יום שלישי, 30 באוגוסט 2016

הבוטקה בקטמונים

לפני כשנה עשיתי את ההשקעה החברתית של החיים שלי, כשרכשתי כרטיסייה מפנקת במסגרת קמפיין גיוס ההמונים של הבוטקה בקטמונים. כדי לוודא שאכן עשיתי עסקה טובה, הבאנו את דפנה שקדי, מנהלת המוזיאון במרכז מורשת מנחם בגין, שהבין משהו בעניינים חברתיים, כדי שתבדוק האם כצעקתה.

לאחר 16 ימי אולימפיאדה בהם ביליתי את רוב זמני בצפייה מסביב לשעון בשידורים חיים והרגשתי שחיי סובבים בעיקר סביב איפון, ווזארי או צוקהרה בגוף ישר, הציע עדי לציין את סיום המשחקים בארוחה טובה באווירה ירושלמית. מסתבר שכנראה אכן פספסתי דבר או שניים בתקופה האחרונה כיוון שהגענו למקום חדש (בשבילי....) - הבוטקה בקטמונים.

אי אפשר להתחיל בלי להכיר את סיפור המקום. הבוטקה בקטמונים הינו בית קפה קהילתי המנציח את זכרו של מושיקו דוינו ז"ל, בן השכונה, שנהרג במבצע צוק איתן. הוריו של מושיקו, רוחמה וניסים, בחרו להנציח את זכרו על ידי הקמת מקום קהילתי שיהווה מקום חי ותוסס וישמר את רוחו של בנם. הבוטקה הוקם כמיזם של קבוצת צעירים תושבי השכונה במטרה להוות זירת מפגש ופעילות שכונתית ולקדם ערכים של קהילתיות, יצירה ויוזמה מקומית. כל רווחי הבוטקה מושקעים לצורך פעילויות התוכן המתקיימות בו: הרצאות בנושאים אקטואליים, סדנאות הורים, פעילויות לילדים ועוד.

מריחים את האווירה?
כבר כשמגיעים למקום, קשה לפספס את האווירה המיוחדת: שילוב של בית קפה שכונתי, קהל מקומי מכל הסוגים והסגנונות ואוכל טעים בפשטותו. אמנם הגענו בערב, אבל אני יכולה רק לנחש שבמקום מתחלפת האווירה לפי שעות היממה ובכל שעה המקום מקבל נופך אחר: סטודנטים ואנשים עובדים המחפשים מקום שקט במהלך היום לשבת ולכתוב (ולפעמים אף לקבל קצת מוזה...), הורים לילדים שמנצלים את אחר הצהריים ואת העובדה שהמקום נמצא למרגלות גן משחקים (אין טוב מלהשקיף על הילדים משחקים עם כוס קפה טובה ביד), ובערב- קבוצות חברים, זוגות, ותושבי השכונה שיוצאים לבלות ואף (ספוילר קטן להמשך...) ליהנות מהרצאה/ערב שירה או אירוע תרבות אחר.

אחרי שהתוודעתי לרקע המרגש והמיוחד על המקום כל מה שנשאר זה... לאכול. המקום מציע מגוון כריכים מיוחדים – עדשים מרגשים (ציטוט מדויק!), סלמון, טוסטים, אבוקדו ועוד. חובבי הז'אנר יוכלו להתענג על סלטים שונים בכל מיני שילובים מעניינים (כולל פסטה!).

יודע דבר או שניים בענייני אוכל אמר לי שלא כדאי לפספס את מנת הבית- ראפ הבוטקה. טורטייה עם מילוי אנטיפסטי, גבינת עיזים ופסטו- שילוב מנצח מבחינתי! איתו הזמנו כריך בטטה פטריות, עלי בייבי וממרח זיתים. שתי המנות מגיעות עם זיתים, ירקות ומטבל טחינה בצד. שני הכריכים היו מעולים, מפנקים, טריים, רעננים ומיוחדים. מסתבר שאפילו כריכים יכולים להפתיע!
כריך עדשים. לא הספקנו להגיע לזה...
הבעיה העיקרית הייתה שאחרי השלב הזה לא הצלחתי לעמוד בהמשך התכנית ודילגתי על מנה נוספת של סלט או פסטה מהמגוון המוצע והחלטנו לעבור לשלב הקינוחים. בדרך לקינוחים עשינו עצירה קטנה ומרעננת בתחום השייקים – שייק תפוח אגס נענע על בסיס תפוזים, ושייק תמר מנגו אפרסק על חלב. שני השייקים עשו את העבודה לקראת המשך הערב.

