יום שבת, 21 בדצמבר 2019

נאדי


רגע לפני שקפה נאדי המיתולוגי עובר ממשכנו המוכר ברח' שץ לביתו החדש ברחוב הלל, הזמנו את אביגיל היילברון, מייסדת ארגון "לא תשתוק" המסייע לנפגעי אונס ותקיפה מינית במגזר החרדי. בזמן שאביגיל לא שותקת, היא גם עובדת כיועצת תקשורת ואסטרטגיה לארגוני אקטיביזם ומעורבת בכמה פרויקטים של החרדיות המתחדשת, בהם ארגון טקס יום הזיכרון החרדי. מוזמנים לשמוע מה יש לה לומר על הירושלמיות המתפרצת של קפה נאדי.

מכל הערים בעולם אני אוהבת את ירושלים. יש בה משהו שאין לאף אחת אחרת. שלל העדות, המגזרים והתופעות שמתרכזות כולן בתוכה, אבנים שמדברות אלי היסטוריה יהודית עתיקה רווית סיפורים משפחתיים, משולבת בד בבד עם היסטוריה צלבנית מוזהבת או היסטוריה ערבית מקומית שבילדותי היו מציאויות מאיימות למדי: אסור להתקרב לנזירים, הם יכולים לחטוף אותך. בכנסיות קורים דברים אפלים. אסור להיכנס מעבר לשיח ג'ארח, זה מסוכן לך, הורגים שם יהודים. יש משוגעים לבושי לבן במדרחוב שחושבים שהם המשיח. אל תתקרבי, קוראים למחלה שלהם "סינדרום ירושלים".

כך נפגשנו: בתכנית (משובחת!) של מכון מנדל

בירושלים יש גם אבנים שמדברות עכשווית, מה שבעוד אלף שנה יהיה מן הסתם חלק מן ההיסטוריה של העיר: גרפיטי מדויק מדי של טקסטים הנובעים ממעמקי הנפש בסמטאות שוק מחנה יהודה. פשקווילים זועקים נגד גזירת הגיוס או נגד אייפונים שהדבק שלהם מחזיק את קירות מאה שערים המטים לנפול. ויש גם דגלי גאווה במושבה הגרמנית. ירושלים של עכשיו.

ובירושלים יש גם את המקומות הירושלמיים בהם הדבר המשוגע הזה, של הקונפליקטים המפויסים בעל כורחם, של הצעירים והזקנים, של החילונים והחרדים, של בקעה, של הקטמונים ושל עזרת תורה, הדבר המשוגע הזה מתנקז אצלם, ספוג אצלם בקירות.

כבר מגיע הדיבור על האוכל, לא לדאוג. בינתיים, סלפי להרגעת התיאבון.

קפה נאדי הוא מקום כזה. הוא ירושלמי, הכי ירושלמי שיש. לא תמצאו בו עיצוב מוקפד או סגנון מתוכנן מדי. לא תמצאו בו שום פוזה טרחנית, שום ניסיון להיות חלק מטרנד מסוים ושום עטיפה. אף אחד שם לא מנסה לעשות עליכם רושם. תמצאו בו רק אווירה ירושלמית אותנטית. משהו מן השיגעון הרב-תרבותי הצבעוני הזה דבק במקום. וזה מספיק וזה הכל.

לא אמרנו, אבל אביגיל היא גם צלמת מעולה!

מיד לאחר שהזמנו, הגיעו לשולחן לחם ומטבלים אותם לא הזמנו: טפנד זיתים ועגבניות מיובשות. לא יותר, בלי פוזות. הלחם הוא לחם בדיוק כמו שלחם צריך להיות. בצורה הנכונה, עשוי מצוין. המטבלים היו מצוינים עוד יותר.

לא תמיד הלחם והמטבלים שווים תמונה. הפעם הם כן!

