יום שבת, 18 בדצמבר 2021

ורנדה

אפרת זהב לוקחת ברצינות את החיים. זה נכון בעבודה שלה כראש מטה הממונה על זרוע העבודה שבמשרד הכלכלה וזה נכון לא פחות כשזה מגיע לתחרות לייקים על ביקורת במסעדות יוקרה. הניצחון הגורף של אפרת הביא אותנו למסעדת ורנדה במלון מצודת דוד, שהיא במקרה גם מסעדת השף אבירם חיוקה. הבחירה של אפרת הצדיקה את עצמה ואת חומר הקריאה הבא שלכם...

Round No.2. Here we go again.

אוי איך חיכיתי להיות פה שוב! כן, זו הפעם השנייה שאני מבקרת (תרתי משמע) בבלוג של עדי. הפעם הראשונה שלי בבלוג (ומה שעדי הניח כאחרונה) הייתה לפני 4 שנים בדיוק, אפילו לא יום אחד פחות. אתם בטח שואלים את עצמכם איך התמזל מזלי לבקר פה פעם שנייה? כל מה שנדרש זו תחרות פייסבוק פוסט קורונה (או לפחות פוסט הסגר הראשון), ו-52 לייקים שנתנו לי את המקום הראשון.

איך מכניסים 2 אנשים ו-4 מנות ראשונות לתמונה אחת? התשובה: חצי אפרת

את בחירת המסעדה עדי השאיר לי, וזו הייתה מלאכה לא פשוטה בכלל, לא מעט מסעדות טובות נסגרו בקורונה (כולל מסעדת ים של מאיר אדוני שנפתחה שבועיים לפני הסגר הראשון והייתה היעד המקורי עד שהגיעה הקורונה) ומסעדות חדשות לא מיהרו להיפתח. אז כשראיתי פוסט אקראי בפייסבוק על פתיחה מתקרבת של מסעדה חדשה של אבירם חיוקה (מי שהביא לנו את חיוקה בפיתה) מיהרתי לסמן את היעד לפני שעדי ייקח לשם מישהו אחר. 

והנה, שנה וחצי אחרי הזכייה וכמה חודשים טובים אחרי בחירת המסעדה, סופסוף הצלחנו לקבוע זמן שמתאים לשנינו (משימה לא פשוטה בין עומס הדייטים של עדי ועומס העבודה שלי). וכמו שתכף תקראו, היה שווה את ההמתנה.
לאן נעלם מאיר אדוני?

מסעדת וֶרַנְדָּה ממוקמת במלון מצודת דוד, מלון עם אווירה ירושלמית ופוליטיקאים שנוטים ללון. אמנם פירוש שם המסעדה הוא מרפסת, על שם המרפסת בה היא פועלת בימים חמים יותר, אך בימים אלו של חורף המסעדה ממוקמת בתוך המלון, בחלל נעים וחמים ובעיצוב ואווירה אלגנטית שגורמים לך להרגיש קלאס באפס מאמץ.

כשקיבלנו את התפריט הכל היה נשמע מעולה כך שמלאכת הבחירה הייתה קשה. כ"כ קשה שהזמנו 4 מנות ראשונות, 2 מנות עיקריות ו-2 קינוחים (אל תדאגו, הכל חוסל, גם הדיאטה) וכמובן שגם על האלכוהול לא פסחנו. בזמן שהמתנו להגעת המנות הראשונות מנהל המסעדה פרגן לנו ביין לבן חצי יבש (הדרך הקלה לליבו של עדי) והמלצר פינק אותנו ב-2 ספלי מרק כתום שהיו חימום נהדר. לאורך כל הערב הצוות המשיך לדאוג לנו, והשירות היה נהדר.

אם הזמנו 4 מנות ראשונות, כמה מהן באמת ראשונות?

כשהמנות הראשונות הגיעו לשולחן לא הצלחתי להסתיר את ההתרגשות, הכל היה כ"כ יפה, בצילחות עדין וצבעים חיים. ואז טעמנו את האוכל, ואוי זה היה נהדר! את ארבעת המנות אכלנו בערבוביה, פשוט כי לא הצלחנו להחליט מה טעים לנו יותר ומה אנחנו רוצים קודם.

קרפצ'יו הבקר, שהוא אחת המנות האהובות עליי, הגיע עם שמן זית מתובל, בלסמי ואיולי כמהין. הוא היה פרוס במידה המושלמת ושילוב הטעמים של הרטבים יצר את הביס המושלם. עם הקרפצ'יו כמובן הגיעו טוסטונים חמודים שבעיקר שימשו אותנו בסוף לנגב את כל הרוטב שנשאר בקרפצ'יו ובמנות האחרות.

המנה המנצחת: שקדי עגל (בחירת העורך)

הקאדה סיסקה, מאפה כורדי שממולא בבשר בקר שמבושל ואז מפורק, היה טעים, כי בכל זאת- בצק ובשר- מה יכול להיות רע. אבל ביחס למנות האחרות וביחס למאפי קאדה ביתיים שאכלתי בעבר, אם הייתי צריכה לוותר על מנה, זה היה על הקאדה. מה שכן, הפייק יוגורט החמוץ שהוגש איתו היה מוצלח ממש ושדרג את הטוסטונים. את הסלט שהוגש בצד השארתי לעדי- כי אני הגעתי בשביל הדברים החשובים באמת.

ניוקי השורשים שהזמנו הפתיע לטובה. קל מאוד להרוס ניוקי וצריך להגיע למידת עשייה מאוד מדויקת כדי לקבל ניוקי טוב שלא רך מדי או דחוס מדי. ופה היה בדיוק את זה. אין לי שמץ איזה עוד שורשים היו חוץ מתפוחי אדמה אבל הטעם היה נהדר והרוטב עם החמצמצות של עגבניות ולימון בתוספת קונפי שום היה מעולה.

לא לדאוג, עוד מעט נגיע לעיקריות

ממנת שקדי העגל הכי חששתי. אני לא חסידה של שקדי עגל, זה חלק יחסית שומני שקצת קשה לי להתחבר אליו. אבל משהו בצורת העשייה עם השילוב של הפלפל החריף והכוסברה (כן אני חובבת כוסברה!) יצר את הרכות והרעננות שגרמו לי ליהנות מכל ביס.

