יום חמישי, 17 בנובמבר 2022

דייטש

דנאל בן נמר הוא מייסד היוזמה לצמצום הסכסוך היהודי-ערבי. לאחרונה מתעניין דנאל גם בצמצום השסע הדתי-חילוני, אז שמנו נפשנו בכפיתנו וירדנו לעומק הדברים במסעדת דייטש בלב ליבה של שכונת מאה שערים. שסע גדול לא מצאנו, אבל התרחבנו יפה מאד...

מעניין איך בן גוריון היה מגיב אם הוא היה יושב איתנו לאכול, כשהוא היה מגלה שההברקה שלו, הפתיתים שסייעו בהקמת המדינה ובשיבתו של עם ישראל לארצו, מוגשת במסעדה במאה שערים. איזה ניגוד אדיר. פתיתים, בן גוריון וציונות מצד אחד, חרדים מצד שני.

תמשיכו לקרוא, עוד מעט יגיע גם האוכל...

הסקרנות שלי לגבי העולם החרדי נולדה לא מזמן, כשהלכתי עם חברים לשמוח בשמחת בית השואבה לראשונה בחיי. המוני אנשים ברחובות בשמחה מדהימה שנמשכת עד שעות הבוקר. אחרי שהתאוששתי עברה במוחי השאלה "אבל איך מאה שערים נראית בימים רגילים?". כשנקרתה בדרכי ההזדמנות להתארח בבלוג לקח לי זמן לחבר את הרצון להכיר את מאה שערים להצעה המפתה של עדי, אבל בסוף זה קרה. הייתי תמים כשנכנסתי לגוגל כדי למצוא מסעדה טובה במאה שערים. בקיצור, (ובראש עוברת לי סדרת הרשת האלמותית של רועי כפרי) הלכנו לאכול במסעדת "דייטש" במאה שערים.

נזכרתי שאיבדתי את הכיפה הקבועה שאני לוקח איתי בתיק, אז תכננתי לקנות כיפה בדרך למסעדה. לא לקחתי בחשבון שכנראה החבר'ה במאה שערים הם לא קהל היעד הכי טוב לעסק שמוכר כיפות, שהרי כבר יש להם כאלה, אז ויתרתי. 

השער שלנו מתוך מאה...

"תשמע, אתה בטוח שזה במאה שערים 50? עברתי עם הרכב ולא ראיתי מסעדה". עדי התקשר וככה זה התחיל. אחרי כמה דקות של שיטוטים ברחובות, וקצת "אחי, איפה זה דייטש?" עם עוברי אורח שלא כל כך הבינו מה אני רוצה - מצאתי את המקום. בהססנות נכנסתי פנימה למבנה שניראה כמו מעדניה עם כמה כיסאות ושולחנות. התשובה אגב, היא 32. מאה שערים 32. 

עד עכשיו אני לא בטוח למה רוב הערב דיברנו בלחש, גם כשלא ריכלנו. אולי זה משהו באווירת יראת הכבוד, או הזרות. הססנות כזאת, תחושה שהחוקים החברתיים שאנחנו מכירים ביום-יום לא תקפים במקום הזה, ואנחנו צריכים בזהירות לגלות איך אנחנו נדרשים להתנהג. כשרצינו לצלם את המעדנייה לדוגמה, לא היינו בטוחים אם זה סבבה להוציא סמארטפון בפרהסיה. 

אפשר תפריט? תלוי...

ניגשנו למעדנייה והתחלנו להעמיס. עדי אמר שבאנו לטעום את כל התפריט אז באתי מוכן. "שים לנו מהצלי בקר, וקציצת עוף אחת, פתיתים זה מעניין, וצימעס (גזר מתוק). אפשר גם פירה, קיגל תפוח אדמה, בורקס בשר ומוסקה (שהיה בצורה של מפרום).

ואז זה קרה - המוכר שלח את הצלחות העמוסות שלנו היישר לבטן של שלושה מיקרוגלים לבנים. פאוזה דרמטית, מבטים מבולבלים. אני חייב להודות שלא ציפיתי לחלק ציונים קולינריים יוצאי דופן, אלא באתי בעיקר בשביל החוויה. להכיר קצת יותר את התרבות החרדית מבפנים. אולי מה שמנחם זה שהמיקרוגל הצליח לחמם באופן שווה לחלוטין את כל חלקי המנה, והאוכל אפילו היה טעים. 

אז מה היה לנו שם?

נתחיל מהצימעס - אני לא זוכר אם אי פעם אכלתי גזר מתוק. הוא היה מתקתק במידה מדויקת, לקחתי ביס קטן מדי פעם כדי לאזן את שאר הטעמים אבל בעיקר ליהנות מהמתיקות. הפירה - סביר. מה שאפשר לצפות מפירה, לא יותר ולא פחות. צלי הבקר היה טעים, אבל די סטנדרטי אני חייב להודות. הבורקס בשר היה מצוין, וזה שהוא הגיע בחתיכה גדולה העלה בי חיוך אחרי הביס הראשון כשהפנמתי שנשאר לי עוד הרבה ממנו.

ליד המוסקה המושלמת והפתיתים שגרמו לי להתרגש, קציצת העוף הגדולה הייתה דווקא פחות מומלצת. מה נגיד, היא לא בלטה במיוחד, והייתי מגדיר אותה למלמית - לא מועילה לא מזיקה. לעומת זאת, המוסקה הזכירה לי מאוד את המפרום של סבתא דליה. את תפוח האדמה החליף החציל, והאווריריות של הבשר באמצע היה מושלם. התיבול אמנם היה שונה, והרוטב האדום של סבתא היה חסר, אבל בהחלט זו מנה ששווה לקחת. טיפה'לה שמנונית יתר על המידה, בדיוק בשביל להתגעגע לביס קטן מהצימעס המתוק.

מוכנים לסיבוב נוסף?

בסך הכל האוכל היה ביתי, מאד לא מפונפן, אך בהחלט מנחם. אחרי הפסקה קצרה להסדרת הנשימה, ודבר חוכמה של עדי בנוגע לתחזיות ואסטרטגיות פוליטיות, הסכמנו שאנחנו חוזרים לוויטרינה. אל המיקרו בדילוגים, והפעם כבדים ברוטב שווה עם בצל מטוגן, תפוח אדמה בתנור ושניצל. ההמלצות אגב, לפי הסדר הזה. הכבדים היו מצוינים, רק חבל שהם התחבאו בפינה של הויטרינה, אחרת הייתי לוקח אותם כבר במנה הראשונה.

