יום שני, 6 ביוני 2022

פלומינו

רואי רביצקי הוא ירושלמי רב פעלים - חוקר סכסוכים המשדך בין שייח'ים ורבנים, אמן ספוקן וורד מוכשר ויוצר רב תחומי. לאדם כמוהו מתאימה לבקר מסעדה מרובת מנות איכותיות, כמו שרק פלומינו, האיטלקית החדשה והנהדרת במרכז העיר, יכולה להציע... 

אדם יכול לגור כל שנותיו בירושלים. לעסוק במה שיעסוק, להתקדם איך שיתקדם, לשמוח במה שישמח. אבל האישור האמיתי שהפכת למישהו בעיר הזאת מגיע רק בדרך אחת – הודעה מעדי ארבל, עם הזמנה לבחור מסעדה לשבת בה. ככה אפשר לדעת שהגעת לאנשהו, שאתה והחך שלך שווים משהו בעולם. 

מתחילים עם סלפי משלב הקינוח.

אז כמובן שנכנסתי לחרדות ובתוך שעה וחצי העליתי ופסלתי כל מקום בירושלים שניתן להשיג בו אוכל. להגיד שפתחתי באתר העירייה את רשימת הרשיונות לממכר מזון ועברתי אחד אחד? לא מאשר ולא מכחיש. אחרי סיבוב קולינרי בהקיץ מכסלון לעיר העתיקה וחזרה – יצאתי מהבית והלכתי שלושה צעדים לכיוון הבניין המקולל ברחוב קינג ג'ורג'. כמה מקולל? עדי הדייקן הגיע לפניי וסימס שהוא מחכה לי – רק שהוא חלף על פני המסעדה בה קבענו וירד לצ'אקרה. כבר שנים לוט בלתי נראה ממסך כל מסעדה שקובעת את משכנה בבניין הזה מפני מבטי צועדים, ושום דבר לא מצליח להתבסס שם. בתור חובב אנדרדוגים מושבע, זה רק הכפיל את הסקרנות שלי לגבי מסעדת פלומינו החדשה. האם סוף סוף נשברה הקללה, וכמה דגים כרוכים בזה? ובכן:

איך באמת מתחילים? עם אלכוהול!

פתחנו את הערב במשהו שיחזיק אותנו ערים בזמן שהאוכל מתבשל. האם זה השלב בו אני מתפייט על עפיצות של כשות? לא היום. בירה זאת בירה, גם אם יש לה שם באיטלקית. הקוקטייל שנמצא שם בצד השני של השולחן, מאידך, הוא דרך לא רעה לארוז קפאין.

אוכל שיש רק כאן (תמונת אילוסטרציה)

מסעדות מתחלקות לשתיים. משפחת ה"כמו שאני עושה בבית רק יותר/פחות מוצלח", ומשפחת ה"אוכל שיש רק כאן". אני אוהב את השנייה. לכן שמחתי שהתחלנו עם "רביולי נרי" – פסטה שחורה עם ריקוטה ומוצרלה, יחד עם סרדינים ופלפלים חריפים בתיבול בזיליקום ויין לבן, התחלה מצוינת כי זה שילוב טעמים שלא הייתי חולם עליו אבל הרגיש לגמרי הגיוני. יחד איתו הגיע "טטאקי טונה" – חתיכות דג כמעט־נא עם צ'ילי חריף ושקדים, שבאופן שקשה לי להסביר או לנמק היו המנה הכי טעימה באותו הערב.

המלצה לחיים

זה הזמן לשבח את השירות ב"פלומינו", ואת המלצרית שגם הכירה את התפריט וידעה לענות על שאלות של זוג בורים בנבכי המטבח האיטלקי, גם איזנה באופן מושלם בין קשב חביב לבין מרחק מאפשר, ובעיקר – זרמה עם חוש ההומור הטרחני־אך־משובח שהיה נקודת בונדינג משמעותית לעדי ולי.

דג שנראה מושלם

הדג השלישי הגיע במעטפה, או "אל קארטוצ'יו", ותפקידו היה להזכיר לנו שאף אחד לא מושלם וגם מסעדה יצירתית ומעניינת יודעת להכין מנות סתמיות, בלי יחוד ובלי יותר מדי טעם.

כדורי הריזוטו הטובים בעיר!

אבל לא היה זמן להתאכזב – כי איתו הגיעו כדורי ריזוטו זעפרן עם כמהין ופרמז'ן. ותשמעו. אני אדם שלא מבין ריזוטו ורגיל להתייחס אליו כמו לאורז שטעה בדרך, הסתובב יותר מדי, והגיע מזיע ומרוט. אבל זה היה טעים. כמה טעים? מספיק כדי להודות שחזרתי לפלומינו מאז והזמנתי שוב את המנה הזו בדיוק, למרות שבתפריט כתובות על זה מילים כמו כמהין וזעפרן שגורמות לי להרגיש כמו אילון מאסק ששולח טסלות לירח ועושה אמבטיה במרק דראכמות מותכות על פי פרסומים זרים. 

בשלב הזה, טיפוס לא מנוסה שכמותי, התבלבלתי ודימיתי לחשוב שאני שבע, אבל עדי העמיד אותי מהר על טעותי ודאג שתגיע גם פסטה לשולחן, ולא הרבה אחריה – צי של קינוחים. 

לפעמים הפפרדלה היא רק תירוץ... 

מהר מאוד הפפרדלה ראגו פטריות הזכיר לי שבעצם כל מה שקיבה צריכה כדי להצטופף קצת ולעשות מקום זה שיעניינו אותה. הפסטה עצמה הייתה בינונית, אבל הפטריות והגבינה היו מצוינות וזה היה מספיק בשבילי.

באופן מפתיע, דווקא הקינוחים הפתיעו לרעה. אני רגיל לאכול בעיקר במסעדות בשריות, שם האכזבה היא בילט אין וחלק מהחוויה, אבל כאן ציפיתי לרמת ההכנה והמקוריות של שאר האוכל, וזה לא כל כך בא לידי ביטוי.