כשסיימנו עם המנות הראשונות, הרגשתי שאין לי מקום להכניס עוד גרגיר ותהיתי איך אני הולכת להתמודד עכשיו עם מנה עיקרית. למזלי בין לבין הגיעו הקוקטיילים שהזמנו. לעדי הזמנו את הקוקטייל היחיד הלא קלאסי בתפריט. קוקטייל חמוץ מתוק (אבל בעיקר מתוק) הנושא את השם מגדל דוד, ובשבילי מרגריטה. קוקטיילים לא רעים אבל אנחנו פה בשביל להתמקד באוכל, את ביקורת האלכוהול נשאיר לפוסט אחר.

הפסקת שתייה!

למנה עיקרית עדי הזמין שניצל עגל ואני הזמנתי פילה בקר עם מח עצם. כשהתחלנו לאכול מהן, כל החששות מחוסר מקום התאדו ולא יכולתי שלא לאכול. שניצל העגל היה טעים וקריספי ולווה בפירה וסלט. פילה הבקר היה מעולה! הוא היה עשוי מדויק ורך באופן כיפי כיאה למידת עשייה מדיום בדיוק כפי שהזמנתי. מח העצם שהגיע כדמוי כדור פלאפל היה תוספת נחמדה, אבל השדרוג האמיתי היה קרם השורשים שהיה טעים ונעים.

קרם שורשים ועליו פילה בקר ועליו מח עצם.

בשלב הזה כבר הרגשתי שזה סופי, זהו נגמר המקום בגוף שלי. אבל התפקיד מחייב וידעתי שעל מנת לצאת ידי חובת הבלוג ולעמוד בציפיות הקוראים אנחנו חייבים לסיום לפחות לטעום מנת קינוח אחת. כשתפריט הקינוחים הגיע הוא כלל 3 קינוחים אשר נשמעו פשוטים למדי, אוטומטית סימנתי את הקינוח היחיד שכלל שוקולד ופנינו להזמין. כשהמלצר הגיע הוא ציין שיש קינוח נוסף שאינו מופיע בתפריט. את שם הקינוח פספסתי, אבל כשהוא אמר שהוא כולל מרנג לימון אורו עיניי. עדי קלט את המבט שהיה לי בעיניים באותו רגע ומיד הזמין את שני הקינוחים. לא הייתה לי ברירה, הייתי כלואה בכלוב של זהב.

לשולחן הגיעו קרמו שוקולד וקינוח שקר כלשהו עם מרנג לימון. המרנג לימון הגיע עם חתיכות ופל וקציפה ומעל טוויל כלשהו בצבע אדום, שמעבר למראה לא הוסיף דבר. למען האמת קרם הלימון עצמו היה כ"כ טעים שמבחינתי הוא לא היה צריך עוד כלום, אפילו לא את המרנג. אחרי הטעימה הראשונה מהקינוח החמוץ-מתוק עברנו לקרמו שהזכיר לנו מה זה מתוק באמת. הקרמו הגיע בין פיסות שוקולד עם פצפוצים ופירורי עוגיות בצד, והוא לא השאיר מקום לספק למה השוקולד מכונה מזון האלים.

מזון האלים (תמונת אילוסטרציה)

בסוף הערב, אחרי שנפרדנו לשלום מהמארחים החביבים, יצאנו לסיור קצר במלון, כולל במרפסת בה המסעדה ממוקמת במקור. נוף חומות העיר העתיקה אשר נשקף משם אכן מהמם ומוסיף אוירה רומנטית, אבל מודה שכל כך נהניתי שמבחינתי לא חסר דבר.

אז לסיכום במילה אחת: מעולה.
ואם אני יכולה לסכם במשפט: לא מבינה מה אתם עוד עושים פה, לכו להזמין מקום!
היו שלום! לפחות עד הסיבוב הבא...


יום שלישי, 7 בדצמבר 2021

רשטא

כשאלי מוגילבסקי, קשר שמאלי סופה, נכנס לתפקידו כמנכ"ל המרכז להעצמת האזרח הוא אמר שצריך לשבת. שאלתי אותו אם הוא אוהב לאכול. אמר שכן. אמרתי תן לו שם של מסעדה שעוד לא הייתה בבלוג. אמר רשטא, המסעדה הערבית במרכז הכפר עין ראפה. והיתר? היסטריה. 

כדורגל פותח את התיאבון. זה תקף כאשר רואים כדורגל (משום מה, ככל שמשחק הכדורגל בו צופים פחות טוב כך אוכלים יותר), וזה ודאי תקף כאשר מזמינים אותך לארוחה טובה, לאחר שעתיים של לשחק כדורגל, ממש בעצמך. מה עוד, שניתנת לך ההזדמנות לבחור היכן תרצה לאכול. וכל הטוב הזה, חינם. עמדתי מול עדי מזיע ותשוש במגרש הכדורגל של בית הספר זיו בבית הכרם והתחלתי לדמיין את ארוחת החלומות שלי.

כבר מגיע האוכל, אין מה לדאוג

מחשבות על אוכל ממש כמו מחשבות על כדורגל מכניסות אותי לאווירה בינלאומית, אבל בסוף אין כמו בבית. קשה לשמוח משער שהובקע בצד השני של העולם כמו משער של קבוצה שמלווה אותך בערך מאז שלמדת לדבר. כך גם באוכל, אפשר ומומלץ להתרגש מאוכל מעולה ממקומות אחרים ורחוקים אבל כשהאוכל הוא גם מקומי וגם מופלא זה מרגש (אותי לפחות) ברמות אחרות לחלוטין.

יצאנו למשחק חוץ בעין ראפה והרגשנו בבית

ולכן כשבועיים לאחר אותו רגע מיוזע, שהוביל למחשבות על מגוון האוכל הנפלא שירושלים וסביבתה יודעות להציע, נפגשנו, עדי ואני, במסעדת "רשטא" שבכפר עין ראפה. ברשטא אוהבים לשחק על הסקאלה שבין מסורתיות למודרנה, ואנחנו שדוגלים במשחק התקפי ופתוח אבל גם רוצים לנצח, שקלנו היטב את צעדנו אל מול המגוון שהיה לתפריט להציע.

היכונו לבוא הקראס

המנה הראשונה, היא ממש כמו הדקות הראשונות של המשחק. צריך לבנות את התשתית ולא ליפול בהתחלה. אז הלכנו על בטוח עם פתיחת המאזטים ולחם הבית, סלט פתוש, סלט ירוק עם ג'בנה ודבלים ומאפה הקרוי קראס, ממולא בעלי מנגולד, שום ובצל.