חבל שלא פרסמו את המודעה ישר באידיש!

אחרי ששבענו, סיימנו לקשקש וכבר נהיה מאוחר - עדי ביקש חשבון. "169 שקלים בבקשה". צילמנו את התפריט כדי שגם הקוראים בבלוג יוכלו להתרשם, ובדרך החוצה ראינו שלט קטן וחמוד שסיכם את כל החוויה הקולינרית, אבל במיוחד האנתרופולוגית: "דרוש עובד אדיב ונמרץ דובר אידיש".


חפשו את מסעדת דייטש בגוגל

יום שני, 24 באוקטובר 2022

קמילוס

איך ששמענו שנפתחה מסעדה יוונית חדשה באזור התעשייה של תלפיות, מיהרנו לבקש מיונדב, פסיכולוג וחבר שמבין דבר או שניים בענייני המטבח להצטרף לארוחת צהריים עשירה. גילינו מסעדה עשירה במגוון, אך זולה במחיר. על הטעם ועל הריח, נשאיר לכם לקרוא...

נכון עושה חשק לצאת לחופשה חלומית באי הציורי קמילוס? ואם קמילוס באה אליך עד מטר מהבית, לא תקפוץ לבקר? ועוד לפגוש שם חבר יקר משכבר?

זה מה שעבר לי בראש כשקיבלתי הזמנה ספונטנית מעדי לביקור ביקורתי במסעדה יוונית חדשה שנפתחה בתלפיות, כאן בירושלים. מיד עלתה בדמיוני טברנה עשירת צבעים, ריחות וקולות, ריקודי סירטאקי, וצלילי בוזוקי המתערבים בקול צלחות נשברות, מה שגרם לי לומר מיד כן להזמנה. אמנם לא זכיתי להיות מבין גדול בגורמה, וראיתי אולי חצי פרק של מאסטר שף בחיים שלי, אבל למה שלא נתחפש לשעה שעתיים לאנין טעם מתנשא.

יושבים לאכול, מוזמנים להצטרף!

חלבי או בשרי? שאלתי, ועוד לפני התשובה עניתי לעצמי - חלבי, ברור. הרי זה מה שיוונים אוכלים, סלט יווני וסופגניות. עם ריבת חלב. עדי אישר את הנחתי – הולכים לאכול חלבי. יופי, בשר בצהרים מעלף אותי לאיזה שעתיים ויש הרבה מה לעשות היום. 

עדי אסף אותי ברכב השרד שלו ספיישל מהבית, והווייז לקח אותנו אל לב תלפיות, שפחות מזכיר אי יווני קסום ויותר אזור תעשיה בפרוורי אתונה. כבר כשחלפנו בנסיעה ברחוב זיהינו שמיקום המסעדה מוכר לנו, בבניין עמותת שק"ל. לא מזמן הייתה כאן מסעדה אחרת, 'חרוצים', שנסגרה. כנראה שבעסקי אוכל לא מספיק להיות חרוצים... לעדי יש יותר מזל ממני בענייני חניות, אז חנינו ממש מול המסעדה ונכנסנו, אבל זה לא בהכרח מה שיקרה לכל מי שיגיע בשעות העמוסות של האזור וכדאי לקחת זאת בחשבון. 

הכניסה אל המסעדה עוברת בחנות של העמותה ובה מוצרים ויצירות מעשה ידי חניכי העמותה, שזו חוויה מומלצת כשלעצמה, שגרמה לנו להרגיש פילנתרופים להפליא. מסתבר שהבניין שייך לעמותה ושהתכנון הוא שלאחר שהמסעדה תתייצב חניכים בעמותה ימלצרו בה, כפי שהיה במסעדה הקודמת.

חלל המסעדה נעים ומשרה אווירה רגועה, התפאורה פשוטה יחסית ולא מתיימרת, וניתן להרגיש שהיא עדיין בהתהוות. שולחנות בודדים לצד שולחנות ארוכים לאירוע (בשעות הערב המקום מיועד לאירועים, עד 80 איש), פה ושם נגיעות יווניות כמו בקבוקי אוזו ריקים, ומוזיקת מעליות בלתי יוונית ברקע. לפחות בשעת הצהרים המאוחרת שבה הגענו המקום היה יחסית ריק ושקט.

המלצרית האדיבה קיבלה את פנינו והניחה בפנינו תפריט, וכבר בהצצה ראשונה למדנו שתיאום ציפיות הוא דבר חשוב בחיים, ושהפנטזיות שלנו על יוון לא בהכרח תואמות מציאות. גילינו שאנחנו יושבים בכלל במזנון בשרי, ושלא מגישים פה סופגניות אלא סופלאקי (ראו להלן), שמתמודד בקטגוריית השיפודיות הסמוכות יותר מאשר בזו של מסעדות גורמה (וגם המחירים נמוכים בהתאם, יש לומר). מסתבר שגם עדי הניח שיוונים הם צמחוניים ולא טרח לבדוק לאן אנחנו הולכים... חישבנו מסלול מהיר מחדש, שחררנו את חלום הטברנה החלבית ונערכנו לארוחה בשרית במסעדת פועלים, אבל הדיסוננס בין החלום והמציאות עדיין השפיע על החוויה במידת מה. תגיעו מראש עם ציפייה מותאמת,  ותחסכו מעצמכם את העניין הזה..

כיוון שהמילה היחידה שנשארה מהפנטזיה המקורית הייתה 'יוונית', רצינו למקסם את המפגש עם הטעמים ממולדת האלים השכנה, והזמנו את שתי המנות בעלות השם היווני ביותר בתפריט, עליהן המליצה גם המלצרית, האחת 'סופלאקי פרגיות', והשנייה המכונה 'גירוס בצלחת', גם היא מפרגית. אליהן הוספנו קצת בהמשך מנה נוספת שקרצה לנו, בעלת שם גנרי יותר – ממולאים בצלחת.

מיד לאחר ההזמנה הוציאו לנו פוקצ'ה חמה עם כמה סלטים קטנים לניגוב, שזה נחמד יחסית למסעדת פועלים בסיסית, וגם עזר להרגיע את מיצי הקיבה שהתחילו להתעורר. למזלנו המנות עצמן הגיעו די מהר, לפני שהספקנו להתמלא בסלטים, וניגשנו לחקור את נפלאות המטבח היווני הבשרי.

