דארנא

לרגל חודש הרחמים והסליחות וכדי לסייע בקשרים שם למעלה לקראת הימים הנוראים, מארח הבלוג את זיו מאור, דובר הרבנות הראשית לישראל.  

כשעדי הזמין אותי לדארנא הוא חתם במלים "אל תדאג, זה בשרי", ונרגעתי. לא צריך הרבה יותר מכמה חיות מתות כדי לרצות אותי, אבל הציפיות לא הרקיעו שחקים. באמת חשבתי שמה שאנחנו הולכים לקבל במסעדה מרוקאית זה מה שישראלים ממוצעים מקבלים בשיפודיה ממוצעת, עשוי ממש ממש טוב. ההפתעה הראשונה היתה שזה ממש לא היה ככה. נחשפתי, אם לנקוט לשון של מבקרי מסעדות פלצנים – לעולם קולינרי חדש. אם להתפלצן עוד קצת ודי – התוודעתי לפנתיאון טעמים לא מוכר. וזה היה נעים. זה גם ממש לא מובן מאליו בשביל אדם שצועד על קיבתו כמוני.

הכניסה לדארנא נראית כמו סצינת מסע בזמן מסדרה של החינוכית בשנות ה-80. מנהרה ארוכה ולא ברורה צבועה בצבע שמן אדום עז ומבריק. בסוף יש צומת – ימינה למי שיושב בחוץ, שמאלה למי שיושב בפנים. לקחנו ימינה. לדעתו של הבלוג המארח, להחלטה זו היו שלוש השפעות עיקריות: מצד אחד זמני השירות התארכו ומצד שני היה הרבה פחות צפוף. מצד שלישי, זכינו לשבת על כסאות ולצד שולחן, ולא להשתקע בספות לצד שולחן נמוך. עניין של העדפה.

חיכינו קצת יותר מדי זמן לקרוסלת הסלטים. חוץ מהסלק המוכר – כל הסלטים היו חידוש עבורי: גמבה קלויה עם זיתים, תפוחי אדמה חמוצים, גזר בלימון ושני סלטים שראויים לתשומת לב מיוחדת – הפול והמנגולד, שהיו ממש טעימים. לצידם הוגשה צלוחית סיגרים קטנה, ממולאים בשר, שהחזירו אותי לימי בר המצוה – אז הם פרצו לתודעה והיו חובה בכל אירוע. מאז השתנתה האופנה הקולינרית בחתונות ורואים אותם פחות, אז טוב שיש מסעדות כמו דארנא שמשמרות את המסורת. המלצרית, שכמו כל חבריה וחברותיה היתה לבושת מפרש מרוקני מסורתי, אמרה שהסיגרים לא חריפים. זה היה סוג של שקר לבן, ובלבן אני מתכוון לאשכנזי שאני. לצד הסלטים הוגש לחם עגול ורגיל.

ואז הגיעו צמד המנות הראשונות. אני הזמנתי מרק חרירה מראקשיה, "מרק מרוקני מסורתי עשיר הכולל נתחי בשר עגל, גרגירי חומוס, עדשים כוסברה וסלרי, מוגש עם תמרים ופלחי לימון", כדבר התפריט. המרק הזה הזכיר לי קצת את מה שאנחנו יודעים על סג'עייה מסבב הלחימה האחרון: על פני השטח המרק היה שטוח כמו אחרי הפגזה של חיל האוויר. אבל כשמכניסים כף לעומק העיסה הסמיכה, מגלים שכל האקשן נמצא מתחת לפני הקרקע. נתח בקר, גרגר חומוס וכמה עדשים הסתכלו עליי מהכף כאילו הפרעתי להם באמצע משהו חשוב. אז אכלתי אותם. היה לזה טעם של תבשיל בקר שהתבשל הרבה זמן. טעם חזק מאוד, למתקדמים כזה. והיה טעים.

זוגתי עדי הזמין "פסטייה פסיה", מאכל שהתברר כחלומם הרטוב של שוטרים כרסתנים מארצות הברית: דונאט עם בשר. טוב, לא בשר – פרגיות; ולא ממש דונאט – כי לא היה חור. אבל למרות שזה הוגדר כמנה ראשונה, זה היה קינוח בשרי. שיא הערב מבחינתי. תערובת של פרגיות, רוטב טעים ושקדים, ארוזים בבצק מטוגן עם קרום עדין ומבחוץ מישהו זרה אבקת סוכר וקינמון. שקדים וקינמון הם שני טעמים שאני בדרך כלל לא מתקרב אליהם, אבל בתוך הפסטייה הם השתלבו מצוין. מאוד מומלץ.

פסטייה וכל השאר

העיקריות קצת איכזבו (בעיקר אותי, עדי היה בקטע של עד הפירור האחרון). הזמנו טאג'ין בקר בקוסקוס עם ירקות, ועוד אחד עם טלה ופירות.

תבשיל הקוסקוס כן נכנס לקטגוריה של "אוכל שכולנו מכירים עשוי ממש ממש טוב". הוא לא היה שונה מספיק מהקוסקוס עם ירקות שמוגש במזללה שבה אני אוכל ארוחת צהריים מסובסדת ב-17 שקל. המרקם של הקוסקוס היה קצת שונה ממה שאני רגיל, ומאחר שהמנה הגיעה קומפלט עם הקוסקוס והירקות, אז קיבלתי שיעור ביחס הנכון בין קוסקוס לירקות – עניין שאני תמיד מסתבך איתו במזללה. הבקר היה טעים אבל רגיל, ובעיקר – קצת מדי בשר במנה ענקית.

הטלה בפירות מתחלק לשניים – בשר הטלה שהיה עשוי נפלא ועם טעם מתוק ומיוחד; ותערובת הפירות – שלא הצלחתי לאכול ממנה, משתי סיבות: הטעם של הפירות היה מרוכז ועז מדי, ובין השזיפים היו שקדים שלמים וקשים שהרסו את המרקם של המנה. מאחר שגם במנה הזו היחס בין הבשר למה שלידו היה לרעת הבשר באופן קיצוני, אני לא ממליץ על המנה הזו.

יותר טאג'ין טלה לעדי

טיפסנו במנהרת הזמן האדומה, והנה אנחנו שוב ברחוב הירושלמי ההומה – עם שני הבדלים עיקריים: הפאבים שמסביב התמלאו, וגם אנחנו.

לאתר המסעדה