יום שלישי, 22 באפריל 2014

מונטיפיורי

פסח חלף הלך לו, וזו סיבה נהדרת להמלצה על מסעדת חמץ מובהקת. לרגל האירוע, מארח הבלוג את דבורה גינזבורג, יועצת התקשורת של חבר הכנסת זבולון כלפה, האיש, החליפה והסנדלים. היועצת החליטה שהפעם משנים קונספט והולכים על בלוג צילום. זרמתי. כאילו הייתה לי ברירה...

הכל התחיל במסרון החביב שקיבלתי מעדי בשעות אחר הצהריים. "רוצה להתארח הערב בבלוג המסעדות הירושלמיות שלי?" ואחרי שביררתי שמדובר בארוחה חינם, אישרתי מיד. היעד שבחר מיטיבי הפעם היה מסעדת מונטיפיורי במשכנות שאננים, למה דווקא היא? עדי טוען שהמטבח, שהיה פעם חלש, השתפר מאוד בזמן האחרון ושווה לכתוב על זה. זרמתי.

עת הגענו למסעדה, המסתתרת ברחוב הצייר יעקב, ניגשתי קודם כל לדגום את השירותים. התוצאה: א. הם בקומה התחתונה. ב. רמת הניקיון סבירה ומטה. עליתי למעלה בחזרה לגלות שארבל התנהג כג'נטלמן מושלם, לא הזמין דבר ואף עודד אותי להזמין עבורו את המנות שלו בטענה כי הוא: "אוכל הכל".

ואחרי כל ההקדמה הזו, הגיע הזמן להתחיל בסקירה, תיהנו.

לחמניות השום והמטבלים
כמי שמנסה להימנע מגלוטן מטעמי דיאטה, נתתי לעדי לחסל את לחמניות השום שהוגשו כמנת פתיחה. המטבלים שלצידם היו טעימים מאוד, אם כי הוטבעו בשמן זית, מוטיב שאגב חזר על עצמו כמעט בכל המנות. אולי בשל הקירבה לעיר העתיקה, שחומותיה מהוות תפאורה נהדרת.

סלט סלק אגוזים וגבינת רוקפור (לאו דווקא בסדר הזה)
סלט נחמד מאוד, אם כי הסלק הוחבא היטב מתחת לערימת העלים והגבינה שגיררו מעל כמעט ולא הורגשה. האגסים היו מצוינים.

תחתיות ארטישוק ממולאות ערמונים
הגיעו בסך הכל שלוש תחתיות שהוטבעו בכמות רבה מידי של שמנת. המילוי הזכיר מרקם וטעם של קציצות, אך היה מתובל היטב. ועדי מוסיף: "ומה רע שהטביעו את זה בשמנת?"
פילה סלמון תפו"א ושעועית מוקפצת
יחסית, מדובר במנה הכי בריאה שהזמנו שהורכבה מפחמימות, חלבונים וירקות. אממה, היא גם היתה הכי פחות טעימה (עדי: רואה?!) : הדג היה יבש ותפוחי האדמה היו גדולים מידי וקצת נאים. השעועית עם הפטריות הייתה סבבה.

רביולי במילוי חצילים על מצע עגבניות מיובשות
מנה שהוזמנה בשל היותה חריגה בנוף הפסטות, מי שמע על רביולי חצילים?!.  הבאסה: מדובר בחציל קלוי. למי שאוהב (עדי). העגבניות המיובשות היו מצוינות.

זה מה שנשאר
בנקודה הזו עדי הזכיר שעלינו צריכים לגמור הכל מהצלחת כמו פולנים טובים (למרות שאנחנו לא). הוא לא עמד בדיבורו ולא אכל את 19 שיני השום (ספרנו!) שנותרו מצלחת הרביולי.

ואיך אפשר בלי סלפי...
השעה 22:35 והמסעדה התרוקנה. לא שקודם לכן היא הייתה מלאה אבל היה קצת מבאס לגלות שבשעה שאחינו התל אביבים רק מתחילים את הלילה, אצלנו המלצרים מרימים את הכיסאות לשטיפה.

קינוח: טירמיסו
אחרי המנות המושקעות והבאמת משביעות וטעימות, הייתי מצפה ממסעדה חלבית המכבדת את עצמה להשקיע בקינוחים שווים יותר. אלא שכבר בשלב התפריט זה לא היה נראה מבטיח. במנה הזו, שכבת השוקולד העליונה הייתה מרירה ופשוטה מידי והקרם היה משעמם.

קינוח 2: עוגת גבינה
עוגה נחמדה למדי אם כי מעט יבשה. הקוקוס שהוצמד לתחתית העוגה עורר בי חרדה: האם אכלנו כרגע קינוח של פסח???

