יום ראשון, 28 בינואר 2018

Harvey's Smokehouse

היסטוריה בבלוג: מבקר שהוא חבר מועצת העיר! קבלו את אלעד מלכא, שבשאר זמנו הוא גם מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת והאיש שבזכותו נראה בקרוב מוניות שירות ברחובות ירושלים. כפרס על הישגו האחרון, החליטה מועצת הבלוג לארח את אלעד בדבר הקולינרי הבא שיש לירושלים להציג: הארוויס, מעשנת הבשרים הראשונה בירושלים.

"על האש טוב - ברכתו בורא נפשות". המשפט הזה ליווה אותי בכל ערב על האש עם חברים או משפחה. מעטות המסעדות בהן ניתן להגשים את המוטו הזה באכילת בשרים ללא הזדקקות לבצקים מיותרים. ואז הגיעה ההצעה מעדי לבוא ל- Harvey's Smokehouse (ברשותכם, ולטובת הקיצור, אנחנו נעברת להארוויס).

שלב ראשון בביקורת מסעדה חדשה: פותחים חזית (צילום: Andrew Malakhovskyy)
קירות מעוטרים בציורי גרפיטי של האמן סלומון סוזה (הידוע בשמו "סלומון" - ההוא מהשוק) משולבים בקירות האבן של מבנה ירושלמי עתיק, תאורה עמומה משנדלרים ניו אייג'יים, חלון פונה לרחוב בן שטח הגשום, בירה מהחבית בשבילי ומגוון יינות לעדי (למה יין לבן עם בשר למה?). בקיצור הבנתם, האווירה מעולה. לא פלא שגילינו שאנחנו מתחרים בטור הזה עם מבקר המסעדות הנודע במגזר שאול יהלום, שישב גם הוא במקום אותה העת.

צוללים לתפריט הראשונות. לפני שנקבל המלצות מהמלצר הוא מבקש לדעת מה נזמין לעיקרית כדי לוודא שהראשונות תואמות את המנה העיקרית. אז על הפלטה שלקחנו לעיקרית נדבר בהמשך, רק נאמר שקיבלנו את אישור המלצר להזמין טאקוס צלעות שעושנו במשך 18 שעות. אודה ולא אבוש, הטאקוס הטובים שאכלתי ever! הבשר עשוי במידה מדויקת, האבוקדו מלווה אותו בלי להשתלט ויחד עם יתר רכיבים נוצרת הרמוניה בפה שגורמת לך לחשוב: למה זה לא הקינוח בעצם? ברור שזה הטעם שהייתי רוצה ללכת איתו הביתה. בפעם הבאה.

לצד הטאקוס לקחנו "קצוות שרופים". הסיבה המרכזית לבחירה הייתה המילה "מקורמלות" שהגיעה אחרי המילים "קוביות חזה בקר". אם כבר להתארח בבלוג ביקורת מסעדות, אז לזרום עם מילים פלצניות. לא התאכזבנו. עשוי במידה מעולה עם מעט חריפות מלמעלה. צ'יפס הבטטה שהגיע עם המנה לא היה להיט אבל היי – זה באמת שולי ליד הבשר הזה.

התפריט. מבט על. (צילום: Andrew Malakhovskyy)
עוברים לעיקרית. "מה תרצו בפלטה?". קצת מהכל. הארווי הודיע: "פלטת בשרים מגיעה או עם חצי עוף או בלי עוף כלל". במקומות אחרים יש רבע עוף, אבל פה אין דבר כזה חצי דרך. ובכן, אם השף-בעלים נכנס לי לצלחת כדאי מאוד שהוא יצדיק את זה. ויתרנו על העוף והלכנו על חבילה בשרית להפליא: הבריסקט שעושן 14 שעות בעץ אלון היה רך כחמאה, האסאדו שעושן בעץ דובדבן במשך 12 שעות גרם לאסאדו שהכנתי בשבת להצטער על שהגיע למטבח הלא נכון וצלעות הבשר המפורקות שעושנו 18 שעות בעישון היקורי (יש עץ כזה!) גיוונו את הטעמים בפה. לגבי הצ'וריסוס: תראו. באופן אישי לא הבנתי איך מצא הצ'וריסוס את מקומו בחבורה הנכבדת הזו. אלא שלא דומה צ'וריסוס ששהה שעה בעץ מייפל ומסקיט לצ'וריסוס המוכר. בקיצור, תענוג של מנה, החל משלב ההגשה ועד הביס האחרון. עד לרגע זה לא הבנתי למה הזמנו סלט קולסלואו וטבעות בצל ליד, כאילו שהיה להם סיכוי לצד פלטת הבשרים הזו.