מנות עיקריות ראשונות. המשך יבוא...

נתחיל עם הגירוס: קיבלנו קערית מלאה בפרגית קצוצה בתיבול עשיר ואינטנסיבי בגווני צהוב כורכום ומקושטת בפטרוזיליה המוגשת לצד (עוד) פוקצ'ה וסלטים. סוג של שווארמה שנשלפה מהלאפה, אבל נחמדה מאד. הרבה בצל מטוגן וטעמים שנספגו היטב בפרגית, קצת פיקנטי אבל לא יותר מדי. בגזרת הסלטים שבצלחת היה מקום לגוון ולהעשיר קצת את הטעם. כשהגיע הסופלאקי גילינו שמדובר בעצם בשיפודי פרגית נדיבים אך סטנדרטיים למדי, ברוטב אדמדם שנראה מבוסס על קטשופ. מידת העשייה הייתה טובה והשאירה בנתחים רכות ועסיסיות - טעם מוכר אך קצת משעמם. 

בגדול, שתי המנות הללו היו טעימות ונחמדות, משהו פשוט ומשביע לאכול בצהרי היום, אבל די גנריות ודומות למנות המוגשות בכל אלף בתי האוכל הסמוכים, וללא חותמת יוונית ייחודית. צלילי בוזוקי לא הופיעו בדמיוננו, ולא מצאנו את עצמנו שוברים צלחות בעליזות. אפרופו צלחות, דווקא צלחות ההגשה היו ברמה גבוהה משל מסעדת פועלים פשוטה, והפיחו קצת ארומה איכותית ואולי גם יוונית. מצד שני, לא נעים לשבור צלחות יפות כאלה, מה שהכניס אותנו קצת למלכוד...

לי היה חסר מאד משהו טבעי וירוק ליד המנות הללו. בסדר, לא סלט יווני, הבנתי, אבל אפילו המלפפון והעגבניות הקצוצים בפלאפליות עם קצת לימון ושמן זית היו עושים את העבודה. 

דווקא הממולאים!

דווקא הממולאים שהגיעו קצת אחר כך כן עשו את העבודה. הפלפלים הצבעוניים נראו נהדר על צלחת תכולה, ואמנם במבט ראשון עוררו חשש ליובש מסוים, אבל ברגע שטעמנו מהם הם נעלמו מהר מהצלחת, ועשו חשק לעוד. הבישול היה בטעם ביתי ובמידה הנכונה כך שהאורז היה מבושל דיו ומלא טעם ומאידך הגרגרים נשארו אחד אחד ולא התפרקו לכדי עיסה דביקה כפי שקורה ללא מעט ממלאי ממולאים. אין לי מושג מה היה מוצאו של ממלא הממולאים הקדמון ואם זה מאכל יווני טיפוסי או שמקורו באזור אחר של המזרח התיכון, אבל זה היה טעים ועם טעם קצת שונה ומיוחד.

בחיפוש אחר יוון האבודה ביקשנו להזמין מנה נוספת, ועל הדרך גם להבין את שמה המסתורי של המסעדה, קמילוס. המלצרית לא הייתה סגורה על הפרטים וקראה לשף המסעדה, בחור מגודל, חמוד וקצת ביישן, ממנו למדנו קצת על מקורותיה היוונים העתיקים של המסעדה. הכל התחיל מזמן, לפני חצי שנה בערך, לאחר שסקר שוק מהיר הצביע על חסר מהותי במסעדות יווניות בירושלים. חסר גלגל? אנחנו גלגל. מי אמר יווני ולא קיבל? 'על השם המלצתי בעצמי', הודה השף בגאווה מבוישת. עבודת יד. יבוא אישי, על שם הסבתא של בעל הבית, העונה לשם קאמי. טוב, קצת פספוס לקחת שם כמו קאמי דווקא ליוון, אבל מסעדות צרפתיות כבר יש כמו זבל בירושלים. ומה לגבי מנה יוונית ייחודית? שאלנו. לכו על קציצות הדגים, המליץ השף. הלכנו.

המלצת השף: קציצות דגים

וטוב שהלכנו, כי בסופו של דבר בעיני זו הייתה המנה הכי מעניינת בארוחה. הרוטב של הקציצות הוא זה שעשה את ההבדל והביא טוויסט מעניין וטעים לעלילה. כמות רבה ומתאימה של לימון חתוך ומיץ לימון יחד עם עשבי תיבול ותבלינים הפכו את הרוטב האדום לעשיר בטעם ייחודי ומעניין, שעשה טוב לקציצות וגם בא נהדר כמטבל לחלה המוגשת יחד איתו. קציצות הדג עצמן היו נחמדות אבל לא יותר מכך ולא היינו בטוחים אם הן היו עבודת יד או מאריזה קפואה כלשהי, אבל כמו שסבתי הייתה אומרת, גם סוליית נעליים אפשר להפוך למעדן עם התיבלון הנכון. למנה היה טעם חזק שממלא את חלל הפה ונותר בחך גם זמן רב אחרי שיצאנו מהמקום. אמנם גם המנה הזו לא זרקה אותי לשיר ביוונית, אבל מצאתי את עצמי מזמזם פוליקר, וגם זה אחלה. 

בסיום האירוע היינו שנינו שבעים ועייפים כדבעי, תוהים איך נמשיך את היום מכאן. לך תרקוד סירטאקי אחרי סופלאקי. עם החשבון קיבלנו גם קינוח מלבי נחמד על חשבון הבית, לסתום סופית את החורים שעוד נשארו. עדי כבר נשבר וויתר, והשאיר אותי להגיע לבדי אל קו הסיום.

קינוח מלבי נחמד

בסיכומו של דבר, קמילוס שפגשנו היא אחלה מסעדת פועלים, ואם מראש מגיעים אליה ככזו, הרי שהיא מקום ראוי וטעים שכדאי לבקר בו כשאתם מוצאים את עצמכם בתלפיות. יחסית לשיפודיות באזור המקום משרה אווירה נעימה ורגועה, השירות אדיב והאוכל פשוט וטעים. נראה שהמסעדה עדיין בתהליכי בניית הזהות היוונית שלה, אבל אפשר למצוא בתפריט גם טעמים שונים מהרגיל כמו בממולאים ובקציצות הדגים, ונראה שלבחור שמבשל יש טאצ' ופוטנציאל. לא בטוח שקמילוס תביא לפריצת דרך של התרבות היוונית האותנטית בירושלים, אבל כמקום לארוחה חביבה בצהרי יום עבודה היא אחלה, ואם נוסיף לכך את הפוטנציאל של המקום להפוך למוסד חברתי, בהחלט כדאי לבקר בה.