אחרי שהשתכנענו שאנו בידיים טובות, החלטנו להיפתח וללכת על מה ששנינו הסכמנו שאינו מובן מאליו, ודאי לא במסעדה ירושלמית – קציצות מוסר ים על תבשיל חומוס וירקות ברוטב עגבניות בלאדי. זו המנה באה למדנו כי רק המעז מנצח. הרוטב והירקות הנהדרים העלימו את כל מה שחסר בקציצות דג מן היישוב והפכו את המנה לתענוג צרוף.

תענוג צרוף (תמונת אילוסטרציה)

כשמשיגים יתרון, אפילו שזהו יתרון ביתי, עדיף לא להשתולל. במסעדה המתגאה באותנטיות האוכל המקומי והטריות של חומרי הגלם, בערב ירושלמי קריר, בחרנו בפוכארה, מנת קדירה של ירקות שורש ושדה ופרקי חיטה מעושנת עם נתחי בקר. המנה נאפת בכלי חרס עטוף בצק וממנו שואבת גם את שמה. לא התאכזבנו. המנה הייתה נדיבה, חמה ועשירה.

נעים להכיר: פוכארה, מנת הדגל של רשטא

בקינוח לא נותרה ברירה אלא לרדת לבונקר ולהזמין את המובן מאליו קפה שחור לצד כנאפה ובקלאוות. אני לא איש של בקלוואות אז קשה לי לשפוט, אבל מבחינתי הכנאפה הייתה ההקפה של המגרש לאחר הניצחון על מנת להודות לקהל – פשוט הדובדבן שבקצפת.

לא ברור איך אפשר לעשות הקפת ניצחון אחרי שאכלנו כל כך הרבה

בין לבין חלפו שלוש שעות של שיחה מרתקת על החברה האזרחית ותפקידיה בישראל של ימינו, חוק הלאום (או כפי שעדי ביקש לכנות אותו "חוק יסוד: מדינת הלאום"), שיטת הממשל הראויה לנו ובעיקר על איך אפשר לעזור לממשלה, כל ממשלה, לייצר מדיניות טובה יותר לטובת כמה שיותר אנשים.       

שנייה לפני שעוזרים לממשלה: סלפי!

לקח מספר ימים עד שהחוויה שקעה ואז נזכרתי במשפט של יוהאן קרויף: "כדורגל פשוט הוא היפה ביותר, אבל הכי קשה לשחק כדורגל פשוט". זו הייתה עבורי אלגוריה נהדרת לארוחה עם עדי. רשטא מנסה להיות מעט יותר מודרנית ומתוחכמת מסביבתה, אולם בסופו של יום האוכל הוא אותו אוכל שאוכלים כאן מאז ומעולם, רק שכל פעם עם טוויסט קטן אחר - פעם בהגשה, פעם ברכיב כזה או אחר של מנה או החוויה - זה מורכב אך מאוזן, וזה עובד. גורם לי להאמין שאולי אפשר ואפילו כדאי לתרגם את הנוסחה לתחומים נוספים.


לאתר מסעדת רשטא

יום ראשון, 21 בנובמבר 2021

פרינג'

לירון שללאשוילי עלתה מאשדוד לנחלאות כדי להיות קלינאית תקשורת ולהיטיב עם תושבי העיר. ללירון יש חלום נוסף: לתת פה גם לסצנה הקולינרית של ירושלים. כדי להיטיב עם לירון בחזרה, נבחרה מסעדת פרינג' החדשה שנפתחה לאחרונה בתיאטרון ירושלים. 

הרבה אורחים פותחים ומספרים על הדרך בה עדי הציע להם להצטרף אליו. לא כך במקרה שלי. אני זו שפניתי לעדי בבקשה להצטרף, מאחר ואין חובבת מזון מתאימה כמוני (לא שהוא ידע את זה). לאחר שלבי סינונים ארוכים ומפרכים - התקבלתי! כל שנותר לי הוא לבחור מסעדה. אחת מבין המסעדות שכתובות לי ברשימה היא פרינג', המתארת עצמה כמטבח שוליים לבנטיני. מסעדה כשרה מבית קבוצת "טלביה" השוכנת בתיאטרון ירושלים. מסתבר שבמיקום שפעם זכרתי כקפטריה נידחת, שם בדיוק עדי אהב לערוך פגישות עבודה.

זהו לא עוד סלפי, זוהי חידת קריאה: מה עוד הזמנו ולירון לא הזכירה?

רמת ההתרגשות שלי הייתה בשיאה, כי בעיניי אין דבר יותר כיף מללכת לטעום טעמים חדשים ומגניבים אחרי שבוע עבודה מעייף. הסירו דאגה מליבכם קוראיי המתוחים, היה טעים ומהנה מאוד. הציפייה שלי למטבח "פרשי" עם טעמים מהלבנט שסובב דגים נענה, רמת השירות טובה, והמיקום היחסית מוזר מאחורי מחיצה המפרידה מלובי התיאטרון לא גרע מהחוויה.

היכונו לבוא המזטים!

התחלנו כמו ישראלים טובים בצלחת מזטים שכללה חצילים קלויים, סלטי קולרבי ושומר, סלט פלפלים קלויים בדיוק כמו של דודה מאיה, ומטבל פלפלים מדהים עם אגוזים שלקח אותי מהלבנט לגרוזיה [גילוי נאות: הכותבת ממוצא גרוזיני]. המזטים לוו בפוקצ'ה עם גרגירי חומוס חמימים ושמן זית עם זעתר. בכלל זעתר הוא מוטיב חוזר ובולט בהרבה מהמנות - וטוב שכך. המזטים היו נפלאים, והאמת שכל מנה שהגיעה בהמשך נטבלה באיזשהו שלב במזטים המדוברים. 

מנה שתוכה לא כברה

למנות הראשונות בחרנו שלוש מנות: מנת גוזלמה שיותר הזכירה אמפנדסים קטנים, מאשר את הגוזלמה בקבוצת אמהות מבשלות יחד. הגוזלמה היה במילוי מחמארה אגוזים, ג'יבן, פלפל שרוף ועשבי תיבול והוגש ליד ממרח שום שחור. לשום שחור יש טעם מיוחד בהחלט, ולנו לקח זמן להבין מה אנחנו אוכלים בעוד הניחושים נעו בין חרוב לשזיפים.

מחווה ללוב ותוניס, למרות שהן לא חלק מהלבנט

מנה שנייה הייתה מנת בוריק, שמבחינתו של עדי (גילוי נאות: חצי לובי), הייתה המנה המנצחת. הבוריק הגיע במילוי מסבחה חציל, חלמון ביצה, יוגורט כבשים ורוטב תטבילה שכלל זסטים של לימון שהקפיצו את כל העניין. 