הלכנו על כל הקינוחים, רק כי אפשר.

לסיכום – מי שחלף על פני גן העיר ולא הסתכל הצידה, שווה להיכנס. אני לא יכול להבטיח חוויה מהסוג שהייתה לי עם עדי ארבל יצ"ו בשיא כוחו ובשלהי רווקותו, עם שיחה ערה על עיצוב מדיניות והסוד הרשום של עדי לחיים שיש בהם פנאי גם לתקן את העולם וגם ליהנות ממנו, אבל בכל זאת כדאי.


יום ראשון, 22 במאי 2022

מצלה

רועי מקלר, מנכ"ל עמ"י, שהיא המנהלת הלאומית לקשרי ישראל והתפוצות, ביקש לשמור לו את מצלה, המסעדה הירושלמית-טורקית המצוינת של השף אבי לוי. לקח קצת זמן, אבל רגע לפני יום העצמאות הספקנו לבקר במקום שמסמל נהדר את הסימביוזה של עם ישראל - לאכול יחד את מה שמזכיר את הטוב שבחיבור בינינו.

יומיים לפני חתונתו של עדי, עדי ואני ניגשים לסגור עניין עם מצלה. המסעדה החדשה של אבי לוי, שהייתה חדשה כשהתחלנו לנסות לתאם מועד, כבר הפכה לשם דבר בירושלים עד שהצלחנו להסתנכרן. חודשים שאנחנו מנסים לתאם וכל פעם משהו חדש בלוז הבלתי אפשרי של עדי עולה. לא ייאמן כמה יוזמות חברתיות בנאדם אחר יכול להוביל, כאילו משוויץ בזמן הפנוי שמאפשרת הרווקות (למרות שגם שבועיים אחרי החתונה נראה שהכרוניקה בשלה). אבל הנה ברגע האחרון לפני הנישואין, עדי החליט שאי אפשר לגשת לחופה עם חובות קולינריים והצליח לפנות לנו שעתיים. סופסוף אני זוכה לזמן איכות איתו באמתלת גיבוש דעה על מצלה.

מנות גדולות, לאנשים גדולים, עם שולחן קטן (תמונת אילוסטרציה)

מאחר ופטור בלא כלום אי אפשר, ניפטר כבר עתה מהעניין הגשמי - האוכל במצלה פשוט וטעים. אשכרה אוכל רחוב ירושלמי-טורקי, שזה בדיוק מה שכתוב על התפריט. כיף שיש אמת בפרסום. מילים וטעמים שמבליטים את הצד המחמיא של עיר הקודש. במיוחד עם סיפור הדרך הירושלמית של עדי, על המסע מההייטקס לעשייה ציבורית-חברתית-תרבותית-טיולית ענפה. אז התיישבנו לצד עגלת בייגלה ישנה שממוקמת ליד גריל ענק והתרשמנו מהמטבח הפתוח והטבחים השמחים. 

יאללה קומזיץ

התחלנו עם מנה שנקראת 'קומזיץ מצלה' שהיא למעשה ירקות מדורה (שומר, קולורבי, תפוח אדמה, בטטה ושאר ירקות) לצד מנת פתיחה נוספת של חציל שרוף. היה טעים לראות איך המנות מדברות ביניהן ונהנות מהטחינה המעולה ששדרגה כל ביס. יופי של סיפתח שורשי – בלי פוזות אבל עם המון נשמה.

חציל להשלמת התפאורה

משם המשכנו לשיפוד השווארמה הענק שהסתובב במרכז החדר, סיח אימתני שמעוצב עם המון הבנה על הרומן הבלתי אפשרי בין איסטנבול לירושלים. רומן שלפני מאה ומשהו שנה היה מובן מאליו, נשמר כעת בעיקר דרך המורשת הבלתי מוחשית שמחברת ביננו מכורי הלבנט. השיפוד הענק הזה מיועד בדיוק לאנשים שידעו להעריך מאין הגיע וכמה מחשבה הושקעה בשביל לחבר אותו דווקא כאן, ככה. 

הסיח שבמרכז השיח

השווארמה נחתכת ביד אמן מהשיפוד ותופסת את מקום הכבוד שלה על מגש עץ, כזה שלוחש לבלוטות הטעם שגם כשאני משחזר את הגעת המנה כעת, רחוק מדי מירושלים, הארומה עוד עולה ומפתה לחזור בהקדם. כאן חשובה הבהרה דרמטית – ממש כמו פלאפל וצ'יפס – שווארמה אינה מנה לשנע. קריטי לאכול אותה במקום ממש רגע אחרי שירדה מהשיפוד. לתשומת לב מתחכמי המשלוחים – כאן הוולט לא יעזור, כמו כל מקום רלבנטי בעיר הקויידש גם פה מי שמבקש להבין – חייב להגיע למצלה פיזית.

במשלוח זה אף פעם לא ייראה ככה!

קבלו עוד סיבה להגיע למסעדה: קבב בבייגלה ירושלמי. מנה מדליקה שמלווה בצלוחיות קטנטנות של סלטים חרפרפים שמעלים עוד יותר לשילוב של הקבב האסלי עם הסומסום. הקבב היה מעולה, אפילו בהשוואה לשכנים המפוארים של מצלה (עד חצות, סימה, אמא וכמובן המוציא). בקיצור – קבב כמו שהוא אמור להיות. 

סיבה למסיבה, סיבה למסעדה.

בשלב הזה כבר היינו אחרי שתי מנות עיקריות די גדולות (אבי לוי ידוע בנדיבות מנותיו) וכנראה היינו אמורים לעבור למתוקים אבל לא יכולנו לוותר על ההזדמנות לנסות את הגרסא המקומית למעורב ירושלמי. מנה טובה של מעורב שתמונה אחת שלה שווה אלף מילים, טחולים, כבדים ולבבות. 