על כולם התעלה הבייקון. לא לא, אמנם מדובר על 'מאכלי י-ם' אבל אני עדיין שומר כשרות. בייקון כבש. מימיי לא אכלתי בייקון ואני לא יודע להשוות, אבל זה היה וואו! לא זוכר בכלל שלעסתי את הדבר הזה, הוא פשוט התפוגג לי בפה. בגזרת הרטבים, ברביקיו לצד רוטב חרדל כלשהו וכמובן קצת חריף. אמריקאי להפליא בשביל חובב צ'ימצ'ורי, פסטו ושום שכמותי.

בשעה טובה שלב הקינוחים. לא לפני שקיבלנו הסבר די מפעים ממנהל המקום, ערן. ערן ניהל את מסעדת גבריאל שהייתה במקום. יום אחד, עודו מנהל וממלצר בו זמנית נשאל על ידי לקוח אם הוא מעוניין בשינוי כיוון והסביר שלא, הוא מאוד אוהב את מה שהוא עושה. לא עוברת חצי שעה ואותו לקוח מציב כתנאי לרכישת המקום את המשך העסקתו של ערן כמנהל. עבר עוד קצת זמן עד שהארווי, הבעלים והשף מימש את חלומו והפך את מסעדת השף למעשנת בשרים. לאור הפרטים החדשים על הבעלים האמריקאי חובב הבשר, הכנתי את עצמי לקינוחים אמריקאיים ובלבי החלטתי למחול מראש למקום על קינוחיו לאור רמת הבשרים שהפגין.

ציורי הקיר מזכירים לכם את השוק? (צילום: Andrew Malakhovskyy)
המשכנו בקו: מנה אחת קלאסית ומנה אחת יצירתית. סופלה שוקולד מ-77% חומרי קקאו איכותיים שגורמים לך להיות בטוח לרגע שעברת למסעדה חלבית. שכבה דקה קשיחה והיתר צמיגי להפליא. הללויה! פרפה חלווה כדי לשבור את השטאנץ. מסתבר שגם המנה הזו מוכנת במקום, לא לפני שהופכים את החלווה לנוזלת מקפיאים אותה ומוסיפים שברי פיסטוק ושערות חלווה מלמעלה. בקיצור, גם מלך החלווה יתגאה במוצר של האמריקאי הזה. כדי לסגור את חווית הקינוח הישראלית שלי קיבלתי גם כוס קפה שחור (לא אספרסו חלילה) בדיוק במינון הנכון – של הצבא.

לסיכום – חווית בשר עילאית לכל קרניבור (מרמת מתחיל ומעלה). שילוב של מטבח אמריקאי עם התאמות אלינו – הישראלים וכל זה בתוך אווירה ותפאורה ירושלמית. כבר אמרתי למה אני אוהב את העיר הזו?


לדף הפייסבוק של הארוויס

יום שלישי, 16 בינואר 2018

JLM סושי מקומי

עינת גומל היא למעשה המנהלת האמנותית של ירושלים. כמעט כל פסטיבל עירוני-אמנותי שאתם מכירים (רשימה חלקית: הליכות ג'יין, אינדיסיטי, הפרונט סטייג', סיפור רחוב, ניילון, הליכת על הספקטרום) עבר דרכה. ועכשיו, שנייה לפני שעינת צוללת לשאון חורף (כל יום שני לאורך פברואר) זה נראה כמו זמן מעולה לבדוק את המיזם הקולינרי החדש מבית מסעדת 1868.  

כבר כמה חודשים שפתוחה בעיר מסעדה חדשה שעוד לא ביקרתי בה – JLM סושי מקומי. מסעדת שף יפנית כשרה. וזה שעוד לא ביקרתי בה - גורם לי להיות לא רגועה. אז הצעתי לעדי שנעשה את ביקור קולינרי משותף, ולשמחתי - עדי זרם איתי על ההצעה בקלות.

