שמולה

אחרי תריסר שנים במועצת יש"ע, יגאל דילמוני הודיע על פרישתו מכס המנכ"ל. יצאנו לציין את האירוע במסעדת שמולה, אשר מבטיחה "אוכל ביתי שיזכיר לכם טעמים של פעם". מבטיחה ומקיימת. 

האורפלים באים 

קחו חצי פרסי שהוא גם חצי טריפוליטאי יחד עם אפגני שלם ותכניסו אותם למסעדה של אורפלי שהוא גם חצי ג'רמקולי. מה תקבלו? אקזוטיקה. זו תהיה גם תחושת החך שלכם כשתצאו ממסעדת 'שמולה' בירושלים. 

עדי ארבל, האיש של החברה האזרחית בישראל, מהלוחמים הגדולים שצמחו בעם היהודי נגד טיולים בשמש, איש שיחה מעניין ובלוגר מסעדות ירושלמי שיודע להקשיב ולייעץ, הזמין אותי לארוחה ירושלמית. את ההפתעה האקזוטית הוא לא תכנן. היא הפתיעה גם אותו. 

מי שטוב לו ושמח כף ייקח

קבענו במסעדת 'שמולה' ברח' אגריפס בלי לדעת מה ולמה. ידענו רק שהבעיה הגדולה היא החניה, והיתרון המנצח הוא הקרבה לשוק מחנה יהודה, שמאפשרת לקיים אחרי הארוחה את מצוות "אצא לי א-שוקא". מי שהשיר הזה מתחבר לו לאיזה פורום סודי – שידע שהוא גם בברנז'ה. את השיחה המקצועית והעדכונים ההדדיים נשמור לפעם אחרת. עכשיו נדבר על האוכל. 

התחושה הראשונה כשנכנסים לשמולה היא הרגשה של בית. כל המטבח פתוח מולך. לא מחביאים כלום, החומרים על השולחנות. אמא עומדת מעל השיש, סבא עומד וחותך סלט טרי טרי, סירים ומגשים בעיצוב של פעם. אפשר לסמוך. 

זה מרגיש כמו ילד ירושלמי שחוזר הביתה מבית הספר ביום גשום ומגלה שסבתא ואמא בישלו עשרים סירים עם מטעמים, והכל מחכה לך ילד קט שתזרוק את התיק על הספה בסלון, תרוץ לתת חיבוק גדול לאמא וסבתא, ותטרוף צלחת חמה. אווירה שמעוררת טעמים מהדהדים של תבלינים בשיירות גמלים בדרך המשי, ריחות של יסמין וניגון ישן שלסעודה מזמין. 

אפשר תפריט?

"מה תרצו להזמין" שאלה אותנו אשה נאה עם שער שחור ארוך ותווי פנים מיוחדים. לידה עמד גבר עם שיער לבן וזקן מעוצב עשוי היטב, גבוה ואצילי. נראה ששניהם נוצקו בתבניות ברונזה בהיכלות מזרח מערבים. 

"הכל הולך" אמרנו.

לקחנו מוסקה, סופריטו עוף, אורז מג'דרה, תבשיל במיה, אפונה, סלט ירקות, חומוס עם פיתות שמנות, וביקשנו גם לטעום קובה בשר, קצת גולש וקציצות בית ברוטב צהוב ירוק. 

לא נמרח אתכם יותר מידי וניגש ישר לפצצה בפרצוף, או בפה ליתר דיוק. הגולש. לקחנו אותו בצלוחית קטנה של טעימות. חשבנו רק לנשנש קצת. אבל הגולש חשב אחרת. ביס אחד ובלוטות הטעם התעוררו. לא טעמתי אף פעם גולש כזה מרתק. הוא התענג לנו בפה בטעמים מיוחדים, רך, נימוח ברמה מדויקת, עשוי ברוטב מיוחד עם תבלין סודי שמהדהד לך בראש מהיכן אתה עוד מכיר אותו. תענוג אמתי. 

תענוג אמיתי, קווים לדמותו

הגולש חייך בחזרה וקרא בקול 'יש כאן משהו שאתם צריכים לבדוק'. אז אמרתי לעדי 'צריך לברר מאיזה מוצא השף כאן'. 

זו אחת מאקסיומות החיים הישראלים. מה שמגדיר היום מאיזה עדה אתה זה לא סגנון התפילה, פסקי ההלכות, צבע העור או שם המשפחה. רק האוכל. מה אמא מבשלת בבית. איזה מאכלים עוברים מדור לדור, מהם התבלינים הסודיים המיוחדים שנותנים טאצ' לכל תבשיל. תשאל נתנייתי מצוי אם הוא יודע מה זה 'כְנָאפֶר' ותדע אם פגשת טריפוליטאי אמיתי או לא. 

עדי לא התעצל, פנה למטבח הפתוח, ושאל את הזוג האצילי – מאיזה עדה אתם? התשובה החזירה את עדי לשולחן בפנים מופתעות, והוכיחה שהגולש צדק. 'אנחנו אח ואחות מהעדה האורפלית' הם ענו, 'סבא שלנו היה גם ג'רמקולי'. 

מבט על ארוחת צהריים כמו שארוחת צהריים צריכה להיות

ידענו שיש דבר כזה בית כנסת אורפלי וג'רמקולי, אבל נדרשנו לגוגל כדי לוודא את הפרטים. אורפלים הם יהודים מהעיר אורפה בחבל כורדיסטן מהצד התורכי שלה (טוויסט אקטואלי), המזוהה עם אור כשדים העתיקה. היא שכנה בסמוך לצ'רמיק משם הגיעו הג'רמקולים. בקיצור, הגולש הגיע מהמטבח של אברהם אבינו לפני שהקב"ה אמר לו 'לך לך'. אז הזמנו עוד מנה. 

גם ההפתעה השנייה חיכתה לנו במנה הקטנה שלקחנו רק לטעימה. קציצות עופבשר. זאת לא טעות הקלדה. המנה הגיעה בגוונים של חום צהוב ירוק כמו בד כורדי עתיק, ובמרכזה קציצות עוף ממולאות בבשר ותפוחי אדמה רכים ברוטב ירוק צהוב עם פטריות. גם במעדן הזה שמו תבלין סודי. אולי של שרה אמנו כשעוד הייתה שרי. טעים בצורה שקשה לפרט, אבל קל להתרשם מהתמונות. זו הייתה הבחירה המוצלחת והמועדפת של עדי.