יש מי שפותח בקלפים ויש מי שפותח בלאפה

בקינוחים ניצבו בפנינו שתי אפשרויות: בסבוסה עם קצפת שקדים או כנאפה-מלבי. אני בחרתי במנה האחרונה האחרונה, שילוב שנשמע מדהים עד שנזכרים (רק אחרי הביס) שמצלה היא מסעדה כשרה ולכן המרכיב החלבי הקריטי שמשותף לשתי המנות כלל לא נמצא שם. עדי זיהה את העניין עוד לפניי, אבל באלגנטיות הירושלמית המוכרת הוא גם דאג להסביר לי את זה רק אחרי שדאג להזמין מראש גם את מנת הבסבוסה, ובכך הוכיח שהוא אכן מוכן לחיי זוגיות.

פעם הבאה כמאמר השיר: בסבוסה די

לסיכום – מצלה מסעדת רחוב, חפה מיומרות מיותרות ומגישה אוכל ירושלמי אסלי. ממש כמו העיר שמעולם לא טענה למתיקות, גם פה יש 50 גוונים של חריף. מי שמתעקש לבחור פה מתוק – ירוויח ביושר את האכזבה ומשול כמעט לפראייר שמזמין משלוח בקופסת פלסטיק, במקום לשבת בשולחן אמיתי לסעודת חברים אמיתית.


לאתר המסעדה

יום שישי, 1 באפריל 2022

קופיקס

רשת Cofix שהוקמה בשנת 2013, מונה כיום 86 סניפים, מתוכם 10 נטלה ירושלים. כיום הרשת היא בבעלותו של רמי לוי. אנחנו במאכלי י-ם מאד מחבבים את הרשת שמאפשרת ליהנות מאייס קפה, בראוניז ושאר מטעמים במחירים שווים לכל נפש, וכמחווה למיזם החלטנו להקדיש טור ביקורת שלם לרגל האחד באפריל. 

תמונת אילוסטרציה להמחשת האילוסטרציה

אם אין פוסט (הבנתם כבר ש-1 באפריל, נכון?), לפחות כנסו לדף הפייסבוק של הרשת.
ותודה ליוני בלונדי על הרעיון לפוסט...


יום ראשון, 20 במרץ 2022

ברונו

מסעדת ברונו עברה לאחרונה למשכנה החדש ברחוב עמק רפאים, וזו סיבה מצוינת להזמין את ניקולאי טבך חובב הבשר לבקר את המקום. את (עוד מעט ד"ר) ניקולאי טבך אני מכיר עוד מימי ייסוד בית המדרש לציונות של המכון לאסטרטגיה ציונית, ומיזם ההמשך שהקים ניקולאי הנושא את השם '70 פנים לציונות'. יצאנו לחגוג 13 שנים להיכרותנו כדי ליהנות מתחביב משותף נוסף שלנו: אוכל טוב!

שאלה: מה משותף לסרט 'ברונו' של סשה ברון כהן ולסנדוויץ' בר 'ברונו' בעמק הרפאים 24? שום דבר למעט ששניהם מציגים תוצרים מעולים כל אחד בתחומו. על שניהם אני ממליץ בחום עם אזהרה לצמחונים ואנשים חסרי חוש הומור. מכיוון שעדי ואני לא נמנים אם אף אחת מקבוצות יסוד אלו של העולם הפרוגרסיבי של היום, שמחתי להיענות להזמנה לנסות מקום בשרי חדש בעמק הרפאים. 

למנה ראשונה: סלפי

המקום עצמו, שנמצא על הציר הראשי, מכיל בתוכו כ 5-6 שולחנות ויוצר תחושה של מקום ירושלמי אותנטי, כזה שאפשר למצוא במרכז העיר ובסמטאות השוק. הצוות היה אדיב מאוד, אך העיקר היו המנות שהגיעו במהירות שיא עוד לפני שעדי הספיק להגיד 'הפרטה'. על אף התמחות המקום בסנדוויצ'ים הלכנו על צלחת אחת של ראמפ סטייק עם כרוב צלוי וצלחת שנייה של קבב ותוספת אורז אסור וירוקים. שתי המנות היו טעימות מאוד, החל מהבשר עצמו ועד התוספות המיוחדות. 

בנוסף קיבלנו לחם ממש מעולה ומטבלים על חשבון הבית. בשלב מאוחר יותר, הגיעו גם ממולאים נהדרים, גם הם כפינוק על חשבון הבית. כדי לעמוד בסטנדרט המקצועי הנדרש של ביקורת המנות, הזמנו באיחור מה גם צ'יפס, שהגיע טעים ומילא את מקומו של הקינוח. המחירים עצמם היו גבוהים למדי לארוחת צהריים, בוודאי למי שמזמין בצלחת, אך שווים כל שקל או כל אותם עשרות רבות של שקלים שעדי שילם.

לחם ומטבלים שהוגשו על חשבון היזם הפרטי והקפיטליסט

לאור מהירות הגעת האוכל ובהיותי רעב סיכמנו כי טרם ננהל שיחה אידיאולוגית מעמיקה כיאה לבוגרי המכון לאסטרטגיה ציונית נעשה סלפי עם האוכל כך שגם אתם, תוכלו להתרשם מהמטעמים ולהשתכנע לבקר במקום. אכן בעיניי, התמונות מדברות בפני עצמן ומזכירות לי דבריו של גדול כהני האוכל, אייל שני: "כן, אני מאמין באלוהים אבל גם מאמין בכרובים ובצבים". אין לי שמץ של מושג מה זה אומר ומה הקשר לאוכל שאכלנו למעט העובדה שאכן אכלנו כרוב והיה טעים.