בזמן שעינת התלבטה אם לשבת בחוץ, למטה או למעלה, עורך הבלוג השתעשע עם התפריט
אני חייבת להודות שהחך שלי לא בררן דווקא לקולינריה גבוהה או דווקא לאוכל יפני. גם אני חובבת מושבעת של קערת הדגים של הסושייה בטרומפלדור שגורמת לחלקינו להיזכר בפרק של הסופ נאצי של סיינפלד. אבל כחובבת של אוכל טעים, אני תמיד שמחה להכיר מקומות נוספים בעיר.

העיצוב של המקום מוקפד, נקי ומדוד. למעלה שולחנות נמוכים לרביצה (בטוח יש לזה מילה יותר מדויקת ביפנית, לא נראה לי שהיפנים רובצים) ולמטה שולחנות קטנים, צרים וגבוהים. מה שגרם לי להעריך את העובדה שלאורך כל הארוחה שום דבר קריטי לא צנח מהשולחן. הלוגו ההייטקיסטי והשם הדי גנרי הזכירו לי לוגו של האפליקציה שבנינו לחיי הלילה של ירושלים, אבל אולי זה כי גם לחיי הלילה וגם לאוכל יפני יש מאפיין מרכזי משותף של מינימליזם.

להלן: פוד פורן
התחלנו את הערב עם קוקטיילים יפנים שהגיעו מבר הזוטא הסמוך בשני בקבוקוני שיקויים ירוקים חמצמצים, המשכנו בלחמניות מאודות סלומון מיסו שהיו מעולות וגם בעלות מרקם מגניב במיוחד וברול מאקי שמבוסס על דג ומה שבא לשף לשים. המלצרית טענה שמאקי (שזה זה עם האצה בחוץ) ואינסייד אאוט הם בעצם בדיוק באותו הגודל. אבל בתכלס המאקי היה טעימה שעשתה חשק לאינסייד אאוט אז הזמנו גם אותו. וזה כבר היה בלי שום ספק אחד הרולים הכי טעימים שאכלתי.

אחד הטעימים!
חמישי בערב, המקום מתחיל להתמלא. מסביב תמהיל שפות אופייני לירושלים והמנות ממשיכות לזרום אל השולחן. גיוזה שפונדרה ושזיפים מיובשים, סלט איטריות סובה וקריספי טרטר מעולה שהוגש עם מנגו ועל פריכיות שמזכירות את החטיף "דובונים". מלא טעמים חדשים ושילובים מעניינים והכל אסתטי ויפה ומצטלם נהדר ולא הייתה בררה אז עשיתי קצת פוד פורן.

ועוד קצת פוד פורן
אני ועדי דיברנו מלא על חו"ל ועל יעדים אופציונליים למסע הבא, אחרי שבפעם הקודמת, ביקרנו יחד בסלוניקי עם משלחת של הישיבה החילונית ו-ROI. תוך כדי שיחות המסע הגיעו הקינוחים, שמזל, ממש בנס נשאר להם עוד מקום: קרם ברולה קוקוס במראה צנוע אבל טעים במפתיע ועוגת מאצ'ה קציפת קוקוס מרנג ותותים במראה ראוותני ומסובב מבטים.

טעים לא פחות מאיך שזה נראה!
צמוד ל-JLM נמצאת מסעדת 1868 ובר הקוקטיילים שלה זוטא שאיכשהו בשניהם מעולם לא ישבתי. המרפסת שלהם פונה לנקודת מפגש מרתקת שאותה הם חולקים עם המפעל ועם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה והחצר היפהפייה שלה, שאם עוד לא ביקרתם באחד מהם – ממליצה לכם בחום - שבו לסושי ותקפצו גם לביקור אצל השכנים. הם אלו ששמים את ה"מקומי" בסושי של JLM.


לאתר של המקום

יום רביעי, 3 בינואר 2018

BBB

אלחנן מילר הוא מומחה לענייני מזרח תיכון, שזוכה לכתוב במבחר בימות מכובדות מאד בארץ ובעולם (כולל הניו-יורק טיימס), ובין יתר עיסוקיו הוא מקים עכשיו מיזם מושקע לסרטוני הסברה על הדת היהודית - בערבית. הסרטון הראשון במיזם עוסק בכשרות, שזו סיבה מעולה לקחת את אלחנן לבדוק את ה-BBB הירושלמי הכשר הראשון (כמעט) בעולם, ולהעשיר את הרזומה שלו בבימת כתיבה מכובדת נוספת. אה כן, היה ממש טעים! 