חפשו את התבלין הסודי

טעמנו מהקובה שהייתה עשויה בצורה קובאית מדויקת עם שפיצים תואמים כאילו הודפסה במדפסת לייזר ונחרטה במכונת CNC כמו שרק סבתא עיראקית אורגינאלית יודעת לעשות. אם הייתי ריבי החברה של שלום, הייתי אומר על הקובה שהיא יודעת מה אני אוהב, אבל יבש וצריך לשים טחינה. קצת רוטב יכול לשדרג. מזל שהצטרף אלינו גם סלט ירקות ירוק ומרענן.

פנינו לתוספות. האורז החום עם העדשים, היה מעולה. מדויק בשילוב ובכמות, מבושל היטב ומשתלב בתבשיל הבמיה הירוקה (בצלחת שלי) והאפונה (בצלחת של עדי). את החומוס והפיתות השארתי לעדי שינגב. חבל לבזבז את החך ואת קיבולת הבטן שלי על זה. 

יש משהו במראה של הסופריטו שמטעה. במבט חיצוני הוא נראה כמו עוד פולקה מהמטבח של הישיבה התיכונית אבל לאחר טיפול של מזלג וסכין הוא התגלה מעדן רך ומבושל היטב מבפנים ומבחוץ. הרוטב שהיה משכנו החם בסיר של הסבתא האורפלית ריכך אותו ונתן בו אותות ומופתים של טעמים. 

מוסקה וקובה, פלאי הבשר הטחון

הגענו אל המוסקה שבעים אך מצפים. היא לא איכזבה. בדרך כלל אני לא עף על מוסקה. מעדיף מפרום טוב. משום מה תפוחי אדמה הם אלה שנועדו יותר להיות הסנדוויץ' של בשר טחון. חציל הוא טעים בכל מיני צורות אך השילוב שלו עם בשר לא תמיד יוצא מוצלח. הפעם כן. חציל רך שעטף בסנכרון מושלם מילוי בשר במרקם נהדר. 

שנסכם? שמולה זה מילה נרדפת לאוכל ביתי מיוחד בטעמים היסטוריים שבושל ממש עכשיו. טרי טרי, עם כל הלב והאהבה כמו שרק אפשר למצוא בסירים ישנים של סבתא. ואם שאלתם מי זה שמולה – אז תפגשו אותו במטבח. גבוה, אצילי, הדור פנים ושיער. אורפלי חצי ג'רמקולי. 

אקזוטיקה כבר אמרנו? 

לדף הפייסבוק של שמולה

ביקב

רשמית ישי פליישר הוא דובר היישוב היהודי בחברון לתקשורת הזרה. בתכל'ס ישי הוא מפעל הסברה וקירוב לבבות של איש אחד שמוביל מגוון יוזמות המחברות בין יהודים וכן בין לא יהודים לישראל, והכל מביתו אשר באפרת. כשהזדמנה האפשרות לבקר במסעדת ביקב של גוש עציון, היה ברור מי יהיה האורח המקומי שיהפוך למבקר לרגע. 

לאחרונה זכיתי לשבת לארוחה עם עדי ארבל. כבר אפשר לנחש שהשיחה הייתה יותר מעניינת מהאוכל ובאמת גלשנו לנושאים תיאולוגיים ושאלת הבחירות הנכונות בחיים, מעבר לרכילות התדירה על פוליטיקאים. אבל בכל זאת זה בלוג על מסעדות... אז עדי ואני נהנינו לשבת יחד בלב ארץ יהודה, לא רחוק ממקום קבורתה של רחל אמנו בבית לחם, ומקום לידתו של דוד המלך ע"ה - ביקב גוש עציון על יד צומת גוש עציון.  

אז מה היה לנו שם? #הטיזר

האווירה הייתה בהחלט גוש עציונית. המקום תוסס, חיילים מחטמ"ר עציון הסמוך יושבים לאכול משהו מפנק (ואפילו פגשתי שני חברים במדים), גם תיירים, גם סטודנטים, וגם סבים וסבתות עם מבטא אמריקאי מוציאים את הנכדים לערב כיף. אבל שלא תטעו, יקב הגוש זה לא פיצרייה שכונתית - זה מקום יוקרתי יותר. על הקיר שעל יד השולחן תלויים אוסף של פותחני בקבוקי יין לדורותיהם, ומאחורינו קיר שלם של יינות המיוצרים ביקב ממש פה.  

קיר הפותחנים

המלצרים והמלצריות נחמדים ובאים לעזור. אמנם עדי טוען שבגלל הקורונה היו מלצרים שפרשו ולא חזרו לעבוד ולא גידלו דור מלצרים חדש - ולכן המלצרים של היום הם דור יתום ואינם בקיאים בכל מעשה אומנותם. בכל זאת, אנו מקבלים תפריטים עשירים ומתקדמים להזמנה. לעדי יש קופון שווה מאתר 'גרופון' אז יש לנו אופציה למנת פתיחה אחת, שני עיקריות, שתי כוסות יין, וקינוח. עדי גם מפציר בי להוסיף מעבר למגבלות הקופון - עדי מפנק! 

שלל מנות נדיבות, תמונת אילוסטרציה

אז אני מזמין דג - כי זה ה"בשר" של המקום. גם הזמנתי מרק כרובית, סיגרים ממולאים בתפוחי אדמה, סלט חלומי, וירקות בטמפורה. הרוב היה מוצלח. לשתי כוסות היין הלבן היה טעם מקומי מרענן ומרגיע בו זמנית. אני אוהב מרק וזללתי את מרק הכרובית. הרבה זמן לא אכלתי ירקות בטמפורה, והשילוב בין הירק בפנים והטיגון הקראנצ'י בחוץ שימח אותי. לעומתם, הדג קצת איכזב, כי היה חסר לו טעם אותנטי של ים.

עדי נראה מבסוט, מעניין למה

לבסוף הוציאו את הקינוחים - עם מבחר גדול של דברים המזיקים לקו המותניים אבל משמחים את הנפש לכמה רגעים של גן עדן. עשיתי עצמי מתלבט, אבל בליבי ידעתי (וגם המלצרית המליצה) על עוגת הגבינה. וכן המנה לא אכזבה, במיוחד כשהיא הייתה עטורה בקצפת אוורירית. זה היה כל כך טעים עד שעדי הזמין, ברגע רומנטי, עוד עוגה כזאת לקחת עבור אשתו - איזה מותק! 

סוף טוב הכל טוב!

דיברנו, אכלנו, ואפילו יצאנו ידי חובת דברי תורה. עדי עזב עם בטן מלא ועם העוגה. אשרי האיש שמגיע הביתה ומוסר לאשתו עוגה שכזאת. אני נשארתי במקום לעוד פגישה מה שנתן לי זמן לעכל את האוכל ונהנות מהאווירה. אשמח לחזור ליקב גוש עציון שוב, במיוחד עם תיירים או אוהבי יין. מקווה שגם אז יהיה לי בר שיח כמו עדי!

