תמול שלשום

בעיה. בלוג מסעדות ירושלמי שעוד לא ביקר בתמול שלשום, אולי המסעדה הכי ירושלמית שיש. אז החלטנו לפתור את הבעיה בסטייל, ולהביא איתנו את הסופר-סופרת והמשהו-משוררת, גילית חומסקי, אשר שוהה בעיר במסגרת כתיבת ספרה הבא עלינו לטובה. 

(לפני שמתחילים, המלצת העורך: שימו את השיר הזה שיתנגן ברקע. הוא גם השיר שהתנגן ברקע בזמן שהכותבת גילתה את עצמה כמבקרת מסעדות)

**

המסעדה הזו מוכרת לי.

גם האיש מולי מוכר לי באופן חשוד.

במילים אחרות, ברוכה הבאה לתמול שלשום.

פתחי דברים

ב-1994, השמועה על מסעדה חדשה שהיא גם חנות ספרים הגיעה עד ערי המרכז (ככל הנראה באמצעות משואות על ההרים). הייתי נערה, ודברים עוד היו עצמם ולא קלישאות. ותמול שלשום היתה השילוב המושלם של ירושלים וספרים ואוכל וגשם. הגעתי לכאן במיוחד, בשני אוטובוסים. התכרבלתי על ספה, עם "גדילי עלים" של פטריק ויט (הסתר פנים דאלוהי הבחירות האקראיות), ושתיתי שתייה מיוחדת ומופלאה שמעולם לא שתיתי כמוה קודם לכן. היום היא ידועה בכינויה "שוקו מקופלת".

פה ישבנו

עשרים שנה אחרי אותו השוקו, הנה אנחנו. קצת משונה לכתוב ביקורת על מסעדה שנולדה לפני המלצרים. אבל אני אוכלת ספרים והוא אוכל הכל, אז אולי זה בכל זאת הגיוני.

עיר ומלואה

חזרה למקום שצרב זיכרונות נעימים היא תמיד קצת מפחידה. אבל כבר בכניסה מתברר שזה עדיין עובד. הבניין העתיק מרגש כמו שקיעה בפעם האלף. הספרים חברים כאילו אין קינדל בעולם. הזוג בשולחן ליד, חצאית וכיפה וצעיף, עדיין מנהל את אותה שיחה נצחית, בתולית ומתוקה.

פחות מתוק: רבע שעה לתוך האירוע מתברר, שהאיש מולי שכח פרט חשוב שקשור אלי. אני האישה שזוכרת איזה שוקו היא שתתה לפני עשרים שנה, למען השם. גם את נטיותיו הקורניבוריות זוכרת. אני מזמינה בשמו תבשיל בסגנון נמסיס. צמחוני. עם בורגול. לעצמי אני מבקשת יין חם. לפני שנים שתיתי אותו כאן בפעם הראשונה, ומאז אני מחפשת אותו בכל מקום. שנים של שלטון הסיידר-חם-עם-קינמון הפכו אותו לנדיר. אבל כאן, כאמור, הזמן עומד.

(דבר החנפן: לא יגישו לך אלכוהול כי את לא נראית בגירה! דבר השופטת: לא עבד. הבורגול נשאר).

אני מרגישה בבית. קראתי כאן וכתבתי כאן. בא לי לקרוא ספר. אני שולפת בנחת עמוסוז קדמוני ומיד נקראת חזרה לדגל. אלהים אדירים, שכחתי כמה האיש הזה מורעב תמידית. ובכן, אוכל.

אלו ואלו

לזכות המנות הראשונות חייבים לומר: אין שם שום דבר שמזכיר את שממון התלבושת האחידה של התפריטים. חציל בטחינה, פוקאצ'ה ואחיהם הרוחניים לא גרים כאן. מי שכן נוכחת היא קציפת גבינת גורגונזולה, שהזמנתי בהחלט. אני אוכלת מילים, וקציפה זו מילה נהדרת. גורגונזולה, לעומתה, מסתורית ומפתה. אוכל צריך להיות בעל שם נימוח. גם הצורה חשובה, רצוי שיהיה עגול ואדום. אין הרבה כאלה, למרבה הצער. בעיקר ענבים ואוכמניות. הבחירה הפונטית מתגלה כמוצדקת -  זה טעים.