מכיוון שבסופו של דבר ידוע הוא כי הכול סובב סביב קפה ורצוי לסיים בו כל ארוחה טובה, לא ויתרנו על הטקס- קפה טוב בכוס זכוכית (ולסקרנים מה פשר ההתעקשות על כוס זכוכית, זה כבר מצריך הסבר מנומק בפוסט אחר) כשלצדו עוגת שמרים ועוגת תפוחים מענגות. לקינוח הקינוח הוספנו כדורי שוקולד ותמרים מעולים המוכנים במקום.

כפי שכבר הבנו, זה לא אותו דבר בלי פודיום. אז את מדליית הזהב הייתי נותנת לאווירה: מקום ירושלמי אמיתי, המגלם בתוכו את כל מה שיפה בירושלים – קהילתיות, תרבות, שילוב של אוויר ואווירה. את מדליית הכסף (בהפרש של נקודות...) הייתי מעניקה לאוכל – הכול עשוי בטעם טוב, טרי, אסתטי וטעים (ואם כבר מדברים על כסף, אז גם לא יקר). איך אפשר אצלנו בלי מדליית הארד? כמובן למארח שהכיר לי את המקום, ממש פינת חמד באמצע השכונה.


לדף הפייסבוק של הבוטקה

יום רביעי, 17 באוגוסט 2016

חרוצים

מיכל שילאור היא א' סובלנות בירושלים. מה שאומר שיש לה לא מעט עבודה לעשות פה, אבל היא בהחלט בכיוון, אם לשפוט לפי מה שהיא עושה במרכז הבין-תרבותי לירושלים ובמיזם 0202 שהקימה ומביא ידיעות ממזרח העיר. הנהלת הבלוג ושלל הצוות חשבו שזה יהיה רעיון טוב לקחת אותה לעסק החברתי שנפתח לאחרונה בתלפיות.

חשבתם שהבלוג הזה הוא על אוכל במסעדות ירושלמית? אז הפעם צדקתן רק חלקית. הפעם תגלו, כמו שהפלייר הקטן ליד הסוכרים על השולחן שלנו אמר לנו, שעם כוס קפה, אפשר לשנות את העולם.


יצאתי עם עדי לחרוצים – ביסטרו חברתי, מסעדה שמפעילה עמותת שק"ל, כדי לטעום את האוכל ועל הדרך גם לשמוע קצת יותר על האידאולוגיה, הקהילתיות, והסובלנות אשר מסתתרות מאחורי המנות והטעמים ברח' יד חרוצים שבתלפיות.

נתחיל מזה שאני גרה חמש דקות הליכה מהמסעדה ועוברת אותה ביומיום, אבל הופתעתי לגלות עד כמה היא מעוצבת בצורה מודרנית ומדליקה מבפנים! יש בר סלטים מושקע ומגניב, לוח גיר עם הסבר על דיל העסקיות (כל היום!), חנות שמוכרת את המוצרים שמכינים במסגרות האחרות של שק"ל ובאופן כללי וייב צעיר, חדשני ומלא באופטימיות.


נכנסתי פעורת פה והבטתי סביב. חלק מהעובדים חבשו כיפות וחלק מהעובדות היו עם מטפחות ועם חיג'אב, חלק במכנסיים וחלק בחצאיות, נשים וגברים, ערביות ויהודים, וכמו שהמלצרית אמרה: "חלקנו מיוחדים, וחלקנו מיוחדים בצורות אחרות". כל הרווחים הולכים לעמותת שק"ל, שמשלבת אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה ביחד עם אנשים שאינם בעלי צרכים מיוחדים. המסעדה כשרה למהדרין כך שלא הופתענו שכמה דקות אחרינו, נכנס גם זוג חרדי לאכול ארוחת צהריים – והצטרף למגוון הדתי והעדתי שכבר ישב בשני החללים של המסעדה. כך יצא שלפני שהתיישבנו כבר התאהבתי – הנה מסעדה שמכריחה אותנו לפגוש את המגוון הירושלמי, ומייצרת תשתית של סובלנות בתוכנו מבלי שבכלל נשים לכך לב.