לאתר המסעדה

פופ-אפ קפה

האם בלוג מסעדות צריך לסקר מסעדה שנקראת פופ אפ קפה? מילא שמדובר "רק" בבית קפה, אבל גם כזה שאמור להיות זמני?! מזל שליאור אבוטבול, האסרטיבית והליברטריאנית לא מאמינה בחוקים ורגולציות. בזכותה הגענו למסעדה שווה בקיבוץ קריית ענבים. עכשיו תורכם, לפני שייסגר...

פופ-אפ קפה במתחם הרפת של קיבוץ קריית ענבים נמצא שם כבר שנה. גם אני וגם בית הקפה הגענו לאזור של הרי ירושלים בערך באותו הזמן, מתוך כוונה לא להישאר יותר מדי זמן באזור, אבל נראה ששנינו השתקענו. 

זה הרי מוזר שמקום המתהדר בשם פופ-אפ קיים כבר שנה. אני התייחסתי לנושא באדישות כי זו לא פעם ראשונה שמקום מקבל שם שלא קשור לעצמו, וחשבתי שאולי בעלי המקום אהבו את איך שזה נשמע, אבל לא ממש את הקונספט של מקום זמני. מזל שעדי היה סקרן מספיק כדי לשאול, ככה גילינו שמדובר במקום על זמן שאול ובקרוב הוא יהפוך למסעדה בשרית ״של הביוקרָה״ במלעיל, כך במקור לפי המלצרית. אני שמחה שלא דחיינתי עוד את הביקור (ועורך הבלוג שמח לא פחות שלא דחיינת גם את הכתיבה...). 

נתחיל עם סלפי. הפוקוס על הקינוח יגיע בהמשך...

מתחם הרפת בקיבוץ קריית ענבים מאוד משקף את אורח החיים של מי שמגיע לאזור, שאלו נופשים במלונות היוקרה כרמים וגורדוניה וחברי קיבוצים ומושבים מבוססים שמאסו בירושלים אבל לא רוצים לוותר על מזג האוויר. במתחם יש חנות כלי בית יקרה, חנות בגדים יקרה מאוד, מסעדה לא כשרה בשם מומה (כי מתחם הרפת, אלא מה) ופופ-אפ קפה הכשרה והחלבית. כל אלו נבנו מחדש במה שהיה הרפת בתחילת המאה ה-20 עם בנייתו של הקיבוץ. כבר בירושלים, ובהרבה מקומות מסביב, ראינו איך לוקחים מבנים סתמיים ישנים ונותנים להם ערך נוסטלגי. גם כאן הטרנד עובד אבל בקטן. 

המלצה איתה באנו מהבית, שלא לומר מהעבודה

בחרנו לשבת בחוץ כי מזג האוויר היה יפה ומיד קיבלנו תפריטים. את ההמלצה על הפיצה הצהובה קיבלנו מקולגה אחר בעבודה שביקר שם יום לפנינו. הפיצה בסגנון נפוליטני (דקה באמצע, עבה וגלוטנית בשוליים) מגיעה עם קרם שרי צהובות בתוך רוטב וגבינת סטראצ׳טלה מלמעלה. עדי אמר שזה קוטג׳, לא התנגדתי. בעיניי היא הייתה מאוד טובה, ואני אוהבת רק פיצות מהסוג הזה כך שוודאי אחזור לטובת הפיצות. 

אחרי ההזמנה הנמהרת הראשונה של מה שהיינו בטוחים בו, היה לנו זמן להסתכל קצת על התפריט. חלבי, מעניין, יחסית מגוון ונראה שכמעט כל הרפתקן יכול למצוא כאן משהו מעניין. עדי נדלק על קרפצ׳יו שורש סלרי כי זה נשמע לו מיוחד, בהמשך גיליתי שכנראה לא אכל שורש סלרי מעולם. 

שורש סלרי על רקע לבלוב רקפות

המנה הייתה יפה מאוד בפרזנטציה אבל מתוקה לדעתי, וכנראה המנה שהכי פחות אהבתי בארוחה. שורש הסלרי עצמו הוציא את המתיקות הטבעית שלו באפייה, אבל קיבל חיזוק של דבש עם שמן זית. הקרפצ'יו הוגש עם גבינת עיזים חריפה ושמנה שזרקה אותי לרגע למשק עפאים. לצערי, כנראה לא היה מספיק ממנה כדי לאזן לי את המתיקות. 

למנות עיקריות (בנוסף לפיצה!) יצאתי מתחום הנוחות והבררנות המציקה שלי ולקחנו ניוקי פטריות יער וערמונים ובנוסף פילה לברק עם פטריות, גזרים מזוגגים (מזורגגים!), קרם כתומים והולנדייז. 

הכן גופך לחורף

הניוקי היו רכים ואווריריים, כנראה נעשים במקום או במקום מספיק קרוב. מרענן יחסית למסעדות באזור ובטח יחסית לבית קפה. אהבתי. מנות כאלה כתוב עליהן ״כבד מאוד, לא לקבוע תוכניות לאחרי״, אבל במקרה הזה, קאנל קרם פרש ומינון נכון של חמאה הפכו את המנה למותאמת למזג האוויר הישראלי. באירופה, איפה שהשילובים האלה נולדו (ערמונים, פטריות, שמנת, חמאה) יש בזה הרבה היגיון, זה מתכתב עם הלך הרוח הכללי של החורף. בעיניי זה חכם מאוד להקליל ולהרים את המנה ואת הסועדים, כי יש עוד תכניות אחר כך. 

עד כה נהנינו והיה מאוד נחמד, אבל כאן הכל השתנה. 

היכונו לביאת הלברק

מנת הלברק, שהייתה השנייה מבין המנות העיקריות, באמת היתה שונה ומיוחדת. טוב, לא יודעת אם שונה ומיוחדת, הרי מעולם לא הזמנתי מנה כזאת קודם ואני בספק אם אזמין אותה שוב, מתוך חוסר החיבה שלי לירקות מתוקים, כתומים וקינוח כמנה עיקרית, אבל באמת הופתעתי לטובה. הדג עצמו היה טרי (!!!) שזה מיוחד בפני עצמו, שוב, בבית קפה ועוד באזור חיוג 02, אבל זה מלמד אותי שאנחנו נמצאים במקום שלוקח את עצמו ברצינות. הגזרים היו מתקתקים אבל לא בצורה מוגזמת, ההולנדייז על הדג היה מפואר, קרם הכתומים והקראמבל התמזגו וזו הייתה חגיגה של מרקמים וטעמים. המנה הייתה מדויקת, מתאימה, מזמינה ואני לא מכחישה או מאשרת שניקינו את הצלחת המשותפת ואת כל אחת מהצלחות האישיות. 