'סלט האורז האסור' היה נשמע לי מפתה למדי, אותו אורז שקיסרי סין נהגו לאכול ואסרו על פשוטי העם לטעום ממנו מאחר והוא מעורר חשקים. תגידו, אפשר לא לבחור במנה כזו? הסלט נראה מעולה: אוסף של עלים ירוקים, סלרי, אורגנו, בצלים ועגבניות בגריל, כל אלה מוצפים מכל הכיוונים בהמון גרגירי האורז השחור-סגול הזה. על כל זה מתנוססת לה חתיכת גבינה לא קטנה בכלל. והטעם? התאכזבתי קצת. לא אהבתי את השילוב של סלט ירקות עם אורז. מסתבר שהם עדיפים לי בנפרד.

האם זהו אורז סיני כי הוא מגיע עם גבינה בצורה של כובע סיני?
המנה הבאה פיצתה בענק, פסגת הארוחה. דווקא זו שהיא הכי פחות פוטוגנית, הייתה הכי טעימה. מה טעימה, מדהימה. אלוהית. טעם גן עדן. מנה שאחזור אליה עוד הרבה פעמים. הריזוטו. 'הריזוטו של סגל' מגיע עם פטריות יער, פורטבולו, פורציני, עשבי תיבול וגבינת פרמז'ן.

כמה לא פוטוגני, ככה טעים!

עיקרית נוספת שלקחנו, פוטוגנית בהחלט, היא הפפרדלה סלק - רוזמרין, שום, עלי תרד, סלק, בזיליקום, בצל ירוק ופקורינו. מנה מצוינת. אבל סגל הזה מהריזוטו, אף מנה לא מתחרה איתו. בטח היה בחור מקסים.

חשבתם שנוותר לכם על התמונה של המנה הכי פוטוגנית?

כמו שקורה תמיד עם החיים האלה, דברים טובים מסתיימים בסוף. לקינוח, בחרנו בעוגת קוקילידה עם גבינת מסקרפונה וצ'אי על בסיס חלב עם קרמל. בדרך כלל יש לי בעיה עם קינוחים, הם נורא מתוקים לי. הצ'אי אכן היה מתוק, אבל הקוקילידה הייתה מתוקה-מלוחה בדיוק במידה הנכונה והמסקרפונה לא הגיעה עם כמויות סוכר, מה שייצר קינוח מושלם. כל ביס תענוג לחך.

לקינוח: תמונה של קינוח מושלם.


כשארצה להרגיש ולנשום ירושלים, אני כל כך אחזור.


לאתר של קפה נאדי

יום ראשון, 1 בדצמבר 2019

WalkEat

חנן ברנד הוא איש הון סיכון שהקים את Made in JLM, ארגון שנועד להפוך את ירושלים לבירת היזמות העולמית. כששמענו על WalkEatJLMהמיזם החדש של לילך רובין, אושיית קולינריה ירושלמית ידועה שיוצאת לדרך חדשה, היה ברור שחנן הוא האיש המתאים למשימה.

"החיים הם כמו קופסת שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל" אמר פורסט גאמפ, ובאמת קצת אחרי חצות כשהגעתי הביתה, חשבתי לעצמי איך לעזאזל הגענו עדי ואני מתכנית לערב סולידי ליד הבית שבו ננסה את ההמבורגר הטבעוני של ביונד מיט במקום חדש ברחוב הרצוג, למרתון שהתחיל ב-8 בערב בתבשיל ריאות, צ'ולענט ויאפצ'ק (לא יודעים מה זה? חכו בסבלנות) בסמטאות מאה שערים, המשיך בכוסית באווירת אירופה הקלאסית פינת ביירות באמריקן קולוני, והסתיים עמוק לתוך הלילה בקינוחים בלב בית חנינא.

שני חברים יצאו לדרך. אחד הצטרף בהמשך.

אז מה הקשר? זה החלק הקל: לילך רובין. למי שלא מכיר, נספר שלילך היא מאושיות הקולינריה הירושלמית כבר שנים רבות. חלקכם מכירים את לילך כמי שניהלה את 'קפה שרגא' ברחוב ינאי שהתפרסם בזכות הסנדוויצ'ים המעולים בשמות צבעים – אדום, כתום, צהוב, כחול וסגול. לילך גם עוסקת שנים רבות בפיתוח השיטוט הקולינרי בעיר, ובעיקר זה שמחוץ לנתיב החרוש.