המנה שהפחידה את הצלמת

בשבילי המנה המפחידה (בקטע טוב!) מבין הראשונות הייתה המנה השלישית (שאלה פילוסופית: האם מנה ראשונה יכולה להיות גם מנה שלישית?): קרפצ'יו מוסר ים עם ענבים ויוגורט ועוד דברים טובים - נקי, פשוט, ויאמי רציני.

החלום ושישברקו

למנת ביניים הזמנו את השישברק, שהם כיסונים ממולאים בירוקים על קרם יוגורט. אודה ואומר שחפרתי לעדי שזו המנה שאני רוצה במיוחד לטעום. היות ואיני מערבבת חלב עם בשר, לא יצא לי לטעום שישברק בגרסה המקורית והייתי מסוקרנת. המנה טעימה מאוד, אך משום מה ציפיתי לטעמים חזקים יותר, בעוד המנה דיברה כולה עדינות. 

הכלל: בארוחה שמזמינים 3 ראשונות, מזאטים ומנת ביניים - נגמור עם עיקרית אחת

המנה העיקרית הנבחרת הייתה קבב דגים, אבל רגע לפני שאתם קופצים למסקנות - לא לחשוב על סתם קבב דגים. מדובר על קבב דגים עסיסי שיושב על מנאיש, מעין פיתה אוורירית, עם ירקות שרופים, ירק טרי, חמאת מרווה, יוגורט ונגיעות עמבה שיחד יצרו ביס מלא בטעמים ומרקמים. וואו איזה כיף!

מוכנים לקינוח?

לקינוח הזמנו שתי מנות (אלא מה?): גלידת יוגורט המוכנה במקום, ומנת חתיכות עוגת תמרים דביקה עם רוטב טופי וממתקי חלת דבש. שילוב של כאלו קינוחים אני אוהבת - יש מתוק [והוא מתוק] אבל לצדו יש את החלק המרענן בדמות הקרם פרש והגלידה. כמובן שגם הוזמן אספרסו [עדי לא שותה חם כי הוא לא חולה], שהגיע בכוס מדהימה שנראית כאילו נלקחה מהוויטרינה של סבתא שלי. הבונוס האמיתי הוא שמלבד שהארוחה על חשבון הברון, הברון גם מספק שירותי קריאה בקפה. 

לא ברון ולא קורא בקפה

לסיום סיומת, לא נעשה לכם פרסומת, רק אומר שהיה לי כיף, היה לי טעים, והייתי שמחה לחזור ולטעום עוד מהמנות שלא הספקתי לטעום. להית'.


לאתר המסעדה

יום שני, 1 בנובמבר 2021

קרוסלה

תני פרנק גויס לאחרונה כדי להקים את המרכז ליהדות ומדינה במכון הרטמן. זו הייתה הזדמנות נהדרת להזמין אותו לארוחה לא עסקית בכלל בקפה קרוסלה, שנמצא זה עשור בחוד החנית של המאבק להובלת חופש הבחירה בכשרות. גילינו שלקפה הצנוע יש הרבה מה למכור מעבר לקפה ומאבקי דת ומדינה...

"מרוב דיבורים על כשרות נפתח לי התיאבון." 

זה מה שחשבתי כשעדי הציע לי להצטרף אליו לשיחה וארוחה על כשרות ואקטיביזם. הגעתי עם בטן מלאה, אבל לא מלאה מדי, מדיוני הוועדה לשירותי דת יהודיים ומיזמים לאומיים (כן, יש דבר כזה בכנסת הנוכחית) שהייתה כבר בדיון החמישי על חוק הכשרות המורכב שהציע השר לשירותי דת מתן כהנא. התפאורה הייתה מתאימה: מסעדת קרוסלה, היושבת בפינת הרחובות מטודלה ועזה, מסעדה אשר התפרסמה כאחד המוקדים הראשונים למאבק חופש הבחירה בכשרות של העשור האחרון.

סלפי לפתיחת התיאבון

יונתן ודעי, הבעלים, היה בין שני העותרים בבג"ץ הכשרות הידוע "בג"ץ גיני" שבמסגרתו ביקשו מוריס גיני ויונתן מיודענו להציג עצמם ככשרים גם ללא תעודה מטעם הרבנות. זו הייתה יריית הפתיחה במאבק שטרם הסתיים, אבל בינתיים נגמר בפסק דין של בג"ץ שמאפשר כשרות אלטרנטיבית לרבנות – בתחילה לארגון 'השגחה פרטית' ולאחר מכן לארגון הכשרות של רבני צהר – וכן בהצעת החוק המדוברת שצפויה לפתוח את שוק הכשרות לתחרות.

אבל חוץ מדיבורי כשרות היה גם אוכל והוא היה טעים. על רקע התעודה של כשרות צהר, שבעצם לא נקראת יותר "תעודה" כי זה נחשב מצג כשרותי אסור אז היא פשוט נקראת "הודעה", ישבנו וטעמנו ממספר מנות לא רעות בכלל. האמת שהציפיות שלי לא היו מאוד גבוהות. אני מעריך את רמת האקטיביזם והאווירה המיוחדת של המקום, אבל אף פעם לא צללתי לעומק התפריט החלבי, שמציע מגוון מעניין של מנות טבעוניות.

תני, שתייה ורקע עם "הודעה"

למדתי מזמן שהתנסות קולינרית דורשת קורטוב של אומץ והתנסות עם אוכל פחות מוכר. לכן כשבחנו את התפריט העין קלטה ישר את הכותרת "מיוחדים". רק מה, המיוחדים כללו את המנות הכי פחות מיוחדות בתפריט: פסטה ביתית בצורת פטוצ'יני ברוטב שמנת עגבניות או פטריות. מה שנקרא תפריט בית קפה קלאסי. הצעתי לעדי שאולי יש כאן אירוניה - המיוחדים הם היוצאים מן הכלל מתוך שאר המנות בתפריט שנראו מעניינות, כך שהבנאלי הפך להיות הייחודי. וכך ויתרנו על המיוחדים והלכנו על מנות אחרות: האוריינטליסט – תבשיל טופו מטוגן עם אורז, פטריות, פלפלים, תרד, שרי, בצל, כוסברה, צ'ילי מתוק ואגוזי מלך. מנה טבעונית שנשמעת בהתחלה כמו "טופו עם כל התוספות" אבל הפתיעה מאוד לטובה. הרוטב היה טעים והתאים למרקם של האורז שהיה מבושל היטב. גם הטופו הוסיף מרקם משלו ובסך הכל מנה מוצלחת ומשביעה.