ואם תכתבו קמילוס בגוגל, תגלו שאין אי כזה ביוון אבל תגיעו למסעדה ורעבים לא תצאו מכאן...


לאתר קמילוס

יום שישי, 2 בספטמבר 2022

ברברה

איך ששמענו שנפתח בר קוקטיילים חדש בשוק, הצענו לתמר הירדני, מורת הדרך של מורי הדרך הירושלמים, להרים לחיים לרגל ירושלים תופסת צבע, תערוכת הצילומים הצבועים מחדש של הירושלמית-דור-9. על הדרך אזרנו אומץ לבדוק את האטרקציה המפתיעה של כנאפה בשרית של ברברה, החדשה של מחנה יהודה.

שלוש סיבות טובות היו לי לסרב לעדי כשהזמין אותי לבוא לבדוק איתו קוקטיילים ואסאדו בברברה, בר הקוקטיילים החדש של שוק מחנה יהודה. הראשונה היא שלדפוק קוקטיילים באמצע היום זה לא בדיוק כוס המוחיטו שלי; השנייה היא שכמורת דרך שמשוטטת בשוק-נחלאות על בסיס שבועי לא זיהיתי את הקסם שבלצאת לבלות במשרד, ושלישית מפני שהתפריט שהוא שלח הציע זוועות קולינריות אפילו בסטנדרטים המאד גמישים שלי, דוגמת מלאווח אסאדו או כנאפה בקר, שאלוהימה תשמור. אבל, אמר עדי, יש לנו אחריות ציבורית ושליחות לאומית או להפך ולפיכך התייצבתי בשעת אחר צהריים ברחוב האגוז בבר הקוקטיילים המבטיח שנדחק, כמקובל במחנה יהודה, לתוך גבולותיה הצנועים של חנות ירקות ותיקה עליה השלום.

ברברה הגיעה לשוק ואיתה גם אנחנו!

הנטייה הטבעית שלי היתה ללכת על הבטוח ולהזמין את פלטת המטוגנים - טבעות בצל, צ'יפס ונקניקיות, אבל עדי הזכיר לי שמדובר כאן בשליחות ציבורית או לאומית וכו' ולכן שמנו נפשנו בכפנו והלכנו על האקסטרים - כנאפה אסאדו. הבה ננצל את זמן ההמתנה למנה שלנו כדי לדסקס פה רגע את הקטע שבו שף משועמם עורך ניסויים במטבח ואז מעז להעביר את התוצאות הרות האסון שלו לתפריט, כי בואו - כנאפה אסאדו!? איך הפך הקינוח החלבי, שכל גאוותו היא בגבינה הנימוחה לה שם מתחת לקדאיף, למנה קרניבורית? מה השלב הבא - גפילטע עם מרמייט (הערת העורך: תעשו גוגל. זה מה שאני עשיתי)? גונדי בנגיעות קרמל (הערת העורך: כחצי פרסי, בגונדי אני כבר מבין)? צ'יפס ברוטב קונדיטון (הערת העורך: חזרה לגוגל)?

לפני שמתחילים לאכול, טעימה מתוך תערוכת הצילומים של תמר...

אז המנה הגיעה ובמבט ראשון היא נראתה כמו כנאפה תמימה לגמרי בהבדל אחד והוא שאת הפיסטוקים המוכרים והאהובים החליפו עתה תועפות זיגוג מחשיד בגווני פונץ' בננה. אני הנחתי שהצהוב הוא חרדל ועדי ניחש שהוורוד הוא אלף האיים אך בסוף הסתבר שטעינו בגדול ושזה בסך הכל טחינה בצבעים. עוד הסתבר שטעינו בגדול גם בהערכה המוטה מראש נגד השעטנז שבצלחת שכן מכלול הכנאפה התגלה כלא רע, ואם נדייק בניואנסים - לא רע! משהו שם במכלול עבד יפה, כנראה בעיקר מפני שהאסאדו היה נפלא ממש ועשה לגמרי את העבודה של הגבינה האבודה. מוסר השכל: אם מערבבים מעוף, כישרון וחומרים ממש מצוינים אז אפשר לחולל נסים, ועוד מוסר השכל: אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

כנאפה תופסת צבע (תמונת אילוסטרציה)

מרוצים מהבחירה המוצלחת הסתערנו שוב על התפריט והפעם הלכנו בבטחה על הרפתקת המלאווח הבשרי, אלא שהסתבר שאין מלאווח וגם שאין את הקינוח שחמדנו - מאפה פטיסייר תפוחים ושוקולד בעל השם המצמרר משהו "האצבעות של פרנקו". בצר לבטננו המקרקרת הזמנו בכל זאת את פלטת המטוגנים שהייתה מצוינת אבל סתמית וגם את שלישיית לחמניות הבאן עם רצועות הסטייק הנקראת "גן עדן של אנטריקוט" שהוכיחה שוב את כישרונו של המטבח בהפקת תוצאות מרהיבות עם בשר, אך הרבה פחות בכל מה שמסביב לו.

אם אין מלוואח, שיאכלו באן.

עדי, מליץ יושר שכמוהו, אוהבן של ישראל, הציע שחסרון המנות הקיימות בתפריט המצומצם ממילא הוא בטח בגלל שתפארתו של המקום היא בקוקטיילים דווקא, ולכן נפנינו מיד לבדוק את המצאי בגזרה זו. כאן, רבותיי, נותנת ברברה בראש עם מבחר מרשים של משקאות מוצלחים ממש כמו "שוק שוק" שעושה כבוד בל יתואר למפגש בין ג'ין לפסיפלורה, ג'אנגל בירד לחובבי חיבורים מתוקים במיוחד בין רום לקמפרי, ואֵלדרפלאואר שאני פחות אהבתי אבל עדי עף על האמארו מונטגרו בטנגו עם וודקה.

בר קוקטיילים או לא בר קוקטיילים?

