיבולת הבטן שלי על זה. 

יש משהו במראה של הסופריטו שמטעה. במבט חיצוני הוא נראה כמו עוד פולקה מהמטבח של הישיבה התיכונית אבל לאחר טיפול של מזלג וסכין הוא התגלה מעדן רך ומבושל היטב מבפנים ומבחוץ. הרוטב שהיה משכנו החם בסיר של הסבתא האורפלית ריכך אותו ונתן בו אותות ומופתים של טעמים. 

מוסקה וקובה, פלאי הבשר הטחון

הגענו אל המוסקה שבעים אך מצפים. היא לא איכזבה. בדרך כלל אני לא עף על מוסקה. מעדיף מפרום טוב. משום מה תפוחי אדמה הם אלה שנועדו יותר להיות הסנדוויץ' של בשר טחון. חציל הוא טעים בכל מיני צורות אך השילוב שלו עם בשר לא תמיד יוצא מוצלח. הפעם כן. חציל רך שעטף בסנכרון מושלם מילוי בשר במרקם נהדר. 

שנסכם? שמולה זה מילה נרדפת לאוכל ביתי מיוחד בטעמים היסטוריים שבושל ממש עכשיו. טרי טרי, עם כל הלב והאהבה כמו שרק אפשר למצוא בסירים ישנים של סבתא. ואם שאלתם מי זה שמולה – אז תפגשו אותו במטבח. גבוה, אצילי, הדור פנים ושיער. אורפלי חצי ג'רמקולי. 

אקזוטיקה כבר אמרנו? 

לדף הפייסבוק של שמולה

ביקב

רשמית ישי פליישר הוא דובר היישוב היהודי בחברון לתקשורת הזרה. בתכל'ס ישי הוא מפעל הסברה וקירוב לבבות של איש אחד שמוביל מגוון יוזמות המחברות בין יהודים וכן בין לא יהודים לישראל, והכל מביתו אשר באפרת. כשהזדמנה האפשרות לבקר במסעדת ביקב של גוש עציון, היה ברור מי יהיה האורח המקומי שיהפוך למבקר לרגע. 

לאחרונה זכיתי לשבת לארוחה עם עדי ארבל. כבר אפשר לנחש שהשיחה הייתה יותר מעניינת מהאוכל ובאמת גלשנו לנושאים תיאולוגיים ושאלת הבחירות הנכונות בחיים, מעבר לרכילות התדירה על פוליטיקאים. אבל בכל זאת זה בלוג על מסעדות... אז עדי ואני נהנינו לשבת יחד בלב ארץ יהודה, לא רחוק ממקום קבורתה של רחל אמנו בבית לחם, ומקום לידתו של דוד המלך ע"ה - ביקב גוש עציון על יד צומת גוש עציון.  

אז מה היה לנו שם? #הטיזר

האווירה הייתה בהחלט גוש עציונית. המקום תוסס, חיילים מחטמ"ר עציון הסמוך יושבים לאכול משהו מפנק (ואפילו פגשתי שני חברים במדים), גם תיירים, גם סטודנטים, וגם סבים וסבתות עם מבטא אמריקאי מוציאים את הנכדים לערב כיף. אבל שלא תטעו, יקב הגוש זה לא פיצרייה שכונתית - זה מקום יוקרתי יותר. על הקיר שעל יד השולחן תלויים אוסף של פותחני בקבוקי יין לדורותיהם, ומאחורינו קיר שלם של יינות המיוצרים ביקב ממש פה.  

קיר הפותחנים

המלצרים והמלצריות נחמדים ובאים לעזור. אמנם עדי טוען שבגלל הקורונה היו מלצרים שפרשו ולא חזרו לעבוד ולא גידלו דור מלצרים חדש - ולכן המלצרים של היום הם דור יתום ואינם בקיאים בכל מעשה אומנותם. בכל זאת, אנו מקבלים תפריטים עשירים ומתקדמים להזמנה. לעדי יש קופון שווה מאתר 'גרופון' אז יש לנו אופציה למנת פתיחה אחת, שני עיקריות, שתי כוסות יין, וקינוח. עדי גם מפציר בי להוסיף מעבר למגבלות הקופון - עדי מפנק! 