האווירה והאופי שלי ושל עדי הביאו אותנו לשיחה – איך לא? – על פוליטיקה ועל ירושלים. אני חייבת לומר – אולי בזכות האווירה במסעדה – שהשיחה הייתה נעימה, מכבדת, מכילה ומקבלת. זה לא סוד שאני ועדי באים ממקומות שונים ואידאולוגיות שיכולות להתפרש כהפוכות, אבל משהו בגיוון, באוכל, בחברה, בעיצוב המסעדה, אפשר לנו לדבר זה עם זו בהקשבה אמיתית ועם רצון כן שוחח ולא לשכנע. ונחשו מה? אפילו הסכמנו בכמה מובנים! אז הסובלנות ששררה בחלל גם השפיעה על השיחה, הרחיקה אותנו מהאמירות על ירושלים הגזענית והסגורה, והפגישה אותנו עם ירושלים האמיתית: ירושלים שיודעת לראות את האחר, ירושלים שמוכרחה לחיות איתו ביומיום ומצליחה לעשות זאת בלי מכשולים פוליטיים או מחשבות כבדות מדי.

נדבר רגע על האוכל? אז הנה אני מתוודה: אני טבעונית, ובימים אלו גם מתנזרת מגלוטן. אני יודעת שעכשיו אתם תגידו לי את הבדיחה הידועה... "איך יודעים שטבעוני טבעוני? זה הדבר הראשון שהוא אומר!" אז תראו, זה לא הדבר הראשון שאני אומרת, ואם לא הייתי כותבת לכם על מסעדה, לא הייתי אומרת! וחוץ מזה, אם בסבלנות עסקינן, צריך להיות סובלניים גם כלפי טבעוניות וגם כלפי אוכלות-כל... וכך גם התפריט: סובלני כלפי כל האוכלוסיות. כשר למהדרין כאמור, חלבי, ויגן-פרנדלי, עם שתייה חמה, קרה ואלכוהולית (עדי גילה לי שהוא לא שותה שתייה חמה, אז גם אחרות כזו יש לקבל...), ארוחות בוקר, סלטים, פסטות, פיצות, פרי-שייקים וקינוחים.


ובכן, בתור טבעונית-ללא-גלוטן, ניגשתי מיד לחלק של הסלטים – והיו כמה ממש מעניינים. בחרנו שני סלטים: סלט בטטה עם חסה, עגבניות שרי, בצל סגול, סלק, גזר וצ'יפס בטטה ברוטב ויניגרט, וסלט אסייתי עם אטריות שעועית, בצל סגול, מלפפון, פלפלים, גזר, שומשום קלוי ברוטב סויה, בוטנים, בצל ירוק, שמן שומשום ומירין. והנה, סטיות של טבעונים: תנו לי סלק ואהיה שמחה, תנו לי אטריות שעועית ואהיה מאושרת. השילובים היו מעולים והמלצרית ענתה בסבלנות ובחיוך לכל השאלות ששאלתי אותה.


דרך אגב, המסעדה מארחת אירועים פתוחים לציבור. היא מציעה מגוון מהמם של הרצאות, שיחות פתוחות עם אנשי מקצוע ואקדמאיים, סרטים, ערבי שירה – מה שתרצו. והכל, כמובן, בשילוב ובהתאמה לאוכלוסיות השונות הצורכות והעובדות במסעדה. תוכלו להתעדכן על אלו בעמוד הפייסבוק של המקום.

אז למה אתן מחכות? בואו לראות את הירושלמיות המגוונת, בואו לחוות עולם קטן של נגישות, של תרבויות שמתערבבות-לא-מתערבבות, של חרדים וימניות וערבים ונכות ושמאלנים ודתיות ויהודים ובקיצור – כולםן. ועל הדרך, תאכלו איזה משהו.

יום שני, 1 באוגוסט 2016

פפיטוס

אל תתנו למראה 'הרגע-חזרתי-מהודו-אחרי-טיול-של-שנתיים' של תומר נאור לבלבל אתכם. תומר נאור הוא עורך דין. לא סתם עורך דין. עורך דין מהתנועה לאיכות השלטון. ואנחנו, אוהבים איכות ואוהבים שלטון. אז החלטנו שהגיע הזמן להביא מישהו שמבין באיכות שיכתוב לנו כמה משפטים.  

חוויה טובה של אוכל רחוב, יודע כל תרמילאי מוצלח, אף פעם לא מסתיימת רק באוכל. משום שבניגוד לישיבה מסודרת במסעדה, בה המשתנים פחות או יותר קבועים ושומרים על החוקיות שלשמה עוצבו, חווית האכילה ברחוב מזמנת לך בכל פעם מחדש 1001 משתנים שהופכים כל ארוחה לחוויה חדשה בפני עצמה, הרפתקה.