לצדה הגיעה מנה של סלט בשם "סינדרום ירושלים" שלמרות השם הבומבסטי היה סלט טעים מאוד אבל לא נתן תחושת קדושה מעבר לרגיל. הסלט כלל חסה, עלי בייבי, קינואה, תפוחים, צימוקים, קצת חמוציות ופקאנים, עם ריבועי גבינת פטה ורוטב תפוזים עדין. נשמע עמוס אבל איכשהו איזון הטעמים הסתדר והסלט סיפק את הסחורה: רעננות ומתיקות קלה לצד המנות האחרות.

הזמנת מנות ללא פרופורציה, תמונת אילוסטרציה

בנוסף הזמנו את "המנה של חביב". בדרך כלל אני לא מחובבי מנות שנקראות על שם מישהו, כי בואו, קשה להתנתק רגשית ברגע שמנה מסוימת הופכת להיות מזוהה עם אדם ואז גם קשה להתאים את הטעמים או לקלוע לטעם רחב מספיק. המנה היא מסבחה של חצילים, יוגורט וטחינה סלק, אשר מוגשת עם לחם פרנה בגודל מתאים. מבחינתי זו הייתה ההפתעה הגדולה ביותר. מסבחה לא כבדה בכלל, היוגורט הקליל אותה וטחינת הסלק נתנה את הערך המוסף. אותו חביב כנראה ידע על הוא מדבר.

חביב, אנחנו לא יודעים מי אתה, אבל תודה על זה!

קינחנו בטארט דאבל שוקולד וקצפת לצד מלבי עם קוקוס ובוטנים. הטארט היה נחמד מאוד, חתיכה יפה ומכובדת. המלבי גם עשה את העבודה שלו. כנראה שהיה אפשר להסתפק באחת מהמנות, אבל בכל זאת באנו לטעום. בסך הכל הקינוחים עשו עיניים מהוויטרינה, אבל נראה שהמקום מתבסס על מנות אחרות, ומזיכרון של ביקורים קודמים אני ממליץ גם על כריכים מעניינים וסוגים שונים של ארוחות בוקר, חלקן מוגשות כל היום ואחת מהן עד השעה 14:00.

לקינוח: קינוחים!

החוויה הקולינרית השלימה יפה את האווירה הסתווית הירושלמית עם הניחוח המזרחי בעיצוב הידוע של המסעדה. מקום שמאפשר במספר מטרים רבועים לא גדול גם ארוחה נחמדה וגם סתם קפה טוב של אחר צהריים. וכל זה במבצע אחד פלוס אחד עם ביקור במקום המשלב יותר מכל את הנינוחות הירושלמית עם האקטיביזם והחתירה לחופש דת וחופש בחירה בכשרות. תודה לעדי על ההזמנה וליונתן על עצם קיומה של קרוסלה. 


לדף הפייסבוק של קרוסלה

 

יום שלישי, 19 באוקטובר 2021

רובן

סניף ראשון של רשת רובן נפתח בירושלים, ממש בסמוך למשרד שלי. איתי במשרד יושב ד"ר שוקי בלס, מנהל מחלקת המדיה והדובר של פורום קהלת. אך טבעי היה לחבר ביניהם...

הופתעתי כשיום בהיר אחד פנה אליי עדי ארבל, מנהל הפורום לחברה האזרחית, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו לאכול צהריים ברובן, מסעדת המבורגרים וכריכי בשר בגבעת שאול. מה לי ולעדי ארבל? שאלתי את עצמי. מה לי ולגבעת שאול או להמבורגרים? הרהרתי לעצמי נוגות. אבל אז נזכרתי שעדי חולק איתי משרד ובכלל אנחנו מכירים כבר עשור, שאנחנו יושבים בגבעת שאול ושמסעדת המבורגרים זה מקום שמתאים לקחת אליו אדם בלתי מתוחכם קולינרית כמוני.

האם שני יהודים דתיים אכלו בצהרי היום סנדוויץ' שיפון עם בשר וגבינה שוויצרית? 

לפני שנשיב על השאלה המרתקת. (ספוילר: לא). למה ששני יהודים דתיים יעשו דבר כזה? טוב ששאלתם. מסעדת רובן, לפחות לפי אתר הרשת, רואה עצמה כסוג של המשך מסורת כריכי רובן (Reuben) שהתחילה בארה"ב. אולם זאת יש לדעת, מחלוקת קשה קיימת בעניין המצאת סנדוויץ' הרובן המקורי, מחלוקת שיש המשווים אותה (אני) למחלוקת על זהות חומוס אבו שוקרי המקורי. 

האוכל יגיע עוד מעט, מבטיחים!

סנדוויץ' רובן המקורי הוא כריך מלחם שיפון, שכולל קורנד ביף (הערת העורך: בדקתי, ככה אמורים לכתוב את זה), כרוב כבוש, רוטב רוסי (אלף האיים עם יותר אגו – זו כבר לא הערת העורך) וגבינה שוויצרית. יש מחלוקת האם הכריך הראשון הונדס עבור שחקנית ששיחקה עם צ'רלי צ'פלין בניו יורק ב-1914, אולי ב-1927. לפי גרסה אחרת, רובן הוכן עבור שחקן פוקר באומהה שבנברסקה בשנות ה-20. האם הכל התחיל ממשפחתו של המסעדן ארנולד רובן בניו יורק, ממשפחת שימל שאבי המשפחה צ'רלס ובנו ברנרד הגו והכינו סנדוויץ' לאדם בשם רובן קולקובסקי, או שאולי הוא הוכן כמו הגרסה שהמצאתי כעת והשתכנעתי בנכונותה, על ידי ידידו הקונגולזי של הכדורגלן ראובן עטר בשנות ה-90? האם אפשר לקבוע בכלל ששילוב של כמה מרכיבים בין שתי פרוסות לחם "הומצא" על ידי אדם מסוים? אם כן, מי המציא את הטוסט גבינה? האם ניתן לומר שמי שהוסיף לטוסט פרוסת עגבנייה יכול לקרוא לטוסט על שמו ולזכות את עצמו וצאצאיו בתהילת עולם? 

כשמחשבות אלה טורדות את מוחי הגענו סוף סוף למקום. השירות היה בסדר גמור, השירותים נראו מרווחים ונקיים (חשוב למי שלא אוכל מטר מהמשרד). היה מקום רב במסעדה בפנים ובחוץ. ישבנו בחוץ. 