איפה אפשר למצוא לחמים בכל מיני צבעים? התשובה המפתיעה, בהמשך... 

למה זכינו להזמנה בדקה ה-90 לקחת חלק בסיור? מכיוון שבסופ"ש הקרוב (4-7 בדצמבר 2019), לילך מובילה עם צוות של מדריכות ושפיות, את WalkEatJLM (מי שמכיר אותי, יודע שאני חובב כל דבר שמסתיים ב-JLM), מרתון חדש של סיורים קולינריים מיוחדים במינם במסלולים שונים ברחבי העיר (לדף האירוע בפייסבוק), שמספרים בדרך הכי טובה שאפשר להעלות על הדעת, דרך הקיבה, את הסיפור של העיר המשוגעת והמשגעת הזאת.

תחנה 1: מאה שערים

במאה שערים ביקרתי לא מעט. בלילה - אף פעם לא. מי שאומר שהעיר ללא הפסקה היא תל אביב לא ביקר כאן. נשים בשביסים עם עגלות תאומים ושלישיות, חסידי תולדות אהרן בשמלות פסים, ילדים בני 5 צועדים על הכביש (יתכן שזו השכונה היחידה בעיר שבה הולכי הרגל נמצאים בהיררכיה לפני המכוניות), שלטי ברוך הבא לאדמו"ר מסאטמר, ויידיש שמתערבבת באנגלית של תלמידי הישיבה-יוניברסיטי. לילך מספרת שהחבר'ה באים לשנה בארץ בישיבת מיר והרימו כאן סצנה של אוכל ניו יורקרי, Liquer Stores ומזללות עם שמות באנגלית שפתוחות לתוך הלילה, שלא חלילה תירדם רעב על הסטנדר.

למנה ראשונה: מנה עיקרית!

עצירה ראשונה, מסעדת הפתילייה, מוסד קולינרי ותיק ברחוב בית ישראל. לא כל המנות עוד נותרו בשעה שהגענו. בכל זאת, מדובר על מסעדת פועלים שזוהרה בשעות הצהריים. ניסינו את תבשיל הריאות, צלי כתף, אורז עם שעועית (אחד אחד!) ומרק העדשים. כולם עשויים בלי דופי. החביבים עלי היו מרק העדשים והאורז שהיה מצוין.

ה-מסעדה. כשר פה.

מהמזרח התיכון המוכר המראנו הישר לשטעטל בפולין, למסעדה קטנה וצנועה שנקראת גם בשם הצנוע "ה-מסעדה". התפאורה מסביבנו, גרפיטי של הכותל ב-360 מעלות, גורם לך להרגיש שמסתכלים עליך בכל ביס וביס, וצריך באמת להתכוון. טעמנו שתי מנות, שתיהן היו מעולות. הראשונה, ניחשתם נכון, צ'ולנט. היה לו טעם מיוחד, מבוסס על חיטה ועסיסי מאד. יותר מוצלח מזה שמגישים בשבתות קידושים בבתי הכנסת של המזרוחניקים, זה בטוח. ואפילו את עדי החצי טריפוליטאי-חצי פרסי, שאינו מחובבי החמין, הוא עבר בהצלחה מרובה עד כדי כך שהזמנו מנה נוספת.