בצד השני של השולחן נטעמים גלילי לחוח עם קציפת עגבניות וגבינת פלפלים. בהתחלה אני נגד – המילה "לחוח" נשמעת לי לא חוקית. רגע לתוך הטעימה אני מגלה הפכפכות מרשימה, בעיקר לנוכח גבינת הפלפלים הנהדרת (והאדומה!). אני חושבת מחשבות מגונות על עציץ הפלפלים שהשארתי במרפסת, בביתי במרכז. שרשמית אני עדיין גרה בו. כלומר יש שמועה שאני לא באמת גרה כאן במסעדה. זה מתעתע, אני אוכלת לאט. מדי פעם אני מציצה בחשש באיש מולי, אבל הוא נראה די רגוע. משהו הוא בכל זאת זוכר. הבורגול נשאר. הזוג לידינו, חצאית וכיפה וצעיף, מזמין קינוח. וחשבון. ומשכנתא. ופורש לפנסיה ועובר לגור בגליל. אני בשלה למנה עיקרית.

בדמי ימיה

למנה עיקרית אנחנו אוכלים פחמימה מנחמת.

פתוח סוגריים: אוכל הוא כליא ברק של קלישאות, ומכולן אני מתעבת את קלישאת הפחמימה המנחמת. חיבקה אתכם פעם פסטה בצוק העתים? מקרוני הגיע והבטיח שיהיה בסדר? אותו סרוטונין נכסף מצוי גם בביצים, למשל. אבל אף אחד לא מתפייט על חביתה מנחמת. "מנחם" באוכל פירושו בצק שמנוני. למה בעצם? סגור סוגריים פתח תפריט.

מתוך אלבום "דברים שלא אכלנו אבל הופיעו בגלריית התמונות באתר המסעדה"

רק שהגשם. והלילה. והיין החם ואיכשהו בכל זאת. בקיצור אין דרך אחרת לנסח את זה, הזמנתי קרפעלך. והם היו חמימים ומתוקים ומצוינים. והרגשתי , נו - אם יש חדי קרן, יתכבדו ויבואו. אני יושבת בתמול שלשום בערב גשום ומנוחמת על ידי פחמימה. ועד לפני רגע אפילו לא הרגשתי זקוקה לאיזו נחמה.

בינתיים, מולי, נקמת הבורגול כושלת. האיש הזה אוכל תבשיל צמחוני של גרעיני חומוס, ירקות כתומים ותפוחי אדמה על בסיס חלב קוקוס וקינמון ובורגול, ומגרגר בהנאה.

עד הנה

עוגת גבינה קפוצ'ינו אפויה מוגשת, בהתראה מוקדמת, עם רוטב מנגו במקום הקלואה הרשמית. העוגה הלבנה ועליה הנהר החלמוני מזכירים תקופות אחרות. ארוחת צהרים, למשל. עם ביצת עין. המערכת נכנסת לסחרור. טעימה ראשונה והכל חוזר למקומו. זו אכן עוגת גבינה, אפויה ומצוינת. אני אוהבת עוגות גבינה.

בעצם, יהיה יותר מדויק פשוט להגיד שאני אוהבת.

עשרים שנה זה הרבה זמן. שום דבר לא כמו שהיה. העיר והספרים והתפריט והאיש, בטח שלא אני. לשוקו מקופלת קוראים היום שוקו-צוללת, וצף בתוכו מרשמלו ורוד. אבל אני עדיין אוהבת את כל אלה. אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את המקומות שקראתי להם בית. וכשאת בבית, ויש לך יין חם ויורד גשם, למי אכפת שאת קלישאה.

לאתר המסעדה.