מנה ראשונה בדרך

כעת נגיע לאוכל המאוד כשר (מהדרין הרב מחפוד, למקרה שתהיתם). פתחנו בסיגרובן – בניגוד לרובן מארה"ב לא היה בו תערובת בשר וחלב, אגב גם לא פירות שביעית או שרימפס, אך כן היה בו קורנד ביף שהוגש עם טחינה וחריף. טעים מאוד, פיקנטי עד חריף, כולל ציפוי פריך. פשוט, קטן ונחמד. 

עברנו לעיקרית, אני ועדי לא באנו לשחק. הזמנו כריך קומות שמוגדר בתפריט כ"מנת הדגל" ועוד כריך קורנד ביף. חצינו אותם כך שכל אחד אכל חצי מכל כריך. לאחר הצבעה שהוכרעה על חודו של קול, הגענו להסכמה שהקורנד ביף היה יותר טעים או לפחות יותר מיוחד. הוא היה עסיסי, מוכן במידה הנכונה ותובל ברטבים הנכונים. כריך הקומות, על אף שהיה טעים מאד, לא היה יוצא דופן בזירת ההמבורגרים של השנים האחרונות. 

כותבים את זה קורנד ביף!

בתוספות הזמנו צ'יפס בטטה שהיה טעים ופריך ברובו. כיוון ששמתי לב שהקדשנו תשומת לב רק לתוצרי בקר וקצת צמחים ואין לי רצון לעצבן את מועצת הלול בעניין הזה, הזמנו גם כנפיים שהייתה מנה טובה, די גדולה אבל לא מיוחדת. 

משראיתי שעדי עוד נראה נינוח ואפילו לא התקשר בבהלה למנהל הבנק (ברור, יש היום אפליקציה), שאלתי "ומה לגבי קינוחים?". ברבים. גם כאן הלכנו על בחירות מסורתיות למדי, בכל זאת רובן ומסורת הולכים ביחד. או לא, תלוי אם מסורת יהודית יכולה לכלול סנדביץ' עם בשר וגבינה או לא. כך או כך, הלכנו על עוגת פאדג' שוקולד (פרווה) ועל פאי לימון מפורק. עוגת פאדג' שוקולד לא מצריכה הבנה מיוחדת כדי לאכול אותה. ואכן, פירקנו אותה עצמאית במהירות הבזק.

כפית ארוכה כפית קצרה, אילוסטרציה

פאי הלימון, או ליתר דיוק פאי הלימון "המפורק", דווקא טרד את מחשבותיי. מה ההיגיון לקחת דבר טוב ולפרק אותו, שאלתי את עצמי. מסתבר שבקול, כי עדי ענה לי שעושים את זה גם עם סושי וזה נותן תחושה של שפע או משהו כזה. הפאי היה טעים מאוד וגם יצר עניין כשחשבתי לעצמי האם הם בנו את הפאי עד הסוף ואז פירקו אותו או שמראש הם לא הרכיבו את כל החלקים. בנוסף יש לשאול, האם מדובר במדרון חלקלק ובשלב הבא כשנזמין פאי מפורק נקבל קערה עם לימונים, קמח, ביצים וכל שאר הדברים שבטח מכניסים לזה. הזמנת "מפורק", לא?

לסיכום, מקום מומלץ בהחלט לחובבי כריכי הבשר ו/או המסורת. יש במקום מגוון מרשים של עסקיות צהריים משביעות במחירים שווים לכל נפש (49-69 ₪).


לאתר המסעדה

יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

בין עזה לברלין

את פורת סלומון, תושב בת-עין, אמן ומייסד בית הספר הגבוה לאמנות 'פרדס', לא תצליחו להכניס לאף קופסא (ניסיתי, תאמינו לי). מה שלאדם הממוצע נראה כמו סתירה מוחלטת, יושב אצל פורת בהרמוניה סוערת. בדיוק כמו שמה של 'בין עזה לברלין', שחיה מצוין עם היותה אוקסימורון כחומוסייה ומוסד קולינרי.  

האופציה המסורתית מחכה לי כבר תקופה על משענת הכיסא, עדיין עם הפתק, מחכה שאחליט אם לתלוש את הפתק או להחזיר ולקבל זיכוי מהחנות. מאז הקריאה בספרו המופתי של פרופ' מאיר בוזגלו "שפה לנאמנים" אני מודד אותה שוב ושוב מול המראה, מתפעל מכמה מדויקת לי הגיזרה הזו, ואז נאנח ותולה אותה בחזרה על הכיסא. לא יודע, אולי משהו במרקם.

דבר אחד יותר חזק מהיצירה הזו של פורת: העובדה שהיא תלויה בסלון ביתו.

לכן כשהגיעה ההזמנה לכנס המסורתיות נרשמתי מיד. לא רק בגלל התוכן וההרצאות, יותר בשביל למדוד שוב את התחושה על הגוף. למדוד את האפשרות שמציעה המסורתיות למזג חלוקות חברתיות שחוצות גם את הנפש פנימה, לארגן מחדש זהויות שבטיות לכדי מארג משפחתי שמחליף את מבחן האמונה בברית של נאמנות. דתיים, חילונים, ישראלים, יהודים – למה לא לפתוח שולחן מתחת לבלוק, להוציא כל אחד את הסירים שלו ולאכול ביחד? מה צריך משגיח של הרבנות בשביל זה?

זהירות ספוילר: עוד מעט יגיע האוכל

ואיזו ארוחה מעולה. באמת. אחרי דברי הברכה נפתח הכנס בשורה של אנשי אקדמיה שהציגו את הבשורה דרך המחקרים ההיסטוריים, התורניים והחברתיים שלהם. איך המסורת בונה גשרים מפתיעים, חותרת תחת סבכים בלתי-פתירים לכאורה, מתפקדת דווקא כסוכנת של שינוי והתפתחות וכן הלאה. והכל ערב לחיך והכל בטעם מוכר ומנחם, והכל בטעם של בית – בית של חבר טוב מהכיתה, אבל לא הבית שלי. 

טעם מוכר ומנחם בדמות חומוס פטריות

לפני המושב הבא, שהסתמן כמשהו קרוב יותר לשיחה של ועד הבית – על משאבים והנעת תהליכים והשפעה על המרחב הציבורי, הגיע הזמן לחמוק החוצה עם שכני לספסל האחורי, המרגיש-בבית האולטימטיבי – עדי ארבל. יוצאים לאכול? יאללה. יש פה את "בין עזה לברלין". היית פעם? לא, סבבה. אני משלם על הארוחה, אתה כותב ביקורת מסעדה? אחלה.