כאן בערך גם נגמרו הקוקטיילים שהזמנו בתחילת הארוחה. לעצמי מתוק מתוק - ״בריז אבטיח״ - ג׳ין, מלפפון, כוסברה, מונין אבטיח, סאוור וצ׳ילי. לעדי מתוק חמוץ - מוחיטו - רום מתובל, אלדרפלאוור, בזיליקום, לימון וג׳ינג׳ר ביר. היו מאוד טעימים אבל בעיניי לא מספיק אלכוהוליים בהשוואה למחיר. 

טעמנו חצי מתפריט הקוקטיילים!

אם כבר ניקינו את הצלחות וניגבנו עם ה״קשה״ של הפיצה שאריות רוטב מהלברק, הגיע הזמן לקינוחים. המגוון לא עצום אבל התפריט כלל בדיוק את השניים הקלאסיים שאני הכי אוהבת. עדי העדיף משהו עם שוקולד אז לקח לעצמו שוקו חם. 

מבחינתי קלאסיקות במסעדה חלבית שקורצת קצת לאירופה זה כמובן קרם ברולה. הברולה הזה הגיע עם גלידת פיסטוק, הטרנד הלוהט של החיים. הסכמנו שמי שקבעה את הטרנד היא שרה נתניהו, וכולנו הולכים בעדרה. היה נחמד מאוד, לא משהו חדש ואכלתי טובים יותר, אבל קלאסיקה זו קלאסיקה. 

וגם חצי מהקינוחים. נתחיל עם קרם הברולה...

הקינוח שיותר נהניתי ממנו היה הקראק פאי, קינוח שלמדתי להכיר ולאהוב בלונדון ב-2016. זה מאוד מאוד מתוק, מלא בסטיקי טופי והרבה פעמים נהרס בארץ. החכמה איתו היא להגיש אותו רך, ולא פעם יצא הגיע אליי קשה כמו אבן. כאן, כמובן, הגיע רך עם קרם לא מתוק לאזן את המרקמים ואת ״מכת הסוכר״. 

קינוח הקינוחים: קראק פיי. ליאור מכורה!

וכמו כל הדברים הטובים, גם תורו של הפוסט הזה להיגמר. היה נחמד ונעים מאוד! ההורים כבר קבעו לעבור שם בקרוב שוב, לפני שייסגר. מזל שהחברה של עדי היא על זמנית ואנחנו נמשיך להתראות במשרד ובנתיב הקבוע שלנו מגבעת שאול למחלף חמד. 

לאתר המסעדה

דייטש

דנאל בן נמר הוא מייסד היוזמה לצמצום הסכסוך היהודי-ערבי. לאחרונה מתעניין דנאל גם בצמצום השסע הדתי-חילוני, אז שמנו נפשנו בכפיתנו וירדנו לעומק הדברים במסעדת דייטש בלב ליבה של שכונת מאה שערים. שסע גדול לא מצאנו, אבל התרחבנו יפה מאד...

מעניין איך בן גוריון היה מגיב אם הוא היה יושב איתנו לאכול, כשהוא היה מגלה שההברקה שלו, הפתיתים שסייעו בהקמת המדינה ובשיבתו של עם ישראל לארצו, מוגשת במסעדה במאה שערים. איזה ניגוד אדיר. פתיתים, בן גוריון וציונות מצד אחד, חרדים מצד שני.

תמשיכו לקרוא, עוד מעט יגיע גם האוכל...

הסקרנות שלי לגבי העולם החרדי נולדה לא מזמן, כשהלכתי עם חברים לשמוח בשמחת בית השואבה לראשונה בחיי. המוני אנשים ברחובות בשמחה מדהימה שנמשכת עד שעות הבוקר. אחרי שהתאוששתי עברה במוחי השאלה "אבל איך מאה שערים נראית בימים רגילים?". כשנקרתה בדרכי ההזדמנות להתארח בבלוג לקח לי זמן לחבר את הרצון להכיר את מאה שערים להצעה המפתה של עדי, אבל בסוף זה קרה. הייתי תמים כשנכנסתי לגוגל כדי למצוא מסעדה טובה במאה שערים. בקיצור, (ובראש עוברת לי סדרת הרשת האלמותית של רועי כפרי) הלכנו לאכול במסעדת "דייטש" במאה שערים.

נזכרתי שאיבדתי את הכיפה הקבועה שאני לוקח איתי בתיק, אז תכננתי לקנות כיפה בדרך למסעדה. לא לקחתי בחשבון שכנראה החבר'ה במאה שערים הם לא קהל היעד הכי טוב לעסק שמוכר כיפות, שהרי כבר יש להם כאלה, אז ויתרתי. 

השער שלנו מתוך מאה...

"תשמע, אתה בטוח שזה במאה שערים 50? עברתי עם הרכב ולא ראיתי מסעדה". עדי התקשר וככה זה התחיל. אחרי כמה דקות של שיטוטים ברחובות, וקצת "אחי, איפה זה דייטש?" עם עוברי אורח שלא כל כך הבינו מה אני רוצה - מצאתי את המקום. בהססנות נכנסתי פנימה למבנה שניראה כמו מעדניה עם כמה כיסאות ושולחנות. התשובה אגב, היא 32. מאה שערים 32. 

עד עכשיו אני לא בטוח למה רוב הערב דיברנו בלחש, גם כשלא ריכלנו. אולי זה משהו באווירת יראת הכבוד, או הזרות. הססנות כזאת, תחושה שהחוקים החברתיים שאנחנו מכירים ביום-יום לא תקפים במקום הזה, ואנחנו צריכים בזהירות לגלות איך אנחנו נדרשים להתנהג. כשרצינו לצלם את המעדנייה לדוגמה, לא היינו בטוחים אם זה סבבה להוציא סמארטפון בפרהסיה. 

אפשר תפריט? תלוי...

ניגשנו למעדנייה והתחלנו להעמיס. עדי אמר שבאנו לטעום את כל התפריט אז באתי מוכן. "שים לנו מהצלי בקר, וקציצת עוף אחת, פתיתים זה מעניין, וצימעס (גזר מתוק). אפשר גם פירה, קיגל תפוח אדמה, בורקס בשר ומוסקה (שהיה בצורה של מפרום).