שלל מנות נדיבות, תמונת אילוסטרציה

אז אני מזמין דג - כי זה ה"בשר" של המקום. גם הזמנתי מרק כרובית, סיגרים ממולאים בתפוחי אדמה, סלט חלומי, וירקות בטמפורה. הרוב היה מוצלח. לשתי כוסות היין הלבן היה טעם מקומי מרענן ומרגיע בו זמנית. אני אוהב מרק וזללתי את מרק הכרובית. הרבה זמן לא אכלתי ירקות בטמפורה, והשילוב בין הירק בפנים והטיגון הקראנצ'י בחוץ שימח אותי. לעומתם, הדג קצת איכזב, כי היה חסר לו טעם אותנטי של ים.

עדי נראה מבסוט, מעניין למה

לבסוף הוציאו את הקינוחים - עם מבחר גדול של דברים המזיקים לקו המותניים אבל משמחים את הנפש לכמה רגעים של גן עדן. עשיתי עצמי מתלבט, אבל בליבי ידעתי (וגם המלצרית המליצה) על עוגת הגבינה. וכן המנה לא אכזבה, במיוחד כשהיא הייתה עטורה בקצפת אוורירית. זה היה כל כך טעים עד שעדי הזמין, ברגע רומנטי, עוד עוגה כזאת לקחת עבור אשתו - איזה מותק! 

סוף טוב הכל טוב!

דיברנו, אכלנו, ואפילו יצאנו ידי חובת דברי תורה. עדי עזב עם בטן מלא ועם העוגה. אשרי האיש שמגיע הביתה ומוסר לאשתו עוגה שכזאת. אני נשארתי במקום לעוד פגישה מה שנתן לי זמן לעכל את האוכל ונהנות מהאווירה. אשמח לחזור ליקב גוש עציון שוב, במיוחד עם תיירים או אוהבי יין. מקווה שגם אז יהיה לי בר שיח כמו עדי!

לאתר המסעדה

פופ-אפ קפה

האם בלוג מסעדות צריך לסקר מסעדה שנקראת פופ אפ קפה? מילא שמדובר "רק" בבית קפה, אבל גם כזה שאמור להיות זמני?! מזל שליאור אבוטבול, האסרטיבית והליברטריאנית לא מאמינה בחוקים ורגולציות. בזכותה הגענו למסעדה שווה בקיבוץ קריית ענבים. עכשיו תורכם, לפני שייסגר...

פופ-אפ קפה במתחם הרפת של קיבוץ קריית ענבים נמצא שם כבר שנה. גם אני וגם בית הקפה הגענו לאזור של הרי ירושלים בערך באותו הזמן, מתוך כוונה לא להישאר יותר מדי זמן באזור, אבל נראה ששנינו השתקענו. 

זה הרי מוזר שמקום המתהדר בשם פופ-אפ קיים כבר שנה. אני התייחסתי לנושא באדישות כי זו לא פעם ראשונה שמקום מקבל שם שלא קשור לעצמו, וחשבתי שאולי בעלי המקום אהבו את איך שזה נשמע, אבל לא ממש את הקונספט של מקום זמני. מזל שעדי היה סקרן מספיק כדי לשאול, ככה גילינו שמדובר במקום על זמן שאול ובקרוב הוא יהפוך למסעדה בשרית ״של הביוקרָה״ במלעיל, כך במקור לפי המלצרית. אני שמחה שלא דחיינתי עוד את הביקור (ועורך הבלוג שמח לא פחות שלא דחיינת גם את הכתיבה...). 

נתחיל עם סלפי. הפוקוס על הקינוח יגיע בהמשך...

מתחם הרפת בקיבוץ קריית ענבים מאוד משקף את אורח החיים של מי שמגיע לאזור, שאלו נופשים במלונות היוקרה כרמים וגורדוניה וחברי קיבוצים ומושבים מבוססים שמאסו בירושלים אבל לא רוצים לוותר על מזג האוויר. במתחם יש חנות כלי בית יקרה, חנות בגדים יקרה מאוד, מסעדה לא כשרה בשם מומה (כי מתחם הרפת, אלא מה) ופופ-אפ קפה הכשרה והחלבית. כל אלו נבנו מחדש במה שהיה הרפת בתחילת המאה ה-20 עם בנייתו של הקיבוץ. כבר בירושלים, ובהרבה מקומות מסביב, ראינו איך לוקחים מבנים סתמיים ישנים ונותנים להם ערך נוסטלגי. גם כאן הטרנד עובד אבל בקטן. 