משסיימנו את הארוחה, עדי סיפר על המאמר שכתב לכתב העת 'שילוח' ודן בחשיבות החברה האזרחית בתפיסה הלאומית השמרנית בציינו כי "חברה אזרחית יכולה – וצריכה – להיות חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם השמרנית הישראלית". כן כן עדי ציטט אחד לאחד מזיכרונו בציינו כי החברה האזרחית לא זכתה למקומה הראוי בדמוקרטיה הישראלית בימי שלטון תנועת העבודה וזאת מכיוון שלטענתו: "... במשך עשרות שנים שיתקה המדינה לחלוטין את החברה האזרחית בישראל. עם קום המדינה, וכחלק משלטונם של דוד בן־ גוריון ומפא"י, הונף אל על דגל הממלכתיות. ברוחה הושפעה ממלכתיות זו מן האידיאולוגיה הסוציאליסטית ... העברת מרכז הכובד מהקהילות והקבוצות השונות באוכלוסיית ישראל אל מוסדות המדינה (ושלוחותיה המפא"יניקיות) כמעט שהעלימה את החברה האזרחית ומוסדותיה". מכאן מסיק עדי כי החברה האזרחית כי קריטית דווקא לתפיסה השמרנית ולערכי היסוד שלה שמבוססים בין השאר על תחרות והבנה כי החברה האזרחית יודעת לעבוד טוב יותר מהממשלה.

הכרוב הצלוי מזכיר קצת את הפריזורה של התספורת של בן-גוריון

בהיותי בצד השני של המתרס האידיאולוגי, כאיש מפא"י ההיסטורית, אני מעריץ של בן-גוריון. הערצה שנולדה לראשונה כהערכה בעקבות קריאת ספריו, אך התגברה לכדי הערצה בעקבות העמקה וחקירה בפעולותיו ופעולת תנועת מפא"י בתקופת טרום המדינה עד שהתבססה במחקרי האישי לדוקטורט אותו אני מסיים בימים אלו. עבודת הדוקטורט התעמקה בין השאר בתקופת כהונתו הארוכה כראש הממשלה במדינת ישראל הצעירה הבונה עם ובונה דמוקרטיה ישראלית צעירה בין השנים 1949 – 1963.

למיטיבי לכת שהגיעו בקריאתם עד לנקודה זו... ראשית תודה שלא ויתרתם ושנית אני כבר מסיים ואציין רק בכמה נקודות את המחלוקת וכן ההסכמה עם עדי. בתקווה שיום לא רחוק אחד אוכל לפרסם את הגיגיי המפורטים ביחס למאמרו. ראשית, אני מסכים עם טענתו של עדי כי לחברה אזרחית יש תפקיד קריטי בחברה המודרנית המתיימרת לפעול על פי ערכי הדמוקרטיה. חברה אזרחית בימינו היא אכן לעיתים הביטוי הטוב ביותר לרצונן של קבוצות אינטרס השונות. 

האורז האסור מזכיר שפעם רק אורז בן-גוריון היה מותר

במאמר מוסגר אציין כי יש לכך שתי סיבות עיקריות:

א. התנוונות המערכת הפוליטית - כאשר המפלגות חדלו מלייצג את ציבור הבוחרים והפכו (בעיקר) לכלי המרכזי לקידום פוליטיקאים מסוימים או רעיונות מופשטים שבינם לבין המציאות הכלכלית-חברתית והגיאו-פוליטית כמעט ואין דבר.
ב. התנוונות של השירות הציבורי על זרועות הביצוע שלו - בין השאר כתוצאה מהתפיסה הקפיטליסטית שמרנית של הורדת האחריות של דאגה לאזרח והעברתה ל'מיקור חוץ' לידי קבלן חיצוני בדמות עמותות התלויות בתקציבי ממשלה ולעיתים חיות למענו ושאינן מסוגלות מסיבות שונות לקדם מדיניות קוהרנטית בתחום עיסוקן. 

בעיניי קיומה של חברה אזרחית חזקה לא סותר את תפיסת הממלכתיות הבן-גוריונית כפי שהגדירו זאת פרופ' אבי בראלי ושותפו למחקר פרופ' ניר קידר. לטענתם, קיום מרכז של מרות פוליטית-נורמטיבית במדינה הוא תנאי הכרחי לעצם תפקודה וקיומה של קהילה פוליטית יציבה ובטוחה וליכולתה לשמור על הסדר, הביטחון והשלום הציבורי, ולעצב מסגרת שתגן על חייהם של אזרחיה ועל ריבונותם. נוסף על כך, דרשה התפיסה הממלכתית כי מוסדות המדינה יהיו בעלי חזקה בלעדית על אספקת שירותים בסיסיים כגון ביטחון ושיטור, בריאות, רווחה, חינוך, עבודה ודיור, ושיפקחו על אספקתם לכלל האוכלוסייה ללא משוא פנים. טוב... זה היה קצר, אבל לא בטוח שמובן.. ממליץ בחום לקרוא את מאמרם "ממלכתיות ישראלית" שנגיש בחינם במרשתת.

הפלא ופלא: היד הנעלמה של השוק החופשי מגישה גם ממולאים על חשבון הבית

בנוסף חשוב להבין כי החזון הממלכתי מעמיד את הפרט במרכז ואף דורש ממנו לקחת אחריות על עצמו ועל המדינה באמצעות חלוציות. הכוונה אינה דווקא ללכת לגור בספר או להישאר לשירות צבאי ארוך, אלא ציפייה מכל פרט ופרט להיות חלוץ במקום עבודתו, שכונתו ובלקיחת חלק במערכת הפוליטית, וזאת מתוך ההבנה שכל עיסוק הבא מתוך תודעה חלוצית הינו בעל תרומה ישירה לחברה. 

תפיסת היסוד של תנועת העבודה ביקשה לקדם 'הגשמה עצמית למען הכלל' וזאת בניגוד לחזון הקפיטליסטי שהמאמין כי התועלת האישית בשילוב היד הנעלמה של השוק הם שיובילו בהכרח לתוצאה של שיפור מצבו של הכלל. לאור זאת מפא"י, ובן-גוריון בפרט, ניסו ליזום תנועה חלוצית על-מפלגתית של חלוצים וחלוציות שייקחו אחריות על אתגרי השעה. אך כמו חלק ניכר מהחיים, העניין הסתבך והתעקם... אך לא כאן המקום לפרט.

ברכות! הגעתם לסוף. מקווה שהביקורת שלי גרמה לכם קצת לחשוב ובעיקר לרצון לבקר במקום. תודה גדולה לעדי על ההזמנה וכן על הייעוץ המקצועי האישי המעולה שקבלתי. עם ישראל חי ובועט חברים. זה מה שחשוב...