אני מודה - גם בתור טייל מושבע, מהסוג שמצליח להפוך גם סופ"ש בלונדון להרפתקה תרמילאית, לקח לי זמן להיכנס באמת לתוך הסצנה של לאכול ברחוב באמת. הבהרה חשובה לפני שממשיכים: שווקי אוכל מג'ונדרים שעושים נחמד לתמונות וכואב לכיס זה לא זה באמת. אוכל רחוב אמיתי הוא מסוג המקומות שאתה נהנה בעת ובעונה אחת ממה שיש למזדמני הרחוב להציע לך ביחד עם מטבח טוב וזול, והרבה פעמים עם בעל בית חביב שבשבילו הסועדים הם לא פחות חוויה מאשר הוא בשבילם.
מזדמני רחוב. ככה תומר קורא להם. בהמשך תגלו עליהם פרטים נוספים.
היות ויש לי קטע כזה, שבכל פעם שאני מתבקש להציג את עצמי בכמה מילים, איכשהו המילים ירושלמי ותרמילאי ישתרבבו להן פנימה, קיוויתי שההזדמנות המופלאה שנתן לי עדי לכתוב על אוכל בעיר שלי תוכל לחבר את שתי האהבות המשותפות שלי ביחד. ולכן, היה זה רגע קטן של אושר כשנתקלתי לפני שבועיים במודעה של פפיטוס, או כמו שהם מתארים את עצמם "פפיטוס – אוכל רחוב לטיני".

מגיעים לשוק. תרשו לי להיות רומנטי לרגע, שוק מחנה יהודה מסמן בעיני את אחד הניצחונות הגדולים ביותר של הרוח הירושלמית בשנים האחרונות. אפשר לאהוב, ואפשר שלא, אבל אי אפשר להתעלם מהשפע, האור, ההוויי שהמקום מציע. כל מי שגדל בעיר הזאת זוכר איך לפני לא מעט שנים אחרי השקיעה האזור היה הופך להיות אחד המקומות הפחות נעימים בירושלים – ותראו אותו עכשיו.

אם באוכל רחוב עסקינן היום, המקומות המוצלחים באמת שבהם תבקרו, יהיו אלו בהם התרבות צמחה מתוך השטח, ולא באיזו החלטה במשרד ממוזג של כמה פוליטיקאים. שוק מחנה יהודה המתפתח הוא ניצחון הרוח הירושלמית, כל פינה בו שרה את השיר המיוחד של העיר הזאת, טומנת בחובה הרפתקאות מזדמנות לעובר אורח לצד בטוח מוכר וידוע ליודעי הח"ן. ושם, באמצע כל השמחה, בין השוקא לפסטה בסטה, החליט אנדרס, עולה חדש (8 שנים בארץ) לפתוח את המקום שלו.

מה צריך כדי לעשות אדם מאושר? האמת שאין לי מושג, אבל אני מניח שאחת הדרכים היא לתת לו אוכל טעים ופשוט – במובן החיובי של המילה – ואם אפשר, גם שיהיה במחיר שפוי. וזה בדיוק מה שהחבר'ה בפפיטוס עושים. כי באמת, לא צריך יותר מדי. אוכל הרחוב הטוב ביותר שאכלתי בחיי נאכל בדרך כלל בישיבה על המדרכה ליד איזו עגלה ריחנית וצבעונית, ולצידם של פועלים מקומיים שמתענגים על הרגע המיוחד של השקט ועל בליל הטעמים שהוכן במיוחד בשבילם.
וזו התחושה בפפיטוס.

המבחר לא גדול, אבל מדויק. סך הכל 8 כריכים שונים, עם שמות דרום אמריקאיים מחייבים בהחלט (עדי עשה מחקר קטן לגבי מקורו של כל כריך, התשובות אצלו בכספת). 6 מתוכם בשריים, עוד אחד צמחוני וכריך טונה – את כל אלו אפשר לקבל או בג'בטה או בטורטייה שנלחצים בטוסטר אחרי ההכנה. לצד אלו יש נאצ'וס, וגרסת סלט מעניינת עם נקניקיות צ'וריסו חמות חתוכות בפנים, צ'וריסלד קוראים לזה. וזהו. תוספות רטבים בחינם, ומי שרוצה, יוסיף עוד כמה שקלים ויקבל גם מנת בשר כפולה. כדי להרטיב את הגרון המקום מציע בירה במחירים שוברי שוק (כי אנחנו בשוק כאילו...), ויותר מזה אנחנו באמת לא צריכים.
כריך מקומי, הצעת הגשה.
התיישבנו על כיסאות העץ בחוץ, וביקשנו מאנדרס שימליץ לנו על מנה. אנדרס נקט בשיטת חכמת ההמונים שהוכיחה עצמה, והצביע על 3 המנות הפופולריות ביותר – כי "זה מה שהכי הרבה מזמינים" שנשמע נהדר במבטא דרום אמריקאי – והמליץ שהיות ואנחנו שניים, נתחלק חצי חצי בשתי מנות כדי לגוון. המלצה מצוינת.