היכונו לביאת היאפצ'יק

מנה שנייה הייתה ללא ספק הכוכב של הערב. יאפצ'יק. "הגעת לארץ הקוידש ועוד לא אכלת יאפצי'ק?!", אני שומע דרך אבני הכותל 360 את זעקת אבות אבותיי מפולין גדול. לשולחן הגיע קוגל תפו"א. כפי שאתם יודעים, אוכל אשכנזי ככלל לא ניחן במראה מגרה במיוחד. טרנד הצילחות טרם הגיע ממאסטר שף לשפים של מאה שערים, כי את היאפצי'ק קיבלנו בכלי פלסטיק מכוער וחד פעמי (סלחי לי גרטה טונברי, כי חטאתי), ועל כן אודה כי הציפיות לא היו בשיאן. אבל ברגע שפתחנו את המנה, התגלתה תורת הסוד: רצועות עסיסיות של בשר בקר שנאפו לילה שלם בתוך אטריות תפוח אדמה מהבילות. הטעם התפוצץ מטעמים של הבשר הרך ופלפל שחור. אני התלהבתי מהחריפות של הפלפל השחור, אבל לילך הלובית (היא לא אוהבת את הכינוי 'טריפוליטאית', כי "לא כל מי שמלוב הגיע מטריפולי") פחות התרשמה: "פלפל שחור זה התבלין היחיד שאשכנזים מכירים". יכול להיות, אבל זה טעים מאד מאד. ביקשתי לארוז עוד מנה הביתה בשביל אשתי מיה. אם אני חוזר מאוחר, לפחות אחזור עם מנחה קטנה לפיוס, זה בדרך כלל עובד.

מאה שערים. 24 על 6.

רגע לפני שיצאנו מהשכונה, נכנסו למאפיית נחמה (המקורית!) שהוקמה כאן ב-1928 בידי משה ודוד נחמה, כהעתק של המאפייה המקורית שהוקמה ב-1910 בעיר יזד בפרס. יש כאן כמה מאפים שמכינים רק כאן, כמו בגטים מעוטרים במגוון תבלינים צבעוניים ולחם פרסי אותו אפשר לאכול כמו קרקר ענקי (או לחילופין להשתמש בו כנבוט). על הכיכר הסמוכה תלוי שלט כחול שטוען כי שם המקום 'כיכר נחמה'. אני ועדי מעלים סברה שמי שתלו אותו הם לא אנשי עיריית ירושלים. אבל נו שוין, אכיפת חוקי העזר הם לא הצד החזק של העירייה, בטח לא באזורים הללו.

תחנה 2: אמריקן קולוני

נסיעה של בדיוק 4 וחצי דקות, עוברים את שדרות בר-לב, מה שפעם היה קרוי 'כביש 1', ואנחנו בגלקסיה אחרת. זוכרים את פורסט גאמפ מהפתיח? אז נאמר שלא ציפיתי שעדי ארבל יהיה זה שבזכותו אשב לראשונה לדרינק בארמון של משפחת אל-חוסייני. האגדה מספרת שארבעת נשותיו של הפאשה לא ילדו לו בארמון, והוא החליט שהמקום מקולל ונטש. לאחר אפיזודה קצרה של קיבוץ אוטופי אמריקני, שנתן למקום את שמו, המקום נפתח כמלון ב-1902. בין אורחיו היו סיר וינסטון צ’רצ’יל, לורנס איש ערב, מרלין מונרו ,ג'ורג'יו ארמני, ריצ'רד גיר ולהקת קולדפליי.

נזכיר: רק לפני 4 וחצי היינו במאפיית נחמה במאה שערים

האווירה: משהו בין טירה קלאסית אירופית בימי הביניים לבית מרזח מסתורי השורץ מרגלים מתחילת המאה ה-20 בביירות או קהיר. לא ממש ישראל. אבל אני מתחיל להסתבך פה עם עדי, אז נמשיך הלאה. מכיוון שאת הבטן כבר מילאנו במאה שערים, והמחירים פה כצפוי בשמיים, הלכנו לשבת בבר שנמצא תחת קשתות אבן יפות, ולקחנו כל אחד משקה. ברקע, שפות אירופיות אנגלית וערבית מתערבבים, אבל שיהיה ברור: כשרוצים, כולם פה מדברים עברית.

ככה עושים מרתון בירושלים

עדי לקח קוקטייל שעליו המליץ המלצר ועליו הוא משלם משכנתא עד היום (היה טעים). לילך לקחה ג'ין טוניק, ואני, שהבנתי לאן הערב הזה הולך, הזמנתי בירה טייבה, הבירה היחידה שמייצרים בשטחי הרשות, בכפר הנוצרי טייבה. תכל'ס, אחלה בירה. שורה תחתונה, אם אתם מחפשים לשבת במקום עם קלאסה או להפתיע תיירים, קחו אותם לכאן. אבל כמובן, רק אחרי מנה גדושה של יאפצ'יק.