לאתר מסעדת ברונו 



יום ראשון, 6 במרץ 2022

טלביה

טלביה היא שכונה ירושלמית יוקרתית וגם שמה של מסעדה יוקרתית לא פחות הנמצאת בשכונה למרגלות תיאטרון ירושלים. שמה העברי של השכונה הוא קוממיות, אך השם החדש פחות תפס. ביקשנו ממורן מזרחי, צלע חשובה ביצירת המערכת אליעזר בוט-יהודה המוצא חלופות עבריות למילים לועזיות באופן אוטומטי, למצוא לנו מילה עברית מתאימה. הבוט החביב לא סייע בעניין, אבל יצאה לנו יופי של ביקורת מסעדות... 

יש לי חולשה לצרפת ולמטבחים צרפתיים בפרט. בנוסף, תמיד רציתי להתנסות בביקורת מסעדות (ומבחן דף הקלסר אף אישר שיש לי מספיק קולטנים בלשון למשימה). לכן, כשעדי הציע לי לבקר מטבח צרפתי אותנטי בצהרי יום ראשון סגרירי במיוחד, לא יכולתי לסרב.

תמונה לא צפויה בשירותי מסעדה לא כשרה

מסעדת טלביה של השף ניר לוי נמצאת במיקום מושלם – ממש מתחת לתיאטרון ירושלים וליד בית הנסן, בלב שכונת טלביה הציורית. אופייה המיוחד של העיר לא דילג גם על אזור זה, רק שמסביבו, בניגוד לאזורים אחרים בעיר, יש גם שפע חניה.

כששמנו פעמינו לכיוונה, גילינו את המסעדה מציצה בקריצה לרחוב עם גישת נכים נוחה ורמזים קלים בלבד למתחולל בתוכה. בפנים הורגשה מחשבה רבה על כל פרט ופרט, שסיפקה תחושה משל נכנסנו לתוך כוך קסום ומבודד שלרגע אפשר לנו לשכוח מאין הגענו. העיצוב היה חם ונעים בגווני אדמה והזכיר באופיו מרתף יין אירופאי. זה המקום לציין לשבח גם את האקוסטיקה המצוינת שאפשרה לנו לשמוע האחד את השני בקלות ובד בבד ליהנות מהמוזיקה הטובה.

אין הנחה למגיעים בשעות הצהריים, אך המחירים הוגנים ביחס לתמורה

בקבלנו את תפריט הצהרים ניתן היה לשים לב כי אין במקום מנות עסקיות כמקובל במסעדות אחרות, והשוואה עם תפריט הערב העלתה כי מחיר המנות המוגשות בערב ובצהרים זהה. מהבחינה הזאת, גמלה בליבי ההחלטה שכשאשוב למסעדה בעתיד אעשה זאת לעת ערב, אז ההמולה יותר מורגשת והאווירה המיוחדת אף מועצמת.

למנות ראשונות הזמנו מהתפריט את מנת סלט העלים עם הגבינה הכחולה ואת מנת הפולנטה, ומתפריט המיוחדים את מרק הכרישה והשומר. את המנות הראשונות ליווה בנוכחותו לחם הבית הטעים שהגיע חם ופריך לשולחן לצד שמן זית ובלסמי, והיה מלא בגרעינים וזרעים ובעל ארומה מתקתקה.

מרק הכרישה והשומר (מוקרם בשמנת וחמאה)

סלט העלים היה טרי ותובל באופן מושלם, ושולבו בו בנדיבות שזיפים, תפוחים, תותים, אגוזים וגבינה כחולה. באופן מפתיע, טעמה של הגבינה הכחולה היה מעודן ולא חזק מדי (בדיוק כמו שאני אוהבת) והחיבור שלה עם המתיקות והחמצמצות של הפירות היה נהדר.

מנת הפולנטה, שהשמועות גורסות שזו אותה מנת הפולנטה המוגשת גם במסעדת מחניודה של אסף גרניט, גם לא אכזבה. היא הייתה נימוחה ומנחמת, ואי אפשר היה שלא להתמוגג משילוב חומרי הגלם האיכותיים שהפה פגש בכל ביס וביס (ראגו הפטריות, האספרגוס החתוך, שמן הכמהין והפרמזן האיכותי).

מנת הפולנטה (מעל: ראגו פטריות, אספרגוס, שמן כמהין ופרמזן)

באשר למנת המרק - זאת הייתה הפעם הראשונה שטעמתי כרישה ושומר בתצורה של מרק ולא התאכזבתי. המרק היה סמיך מאוד והוקרם עם שמנת וחמאה; הטעמים בו היו ברורים והשילוב היה מעניין ומאוד מיוחד. 

למנות עיקריות הזמנו מהתפריט את מנת ריזוטו המנגולד והעדשים השחורות, ומתפריט המיוחדים את מנת פילה הדניס ברוטב היין הלבן. 

ריזוטו עדשים שחורות, מנגולד, לימון כבוש, צנוברים ולאבנה

מנת הריזוטו הייתה עשירה מאוד בחומרי גלם – היו בה הרבה עדשים שחורות ומנגולד, לימון כבוש, כף לאבנה וצנוברים. בניגוד למנות ריזוטו אחרות שאכלתי לאחרונה והיו כבדות עבורי, זאת דווקא הרגישה קלילה. הלימון הכבוש והלאבנה השוו לה טעם חמצמץ, וגבעולי המנגולד שלא בושלו עד תום בצירוף הצנוברים, יצרו משחק מרקמים מאוד מהנה בפה. פשוט מושלם. 

במנת פילה הדניס, הדג עצמו היה טיפה יבש לטעמי, אבל הרוטב של המנה שהכיל יין לבן, חמאה וחרדל היה אלוהי ופיצה על כך לחלוטין. המנה לוותה ב"פוטטוס" רכים במיוחד עם בצל ושיני שום צלויות והייתה מעדן.

