יום שבת, 17 באוגוסט 2019

הדיר

צפירה שטרן היא כוריאוגרפית ומורה למחול שהחיים גלגלו אותה להיות ירושלמית שמאלנית-פמיניסטית. אז בקטע אקטיביסטי חתרני שכזה, ובעיקר בשביל הכיף בחרנו לבקר בבית המרזח הראשון בירושלים, הלא הוא הדיר של בית הנסן מבית היוצר של משק עפאים לחקלאות בת-קיימא.


ים - יבשה - י-ם

אם הייתי מספרת למישהו מחוץ לירושלים שאני יוצאת לארוחת ערב בדיר, היו חושבים שזה נשמע רע מאוד. אבל אנחנו הירושלמים יודעים מה טוב לנו. לא, לא דיר עזים - אלא הדיר בהנסן, שזה ה-מקום היום בסצנה של הירושלמים. אפשר להיתקל פה במגוון אנושי רחב, בעיקר פלורליסטים מכל הקשת - ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים, להט"ב, אמנים…. המשותף לכולם זה שרוצים לחיות פה בכיף, בכבוד ובשלום אחד עם השני/ה. אז למה לא לעשות את זה בדיר? (ערבים לא ראיתי מבלים פה… אבל לא ניכנס לזה היום).

איזה כיף זה בית מרזח!

הדיר ממוקם בחצר של בית הנסן, שהיה פעם בית חולים נוצרי למצורעים. משהו פה עדיין שומר על האווירה הזאת. חצי זרוק, חצי מטופל. ים תיכוני מרושל עם נגיעה אירופאית מוקפדת.

אז הגעתי לדיר, עם כל הגישה השמאלנית שלי לאכול ארוחת ערב עם ידידי המשובח והימני-לאומני עדי ארבל. נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל היה לנו אחלה ערב. השעה כבר הייתה שמונה אך שתינו קוקטייל "ארבע אחר הצהריים", עם טעמים מתוקים של ג'ין, דבש ומי ורדים וגם קוקטייל "הבוסתן" של מרטיני עם שקדים וגנדין.

בין הדברים שניסינו לפתור במהלך הערב: מהי 'צלחת ים' ומהי 'צלחת יבשה'? איפה עובר הגבול ביניהם? האם אפשר להחיל את חוק הלאום (הערת העורך: קוראים לו חוק יסוד מדינת הלאום) בשילוב עם הקמת של מדינה פלסטינית? ואיפה הכי כדאי לצאת לדייטים בעיר?

תייגו פשיסט ואנרכיסטית ואל תגידו להם מי זה מי

התחלנו עם מאפה פריך חצילים עם גבינת עיזים. מעין פיתה דרוזית אפויה עם רכיבים ים תיכוניים טריים. המעדן אפוי בלי יותר מידי תבלינים שמן, מה ששומר על העדינות של הטעמים. המנה מבקשת שנאכל אותה עם הידיים, אבל התביישנו. נאבקנו עם סכין ומזלג מי יאכל את החתיכה האחרונה של המאפה הטעים הזה.

לצד החציל קצת רוסיה, עם 'צלחת ים' של דגים מעושנים. הסלמון המעושן היה משובח, ולצידו מקרל משמח, טונה קשוחה והרינג מרקד שהפגינו דומיננטיות סלבית אופיינית. הטעמים החזקים עשו את העבודה על הגנים הרוסיים הרחוקים שלי. סבתא רבה שלי בטח מסתכלת מלמעלה בנחת שבכל זאת נשאר בי משהו רוסי. עוד לקחנו 'צלחת יבשה' עם סוגים שונים וטעימים של גבינות עיזים טריות ובשלות, כיאה לדיר. הגבינות התמסרו ברכות למזלג והכל השתלב יחד עם חלות ישראליות טריות, אפויות במקום, נמסות בפה.

לקינוח, איך לא, חלקנו מלבי עם רוטב פטל טרי, חמצמץ ואיכותי. לצערנו הטבח ברח לפני שהספקנו להזמין עוד משהו מתפריט הקינוחים... אבל הכל נראה מאוד מבטיח.

מלבי. לא בתמונה: הטבח שברח לפני סוף המשמרת.

בין פלירטוט להתנגדות לכיבוש (הערת העורך: קלטתי מה עשית פה) היה מאוד טעים ומעניין… ממליצה מאוד למי שרוצה ערב ירושלמי נעים וזורם.


לדף הפייסבוק של הדיר

יום שישי, 2 באוגוסט 2019

ג'פניקה - דרך בית לחם

רחלי ריין היא חלק מצוות ההקמה של אתר קרובים, המבקש לסייע לידידים להפוך לזוגות. אחרי סבב ראשון מוצלח של השקת האתר, ולקראת הסבב השני שיחל בט"ו באב, החלטנו שצריך לאכול משהו כדי לחגוג את האירוע. בחרנו במקום שמתאים גם לידידים וגם לזוגות. קבלו את ג'פניקה בדרך בית לחם (אכלנו כמה פעמים בעבר גם בג'פניקה בסינמה סיטי והיה אחלה).