ואז זה קרה - המוכר שלח את הצלחות העמוסות שלנו היישר לבטן של שלושה מיקרוגלים לבנים. פאוזה דרמטית, מבטים מבולבלים. אני חייב להודות שלא ציפיתי לחלק ציונים קולינריים יוצאי דופן, אלא באתי בעיקר בשביל החוויה. להכיר קצת יותר את התרבות החרדית מבפנים. אולי מה שמנחם זה שהמיקרוגל הצליח לחמם באופן שווה לחלוטין את כל חלקי המנה, והאוכל אפילו היה טעים. 

אז מה היה לנו שם?

נתחיל מהצימעס - אני לא זוכר אם אי פעם אכלתי גזר מתוק. הוא היה מתקתק במידה מדויקת, לקחתי ביס קטן מדי פעם כדי לאזן את שאר הטעמים אבל בעיקר ליהנות מהמתיקות. הפירה - סביר. מה שאפשר לצפות מפירה, לא יותר ולא פחות. צלי הבקר היה טעים, אבל די סטנדרטי אני חייב להודות. הבורקס בשר היה מצוין, וזה שהוא הגיע בחתיכה גדולה העלה בי חיוך אחרי הביס הראשון כשהפנמתי שנשאר לי עוד הרבה ממנו.

ליד המוסקה המושלמת והפתיתים שגרמו לי להתרגש, קציצת העוף הגדולה הייתה דווקא פחות מומלצת. מה נגיד, היא לא בלטה במיוחד, והייתי מגדיר אותה למלמית - לא מועילה לא מזיקה. לעומת זאת, המוסקה הזכירה לי מאוד את המפרום של סבתא דליה. את תפוח האדמה החליף החציל, והאווריריות של הבשר באמצע היה מושלם. התיבול אמנם היה שונה, והרוטב האדום של סבתא היה חסר, אבל בהחלט זו מנה ששווה לקחת. טיפה'לה שמנונית יתר על המידה, בדיוק בשביל להתגעגע לביס קטן מהצימעס המתוק.

מוכנים לסיבוב נוסף?

בסך הכל האוכל היה ביתי, מאד לא מפונפן, אך בהחלט מנחם. אחרי הפסקה קצרה להסדרת הנשימה, ודבר חוכמה של עדי בנוגע לתחזיות ואסטרטגיות פוליטיות, הסכמנו שאנחנו חוזרים לוויטרינה. אל המיקרו בדילוגים, והפעם כבדים ברוטב שווה עם בצל מטוגן, תפוח אדמה בתנור ושניצל. ההמלצות אגב, לפי הסדר הזה. הכבדים היו מצוינים, רק חבל שהם התחבאו בפינה של הויטרינה, אחרת הייתי לוקח אותם כבר במנה הראשונה.

חבל שלא פרסמו את המודעה ישר באידיש!

אחרי ששבענו, סיימנו לקשקש וכבר נהיה מאוחר - עדי ביקש חשבון. "169 שקלים בבקשה". צילמנו את התפריט כדי שגם הקוראים בבלוג יוכלו להתרשם, ובדרך החוצה ראינו שלט קטן וחמוד שסיכם את כל החוויה הקולינרית, אבל במיוחד האנתרופולוגית: "דרוש עובד אדיב ונמרץ דובר אידיש".

חפשו את מסעדת דייטש בגוגל

קמילוס

איך ששמענו שנפתחה מסעדה יוונית חדשה באזור התעשייה של תלפיות, מיהרנו לבקש מיונדב, פסיכולוג וחבר שמבין דבר או שניים בענייני המטבח להצטרף לארוחת צהריים עשירה. גילינו מסעדה עשירה במגוון, אך זולה במחיר. על הטעם ועל הריח, נשאיר לכם לקרוא...

נכון עושה חשק לצאת לחופשה חלומית באי הציורי קמילוס? ואם קמילוס באה אליך עד מטר מהבית, לא תקפוץ לבקר? ועוד לפגוש שם חבר יקר משכבר?

זה מה שעבר לי בראש כשקיבלתי הזמנה ספונטנית מעדי לביקור ביקורתי במסעדה יוונית חדשה שנפתחה בתלפיות, כאן בירושלים. מיד עלתה בדמיוני טברנה עשירת צבעים, ריחות וקולות, ריקודי סירטאקי, וצלילי בוזוקי המתערבים בקול צלחות נשברות, מה שגרם לי לומר מיד כן להזמנה. אמנם לא זכיתי להיות מבין גדול בגורמה, וראיתי אולי חצי פרק של מאסטר שף בחיים שלי, אבל למה שלא נתחפש לשעה שעתיים לאנין טעם מתנשא.

יושבים לאכול, מוזמנים להצטרף!

חלבי או בשרי? שאלתי, ועוד לפני התשובה עניתי לעצמי - חלבי, ברור. הרי זה מה שיוונים אוכלים, סלט יווני וסופגניות. עם ריבת חלב. עדי אישר את הנחתי – הולכים לאכול חלבי. יופי, בשר בצהרים מעלף אותי לאיזה שעתיים ויש הרבה מה לעשות היום. 

עדי אסף אותי ברכב השרד שלו ספיישל מהבית, והווייז לקח אותנו אל לב תלפיות, שפחות מזכיר אי יווני קסום ויותר אזור תעשיה בפרוורי אתונה. כבר כשחלפנו בנסיעה ברחוב זיהינו שמיקום המסעדה מוכר לנו, בבניין עמותת שק"ל. לא מזמן הייתה כאן מסעדה אחרת, 'חרוצים', שנסגרה. כנראה שבעסקי אוכל לא מספיק להיות חרוצים... לעדי יש יותר מזל ממני בענייני חניות, אז חנינו ממש מול המסעדה ונכנסנו, אבל זה לא בהכרח מה שיקרה לכל מי שיגיע בשעות העמוסות של האזור וכדאי לקחת זאת בחשבון. 

הכניסה אל המסעדה עוברת בחנות של העמותה ובה מוצרים ויצירות מעשה ידי חניכי העמותה, שזו חוויה מומלצת כשלעצמה, שגרמה לנו להרגיש פילנתרופים להפליא. מסתבר שהבניין שייך לעמותה ושהתכנון הוא שלאחר שהמסעדה תתייצב חניכים בעמותה ימלצרו בה, כפי שהיה במסעדה הקודמת.

חלל המסעדה נעים ומשרה אווירה רגועה, התפאורה פשוטה יחסית ולא מתיימרת, וניתן להרגיש שהיא עדיין בהתהוות. שולחנות בודדים לצד שולחנות ארוכים לאירוע (בשעות הערב המקום מיועד לאירועים, עד 80 איש), פה ושם נגיעות יווניות כמו בקבוקי אוזו ריקים, ומוזיקת מעליות בלתי יוונית ברקע. לפחות בשעת הצהרים המאוחרת שבה הגענו המקום היה יחסית ריק ושקט.