פילה דניס בליווי פוטטוס ברוטב יין לבן, חמאה וחרדל

לקינוח, הזמנו Gateau Basque (עוגה באסקית בצרפתית) ושטרודל תפוחים. 

משום ששטרודל התפוחים נאפה במקום וזה לוקח זמן, את העוגה הבאסקית קיבלנו ראשונה. פרוסת העוגה הורכבה משתי שכבות של בצק שקדים פריך שחבקו מילוי קרם פטיסייר ושקדים גרוסים, ומעליה ישב רוטב דובדבני אמרנה. בביס הראשון העוגה הזכירה לי את טעמה הנשכח של עוגת הבסבוסה (עוגת סולת מצרית) של סבתא שלי זכרונה לברכה. העוגה הייתה ממכרת בטירוף אך לא מתוקה מדיי, והקצפת המעולה על-יד השלימה את התמונה לכדי חלום. שטרודל התפוחים המסורתי שהגיע לאחר מכן היה טעים, אבל הרבה פחות מיוחד בהשוואה לעוגה שהגיעה לפניו.

עוגה באסקית: בצק שקדים במילוי קרם פטיסייר עם רוטב דובדבני אמרנה 
 
את הארוחה ליווינו בכוס יין לבן ובקוקטייל ה“crazy alpaca” הנחמד של המקום שהוא שילוב של טקילה, פלפל שאטה שמעקצץ בפה, קוואנטרו, מיץ לימון וג'ינג'ר ביר. זה הזמן להתוודות שברגע שהבנתי שהמקום מחזיק בריזלינג של ד"ר לוסן, שזהו היין האהוב עליי, התאהבתי סופית. 

לסיכום: מקום מקסים עם אווירה מיוחדת ונעימה. מנות יצירתיות וטעימות בטירוף. מומלץ! מומלץ! מומלץ!

עדי מציג לראווה את האלפקה המשוגעת




יום רביעי, 23 בפברואר 2022

שפדוני

מסעדת שפדוני היא מסעדה עם אומץ. אומץ עסקי להיפתח בזמן הקורונה, משולב באומץ קולינרי להרים מסעדה עממית ויוקרתית בו זמנית. לשם סיקור המקום גייסנו את שראל קדוש, כלכלן אמיץ בימים וכדורגלן אמיץ בלילות.

תחילת הערב כבר בישרה טובות. נמצאה חניה קרובה פנויה, מצרך נדיר בסביבות שוק מחנה יהודה. בזכותה הקדמנו להגיע למסעדה ועלה חשש שנעמוד להמתין בקור הירושלמי עד שתגיע השעה להיכנס, אבל הכניסו אותנו מיד והושיבו בשולחן היחיד שהיה פנוי.

מסעדה מלאה היא כבר סימן טוב ובשפדוני תפס אותי מיד הריח. ריח טוב של בשר על האש, ריח שעושה חשק אבל לא מחניק. יחד עם המיזוג במידה הנכונה והתפריט שהגיע מיד אפשר לסמן V גדול על השלב הראשון.

רפדוני בסלטים, שפדוני בבשרים

שפדוני היא מסעדה בת שתי קומות כאשר הראשונה בגובה הרחוב, מטרים ספורים ממסילת הרכבת הקלה ואותה חולקים המטבח ומספר שולחנות. החלק המרכזי התגלה בקומה למעלה, קומת ישיבה גדולה ושקטה ובה גם מרפסת סגורה המשקיפה על הרחוב ההומה.

התפריט שהגיע מיד התחיל להסביר את הקונספט של שפדוני: למעוניינים היא סטקייה לכל דבר, למעוניינים במשהו שונה היא מעניקה הרבה מעבר. לצד מנות מיוחדות בטווחי מחירים רחבים יש גם אפשרויות של שיפודים עם לאפות וסלטים. כדי לפתור את ההתלבטות הלכנו על אופציית הגם וגם: מנות ראשונות ועיקריות ולצדן פלטת סלטים גדולה עם לאפות.

כל ההזמנה עברה למטבח יחד, עד כאן הגיוני. מה שהיה קצת מוזר זה שהמנות הגיעו סמוכות מדי אחת לשנייה. אני לא חושב שזה מתוך ניסיון לזרז אותנו, אלא יותר כמו חוסר ניסיון של המלצרים שרובם אכן נראו בני עשרה, אם כי כולם התאמצו והיו מאד נחמדים.

מנה ראשונה ראשונה בדרך

ראשונה הגיעה צלחת כנפיים. כנפיים זה מאכל שאין סיבה ליפול בו אבל בהחלט יש מקום להפתיע, הכנפיים של שפדוני היו טובות מאד אך לא מיוחדות. הרוטב היה מתוק וטוב, ולי אף פעם אין בעיה עם קצת שומשום מעל. מיד אחריה הגיעה הראשונה השנייה – עראייס. רבעי פיתות חרוכות היטב בתוכן בשר כבש בדיוק במידה, נשאר רך וטוב והראה על תשומת לב מקסימלית אישית בכל חתיכה. עראייס הוא אחד הפייבוריטים בבית שלנו וכאן אכלתי את אחד הטובים ביותר, מה גם שהגיעו איתו תפוחי אדמה על מנגל (שהתבררו כמוטיב חוזר בהרבה מנות של שפדוני) שהיו גם הם מצוינים.

הלאפות ופלטת הסלטים הגיעו – 9 סלטים מגוונים, עושים רושם של רצון לקלוע למכנה המשותף הרחב ביותר האפשרי – החריף לא מדי חריף, החמוץ עדין, החצילים בגרסה המוכרת ביותר, וכרוב אדום במיונז הוא תמיד כרוב אדום במיונז. הלאפה טרייה וטובה, יצאה מהתנור בדיוק בזמן לפני שהפכה קשה ביותר מדי מקומות.

שיפודים בצד, הגיע זמן הסטייק.