שורה תחתונה - ברברה הוא אחלה מקום לחובבי קוקטיילים מיוחדים, שלא מפחד להתנסות בהפתעות קולינריות ומחזיק במטבח שף יוצא מן הכלל בתחום הבשר. מקום לשיפור נצפה בכל הקשור לסֵטינג של המקום, החל בהברגה טובה של השולחנות המתנדנדים אל סף התהום, עבור בתפריטים הדביקים הזקוקים נואשות למירוק ולצחצוח וכלה בריענון דחוף של המלצרים, עדיף בלי סיגריה ביד ועם תודעת שירות קצת יותר מפותחת. עם זאת נציין לטובה את הבריסטה המקסימה שהתגברה בשתיקה סטואית על אפס שיתוף הפעולה של המלצר עם הסיגריה ותקתקה לבדה את כל המנות והמשקאות וניגוב השולחנות ואפילו הצליחה לחייך. שאפו!

יום שני, 1 באוגוסט 2022

חלבEat

מסעדה חלבית חדשה קמה לה בשוק מחנה יהודה, חלבEat שמה. ביקשנו לבדוק מה מסתיר מאחוריו משחק המילים משנות ה-80. לשם כך, הזמנו במיוחד את מתן קולרמן, דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטה העברית, ממייסדי פאב המפלצת בקריית יובל ומנהלו הראשון.

לפני כשבוע מייל מסתורי נחת בתיבת המייל שלי, קיבלתי הזמנה להשתתף בתכנית המצטיינים של המכללה למדינאות, תכנית הדגל של המחנה הלאומי בישראל. כשמאלן אטטיסט, אוהד הפועל, ארגוני עובדים וקואופרטיבים, רציתי לברר בעקבות מה זכיתי להזמנה המסתורית ועניתי במייל מופתע לעדי, צייד הכשרונות של התוכנית. מהון להון ולאחר מספר התכתבויות קיבלתי הזמנה לביקורת משותפת במסעדת חלבeat בשוק.

סלפי שהוא גם קצת טיזר וקצת ספוילר למה צפוי לכם בהמשך הקריאה...

נפגשנו במסעדה בצהרי יום שלישי שקדם לביקורו ההיסטורי של הנשיא ביידן בעירנו הקדושה. למרות שאני רואה את עצמי כירושלמי ותיק, עשיתי טעות של תל-אביבים וחיכיתי באוטובוס עד התחנה האחרונה של השוק באגריפס וכך נאלצתי במשך 10 דקות לעמוד עם האוטובוס כמעט לא תזוזה.

המסעדה ממוקמת במרכזו של השוק ומגישה מספר מנות חלביות שמטעימות (הערת העורך: הטעות הנפלאה במקור, לא העזתי לגעת...) לארוחת בוקר או צהריים. התיישבנו בחלקה הפנימי של המסעדה וכך התנתקנו קצת מאווירת השוק. למרות המיקום במרכז השוק, ישיבה בחללה הפנימי של המסעדה מספקת שקט מסוים ומאפשרת לאכול בנחת בתוך השוק ההומה. את הארוחה ליווינו בשתי כוסות יין לבן.

יצאנו לדרך!

התחלנו את הארוחה עם הסלט הבית של המקום - "סלט השזיף 9". בסלט כיכבו לביבות בטטה וכדורי לַבַּנֶה, לצד הרבה חסה, קרוטונים וחמוציות. הסלט היה מופלא - הלביבות עם גבינת הלַבַּנֶה היו מעולות, והחסה הטרייה סיפקה מעטפת של רעננות.

המנה הבאה שהוגשה הייתה פסטה אליו אוליו. הפסטה הגיעה בכמות גדולה, עם מספר חתיכות פלפל חריף ופרמזן בצד. לאחר הציפייה הגבוהה שנבנתה עם הסלט, הפסטה אכזבה במקצת. הפסטה הרגישה סטנדרטית והטעמים היו יחסית פשוטים כשהטעם הדומיננטי היה של הפלפל החריף.

לשמחתנו האורח והעורך לא היו שותפים לדעה לגבי הפסטה. יותר פסטה לעדי!

המנה הבאה שהגיעה הייתה ביצה בטורטייה. המרכיבים המרכזיים במנה היו חביתה וקוביות עגבנייה מטוגנות ולכן בעצם מדובר בגרסת הבית לשקשוקה, לצד המנה הוגשו סלט חסה עם עגבניות שרי, טחינה וגבינת ציזיקי. מדובר במנה שהיא קודם כל פלא הנדסי, טורטייה דקיקה שמחזיקה שקשוקה וניתן לאכול אותה מבלי להתלכלך ולטפטף. המנה הייתה גדולה וטעימה יחסית, אם כי לא מיוחדת כמו הסלט שהוגש בפתיחה.

הקינוח הנבחר (והיחיד!)

לקינוח חלקנו מלבי שהגיע עם מי ורדים והרבה פיסטוק מגורד. המלבי היה טעים, לא הרגיש תעשייתי והיה בקצה הגבוה של הסקאלה. החוויה במסעדה בכללותה הייתה מוצלחת, השירות היה מהיר מאוד, כל המנות היו נדיבות והסלט היה יוצא דופן. שאר המנות היו נחמדות, אך לא ראויות לציון. המסעדה היא בהחלט אפשרות טובה לארוחת צהרים במידה והגעתם למרכז העיר.


לדף הפייסבוק של חלבeat

 



יום שני, 4 ביולי 2022

המסילה

הבשורות הרעות: מסעדת המזנון לא שרדה את הקורונה. הבשורות הטובות: מסעדת המסילה נפתחה במקומה. ביקשנו מנחמה לזוביק, ירושלמית ותיקה שמתאוששת בימים אלה מתפקיד אינטנסיבי של דגימת וחיסוני קורונה, לספר לנו על עדכון הגרסה.  

נתחיל בווידוי – אני קוראת נאמנה של הבלוג. עדי יעיד שניסיתי לפלס את דרכי לבלוג יותר מפעם אחת ובסוף בעקשנות גם הצלחתי. כשעדי הזמין אותי להתארח בבלוג התרגשתי מאוד וניגשתי ישר למשימה שעדי הטיל עליי: לבחור מסעדה.

האמת שלא רציתי להתבלבל וגם שריר היציאה למסעדות שלי עדיין לא לגמרי חזר לעצמו מאז פרצה לחיינו הקורונה. לכן, מבלי לבצע מחקר מעמיק וללמוד ולהכיר מחדש את עולם המסעדות בירושלים (זה שקיים מחוץ לוולט ולתן ביס) בחרתי את המסעדה הראשונה שעלתה לי ושאני זוכרת, פשוט כי היא נמצאת במסלול ההליכות שלי.