המלצרית האדיבה קיבלה את פנינו והניחה בפנינו תפריט, וכבר בהצצה ראשונה למדנו שתיאום ציפיות הוא דבר חשוב בחיים, ושהפנטזיות שלנו על יוון לא בהכרח תואמות מציאות. גילינו שאנחנו יושבים בכלל במזנון בשרי, ושלא מגישים פה סופגניות אלא סופלאקי (ראו להלן), שמתמודד בקטגוריית השיפודיות הסמוכות יותר מאשר בזו של מסעדות גורמה (וגם המחירים נמוכים בהתאם, יש לומר). מסתבר שגם עדי הניח שיוונים הם צמחוניים ולא טרח לבדוק לאן אנחנו הולכים... חישבנו מסלול מהיר מחדש, שחררנו את חלום הטברנה החלבית ונערכנו לארוחה בשרית במסעדת פועלים, אבל הדיסוננס בין החלום והמציאות עדיין השפיע על החוויה במידת מה. תגיעו מראש עם ציפייה מותאמת,  ותחסכו מעצמכם את העניין הזה..

כיוון שהמילה היחידה שנשארה מהפנטזיה המקורית הייתה 'יוונית', רצינו למקסם את המפגש עם הטעמים ממולדת האלים השכנה, והזמנו את שתי המנות בעלות השם היווני ביותר בתפריט, עליהן המליצה גם המלצרית, האחת 'סופלאקי פרגיות', והשנייה המכונה 'גירוס בצלחת', גם היא מפרגית. אליהן הוספנו קצת בהמשך מנה נוספת שקרצה לנו, בעלת שם גנרי יותר – ממולאים בצלחת.

מיד לאחר ההזמנה הוציאו לנו פוקצ'ה חמה עם כמה סלטים קטנים לניגוב, שזה נחמד יחסית למסעדת פועלים בסיסית, וגם עזר להרגיע את מיצי הקיבה שהתחילו להתעורר. למזלנו המנות עצמן הגיעו די מהר, לפני שהספקנו להתמלא בסלטים, וניגשנו לחקור את נפלאות המטבח היווני הבשרי.

מנות עיקריות ראשונות. המשך יבוא...

נתחיל עם הגירוס: קיבלנו קערית מלאה בפרגית קצוצה בתיבול עשיר ואינטנסיבי בגווני צהוב כורכום ומקושטת בפטרוזיליה המוגשת לצד (עוד) פוקצ'ה וסלטים. סוג של שווארמה שנשלפה מהלאפה, אבל נחמדה מאד. הרבה בצל מטוגן וטעמים שנספגו היטב בפרגית, קצת פיקנטי אבל לא יותר מדי. בגזרת הסלטים שבצלחת היה מקום לגוון ולהעשיר קצת את הטעם. כשהגיע הסופלאקי גילינו שמדובר בעצם בשיפודי פרגית נדיבים אך סטנדרטיים למדי, ברוטב אדמדם שנראה מבוסס על קטשופ. מידת העשייה הייתה טובה והשאירה בנתחים רכות ועסיסיות - טעם מוכר אך קצת משעמם. 

בגדול, שתי המנות הללו היו טעימות ונחמדות, משהו פשוט ומשביע לאכול בצהרי היום, אבל די גנריות ודומות למנות המוגשות בכל אלף בתי האוכל הסמוכים, וללא חותמת יוונית ייחודית. צלילי בוזוקי לא הופיעו בדמיוננו, ולא מצאנו את עצמנו שוברים צלחות בעליזות. אפרופו צלחות, דווקא צלחות ההגשה היו ברמה גבוהה משל מסעדת פועלים פשוטה, והפיחו קצת ארומה איכותית ואולי גם יוונית. מצד שני, לא נעים לשבור צלחות יפות כאלה, מה שהכניס אותנו קצת למלכוד...

לי היה חסר מאד משהו טבעי וירוק ליד המנות הללו. בסדר, לא סלט יווני, הבנתי, אבל אפילו המלפפון והעגבניות הקצוצים בפלאפליות עם קצת לימון ושמן זית היו עושים את העבודה. 

דווקא הממולאים!

דווקא הממולאים שהגיעו קצת אחר כך כן עשו את העבודה. הפלפלים הצבעוניים נראו נהדר על צלחת תכולה, ואמנם במבט ראשון עוררו חשש ליובש מסוים, אבל ברגע שטעמנו מהם הם נעלמו מהר מהצלחת, ועשו חשק לעוד. הבישול היה בטעם ביתי ובמידה הנכונה כך שהאורז היה מבושל דיו ומלא טעם ומאידך הגרגרים נשארו אחד אחד ולא התפרקו לכדי עיסה דביקה כפי שקורה ללא מעט ממלאי ממולאים. אין לי מושג מה היה מוצאו של ממלא הממולאים הקדמון ואם זה מאכל יווני טיפוסי או שמקורו באזור אחר של המזרח התיכון, אבל זה היה טעים ועם טעם קצת שונה ומיוחד.

בחיפוש אחר יוון האבודה ביקשנו להזמין מנה נוספת, ועל הדרך גם להבין את שמה המסתורי של המסעדה, קמילוס. המלצרית לא הייתה סגורה על הפרטים וקראה לשף המסעדה, בחור מגודל, חמוד וקצת ביישן, ממנו למדנו קצת על מקורותיה היוונים העתיקים של המסעדה. הכל התחיל מזמן, לפני חצי שנה בערך, לאחר שסקר שוק מהיר הצביע על חסר מהותי במסעדות יווניות בירושלים. חסר גלגל? אנחנו גלגל. מי אמר יווני ולא קיבל? 'על השם המלצתי בעצמי', הודה השף בגאווה מבוישת. עבודת יד. יבוא אישי, על שם הסבתא של בעל הבית, העונה לשם קאמי. טוב, קצת פספוס לקחת שם כמו קאמי דווקא ליוון, אבל מסעדות צרפתיות כבר יש כמו זבל בירושלים. ומה לגבי מנה יוונית ייחודית? שאלנו. לכו על קציצות הדגים, המליץ השף. הלכנו.