החלטנו לקחת את ה"צ'וריפן קון טודו" – נקניקיית צ'וריסוס עם כל התוספות (מנה ארגנטינאית מסתבר), עליה אמר אנדרס שהיא אחת הפופולריות, ולידה את מנת ה"לה נגרה" (השחורה) המקסיקנית, של שני נקניקים, ירקות ורטבים, ושעועית שחורה. כדי להרגיש את המקום עד סוף, לקחנו את הארגנטינאית בג'בטה ואת המקסיקנית בטורטייה. לפתיחה הזמנו את הצ'וריסלד, בשביל הבריאות כמובן.

מילה קטנה מהצד, יש לי חיבה קטנה למקומות שלא שואלים אותך מה לשים בסנדוויץ' אלא מניחים בשבילך מה השילוב המנצח. זוהי יופי של דרך לנסות שילובים שלא הייתי חושב עליהם בעצמי, וגם אפשרות לברוח מהמוכר והנדוש. תעשו ניסוי פעם בפלאפל החביב עליכם, כשהמוכר שואל מה תרצו בפנים, תבקשו ממנו שיכין לכם את המנה שהוא מכין לעצמו בדרך כלל. ב-90% מהפעמים תופתעו לטובה.

אנחנו מחכים לאוכל, ובזמן הזה פוזלים לשאר הסועדים, כמובן שבשם החוויה התרמילאית יצא שבשולחן לידנו (כל המקום מכיל כרגע 4 שולחנות בלבד) ישבו 4 תיירים מפולין שמבקרים בארץ, הם היו אחרי האוכל ובהחלט נראו מרוצים. אנחנו התעניינו איך יצא שמכל המקומות הרועשים והמושכים בשוק הם התיישבו דווקא בפינת החמד הנעימה הזאת, והם ניסו להבין את פשר החרדים שמסתובבים בשוק בשעה 23:00 בלילה. אני חושב שהם מעט התאכזבו שאמרתי להם שאלו רק מבקשי נדבות מפוקפקים ולא משהו רוחני יותר.

המנות מגיעות בטפטופים, וכל בחירה מתגלה כמוצלחת כקודמתה. כמי ששומר כשרות בחו"ל (רק בבשר), ההזדמנות לאכול מנות רחוב בשריות מיבשת אחרת קוסמת לי מאוד, ובאמת עירוב הטעמים מתגלה כמדויק וטעים. אין פה בשורה קולינרית מתוחכמת שדורשת סופרלטיבים משתפכים וציוריים, יש פה סנדוויץ' טוב מאוד, עשיר בתוספות, וכמו שאמרתי – פשוט, במובן הכי חיובי של המילה. הסלט הוא בעצם גרסת מה שהייתם מקבלים בסנדוויץ' רק בלי הלחם, ובהחלט עומד יפה כמנה ראשונה.
צ'וריסלד. לפעמים הסלט הוא רק תירוץ.
זוכרים ששום אוכל רחוב לא יהיה מושלם בלי הבעלים שיצטרף בשלב מסוים? אז מסתבר שאנדרס חוגג יומולדת 29, והוא מתיישב לידנו עם שוטים של וויסקי. הוא קונה אותי כשהוא מספר שהוא גר כיום בקריית ה-יובל! אנדרס, שנים אני מסתובב העולם חושב שאני היחידי שיודע להגות נכון את שם השכונה הזאת, איפה היית כל חיי!? אנדרס מספר שהם הקימו את המקום שלשה חברים דרום אמריקאיים ושבקרוב יצטרפו לתפריט גם מאפים דרום אמריקאים מקמח תירס ובמילוי בשר קצוץ. טוב, כנראה נצטרך לחזור לנסות גם אותם.

אני יודע שבדרך כלל בביקורות על אוכל, נהוג גם לספר על מה דיברנו בשולחן. במקום זה אני אספר לכם שעדי ואני לא מסכימים על לא מעט נושאים בחברה הישראלית, ושהשיחה איתו הייתה מרתקת, מחכימה ומעניינת. על דבר אחד שנינו הסכמנו לחלוטין בסוף הערב: הפפיטוס היה בחירה מצוינת. ראו בכך המלצה חוצת מגזרים.

בתאבון!


לדף הפייסבוק של המסעדה