פעם המזנון, היום המסילה. פרטים בהמשך...

מסעדת המסילה ממוקמת כפי שמרמז שמה במתחם התחנה הראשונה. היא נפתחה לפני שנה (כמעט בדיוק) בתקופה שבה חשבנו וקיווינו שהקורונה מאחורינו ואחרי שמסעדות רבות נסגרו. רק על האומץ הזה מגיע לבעליה כל הכבוד ואני מקווה שהמזל יאיר לה פנים כמו המהירות שבה עדי מצא חניה. אם יש צורך להסביר, אז מסתבר שעדי הוא סוג של יקה והגיע בדיוק בזמן – בעצם דקותיים לפני.

המסילה מגדירה את עצמה כמסעדה ים תיכונית חלבית. העיצוב של המסעדה גם הוא בעל מאפיינים ים תיכוניים (למרות שאין לי באמת מושג מה זה עיצוב ים תיכוני והאם ים אמור להיות כלול בו). כן אפשר להגיד שהעיצוב נעים מאוד ורחב. יש הרבה מקומות ישיבה, השולחנות גדולים ויש מרחק גדול בין השולחנות, מה שמאפשר לשבת בנוח ולקיים שיחה מבלי ששומעים את השכנים בשולחן הסמוך.

עתידות: בקרוב יגיע סיגר.

ועכשיו לתפריט: ההגדרה של מטבח ים תיכוני היא – מטבח של אזורים מסביב לים התיכון, הכוללים השתייכות ל-3 יבשות (אירופה, אפריקה, ואסיה). עם זאת, מחצית מהתפריט לפחות הוא... איטלקי. פיצות פסטות ומנות איטלקיות נוספות המזוהות עם המטבח האיטלקי כגון קרפצ'ו סלקים, מוסקה וסלט בוראטה. מבלי להתכוון יצא כך שבחרנו במנות שאינן איטלקיות בעיקרן.

למנה ראשונה בחרנו ב-2 מנות: סיגר דגים וברבוניות מטוגנות. סיגר הדגים ממולא ב-2 סוגי דגים, סלמון ומוסר, והוא מגיע לצד סלט גדול ורענן וכן רוטב ייעודי לסיגר. המילוי מספיק עשיר כך שהרוטב לא הכרחי אבל בהחלט נחמד. 

איך אומרים כנפיים בשפת הדגים? ברבוניות!

הברבוניות המטוגנות התגלו כמנה נדיבה ומכובדת מאוד (אנחנו עדיין בראשונות, כן?). ערימה של דגי ברבוניה שלמים מטוגנים בבלילה שמוגשת עם סלט עגבניות כוסברה שום חריף רענן למדי ולא חריף כלל. חשבתי איך אפשר להגדיר מנה כזו והגעתי למסקנה שזו למעשה מנת הכנפיים של הדגים. כמו במנת כנפיים, גם כאן יש הרבה עצמות ומעט בשר (יחסית), אלא אם אתם אוכלים גם את הראש והזנב. כמו כנפיים זו מנה שאפשר לאכול ממנה עוד ועוד.

למנות עיקריות הזמנו את סלט המסילה וריזוטו קייצי. כן כן מנה איטלקית. כאן המקום לעצור לרגע ולספר שהזמנו את כל המנות יחד בהתחלה. אילו היינו יודעים כמה נדיבות תוספות הסלט במנות הראשונות כנראה שהיינו מזמינים סלט למנה העיקרית.

אחרי שני סלטים בראשונות, הגיע הסלט של העיקרית

סלט המסילה הוא סלט ירקות בתוספת פטריות מוקפצות וכדורי גבינת עיזים פריכים עם צ'יפס בטטה מטוגן. לא סלט מקורי במיוחד, אבל השילוב של כל המרכיבים (שהיו טריים!) וכדורי הגבינה שהיו מדויקים יצרו מנה טובה מאוד. הסלט היה גדול מאוד ולגמרי מתאים לכמה אנשים יחד.

נחזור למנה האיטלקית שלנו – ריזוטו קייצי. התיאור הקייצי מרמז על קלילות ואכן המנה הייתה קלילה יותר, שילוב של ירקות ירוקים – ברוקולי, אפונה, קישואים (זוקיני), שמנת (בכמות נדיבה אבל לא מוגזמת) ופרמזן יצרו מנה מאוזנת וטעימה, כמה טעימה? סיימנו אותה עד הגרגר האחרון למרות גודל המנות 😊

לשם שינוי: מנה בלי סלט!

הגענו לפרק הקינוח. בתחילת הארוחה עדי הבהיר לי שחייבים לאכול גם קינוח. לא משנה שבאמת הייתי מלאה, אבל התחייבות זו התחייבות. שינסתי מותניים וניגשתי לוויטרינה ממנה בוחרים את הקינוחים. אני אדם די סולידי ולכן הלכתי על מנה קלאסית של עוגת פאדג' שוקולד שמוגשת עם כדור גלידת וניל וכמובן סירופים שבוזקים מעל. המנה הייתה בדיוק מה שציפיתי שתהיה – קלאסית, עוגת שוקולד עשירה אבל לא מתוקה מידי והאמת שגם לא גדולה מידי (איזה מזל!) שהייתה סיום מצוין לארוחה.

השקיעו (מדי?) בעיצוב...

לסיכום: המסילה היא מסעדה אידיאלית למפגשים חברתיים או משפחתיים – כאלה שאוהבים להזמין מנות ולחלוק. המנות מאוד גדולות ונדיבות. אנחנו שקלנו ברצינות לצאת לרחוב לחפש איזו פלוגה שתצטרף אלינו... המסעדה ממוקמת במקום מאוד נגיש גם בתחבורה ציבורית וגם למגיעים ברכב. אני לעומת זאת, בדרכי חזרה הביתה שמחתי שהגעתי ברגל. מזג האוויר היה מושלם לצעידה אחרי ארוחה כה דשנה.


לאתר מסעדת המסילה

יום שני, 6 ביוני 2022

פלומינו

רואי רביצקי הוא ירושלמי רב פעלים - חוקר סכסוכים המשדך בין שייח'ים ורבנים, אמן ספוקן וורד מוכשר ויוצר רב תחומי. לאדם כמוהו מתאימה לבקר מסעדה מרובת מנות איכותיות, כמו שרק פלומינו, האיטלקית החדשה והנהדרת במרכז העיר, יכולה להציע... 