המלצת השף: קציצות דגים

וטוב שהלכנו, כי בסופו של דבר בעיני זו הייתה המנה הכי מעניינת בארוחה. הרוטב של הקציצות הוא זה שעשה את ההבדל והביא טוויסט מעניין וטעים לעלילה. כמות רבה ומתאימה של לימון חתוך ומיץ לימון יחד עם עשבי תיבול ותבלינים הפכו את הרוטב האדום לעשיר בטעם ייחודי ומעניין, שעשה טוב לקציצות וגם בא נהדר כמטבל לחלה המוגשת יחד איתו. קציצות הדג עצמן היו נחמדות אבל לא יותר מכך ולא היינו בטוחים אם הן היו עבודת יד או מאריזה קפואה כלשהי, אבל כמו שסבתי הייתה אומרת, גם סוליית נעליים אפשר להפוך למעדן עם התיבלון הנכון. למנה היה טעם חזק שממלא את חלל הפה ונותר בחך גם זמן רב אחרי שיצאנו מהמקום. אמנם גם המנה הזו לא זרקה אותי לשיר ביוונית, אבל מצאתי את עצמי מזמזם פוליקר, וגם זה אחלה. 

בסיום האירוע היינו שנינו שבעים ועייפים כדבעי, תוהים איך נמשיך את היום מכאן. לך תרקוד סירטאקי אחרי סופלאקי. עם החשבון קיבלנו גם קינוח מלבי נחמד על חשבון הבית, לסתום סופית את החורים שעוד נשארו. עדי כבר נשבר וויתר, והשאיר אותי להגיע לבדי אל קו הסיום.

קינוח מלבי נחמד

בסיכומו של דבר, קמילוס שפגשנו היא אחלה מסעדת פועלים, ואם מראש מגיעים אליה ככזו, הרי שהיא מקום ראוי וטעים שכדאי לבקר בו כשאתם מוצאים את עצמכם בתלפיות. יחסית לשיפודיות באזור המקום משרה אווירה נעימה ורגועה, השירות אדיב והאוכל פשוט וטעים. נראה שהמסעדה עדיין בתהליכי בניית הזהות היוונית שלה, אבל אפשר למצוא בתפריט גם טעמים שונים מהרגיל כמו בממולאים ובקציצות הדגים, ונראה שלבחור שמבשל יש טאצ' ופוטנציאל. לא בטוח שקמילוס תביא לפריצת דרך של התרבות היוונית האותנטית בירושלים, אבל כמקום לארוחה חביבה בצהרי יום עבודה היא אחלה, ואם נוסיף לכך את הפוטנציאל של המקום להפוך למוסד חברתי, בהחלט כדאי לבקר בה.

ואם תכתבו קמילוס בגוגל, תגלו שאין אי כזה ביוון אבל תגיעו למסעדה ורעבים לא תצאו מכאן...

לאתר קמילוס

ברברה

איך ששמענו שנפתח בר קוקטיילים חדש בשוק, הצענו לתמר הירדני, מורת הדרך של מורי הדרך הירושלמים, להרים לחיים לרגל ירושלים תופסת צבע, תערוכת הצילומים הצבועים מחדש של הירושלמית-דור-9. על הדרך אזרנו אומץ לבדוק את האטרקציה המפתיעה של כנאפה בשרית של ברברה, החדשה של מחנה יהודה.

שלוש סיבות טובות היו לי לסרב לעדי כשהזמין אותי לבוא לבדוק איתו קוקטיילים ואסאדו בברברה, בר הקוקטיילים החדש של שוק מחנה יהודה. הראשונה היא שלדפוק קוקטיילים באמצע היום זה לא בדיוק כוס המוחיטו שלי; השנייה היא שכמורת דרך שמשוטטת בשוק-נחלאות על בסיס שבועי לא זיהיתי את הקסם שבלצאת לבלות במשרד, ושלישית מפני שהתפריט שהוא שלח הציע זוועות קולינריות אפילו בסטנדרטים המאד גמישים שלי, דוגמת מלאווח אסאדו או כנאפה בקר, שאלוהימה תשמור. אבל, אמר עדי, יש לנו אחריות ציבורית ושליחות לאומית או להפך ולפיכך התייצבתי בשעת אחר צהריים ברחוב האגוז בבר הקוקטיילים המבטיח שנדחק, כמקובל במחנה יהודה, לתוך גבולותיה הצנועים של חנות ירקות ותיקה עליה השלום.

ברברה הגיעה לשוק ואיתה גם אנחנו!

הנטייה הטבעית שלי היתה ללכת על הבטוח ולהזמין את פלטת המטוגנים - טבעות בצל, צ'יפס ונקניקיות, אבל עדי הזכיר לי שמדובר כאן בשליחות ציבורית או לאומית וכו' ולכן שמנו נפשנו בכפנו והלכנו על האקסטרים - כנאפה אסאדו. הבה ננצל את זמן ההמתנה למנה שלנו כדי לדסקס פה רגע את הקטע שבו שף משועמם עורך ניסויים במטבח ואז מעז להעביר את התוצאות הרות האסון שלו לתפריט, כי בואו - כנאפה אסאדו!? איך הפך הקינוח החלבי, שכל גאוותו היא בגבינה הנימוחה לה שם מתחת לקדאיף, למנה קרניבורית? מה השלב הבא - גפילטע עם מרמייט (הערת העורך: תעשו גוגל. זה מה שאני עשיתי)? גונדי בנגיעות קרמל (הערת העורך: כחצי פרסי, בגונדי אני כבר מבין)? צ'יפס ברוטב קונדיטון (הערת העורך: חזרה לגוגל)?

לפני שמתחילים לאכול, טעימה מתוך תערוכת הצילומים של תמר...

אז המנה הגיעה ובמבט ראשון היא נראתה כמו כנאפה תמימה לגמרי בהבדל אחד והוא שאת הפיסטוקים המוכרים והאהובים החליפו עתה תועפות זיגוג מחשיד בגווני פונץ' בננה. אני הנחתי שהצהוב הוא חרדל ועדי ניחש שהוורוד הוא אלף האיים אך בסוף הסתבר שטעינו בגדול ושזה בסך הכל טחינה בצבעים. עוד הסתבר שטעינו בגדול גם בהערכה המוטה מראש נגד השעטנז שבצלחת שכן מכלול הכנאפה התגלה כלא רע, ואם נדייק בניואנסים - לא רע! משהו שם במכלול עבד יפה, כנראה בעיקר מפני שהאסאדו היה נפלא ממש ועשה לגמרי את העבודה של הגבינה האבודה. מוסר השכל: אם מערבבים מעוף, כישרון וחומרים ממש מצוינים אז אפשר לחולל נסים, ועוד מוסר השכל: אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

כנאפה תופסת צבע (תמונת אילוסטרציה)

מרוצים מהבחירה המוצלחת הסתערנו שוב על התפריט והפעם הלכנו בבטחה על הרפתקת המלאווח הבשרי, אלא שהסתבר שאין מלאווח וגם שאין את הקינוח שחמדנו - מאפה פטיסייר תפוחים ושוקולד בעל השם המצמרר משהו "האצבעות של פרנקו". בצר לבטננו המקרקרת הזמנו בכל זאת את פלטת המטוגנים שהייתה מצוינת אבל סתמית וגם את שלישיית לחמניות הבאן עם רצועות הסטייק הנקראת "גן עדן של אנטריקוט" שהוכיחה שוב את כישרונו של המטבח בהפקת תוצאות מרהיבות עם בשר, אך הרבה פחות בכל מה שמסביב לו.