למרות הכל היה מעולה ובכוונתי לחזור למונטיפיורי בקרוב. הצעה של עדי: אם הדייט שלך מתגלה כ"דיל ברייקר" תזמיני את הרביולי חצילים ותאכלי את המנה עד הסוף, כולל השומים
J


לאתר המסעדה

יום ראשון, 13 באפריל 2014

לארא

לרגל חג החירות, מארח הבלוג את אבישג צחי, לוחמת חירות ישראל ומאופות החלות המקוריות בארצנו.

האם אלוהים יכול לברוא סלע כבד כך שלא יוכל להרים אותו? מדוע צדיק ורע לו? ולמה קוראים ל"לארא" "לארא"? יש שאלות ברומו של עולם, ויש את זו ששאלתי את עצמי - למה אנשים, לא כל שכן כאלו שאוהבים לבשל ולהישאר בבית, הולכים למסעדה? הערב שביליתי ב"לארא" עם עדי ביקש לענות על השאלה הזו.

תנו לי להתחיל באכזבה שלא קשורה לאוכל, ומפה, אני מבטיחה, זה רק ילך וישתפר. השטיח. השטיח הפרסי שמכסה את רצפת המסעדה בתמונות התדמית ומצולם באתר של "לארא" מכל זווית אפשרית. הוא לא היה שם. קצת נעלבתי, לא רק בשל שורשיו הפרסיים של שותפי לארוחה. גם לא נפרס לכבודנו אף שטיח אחר. את ציור הקיר המכוער המקשט את קיר המסעדה הפנימי ופזל אליי לאורך כל הערב לעומת זאת כדאי היה לכסות בשטיח, אחד גדול במיוחד. אבל למה לא לפתוח בשבחה של אכסניה? ב"לארא", יודעים לפנק; עיכוב קטן במנה העיקרית והופ – שתי כוסות קיר רויאל הוגשו אל השולחן. ככר הלחם חוסלה, ובלי לשאול יותר מדי שאלות הוגשה לשולחן נוספת, טובה ממנה, מחוממת ועליה שפריץ של שמן זית. רק נלקחה ההזמנה וכבר הוגש היין. המלצרית, המתוקה להפליא, היטיבה לאזן בין התעניינות אמיתית בהתרשמותנו מהמנות לבין נוכחות עדינה ולא מעיקה.

כיאה לארוחה שנערכה ערב הימים הנוראים של חיות המאכל (פסח דרך יום העצמאות בואכה ל"ג בעומר), הקפדנו להזמין אך ורק מנות שהותקנו על טהרת החי, או מה שפעם היה כזה, ועל הדרך לשחק ים-יבשה.

אז למה קוראים לה לארא?
כך, פתחנו בקציצות דג ולצידן מנה צפון אפריקאית טיפוסית של סרדינים מחותנים, כזו שפעמים רבות רציתי לטעום אך מעולם לא העזתי. אולי לשם כך הגעתי עד הלום? אז שינסתי שיניים ושמתי ביס. הסרדינים היו טריים ובשרניים וזה לא דבר של מה בכך במסעדה הממוקמת בעיר שאין לה חוף ים צמוד. גוף הסרדין היה עסיסי ומלא טעם ועורו המטוגן פריך ומתפצח ובאורח פלא נטול אותה בת טעם שמנונית המתלווה לעיתים קרובות למאכלים מטוגנים. מישהו במטבח כנראה הקפיד להחליף את השמן. המילוי, של עשבי תיבול ופירורי לחם, איזן יפה את טעם הדג הדומיננטי וסלט קטן של כוסברה, צימוקי זיתים ועגבניות שרי צלויות שהתחבא מתחת לשני זוגות האוהבים הטריים רענן היטב את פקעיות הטעם. תשובה ראשונה לשאלתי – צ'ק. קציצות הדג שהוכנו מתערובת שהמלצרית לא ידעה לפרט היו אנמיות וטחונות דק מדי אך מוצקות, ולמזלן זכו לליווי ראוי של תבשיל ירקות שורש שיד מיומנת במטבח חתכה אותם לקוביות מדויקות ותיבלה בנדיבות בשפע של לימון וזעפרן. אני רוצה לחשוב שלדגים היה נעים לשכשך בתבשיל הזה לא פחות מאשר במי הים.

לירושלמית כמוני קשה להיות זמן רב בים, אז הגיע הזמן לעבור אל היבשה. תבשיל של אסאדו עגל בירקות שורש (יבשה כפול שתיים!) הביא אותי אל סף הרהורי כפירה על צמחונות שכן השורשים עזי הטעם היו כה טובים – רכים אך מוצקים, עם מתיקות אגוזית לצד חריפות עדינה – עד שגנבו את ההצגה מהשחקן המרכזי עול הימים. פרוסות בעלות גוף של נתח קצבים עם טעם בשרי בולט הביאו למפנה חד בעלילה. לא, צמחונות היא לא בשבילי (בינתיים. גם לא טבעונות. סליחה גארי). נתח בשרני זה שאינו נגיש לאדם מן השורה שלא מנהל עם הקצב השכונתי שלו יחסים הדומים בטיבם לאלו של דכנר עם אולמרט, ובעיקר אופן התקנתו, סיפק תשובה שניה לשאלת המחקר שלי. סלט עלים חמצמץ עם עגבניות שרי ופרוסות תפוח דקיקות באדיבות הבית, הקל מעט על הבטן וגם על המצפון.