תחנה 3: בית חנינא

רוב הירושלמים בעלי דעה יגידו שהכנאפה הטובה בעיר היא ג'עפר בעיר העתיקה. לשם גם בדרך כלל עוד מגיעים ירושלמים ממערב העיר ותיירים מרחבי הארץ. אבל מתי פעם אחרונה ביקרתם בבית חנינא? מאז שיש יציאה מהעיר במחלף בנציון, עוברים שם קצת ברכב, אבל לעצור בשביל לאכול? ועוד ברבע לחצות? אבל מדריכתנו לילך מכירה את הרחובות כאן ככף ידה, דוברת ערבית, ונראה שהאהבה שלה לאוכל גורמת לכל המחיצות סביבה ליפול. ובינינו? אף בעל עסק לא מתנגד לכמה לקוחות נוספים, לא משנה מאיזה עדה.

אל-דמשקי (Al Demashki) נמצא בבניין חדש ומפואר למדי, שעל חזיתו כתוב בעברית 'מכון לב'. עדי ואני שמחנו לראות שהמוסד האקדמי הדתי פתח שלוחה גם במזרח העיר, אבל מבירור קצר נדמה שמדובר במרכז קרדיולוגי, ושהמשיח עוד לא הגיע.

איכות תמונה: רמת ההשקעה במזרח העיר

שאלנו את לילך, איך היא מרגישה כל כך נח בכל המקומות להסתובב ככה, כאישה חילונית בלב מאה שערים, וכיהודיה שמכירה את רוכלי הרחוב והדוכנים במזרח ירושלים? לילך עונה שזו הגישה שלה: לא באה בפחד, מדברת עם כולם בגובה העיניים, וזה גם היחס שהיא מקבלת חזרה בכל מקום. "האהבה לאוכל מחברת את כולם". ובאמת זה הקסם בירושלים. כמה דקות ואתה בעולם אחר לגמרי. ועדיין, גם כשאין חומות פיזיות והמרחק קצר, כל מי שגר פה מכיר ברגליים איפה עוברים הגבולות הבלתי נראים, פה שלי - פה שלו. כאן זה בית, שם אני זר. הסיורים של לילך גורמים לך לחשוב, מה היה יכול להיות פה אם העיר הזאת הייתה באמת אחת.

נחזור לכנאפה. מסתבר שמתחת לפני השטח ברחוב הערבי בירושלים מתחוללת מהפכה ולג'עפר הוותיק יש לראשונה תחרות אמיתית. מסתבר שהמקום כל כך מוצלח, שלילך הזמינה למקום את כתב ישראל היום, והאחרון הביא למערכת העיתון כנאפה הן מג'עפר והן מאל-דמשקי, ו-29 מתוך 30 כתבים בחרו בזה של המתחרה החדש כטעים יותר. לילך אומרת שבאסם בעל המקום היה מאושר.

לקינוח: שני קינוחים!

הגענו רגע לפני סגירה, כנאפה כבר לא הייתה, אבל טעמנו שני קינוחים קרים מעולים. הקינוח העגול נקרא חדות' – "הלחיים של הכלה". מדובר בסוג של מילפיי, שכבות של בצק בקלאווה עם קרם פטיסייר. הקינוח השני ,"ג'אבן ח'ילו" הוא מן בצק רבוך ממולא בגבינה עם פיסטוקים ומי סוכר. קינוחים מעולים, לא מתוקים מדי, נעימים ונימוחים בפה. לאור הטעם, המחיר ובמיוחד השעה המאוחרת, ביקשתי מהמוכר לארוז עוד קופסת קינוחים הביתה. כי כמו שאומרים בירושלים, כשחוזרים הביתה עם יאפצ'יק, צ'ולנט, חדות' וג'אבן ח'ילו, באמת שאי אפשר לפספס.


לדף אירוע מרתון הסיורים