ביקורת מסעדות זו טעות. תיאור מדוקדק של המנות שאכלת – איזו מין הקרמה עבר הארטישוק ואיך החמיצות הקדימה במעט את המרירות של הקרום – זה כמו לנסות למסור במלים ציור מופשט. אינך יכול להיכנס לאותו ציור פעמיים. אז על מה כן לספר? על השיחות שנוצרות במקום הזה. ביקורת מסעדות טובה הייתה מספקת את המידע החשוב באמת: המלצה על מסעדה טובה לפתוח בה כאבים מהילדות, קפה טוב לסגירה של עסקת נדל"ן ומנה מומלצת להיפרד בה מקשר שגווע מזמן. 

אין טעים יותר מהמטוגן שיצא הרגע מהמחבת

אז על מה דיברנו שם? על בנט שעבר צד (עדי) או עדיין לא (אני), על מחויבות או לא למסורת בעל פה שהפכה לקוד כתוב, על חאלד הפלסטיני שפרש מהטרור. על חומוס שקוראים לו בין עזה לברלין למרות שהוא כבר לא. על שניצל דג ישר מהמחבת שאי אפשר להגיד עליו מילה רעה אבל גם אף מילה על איזה דג זה. על ארוחה ששוכחים עוד לפני הביס. על מסעדת פועלים שיורדים אליה כל מי שעובדים מהבית. אוכל טעים, ביתי - כמו של אמא של חבר מהכיתה, רגע לפני שרצים למגרש.

בזמן שבנט עובר צד או לא, עובר גם האוטובוס עם הכיתוב הזה

ואולי זה מה שחסר לי שם, בין עזה לברלין. מה יש שם באמצע, שהוא לא "לא עזה" ולא "לא ברלין"? מעבר להצעה החברתית המכילה והמאחדת, מעבר לחיבוק החם של הרב לשכן שזורק את הסיגריה בכניסה – מהי התנופה הרוחנית החדשה שמציע השולחן הערוך של המסורתיות, איפה שאני עדיין תקוע? איך נשמעת הבשורה של השכן ההוא שזרק את הסיגריה, כשהוא עולה בעצמו על הדוכן לומר דבר תורה?

היה גם קובה! התשלום בסוף ועכשיו העורך נזכר שעליו הוא לא שילם... 

אולי הוא דיבר שם בכנס, ואני פספסתי. את שאר הדוברים אשמע כבר מההקלטות, למדוד שוב על עצמי מול המראה.



יום רביעי, 29 בספטמבר 2021

שוקא

לראשונה במאכלי י-ם, תיעוד 360° לביקורת מסעדות, והפעם בכיכובו של אסי טיכטל. אסי הוא מייסד, המנהל והמאמן של קבוצת הכדורסל של בית"ר ירושלים, אבל לענייננו הוא בעיקר צלם הבית של ישראל 360 וירושלים 360. המקום שזכה לכבוד הוא השוקא, אולי הבר שמסמל את התחדשותו של שוק מחנה יהודה יותר מכל.

כשעדי ארבל מבלוג המסעדות מאכלי י-ם הזמין אותי לסקר איתו את פאב השוקא, לא יכולתי לסרב, והגעתי עם מצלמת ה-ONE X2 כדי לתעד.

עד לא מזמן השוקא שכן בליבו של שוק מחנה יהודה, ברחוב האגוז שמוכר עד היום בתור "הסמטה של השוקא". השוקא היה שם עוד בתקופה שבה מחנה יהודה וחיי לילה עוד לא היו מילה נרדפת. מסביב לשוקא התפתחה קהילה של לקוחות. חברים שבאים למקום במשך שנים כדי לשבת על בירה. עם הזמן נפתחו סמוך לבר (ולמען האמת בכל השוק) ברים ומסעדות נוספות. כחלק משינויי הקורונה עבר בר השוקא למשכנו החדש ברחוב שילה על פינת אגריפס. 

האוכל בשוקא

כיום השוקא הוא לא רק מקום של בירות ואלכוהול, אלא כולל גם מטבח עם תפריט קצר, אבל בהחלט קולע. כזה שיחסוך לכם את הצורך לקפוץ לאחת המזללות הסמוכות. לפני שנמשיך לדבר על התפריט, תדעו שאחד הסיוטים הגדולים שלי הוא להיכנס לגלידריה ולבחור טעמים. בילדותי היו רק שני טעמים וניל ושוקו, אז כמובן שהייתי מזמין שוקו-וניל. למרות התפריט הקצר, עדיין היה צריך לבחור מה להזמין, למזלי עדי היה שם כדי לעזור בבחירה ולחסוך לי סיוט.

פתחנו את הישיבה עם שני קוקטיילים שהמלצרית המליצה לנו עליהם: "קרייזי מנגו בלי מנגו", משקה שמורכב מרום, מרטיני, צ'ילי גרוס ומונין פסיפלורה. משקה שיהיה טעים למי שאוהב משקה אלכוהולי בטעם פירות. הצ'ילי הגרוס נתן טוויסט מגניב של חריפות. "מוחיטו GREEK"- המשקה מורכב מענבים כתושים, ערק, נענע ולימון. הטעם של האניס מאד מורגש, כך שהוא מומלץ לחובבי הערק.  

הסבב הראשון

באנו גם לאכול, אז לאחר התלבטות קלה והתייעצות עם המלצרית הזמנו 3 מנות: סלופי דות, שזה תבשיל בשר בבישול ארוך שמגיע על מטבוחה, טחינה ועגבניות פרש (עגבניות רעננות). המנה מגיעה עם פיתה שרופה. מאד אהבנו את המנה הזאת. זה טוויסט מאד נחמד של מנת הסלופי ג'ו המוכרת. המטבוחה מכניסה למנה טעמים מזרחיים מוכרים.

אז מה היה לנו שם? סיבוב ראשון דינג דינג דינג

הזמנו גם כנפיים מטוגנות ברוטב של דבש, סויה, ג'ינג'ר טרי, צ'ילי יבש ויין לבן. האמת, אני מאד אוהב מנות כנפיים. כשמגישים לשולחן כנפיים עשויות טוב, לא יישאר על השולחן אפילו חלקיק קטן מהמנה. הכנפיים שהוגשו לנו היו מהסוג הזה. שילוב טוב של מתוק וחריף. אני אישית מעדיף הרבה יותר חריף, אבל אני מניח שרוב הלקוחות יסתפקו בזה. זאת מנה שאני ממליץ לאמריקאים לאכול בערב של הסופרבול. 