אם אין מלוואח, שיאכלו באן.

עדי, מליץ יושר שכמוהו, אוהבן של ישראל, הציע שחסרון המנות הקיימות בתפריט המצומצם ממילא הוא בטח בגלל שתפארתו של המקום היא בקוקטיילים דווקא, ולכן נפנינו מיד לבדוק את המצאי בגזרה זו. כאן, רבותיי, נותנת ברברה בראש עם מבחר מרשים של משקאות מוצלחים ממש כמו "שוק שוק" שעושה כבוד בל יתואר למפגש בין ג'ין לפסיפלורה, ג'אנגל בירד לחובבי חיבורים מתוקים במיוחד בין רום לקמפרי, ואֵלדרפלאואר שאני פחות אהבתי אבל עדי עף על האמארו מונטגרו בטנגו עם וודקה.

בר קוקטיילים או לא בר קוקטיילים?

שורה תחתונה - ברברה הוא אחלה מקום לחובבי קוקטיילים מיוחדים, שלא מפחד להתנסות בהפתעות קולינריות ומחזיק במטבח שף יוצא מן הכלל בתחום הבשר. מקום לשיפור נצפה בכל הקשור לסֵטינג של המקום, החל בהברגה טובה של השולחנות המתנדנדים אל סף התהום, עבור בתפריטים הדביקים הזקוקים נואשות למירוק ולצחצוח וכלה בריענון דחוף של המלצרים, עדיף בלי סיגריה ביד ועם תודעת שירות קצת יותר מפותחת. עם זאת נציין לטובה את הבריסטה המקסימה שהתגברה בשתיקה סטואית על אפס שיתוף הפעולה של המלצר עם הסיגריה ותקתקה לבדה את כל המנות והמשקאות וניגוב השולחנות ואפילו הצליחה לחייך. שאפו!

לדף הפייסבוק של ברברה

חלבEat

מסעדה חלבית חדשה קמה לה בשוק מחנה יהודה, חלבEat שמה. ביקשנו לבדוק מה מסתיר מאחוריו משחק המילים משנות ה-80. לשם כך, הזמנו במיוחד את מתן קולרמן, דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטה העברית, ממייסדי פאב המפלצת בקריית יובל ומנהלו הראשון.

לפני כשבוע מייל מסתורי נחת בתיבת המייל שלי, קיבלתי הזמנה להשתתף בתכנית המצטיינים של המכללה למדינאות, תכנית הדגל של המחנה הלאומי בישראל. כשמאלן אטטיסט, אוהד הפועל, ארגוני עובדים וקואופרטיבים, רציתי לברר בעקבות מה זכיתי להזמנה המסתורית ועניתי במייל מופתע לעדי, צייד הכשרונות של התוכנית. מהון להון ולאחר מספר התכתבויות קיבלתי הזמנה לביקורת משותפת במסעדת חלבeat בשוק.

סלפי שהוא גם קצת טיזר וקצת ספוילר למה צפוי לכם בהמשך הקריאה...

נפגשנו במסעדה בצהרי יום שלישי שקדם לביקורו ההיסטורי של הנשיא ביידן בעירנו הקדושה. למרות שאני רואה את עצמי כירושלמי ותיק, עשיתי טעות של תל-אביבים וחיכיתי באוטובוס עד התחנה האחרונה של השוק באגריפס וכך נאלצתי במשך 10 דקות לעמוד עם האוטובוס כמעט לא תזוזה.

המסעדה ממוקמת במרכזו של השוק ומגישה מספר מנות חלביות שמטעימות (הערת העורך: הטעות הנפלאה במקור, לא העזתי לגעת...) לארוחת בוקר או צהריים. התיישבנו בחלקה הפנימי של המסעדה וכך התנתקנו קצת מאווירת השוק. למרות המיקום במרכז השוק, ישיבה בחללה הפנימי של המסעדה מספקת שקט מסוים ומאפשרת לאכול בנחת בתוך השוק ההומה. את הארוחה ליווינו בשתי כוסות יין לבן.

יצאנו לדרך!

התחלנו את הארוחה עם הסלט הבית של המקום - "סלט השזיף 9". בסלט כיכבו לביבות בטטה וכדורי לַבַּנֶה, לצד הרבה חסה, קרוטונים וחמוציות. הסלט היה מופלא - הלביבות עם גבינת הלַבַּנֶה היו מעולות, והחסה הטרייה סיפקה מעטפת של רעננות.

המנה הבאה שהוגשה הייתה פסטה אליו אוליו. הפסטה הגיעה בכמות גדולה, עם מספר חתיכות פלפל חריף ופרמזן בצד. לאחר הציפייה הגבוהה שנבנתה עם הסלט, הפסטה אכזבה במקצת. הפסטה הרגישה סטנדרטית והטעמים היו יחסית פשוטים כשהטעם הדומיננטי היה של הפלפל החריף.

לשמחתנו האורח והעורך לא היו שותפים לדעה לגבי הפסטה. יותר פסטה לעדי!

המנה הבאה שהגיעה הייתה ביצה בטורטייה. המרכיבים המרכזיים במנה היו חביתה וקוביות עגבנייה מטוגנות ולכן בעצם מדובר בגרסת הבית לשקשוקה, לצד המנה הוגשו סלט חסה עם עגבניות שרי, טחינה וגבינת ציזיקי. מדובר במנה שהיא קודם כל פלא הנדסי, טורטייה דקיקה שמחזיקה שקשוקה וניתן לאכול אותה מבלי להתלכלך ולטפטף. המנה הייתה גדולה וטעימה יחסית, אם כי לא מיוחדת כמו הסלט שהוגש בפתיחה.

הקינוח הנבחר (והיחיד!)

לקינוח חלקנו מלבי שהגיע עם מי ורדים והרבה פיסטוק מגורד. המלבי היה טעים, לא הרגיש תעשייתי והיה בקצה הגבוה של הסקאלה. החוויה במסעדה בכללותה הייתה מוצלחת, השירות היה מהיר מאוד, כל המנות היו נדיבות והסלט היה יוצא דופן. שאר המנות היו נחמדות, אך לא ראויות לציון. המסעדה היא בהחלט אפשרות טובה לארוחת צהרים במידה והגעתם למרכז העיר.

לדף הפייסבוק של חלבeat