המלצה איתה באנו מהבית, שלא לומר מהעבודה

בחרנו לשבת בחוץ כי מזג האוויר היה יפה ומיד קיבלנו תפריטים. את ההמלצה על הפיצה הצהובה קיבלנו מקולגה אחר בעבודה שביקר שם יום לפנינו. הפיצה בסגנון נפוליטני (דקה באמצע, עבה וגלוטנית בשוליים) מגיעה עם קרם שרי צהובות בתוך רוטב וגבינת סטראצ׳טלה מלמעלה. עדי אמר שזה קוטג׳, לא התנגדתי. בעיניי היא הייתה מאוד טובה, ואני אוהבת רק פיצות מהסוג הזה כך שוודאי אחזור לטובת הפיצות. 

אחרי ההזמנה הנמהרת הראשונה של מה שהיינו בטוחים בו, היה לנו זמן להסתכל קצת על התפריט. חלבי, מעניין, יחסית מגוון ונראה שכמעט כל הרפתקן יכול למצוא כאן משהו מעניין. עדי נדלק על קרפצ׳יו שורש סלרי כי זה נשמע לו מיוחד, בהמשך גיליתי שכנראה לא אכל שורש סלרי מעולם. 

שורש סלרי על רקע לבלוב רקפות

המנה הייתה יפה מאוד בפרזנטציה אבל מתוקה לדעתי, וכנראה המנה שהכי פחות אהבתי בארוחה. שורש הסלרי עצמו הוציא את המתיקות הטבעית שלו באפייה, אבל קיבל חיזוק של דבש עם שמן זית. הקרפצ'יו הוגש עם גבינת עיזים חריפה ושמנה שזרקה אותי לרגע למשק עפאים. לצערי, כנראה לא היה מספיק ממנה כדי לאזן לי את המתיקות. 

למנות עיקריות (בנוסף לפיצה!) יצאתי מתחום הנוחות והבררנות המציקה שלי ולקחנו ניוקי פטריות יער וערמונים ובנוסף פילה לברק עם פטריות, גזרים מזוגגים (מזורגגים!), קרם כתומים והולנדייז. 

הכן גופך לחורף

הניוקי היו רכים ואווריריים, כנראה נעשים במקום או במקום מספיק קרוב. מרענן יחסית למסעדות באזור ובטח יחסית לבית קפה. אהבתי. מנות כאלה כתוב עליהן ״כבד מאוד, לא לקבוע תוכניות לאחרי״, אבל במקרה הזה, קאנל קרם פרש ומינון נכון של חמאה הפכו את המנה למותאמת למזג האוויר הישראלי. באירופה, איפה שהשילובים האלה נולדו (ערמונים, פטריות, שמנת, חמאה) יש בזה הרבה היגיון, זה מתכתב עם הלך הרוח הכללי של החורף. בעיניי זה חכם מאוד להקליל ולהרים את המנה ואת הסועדים, כי יש עוד תכניות אחר כך. 

עד כה נהנינו והיה מאוד נחמד, אבל כאן הכל השתנה. 

היכונו לביאת הלברק

מנת הלברק, שהייתה השנייה מבין המנות העיקריות, באמת היתה שונה ומיוחדת. טוב, לא יודעת אם שונה ומיוחדת, הרי מעולם לא הזמנתי מנה כזאת קודם ואני בספק אם אזמין אותה שוב, מתוך חוסר החיבה שלי לירקות מתוקים, כתומים וקינוח כמנה עיקרית, אבל באמת הופתעתי לטובה. הדג עצמו היה טרי (!!!) שזה מיוחד בפני עצמו, שוב, בבית קפה ועוד באזור חיוג 02, אבל זה מלמד אותי שאנחנו נמצאים במקום שלוקח את עצמו ברצינות. הגזרים היו מתקתקים אבל לא בצורה מוגזמת, ההולנדייז על הדג היה מפואר, קרם הכתומים והקראמבל התמזגו וזו הייתה חגיגה של מרקמים וטעמים. המנה הייתה מדויקת, מתאימה, מזמינה ואני לא מכחישה או מאשרת שניקינו את הצלחת המשותפת ואת כל אחת מהצלחות האישיות. 

כאן בערך גם נגמרו הקוקטיילים שהזמנו בתחילת הארוחה. לעצמי מתוק מתוק - ״בריז אבטיח״ - ג׳ין, מלפפון, כוסברה, מונין אבטיח, סאוור וצ׳ילי. לעדי מתוק חמוץ - מוחיטו - רום מתובל, אלדרפלאוור, בזיליקום, לימון וג׳ינג׳ר ביר. היו מאוד טעימים אבל בעיניי לא מספיק אלכוהוליים בהשוואה למחיר. 

טעמנו חצי מתפריט הקוקטיילים!