העיקריות כאמור הגיעו מיד אחרי בלי לתת זמן לעכל (תרתי משמע) כך שבמשך רוב הערב השולחן היה עמוס צלחות. אחרי שהתלבטתי בין אנטריקוט לצלעות, פתר לי מנהל המשמרת את הבעיה כשסיפר שאין היום צלעות, ורק טוב יצא לנו מזה. הסטייק הגיע עם צ'אנקים מצוינים וירקות נוספים בגריל והיה מהטובים שאכלתי בשנים האחרונות. המדיום שביקשנו היה בדיוק מדיום, הנתח שילב מעולה בין בשר לשומן, הירקות השתלבו מצוין עם רוטב היין האדום. סטייק מעולה, כמה טוב ללכת על הבייסיק.

אחרון חביב הגיע ההמבורגר. רבים יחלקו עליי, אבל במקום חדש אני בדרך כלל מזמין המבורגר – קשה ליפול, כמעט תמיד יעשה את העבודה, ואפשר יהיה להתרשם מטוויסטים מיוחדים. הטוויסט של המבורגר יאכטה בשפדוני (דרגה אחת מעל ההמבורגר הבסיסי) מגיע כבר בהגשה, עם לחמנייה יפהפייה מבצק חום כהה מאד. לצד ההמבורגר הונחו צ'יפס תפוחי אדמה בשרני ושערות בטטה מטוגנות דקות מדי, בעובי שיותר מתאים לסלט ופחות להרים ולטבול ברוטב. הכריך עצמו עם כמות מינימלית וטובה של ירקות ורטבים. רואים שהשף סומך על הבשר שלו שיהיה מספיק עסיסי ולא יהיה צורך בתגבור – אני בעד – העיקר בכל ביס צריך להיות הבשר. הקציצה לצערי נצלתה על אש חזקה מדי – הצדדים החיצוניים היו חרוכים בעוד בפנים היה לא מספיק מוכן. ועדיין גם זו מנה טובה מאד, הקציצה גדולה, הלחמנייה טובה וגם כאן הצ'אנקים טובים מאד. 

יאמבורגר!

אלמלא המחויבות לקוראי הבלוג ולעדי, אני מודה שבשלב הזה או אפילו כמה ביסים לפני כמה הייתי מסיים את הערב, אבל חוק זה חוק וצריך להתרשם גם מהקינוח. גם בתחום הזה אני אדם סולידי ובדומה להמבורגר, במקומות חדשים אני בדרך כלל אלך על הפשוט והמוכר או בשמו המקצועי – סופלה. כאן התפריט גירה אותי יותר וכשבאתי לומר למלצר שנלך על הכנאפה הטבעונית, יצא לי מהפה 'כדור גלקסיה' – כדור שוקולד קריספי בתוכו קראמבל פריך, לצד קערת שוקולד חם, כדור גלידה ועליו רוטב פירות יער. הקינוח היה מצוין, רוטב פירות היער בלט מאד וכל המרכיבים השתלבו יפה בכל כפית עם השוקולד החם המצוין. בתוך הבעייתיות המובנית של קינוחים פרווה – שפדוני עושים עבודה טובה מאד.

באופן כללי נראה ששפדוני מנסה וגם מצליחה להיות גם וגם – אופציה לשיפודיה מהירה ואופציה למסעדה לישיבה של ערב שלם. מגוון המנות רחב וגם סקלת המחירים. שפדוני משדרת שאין צורך לנסות להתחכם – לא בעיצוב, לא בתפריט ובעיקר לא באוכל – חומרים בסיסיים וטובים מוציאים תוצאות טובות וטעימות. אני התחברתי לפשטות במובן הטוב של המילה, הרגשתי שנותנים לחומרי הגלם הטובים לעשות את שהם עם סיוע קטן ולא מתאמץ. בשורה התחתונה היו לי הרבה מאד ביסים הערב, וכולם היו טובים מאד.


לאתר מסעדת שפדוני

יום ראשון, 6 בפברואר 2022

בירבזאר רשות השידור

7 שנים אחרי פתיחת הסניף הראשון של בירבזאר בירושלים, הגיעה השעה לסניף שני שמעניק רוח חדשה לבית רשות השידור - רוח שאמורה למשוך לירושלים צעירים ירושלמים בנשמתם כמו מיכל אורובנו, מגשרת בקהילה ומנחת קבוצות העובדת בעמותת מוזאיקה, לרגל חזרתה לעיר.

להיות חלק מהבלוג הכישרוני הזה הוא כבוד גדול והוא מגיע עם ישיבה לערב מהנה עם עדי, אחד האנשים שקיבלו אותי לירושלים אי-אז לפני 7 שנים בהיותי סטודנטית אקטיביסטית ירושלמית חדשה. והנה, כמה סימבולי, חזרתי לעיר הגדולה, עדיין סטודנטית, אך הפעם בשלב מתקדם. כשעדי שאל אותי מה הז'אנר שאליו נרצה ללכת, ישר עלה לי השילוב של נוסטלגיה, תמיכה בעסק חדש, מומלץ במקום חברתי ואיך אפשר שלא - מקום חמים לפני סופת השלג הפוקדת אותנו. מפה לשם הוחלט ללכת ולחנוך את הסניף החדש של הבירבזאר השוכן בבניין ההיסטורי של רשות השידור (ושל בית החולים שערי צדק) ומשמש כיום כבית רוח חדשה, המארח ביום-יום שלל אמנים ויזמים ולעיתים גם תערוכות.

ברוכים הבאים לבירבזאר

אתנחתא קטנה למי שלא מכיר את רוח חדשה: זוהי תנועת צעירים שנוסדה בשנת 2003 על ידי קבוצת סטודנטים ירושלמים בשיתוף עם אנשי עסקים בעיר, במטרה לחזק את העיר ירושלים שתהיה טובה, מושכת ורלוונטית לצעירים ותשוב להיות מרכז תרבותי-כלכלי חזק ומוביל, כיאה לבירת ישראל.