אדם יכול לגור כל שנותיו בירושלים. לעסוק במה שיעסוק, להתקדם איך שיתקדם, לשמוח במה שישמח. אבל האישור האמיתי שהפכת למישהו בעיר הזאת מגיע רק בדרך אחת – הודעה מעדי ארבל, עם הזמנה לבחור מסעדה לשבת בה. ככה אפשר לדעת שהגעת לאנשהו, שאתה והחך שלך שווים משהו בעולם. 

מתחילים עם סלפי משלב הקינוח.

אז כמובן שנכנסתי לחרדות ובתוך שעה וחצי העליתי ופסלתי כל מקום בירושלים שניתן להשיג בו אוכל. להגיד שפתחתי באתר העירייה את רשימת הרשיונות לממכר מזון ועברתי אחד אחד? לא מאשר ולא מכחיש. אחרי סיבוב קולינרי בהקיץ מכסלון לעיר העתיקה וחזרה – יצאתי מהבית והלכתי שלושה צעדים לכיוון הבניין המקולל ברחוב קינג ג'ורג'. כמה מקולל? עדי הדייקן הגיע לפניי וסימס שהוא מחכה לי – רק שהוא חלף על פני המסעדה בה קבענו וירד לצ'אקרה. כבר שנים לוט בלתי נראה ממסך כל מסעדה שקובעת את משכנה בבניין הזה מפני מבטי צועדים, ושום דבר לא מצליח להתבסס שם. בתור חובב אנדרדוגים מושבע, זה רק הכפיל את הסקרנות שלי לגבי מסעדת פלומינו החדשה. האם סוף סוף נשברה הקללה, וכמה דגים כרוכים בזה? ובכן:

איך באמת מתחילים? עם אלכוהול!

פתחנו את הערב במשהו שיחזיק אותנו ערים בזמן שהאוכל מתבשל. האם זה השלב בו אני מתפייט על עפיצות של כשות? לא היום. בירה זאת בירה, גם אם יש לה שם באיטלקית. הקוקטייל שנמצא שם בצד השני של השולחן, מאידך, הוא דרך לא רעה לארוז קפאין.

אוכל שיש רק כאן (תמונת אילוסטרציה)

מסעדות מתחלקות לשתיים. משפחת ה"כמו שאני עושה בבית רק יותר/פחות מוצלח", ומשפחת ה"אוכל שיש רק כאן". אני אוהב את השנייה. לכן שמחתי שהתחלנו עם "רביולי נרי" – פסטה שחורה עם ריקוטה ומוצרלה, יחד עם סרדינים ופלפלים חריפים בתיבול בזיליקום ויין לבן, התחלה מצוינת כי זה שילוב טעמים שלא הייתי חולם עליו אבל הרגיש לגמרי הגיוני. יחד איתו הגיע "טטאקי טונה" – חתיכות דג כמעט־נא עם צ'ילי חריף ושקדים, שבאופן שקשה לי להסביר או לנמק היו המנה הכי טעימה באותו הערב.

המלצה לחיים

זה הזמן לשבח את השירות ב"פלומינו", ואת המלצרית שגם הכירה את התפריט וידעה לענות על שאלות של זוג בורים בנבכי המטבח האיטלקי, גם איזנה באופן מושלם בין קשב חביב לבין מרחק מאפשר, ובעיקר – זרמה עם חוש ההומור הטרחני־אך־משובח שהיה נקודת בונדינג משמעותית לעדי ולי.

דג שנראה מושלם

הדג השלישי הגיע במעטפה, או "אל קארטוצ'יו", ותפקידו היה להזכיר לנו שאף אחד לא מושלם וגם מסעדה יצירתית ומעניינת יודעת להכין מנות סתמיות, בלי יחוד ובלי יותר מדי טעם.

כדורי הריזוטו הטובים בעיר!

אבל לא היה זמן להתאכזב – כי איתו הגיעו כדורי ריזוטו זעפרן עם כמהין ופרמז'ן. ותשמעו. אני אדם שלא מבין ריזוטו ורגיל להתייחס אליו כמו לאורז שטעה בדרך, הסתובב יותר מדי, והגיע מזיע ומרוט. אבל זה היה טעים. כמה טעים? מספיק כדי להודות שחזרתי לפלומינו מאז והזמנתי שוב את המנה הזו בדיוק, למרות שבתפריט כתובות על זה מילים כמו כמהין וזעפרן שגורמות לי להרגיש כמו אילון מאסק ששולח טסלות לירח ועושה אמבטיה במרק דראכמות מותכות על פי פרסומים זרים. 

בשלב הזה, טיפוס לא מנוסה שכמותי, התבלבלתי ודימיתי לחשוב שאני שבע, אבל עדי העמיד אותי מהר על טעותי ודאג שתגיע גם פסטה לשולחן, ולא הרבה אחריה – צי של קינוחים. 

לפעמים הפפרדלה היא רק תירוץ... 

מהר מאוד הפפרדלה ראגו פטריות הזכיר לי שבעצם כל מה שקיבה צריכה כדי להצטופף קצת ולעשות מקום זה שיעניינו אותה. הפסטה עצמה הייתה בינונית, אבל הפטריות והגבינה היו מצוינות וזה היה מספיק בשבילי.

באופן מפתיע, דווקא הקינוחים הפתיעו לרעה. אני רגיל לאכול בעיקר במסעדות בשריות, שם האכזבה היא בילט אין וחלק מהחוויה, אבל כאן ציפיתי לרמת ההכנה והמקוריות של שאר האוכל, וזה לא כל כך בא לידי ביטוי.

הלכנו על כל הקינוחים, רק כי אפשר.

לסיכום – מי שחלף על פני גן העיר ולא הסתכל הצידה, שווה להיכנס. אני לא יכול להבטיח חוויה מהסוג שהייתה לי עם עדי ארבל יצ"ו בשיא כוחו ובשלהי רווקותו, עם שיחה ערה על עיצוב מדיניות והסוד הרשום של עדי לחיים שיש בהם פנאי גם לתקן את העולם וגם ליהנות ממנו, אבל בכל זאת כדאי.