אם כבר ניקינו את הצלחות וניגבנו עם ה״קשה״ של הפיצה שאריות רוטב מהלברק, הגיע הזמן לקינוחים. המגוון לא עצום אבל התפריט כלל בדיוק את השניים הקלאסיים שאני הכי אוהבת. עדי העדיף משהו עם שוקולד אז לקח לעצמו שוקו חם. 

מבחינתי קלאסיקות במסעדה חלבית שקורצת קצת לאירופה זה כמובן קרם ברולה. הברולה הזה הגיע עם גלידת פיסטוק, הטרנד הלוהט של החיים. הסכמנו שמי שקבעה את הטרנד היא שרה נתניהו, וכולנו הולכים בעדרה. היה נחמד מאוד, לא משהו חדש ואכלתי טובים יותר, אבל קלאסיקה זו קלאסיקה. 

וגם חצי מהקינוחים. נתחיל עם קרם הברולה...

הקינוח שיותר נהניתי ממנו היה הקראק פאי, קינוח שלמדתי להכיר ולאהוב בלונדון ב-2016. זה מאוד מאוד מתוק, מלא בסטיקי טופי והרבה פעמים נהרס בארץ. החכמה איתו היא להגיש אותו רך, ולא פעם יצא הגיע אליי קשה כמו אבן. כאן, כמובן, הגיע רך עם קרם לא מתוק לאזן את המרקמים ואת ״מכת הסוכר״. 

קינוח הקינוחים: קראק פיי. ליאור מכורה!

וכמו כל הדברים הטובים, גם תורו של הפוסט הזה להיגמר. היה נחמד ונעים מאוד! ההורים כבר קבעו לעבור שם בקרוב שוב, לפני שייסגר. מזל שהחברה של עדי היא על זמנית ואנחנו נמשיך להתראות במשרד ובנתיב הקבוע שלנו מגבעת שאול למחלף חמד. 

לאתר המסעדה

דייטש

דנאל בן נמר הוא מייסד היוזמה לצמצום הסכסוך היהודי-ערבי. לאחרונה מתעניין דנאל גם בצמצום השסע הדתי-חילוני, אז שמנו נפשנו בכפיתנו וירדנו לעומק הדברים במסעדת דייטש בלב ליבה של שכונת מאה שערים. שסע גדול לא מצאנו, אבל התרחבנו יפה מאד...

מעניין איך בן גוריון היה מגיב אם הוא היה יושב איתנו לאכול, כשהוא היה מגלה שההברקה שלו, הפתיתים שסייעו בהקמת המדינה ובשיבתו של עם ישראל לארצו, מוגשת במסעדה במאה שערים. איזה ניגוד אדיר. פתיתים, בן גוריון וציונות מצד אחד, חרדים מצד שני.

תמשיכו לקרוא, עוד מעט יגיע גם האוכל...

הסקרנות שלי לגבי העולם החרדי נולדה לא מזמן, כשהלכתי עם חברים לשמוח בשמחת בית השואבה לראשונה בחיי. המוני אנשים ברחובות בשמחה מדהימה שנמשכת עד שעות הבוקר. אחרי שהתאוששתי עברה במוחי השאלה "אבל איך מאה שערים נראית בימים רגילים?". כשנקרתה בדרכי ההזדמנות להתארח בבלוג לקח לי זמן לחבר את הרצון להכיר את מאה שערים להצעה המפתה של עדי, אבל בסוף זה קרה. הייתי תמים כשנכנסתי לגוגל כדי למצוא מסעדה טובה במאה שערים. בקיצור, (ובראש עוברת לי סדרת הרשת האלמותית של רועי כפרי) הלכנו לאכול במסעדת "דייטש" במאה שערים.

נזכרתי שאיבדתי את הכיפה הקבועה שאני לוקח איתי בתיק, אז תכננתי לקנות כיפה בדרך למסעדה. לא לקחתי בחשבון שכנראה החבר'ה במאה שערים הם לא קהל היעד הכי טוב לעסק שמוכר כיפות, שהרי כבר יש להם כאלה, אז ויתרתי. 

השער שלנו מתוך מאה...

"תשמע, אתה בטוח שזה במאה שערים 50? עברתי עם הרכב ולא ראיתי מסעדה". עדי התקשר וככה זה התחיל. אחרי כמה דקות של שיטוטים ברחובות, וקצת "אחי, איפה זה דייטש?" עם עוברי אורח שלא כל כך הבינו מה אני רוצה - מצאתי את המקום. בהססנות נכנסתי פנימה למבנה שניראה כמו מעדניה עם כמה כיסאות ושולחנות. התשובה אגב, היא 32. מאה שערים 32. 