מיכל ועדי מדגמנים רוח חדשה

נחזור לסניף הבירבזאר שהוקם ממש לאחרונה, לא רחוק מאחיו הגדול ששוכן בשוק מחנה יהודה. עקרונית יש חניון בתשלום ממש צמוד למבנה, אך לצערנו הוא לא היה פתוח לרגל שיפוצים. לאחר נסיעה קצרה מצאנו חניה ברחוב רש"י. למרות שלא כל כך היה ברור אם אפשר לחנות או לא, החלטנו להמר על המהלך בתקווה לטוב. בכל זאת ירושלמית ישנה-חדשה... הלכנו לכיוון המבנה והגענו למבנה עתיק אבל עם קטע. בכניסה חיכה לנו שלט ובו כתוב "28 שניות ואתם שם! כל מה שאתם צריכים לעשות כדי להגיע אלינו הוא לעקוב אחר שביל האורות בצד שמאל. מבטיחים שעוד רגע יהיה לכם חמים ונעים". 

28 שניות. זוזו!

השלט ממחיש את אתגר ההגעה (למי שלא מגיע ברכבת הקלה...) והקושי סביב השיפוץ המתרחש בסמוך למקום, אך מצד שני ממש מקבל בפנים חמות ונותן תקווה למציאת המקום המיוחל. לאחר שלט זה היה שלט נוסף עם הנחייה לעקוב אחר שרשרת האורות החמודה בצורת חץ עד לדלת הכניסה למבנה -בהחלט דרך יצירתית של הפיכת אי-הוודאות למשחק חביב ביותר של חפש את המטמון.

חפש את המטמון, הגרסא המהירה

הגענו אל המקום החמים עם מוזיקה עכשווית קלילה בווליום אחלה ותאורה נעימה למדי (גם אם פחות מוצלחת לצילומי אוכל...). את פנינו קיבלה מלצרית עם חיוך מתחת למסכה. הגענו רעבים למרות שידענו מראש שאין הרבה אוכל בתפריט. עוד נתון פתיחה משעשע הוא שגם עדי וגם אני איננו חובבי בירה גדולים, שלא לומר אפילו לא מחבבים בכלל, ומתקשים לזהות הבדל בין הטעמים המפורטים שלתחושתנו מרגישים כולם כטעם אחד: טעם של בירה. עם זאת, הרצון לחוות דברים ולצאת מהמוכר התפרענו והזמנו מגש פיצה עם שלל התוספות האפשריות (זיתים שחורים וזיתים ירוקים), נאצ'וס עם מטבל ממש טעים ולא חריף כלל (למי שחושש להזמין בגלל החריפות) ולצידם גולת הכותרת – רולטת טעימות שלמה של 10 בירות שונות תוצרת המקום. אז נכון שלא תפריט גדול, וגם לא סכו"ם, ואפילו לא מגבונים במקרה והפיצה לכלכה את הבגדים (הערת העורך: לא יפה לעשות לי אאוטינג!). אבל אני חייבת להגיד שיחסית לפיצה לא בפיצרייה הרגשתי טעם של בית. בצק פיתות פריך חמים וטעים ממש כמו שאחי הגדול ואני נהגנו להכין, עם תוספת פשוטה וטעימה של זיתים ב-2 צבעים ושקית תבלין של פעם כמו שהיינו שמים מהפיצרייה השכונתית. לסיכום: פשוט וטעים! אין צורך ביותר מזה לערב קליל עם בירה ושיחה טובה, אם כי זיהינו בתפריט עוד כמה מנות עם פוטנציאל, כפי שהן מוכרות לנו מסניפים אחרים.

פשוט וטעים, כבר אמרנו? 

בשלב זה פתחנו במסע טעימות הבירה, שהכניס אותי ממש למוד של "מבקרת מסעדות סמויה". אי אפשר להתעלם משמות הבירה המשעשעים והמצוינים: חתול שמן, דודהש'ך,  עשר, בלאק ג'ק, ועוד שעוררו סקרנות למקור שמם ובעיקר מצב רוח טוב כי סתם כיף להגיד אותם בקול. צר לי לאכזב אתכם קוראים יקרים, לא הצלחנו להבדיל בטעמים מלבד הצבעים ומידת המרירות של הבירה (מלבד לסיידר התפוחים שנשמר לסוף לטובת חובבי הז'אנר). למה בכל זאת להזמין רולטה? גם כי זה כיף לחוות את הטעימות ממקום של סקרנות והתייחסות למשקה מעבר להיותו משקה אלכוהולי, ובעיקר כי בסוף סיבוב הרולטה זכינו להתמסטל קלות מהאלכוהול. מה שכן, גיליתי שמכל סוגי הבירות יש סוג אחד ואותו הצלחתי לחבב והוא בירת העשר הבלגית המכילה 10% ובהחלט מתקתקה. 

היכונו לבוא הרולטה!

לסיכום החוויה, עוד כמה דברים חשובים שכדאי לדעת על המקום: יש במה להופעות ונראה שהיא מוכנה ומזומנה לקבל אומנים שמחפשים במה - שווה לעקוב ולהגיע בערב שמשלב את האיכויות של הבר עם הופעה חיה. זה גם אחלה של מקום לאירועים חברתיים וימי הולדת. השולחנות הקטנים והאווירה של בר גדול יוצרות אווירה חמימה ונעימה. בקהל נצפו דייטים של זוגות צעירים וגם מבוגרים, דתיים, חילונים וחרדים... כמה התגעגעתי לראות את הנוף המיוחד הזה שיש בירושלים! נראה שהמקום ממש בתחילת דרכו ויש מה לחכות ליתר הדברים שיהיו בהמשך הדרך.

לא בתמונה: דייטים שהסתיימו לפני זמן לא רב.

אז למסוקרנים שבניכם: לא, לא קיבלנו דוח, ואפילו הזמנו פעמיים את אותה פיצה עם החלפה במיקום של צבע הזיתים, שבעים ומרוצים. אני מסוקרנת לאן המקום עוד יתפתח ובעיקר מאחלת המון בהצלחה לעסק ירושלמי חדש שנפתח בתקופה כזאת משוגעת ולצד ארגון שתמיד כיף לשמוע על הפעילויות שלו. לחיים!


לאתר רשת בירבזאר
לדף הפייסבוק של בירבזאר ירושלים