יום ראשון, 22 במאי 2022

מצלה

רועי מקלר, מנכ"ל עמ"י, שהיא המנהלת הלאומית לקשרי ישראל והתפוצות, ביקש לשמור לו את מצלה, המסעדה הירושלמית-טורקית המצוינת של השף אבי לוי. לקח קצת זמן, אבל רגע לפני יום העצמאות הספקנו לבקר במקום שמסמל נהדר את הסימביוזה של עם ישראל - לאכול יחד את מה שמזכיר את הטוב שבחיבור בינינו.

יומיים לפני חתונתו של עדי, עדי ואני ניגשים לסגור עניין עם מצלה. המסעדה החדשה של אבי לוי, שהייתה חדשה כשהתחלנו לנסות לתאם מועד, כבר הפכה לשם דבר בירושלים עד שהצלחנו להסתנכרן. חודשים שאנחנו מנסים לתאם וכל פעם משהו חדש בלוז הבלתי אפשרי של עדי עולה. לא ייאמן כמה יוזמות חברתיות בנאדם אחר יכול להוביל, כאילו משוויץ בזמן הפנוי שמאפשרת הרווקות (למרות שגם שבועיים אחרי החתונה נראה שהכרוניקה בשלה). אבל הנה ברגע האחרון לפני הנישואין, עדי החליט שאי אפשר לגשת לחופה עם חובות קולינריים והצליח לפנות לנו שעתיים. סופסוף אני זוכה לזמן איכות איתו באמתלת גיבוש דעה על מצלה.

מנות גדולות, לאנשים גדולים, עם שולחן קטן (תמונת אילוסטרציה)

מאחר ופטור בלא כלום אי אפשר, ניפטר כבר עתה מהעניין הגשמי - האוכל במצלה פשוט וטעים. אשכרה אוכל רחוב ירושלמי-טורקי, שזה בדיוק מה שכתוב על התפריט. כיף שיש אמת בפרסום. מילים וטעמים שמבליטים את הצד המחמיא של עיר הקודש. במיוחד עם סיפור הדרך הירושלמית של עדי, על המסע מההייטקס לעשייה ציבורית-חברתית-תרבותית-טיולית ענפה. אז התיישבנו לצד עגלת בייגלה ישנה שממוקמת ליד גריל ענק והתרשמנו מהמטבח הפתוח והטבחים השמחים. 

יאללה קומזיץ

התחלנו עם מנה שנקראת 'קומזיץ מצלה' שהיא למעשה ירקות מדורה (שומר, קולורבי, תפוח אדמה, בטטה ושאר ירקות) לצד מנת פתיחה נוספת של חציל שרוף. היה טעים לראות איך המנות מדברות ביניהן ונהנות מהטחינה המעולה ששדרגה כל ביס. יופי של סיפתח שורשי – בלי פוזות אבל עם המון נשמה.

חציל להשלמת התפאורה

משם המשכנו לשיפוד השווארמה הענק שהסתובב במרכז החדר, סיח אימתני שמעוצב עם המון הבנה על הרומן הבלתי אפשרי בין איסטנבול לירושלים. רומן שלפני מאה ומשהו שנה היה מובן מאליו, נשמר כעת בעיקר דרך המורשת הבלתי מוחשית שמחברת ביננו מכורי הלבנט. השיפוד הענק הזה מיועד בדיוק לאנשים שידעו להעריך מאין הגיע וכמה מחשבה הושקעה בשביל לחבר אותו דווקא כאן, ככה. 

הסיח שבמרכז השיח

השווארמה נחתכת ביד אמן מהשיפוד ותופסת את מקום הכבוד שלה על מגש עץ, כזה שלוחש לבלוטות הטעם שגם כשאני משחזר את הגעת המנה כעת, רחוק מדי מירושלים, הארומה עוד עולה ומפתה לחזור בהקדם. כאן חשובה הבהרה דרמטית – ממש כמו פלאפל וצ'יפס – שווארמה אינה מנה לשנע. קריטי לאכול אותה במקום ממש רגע אחרי שירדה מהשיפוד. לתשומת לב מתחכמי המשלוחים – כאן הוולט לא יעזור, כמו כל מקום רלבנטי בעיר הקויידש גם פה מי שמבקש להבין – חייב להגיע למצלה פיזית.

במשלוח זה אף פעם לא ייראה ככה!

קבלו עוד סיבה להגיע למסעדה: קבב בבייגלה ירושלמי. מנה מדליקה שמלווה בצלוחיות קטנטנות של סלטים חרפרפים שמעלים עוד יותר לשילוב של הקבב האסלי עם הסומסום. הקבב היה מעולה, אפילו בהשוואה לשכנים המפוארים של מצלה (עד חצות, סימה, אמא וכמובן המוציא). בקיצור – קבב כמו שהוא אמור להיות. 

סיבה למסיבה, סיבה למסעדה.

בשלב הזה כבר היינו אחרי שתי מנות עיקריות די גדולות (אבי לוי ידוע בנדיבות מנותיו) וכנראה היינו אמורים לעבור למתוקים אבל לא יכולנו לוותר על ההזדמנות לנסות את הגרסא המקומית למעורב ירושלמי. מנה טובה של מעורב שתמונה אחת שלה שווה אלף מילים, טחולים, כבדים ולבבות. 

יש מי שפותח בקלפים ויש מי שפותח בלאפה

בקינוחים ניצבו בפנינו שתי אפשרויות: בסבוסה עם קצפת שקדים או כנאפה-מלבי. אני בחרתי במנה האחרונה האחרונה, שילוב שנשמע מדהים עד שנזכרים (רק אחרי הביס) שמצלה היא מסעדה כשרה ולכן המרכיב החלבי הקריטי שמשותף לשתי המנות כלל לא נמצא שם. עדי זיהה את העניין עוד לפניי, אבל באלגנטיות הירושלמית המוכרת הוא גם דאג להסביר לי את זה רק אחרי שדאג להזמין מראש גם את מנת הבסבוסה, ובכך הוכיח שהוא אכן מוכן לחיי זוגיות.

פעם הבאה כמאמר השיר: בסבוסה די

לסיכום – מצלה מסעדת רחוב, חפה מיומרות מיותרות ומגישה אוכל ירושלמי אסלי. ממש כמו העיר שמעולם לא טענה למתיקות, גם פה יש 50 גוונים של חריף. מי שמתעקש לבחור פה מתוק – ירוויח ביושר את האכזבה ומשול כמעט לפראייר שמזמין משלוח בקופסת פלסטיק, במקום לשבת בשולחן אמיתי לסעודת חברים אמיתית.


לאתר המסעדה