"יש לי הצעה שתוכלי לסרב לה!". באמת, מבחינה שיווקית זה גאוני, הרי כל מה שתעשה מעכשיו זה להוכיח שאתה מסוגל לא לסרב. בעיקר אם מעורב סושי בעניין. והזדמנות לכתוב. ככה מצאתי את עצמי נענית להצעה של עדי, ומצטרפת לצוות הכותבים ההולך ומתארך של 'מאכלי י-ם'.

לא רק סושייה

אז ג'פניקה בדרך בית לחם. קודם כל - מיקום מנצח: שקט, דיסקרטי אם תרצו (מכירים את המושג העממי של נערות ריינס ונערות דיזנגוף? אם לא, גגלו את זה), והכי חשוב - גם בזמנים של פסטיבל רנדומלי בעיר העתיקה, תמיד אפשר להיות בטוח ששם תהיה חניה.

נערת ריינס שבחרה לקחת את הבלוג למקום דיסקרטי. כמה מביך.

באתר האינטרנט של הרשת הם מדברים על שלושת עקרונות מנחים, כשאחד מהם הוא הקפדה על איכות וטריות המזון, וזה בהחלט הורגש וראוי לציון, בעיקר במנות הסושי.

נתחיל ממנות הפתיחה. אחרי אכזבה קלה מכך שהמנה 'לאב גאי' היא פיקנטית, ולא אוכל לכתוב עליה עם איזה קישור שנון לאתר שלנו, הלכנו על המלצת המלצר ובחרנו בסלט עוף ומלפפונים. וכמו שקורה לרוב- המלצרים אכן יודעים איפה נמצאות הפנינים של התפריט. על אף רכיבים כמו חמאת בוטנים וחלב קוקוס, הסלט עצמו קליל, מרענן ועדין מאוד. גם הגודל מפרגן ביחס למנת פתיחה. בחרנו גם בספרינג רול ירקות- שבניגוד למה שהכרנו ממקומות אחרים, היה מטוגן, כך שבעצם היה סוג של אגרול, למי שחובב.

לא 'לאב גאי', לא שנון, אבל בהחלט פנינה חבויה בתפריט

הרול הנבחר היה סושי סלמון גריל. גם בגלל הסלמון (גילוי נאות: לכותבת יש חיבה יתירה לסלמון על כל צורותיו) וגם כי זה היה הרול היחיד בלי אבוקדו (מסר לאומה: זו לא בושה לאהוב סושי ולסלוד מאבוקדו בו זמנית). גם כאן, התוספות בתוך הרול היו נדיבות, האורז רך ולא קשיח (דבר שמאפיין לעתים מסעדת סושי בסופו של יום...) ולא התפרק במהלך הדיפינג (אגב הרס הפאסון של השימוש בצ'ופסטיקס)! נהנינו. בהקשר הזה כדאי לציין את הרשת, שבמנת 'ספינת הסושי' שלה מאפשרת לבחור את הרכב הרולים, כפי שחוויתי בביקור קודם.

כמנת ווק הזמנו את המנילה סלמון (אטריות מוקפצות עם סלמון וירקות), שהיה מצוין. כמויות הסלמון והירקות היו נדיבות, הסלמון בושל היטב (רך ולא יבש), הירקות היו טריים ופריכים, רוטב עדין. כיף.

מבחינת השתייה, בחרנו בשני קוקטיילים. הראשון, Rum flower, שהיה עדין, מרענן וקליל- מתאים גם למי שאינו חובב אלכוהול מושבע. השני היה Soju cocktail. סוג'ו זה אלכוהול שמיוצר ברובו בדרום קוריאה, וכאחת עם פטיש קל לחבר'ה האלה, מן הראוי היה שאטעם את הקוקטייל הזה. ביקשתי אותו עדין מבחינת כמויות הוודקה והסוג'ו, ומה אגיד, אכן קיבלתי אותו כזה. כמעט כמו לשתות באז מתקתק. בכל זאת, זה לא הפריע לי לדמיין את עצמי מכחכחת בגרון, בהתאם למנהג הקוריאני המסורתי, בזמן שתיית הסוג'ו בטעמו המקורי. וידוי: כששתיתי סוג'ו אמיתי (במסעדת סאול האוס הכשרה והחדשה ברובע, לכל המתעניינים...) החזקתי מעמד שלוק וחצי.

הצעת הגשה: תנו ללקוחות שני קוקטיילים ואל תספרו להם מה זה מה

הגענו לחלק האהוב עליי אפילו יותר מסלמון: הקינוח. בחרנו בכדור רושה. השילוב של משהו שכנראה קשור לפררו רושה ואבקת זהב (שזה תכל'ס גימיק, אבל עושה את העבודה) היה נשמע לי שילוב מבטיח. לא התאכזבנו. היה טעים, לא מתוק מדי, והיה נחמד לגלות שיש שכבה קראנצ'ית מלמטה. תמיד רוצים לדעת לכמה אנשים הקינוח מספיק, אז זה המדרג שלי: מספיק בכיף לשלושה סועדים, ארבע בדיאטה או שניים רעבים ;-)

אכלנו כמו ארבעה בדיאטה!

בקיצור, אם אתם מחפשים ליהנות ממה שיש ליפן להציע, באווירה רגועה ובמיקום מרכזי- קפצו לבקר. הנאה מובטחת.       

לאתר המסעדה