עד עכשיו אני לא בטוח למה רוב הערב דיברנו בלחש, גם כשלא ריכלנו. אולי זה משהו באווירת יראת הכבוד, או הזרות. הססנות כזאת, תחושה שהחוקים החברתיים שאנחנו מכירים ביום-יום לא תקפים במקום הזה, ואנחנו צריכים בזהירות לגלות איך אנחנו נדרשים להתנהג. כשרצינו לצלם את המעדנייה לדוגמה, לא היינו בטוחים אם זה סבבה להוציא סמארטפון בפרהסיה. 

אפשר תפריט? תלוי...

ניגשנו למעדנייה והתחלנו להעמיס. עדי אמר שבאנו לטעום את כל התפריט אז באתי מוכן. "שים לנו מהצלי בקר, וקציצת עוף אחת, פתיתים זה מעניין, וצימעס (גזר מתוק). אפשר גם פירה, קיגל תפוח אדמה, בורקס בשר ומוסקה (שהיה בצורה של מפרום).

ואז זה קרה - המוכר שלח את הצלחות העמוסות שלנו היישר לבטן של שלושה מיקרוגלים לבנים. פאוזה דרמטית, מבטים מבולבלים. אני חייב להודות שלא ציפיתי לחלק ציונים קולינריים יוצאי דופן, אלא באתי בעיקר בשביל החוויה. להכיר קצת יותר את התרבות החרדית מבפנים. אולי מה שמנחם זה שהמיקרוגל הצליח לחמם באופן שווה לחלוטין את כל חלקי המנה, והאוכל אפילו היה טעים. 

אז מה היה לנו שם?

נתחיל מהצימעס - אני לא זוכר אם אי פעם אכלתי גזר מתוק. הוא היה מתקתק במידה מדויקת, לקחתי ביס קטן מדי פעם כדי לאזן את שאר הטעמים אבל בעיקר ליהנות מהמתיקות. הפירה - סביר. מה שאפשר לצפות מפירה, לא יותר ולא פחות. צלי הבקר היה טעים, אבל די סטנדרטי אני חייב להודות. הבורקס בשר היה מצוין, וזה שהוא הגיע בחתיכה גדולה העלה בי חיוך אחרי הביס הראשון כשהפנמתי שנשאר לי עוד הרבה ממנו.

ליד המוסקה המושלמת והפתיתים שגרמו לי להתרגש, קציצת העוף הגדולה הייתה דווקא פחות מומלצת. מה נגיד, היא לא בלטה במיוחד, והייתי מגדיר אותה למלמית - לא מועילה לא מזיקה. לעומת זאת, המוסקה הזכירה לי מאוד את המפרום של סבתא דליה. את תפוח האדמה החליף החציל, והאווריריות של הבשר באמצע היה מושלם. התיבול אמנם היה שונה, והרוטב האדום של סבתא היה חסר, אבל בהחלט זו מנה ששווה לקחת. טיפה'לה שמנונית יתר על המידה, בדיוק בשביל להתגעגע לביס קטן מהצימעס המתוק.

מוכנים לסיבוב נוסף?

בסך הכל האוכל היה ביתי, מאד לא מפונפן, אך בהחלט מנחם. אחרי הפסקה קצרה להסדרת הנשימה, ודבר חוכמה של עדי בנוגע לתחזיות ואסטרטגיות פוליטיות, הסכמנו שאנחנו חוזרים לוויטרינה. אל המיקרו בדילוגים, והפעם כבדים ברוטב שווה עם בצל מטוגן, תפוח אדמה בתנור ושניצל. ההמלצות אגב, לפי הסדר הזה. הכבדים היו מצוינים, רק חבל שהם התחבאו בפינה של הויטרינה, אחרת הייתי לוקח אותם כבר במנה הראשונה.

חבל שלא פרסמו את המודעה ישר באידיש!

אחרי ששבענו, סיימנו לקשקש וכבר נהיה מאוחר - עדי ביקש חשבון. "169 שקלים בבקשה". צילמנו את התפריט כדי שגם הקוראים בבלוג יוכלו להתרשם, ובדרך החוצה ראינו שלט קטן וחמוד שסיכם את כל החוויה הקולינרית, אבל במיוחד האנתרופולוגית: "דרוש עובד אדיב ונמרץ דובר אידיש".

חפשו את מסעדת דייטש בגוגל