בשנים האחרונות תפס ההמבורגר מקום של כבוד ברשימת הג'אנק פוד האהוב על ישראלים, לצד הפלאפל והשווארמה. עם השנים נפתחו בירושלים מסעדות שנותנות כבוד למאכל האמריקאי ומשדרגות את חוויית האכילה הרבה מעבר למקדונלדס או בורגר ראנץ'.

לא שמישהו מנסה לפתוח לכם את העיניים
הסניף החדש של רשת BBB ברחוב הלל 35 הוא בהחלט בשורה טובה לחובבי הז'אנר. ראשית, לצד הסניף בקריית גת, הסניף הירושלמי הוא היחיד מבין 25 סניפי הרשת שכשר (ועוד למהדרין!). שנית, תקרת הנחושת הדקורטיבית – שריד ממסעדת הקונספט רובע 5 ששכן בבניין קודם – נותנת תחושה של בית קפה וינאי, לא של דיינר אמריקאי על אם הדרך. ועדיין לא דיברנו על אזור המשחקים לילדים בקומה השנייה. חלל המסעדה עצום ומאפשר תחושת מרחב והעיצוב צעיר ומודרני, אבל שיחה שקטה קצת קשה לנהל במקום בשעות הערב העמוסות.

אז בואו ניגש לאוכל. התפריט הענקי (פיזית!) של BBB מקשה עליך לבחור. כמנות פתיחה לקחנו את הבורגוס רינגס: טבעות בצל בבלילה פריכה שמגיעות עם רוטב איולי צ'יפוטלה, וכנפי BBB בציפוי פריך שבאות עם רוטב צ'ילי מתוק ושומשום. שתי המנות הקראנצ'יות היו טעימות מאוד, גדולות ומשביעות, ופתחו יפה את התיאבון לקראת המנה העיקרית, שהגיעה במהירות בעודנו מלקקים את השפתיים מהרטבים.

מבט על
ההמבורגר עם התוספות המתוקות לא תפס עדיין חזק בארץ, אבל אני אוהב אותו, אז הלכתי על המבורגר קצבים, שמוגדר בתפריט "המבורגר מנתחי בקר מובחרים" ועליו כמות נדיבה (לטעמי נדיבה מדי, אבל תמיד אפשר להוריד) של ריבת בצל ביין אדום, וחתיכת פסטרמה מעושנת. עדי לקח את הג'מייקה בורגר ועליו אננס עם צ'ילי מתוק. התפריט מבטיח בשר איכותי ומידת עשייה סטנדרטית של מדיום וול (MW) – מבטיח ומקיים. הלחמניות טריות והבקר עסיסי וורדרד מעט בדיוק במרכז הקציצה. מה עוד אפשר לבקש? את מנת הצ'יפס הענקית (והמצוינת) והקולסלאו שמגיעים עם ההמבורגר בקושי הצלחתי לסיים, למרות שבאתי על בטן ממש ריקה.

היידה BBB
מחירי ההמבורגרים הרגילים נעים סביב ה-60 ש"ח והמיוחדים באזור ה-70. התפריט מציע אפשרויות לא רעות לחובבי הבריאות/שומרי המשקל: שלושה מיני סלטים מפתים כמנות פתיחה (עגבניות וטחינה, סלט יוליוס, סלט פרגית אסייתי) או שני סוגי המבורגרים המוגשים על לחמנייה כפרית בתוספת שעועית ירוקה (מרקט בורגר וגרין בורגר). ישנו גם מבחר מפתיע של מנות עיקריות, שלפי מיטב המסורת הישראלית חולש על כל מטבחי העולם: משניצל קלאסי (אוסטריה) לחזה עוף בטריאקי (יפן); מטורטייה עוף ופרגית צ'יפוטלה (מקסיקו) לסטייק אנטריקוט מעושן (ארה"ב). רוב העיקריות מתומחרות ב-62 ש"ח.

בקיצור, אם ארוחת שחיתות היא הכיוון, BBB החדש בירושלים בהחלט יכול להתאים.


לאתר סניף BBB ירושלים
לדף הפייסבוק של BBB ירושלים