קינחנו במתוקים מאכזבים שבשל טעם הלוואי המורגש של תחליפי מוצרי החלב חבל להזכיר אותם, אז לא אמרתי כלום ואעבור מיד לתשובה שלישית לשאלתי: העובדה שלא הייתי צריכה לשטוף כלים בסוף הארוחה.
  
לארא – היה ממש לא רע. אולי בגלל זה קוראים לך ככה. היה טוב וכיף, גם בלי שטיח פרסי.


לדף המסעדה עם כל הפרטים והתפריטים.

יום רביעי, 9 באפריל 2014

גבריאל

לרגל חודש הגאולה, מארח הבלוג את יהודית ליטנברג (AKA יודית) המעולה, מפיקת האירועים של ישפה (מי שיודע מה זה, צריך לדעת, ומי שלא – לא) ואוחזת בלוג איכותי בעצמה.

יוצא לי לא מעט לבקר במסעדות, מבקרת מסעדות אני עדיין לא. אבל גם חברה נעימה, גם אוכל טוב, שווה בשביל זה לכתוב כמה מילים.

את גבריאל אני מכירה כבר הרבה זמן (כנראה יותר מהזמן שאני מכירה את עדי). מכירה זאת אומרת ששמעתי עליה המון, קראתי אבל עכשיו זאת ההזדמנות להכיר לעומק. איזה כיף. אז הלכנו, ואולי זה המינוס הגדול בערב, כי המיקום של גבריאל הוא לא מהאהובים עלי בעיר הזאת. זה לא השוק השיקי והעדכני, רחוב עזה הסטודנטיאלי וההיפסטרי, עמק רפאים הקלאסי. צריך לעבור בדרך בכיכר החתולות ואת כל יחצני הפאבים באזור שמנסים לשדל אותנו לשבת לבירה ונרגילה ואנחנו בסך הכל רצינו לאכול גורמה בקטנה.

לא לבלבל עם גבריאלה הסמוכה (והחלבית)!
בסוף הגענו, וכשמגיע האוכל גם שוכחים את המיקום הפחות מפתה בבן שטח (יש כאלו שאוהבים את האזור, הם פשוט בני 18). הגענו בדיוק לשבוע ההוקרה שמנהיגה המסעדה ללקוחותיה: מנה ראשונה, עיקרית וקינוח ב-120 שקלים. הרבה פחות מהמחירים הנהוגים במקום בימים רגילים (המבצע מסתיים ביום חמישי הקרוב). מה צריך יותר מזה? שיהיה טעים. מזל שהיה.

דבר ראשון חשוב להתחיל במנה האחרונה, כשקיבלנו את התפריט התלבטנו איזו עיקרית ואיזו ראשונה על האחרונה לא היה התלבטות. ניקח שני טראפלס שוקולד, כי מה שעומד מול זה מלבי. למזלי עדי קלט את השולחן לידנו שקיבל בדיוק גם הם ארבעה צלחות טראפלס לארבעת האזרחים הוותיקים שיבו בשולחן, כי מי לוקח מלבי? אז עדי ישר ביקש מהמלצרית לשמור לנו טראפלס לסוף האוכל (מעניין אם זה ניסיון של בעל בלוג מסעדות). מזל, כי הסתבר לנו שבשלב זה, נשארו שלושה אחרונים...

ובהתחלה? עוד לפני המנות הראשונות, הגיעו לחמניות מתוקות עם מבחר הטאפאסים האיכותיים של המקום (לא לשכוח לבקש את הגזר!). למנות ראשונות בחרנו כבד עוף מזוגג (היה יאמי!) ומגדל של חציל בלאדי עם עגבניות שרי והתוספת השווה במיוחד של פילה בקר למעלה. ביס מושלם. גם העיקריות היו מעולות: ביף ברוגניון ופילה בורי שהיו מעולים. כיף לאכול אוכל פשוט טוב. ואז הגיעו הטראפלס...

מנה מסוימת שלא הופיעה בתפריט המבצע. אבל תודו שהיא נראית טוב!
הבעיה היחידה שאחרי שיוצאים שבעים ומאושרים יותר קשה לברוח מממציעי הנרגילה ובירה בכיכר החתולות. פעם הבאה, ממשיכים לכיוון של שלומציון.