קערת הצ'יפס מגיעה עם 3 סוגי צ'יפס מתובלים בגרידת לימון, פטרוזיליה ומלח אטלנטי. מנה נחמדה! אחד מסוגי הצ'יפס היה בחלק העליון של הצלחת, היה טעים, אבל הוא נגמר מהר, שני הסוגים האחרים היו רגילים למדי.

בזמן שאכלנו הנחתי את המצלמה לצלם סרטון ארוך ב-360 מעלות. הנה הוא לפניכם!
רק אל תשכחו לשחק עם העכבר כדי ליהנות מכל הכיוונים...


הסבב השני

סיימנו את המנות האלה, והיינו עוד קצת רעבים אז הזמנו עוד שתי מנות, שעועית ירוקה שהמלצרית המליצה לנו עוד קודם ומנת "פיתחנו תסביך". בזמן שחיכינו הגיעו לשבת במקום מספר אושיות ירושלמיות. הם קצת נבהלו מהמצלמה שלי, כמו הרבה אנשים שלא מבינים מה זה הייצור הזה שיושב איתנו בשולחן, ופחדו שהם מוקלטים.

השעועית הירוקה מגיעה מוקפצת בשמן זית ולימון, בתפריט כתוב שזה "כמו אדממה, רק לא". המנה הזאת פחות הרשימה אותנו. אולי כי באנו לאכול וזאת מנה שמתאימה יותר ליד בירה, כמו אדממה או בייגלה.

סיבוב 360° שני על התפריט

"פיתחנו תסביך", היא מנת סביח פתוחה, כלומר הרכיבים של הסביח מגיעים על צלחת, והפיתה (פיתה על הגז) ליד. את המנה אוכלים כמו חומוס וסלטים, בניגוב, או שמניחים קצת עם המזלג על הפיתה ואוכלים. ליד החצילים, הטחינה והאריסה, יש גם ביצה חצויה עם חלמון נוזלי מעט. בקיצור, אם אתם אוהבים סביך, זאת אחלה מנה.

קינוח

בנוגע לקינוח לא הייתה הרבה התלבטות, כי יש רק אפשרות אחת: סורבה חלבה, קראמבל שקדים וקוקוס קלוי, כך שלא נאלצתי לחוות את הסיוט של הגלידריות, עליו סיפרתי קודם. לא משנה כמה אני אוכל בארוחה, תמיד יש לי מקום בבטן לעוד גלידה. כשקיבלנו את הסורבה התברר בכלל שמדובר במוס קפוא. היה טעים, אבל זה לא סורבה. כדאי לציין את זה ללקוחות לפני שמזמינים.

לסיכום

השוקא הוא בר כייפי עם וייב נהדר. לא הרבה ברים בירושלים שרדו 8 שנים, עובדה שלבדה מעידה על המקום. כשמקבלים את האוכל מורגשת מאד ההקפדה של הטבח, במיוחד במנות של הסלופי דות והתסביך, שמוגשות ונראות נהדר. שתי המנות האלה יחד עם מנת הכנפיים היו מצוינות ואם לא היינו בקטע של להתנסות בעוד מנות, היינו מזמינים מהן עוד. הצ'יפס והשעועית פחות מתאימות למי שמחפש אוכל טוב, אבל טובות למי שרוצה לרפד קצת את הקיבה באוכל לצד האלכוהול. גם הקינוח היה טעים, אבל אם כתוב שזה גלידה, שיהיה גלידה.

מה הזמנו:
קרייזי מנגו בלי מנגו - 41 ₪   
גריק מוחיטו - 39 ₪
צ'יפס - 34 ₪
סלופי דות -  42 ₪
כנפיים מטוגנות - 38 ₪
2 צ'ייסרים - על חשבון הבית
שעועית ירוקה - 32 ₪
פתחנו תסביך - 36 ₪
סורבה חלבה - 29 ₪
סה"כ: 291 ₪ 


לדף הפייסבוק של שוקא

יום ראשון, 5 בספטמבר 2021

המטבח של רמה

כשהזמנתי את יעל בירנבאום, עולה חדשה שעוסקת במימון פרויקטים במדינות מתפתחות, לבחור מסעדה אותה תרצה לבקר, לא האמנתי שהיא תציע מקום שאפילו לא שמעתי עליו. אז נסענו כל הדרך לנטף כדי לגלות את המטבח של רמה - מטבח על רמה! 

בדרך כלל הזיכרונות שלי הקשורים לאוכל ומסעדות, מאוד קשורות לאנשים איתם ישבתי ובאיזו תקופה הייתי בחיים. כך היה גם הפעם, בחוויה שזכיתי לחוות במטבח של רמה בנטף שמחברת אותי לשיחה הסופר מעניינת עם עדי, רק שעכשיו החוויה התחילה כבר מהדרכים היפיפיות והמשכרות בהן נסעתי בכדי להגיע ולחזור מהמסעדה. 

ברוכים הבאים!

פניות חדות בהרי ירושלים, נופים משגעים, וכל זה במקביל למשחק של אור השמש שמשתנה לקראת השקיעה כל כמה שניות בהתאם למיקום במסלול הכביש המפותל. ההרגשה שלי לאורך הדרך הייתה שאני היחידה שמגיעה למקום הזה ושרק אני יודעת איפה נמצא 'המטבח של רמה'. קצת כמו להגיע לחוף מוסתר ובתולי, ללא אנשים ופסולת. התלהבות משולבת בהמתקת סוד. 

עד שהאוכל יגיע, קבלו את פוגאס, לחם מחמצת המוגש עם שלל מטבלים משובחים.

ההגעה למקומו של 'המטבח' מרגשת. מבט אחד לעבר הכניסה למסעדה ומיד רואים עד בקצה הרחוק של המסעדה את הנוף המרהיב עם השמש המדמדמת שמלטפת ברגישות את העצים ומגוון הצמחייה שבסביבה. 

נראה שיעל מוכנה. ברקע: אוויר הרים צלול כיין.

המקום עצמו בנוי מעץ וכמעט שאינו כולל קירות, כך שיש הרגשה שהמבנה משתלב כחלק חלק מהסביבה. מתחם המסעדה מוקף גינה עשירה בצמחי תבלין, כשמדי פעם רואים את אנשי ונשות הצוות הולכים לקטוף מבחוץ רוזמרין, אורגנו ושאר עלים לשם הכנת קוקטייל או את אחת מעשר מנות התפריט. ענף מאחד השיחים הגיע עד לשולחן בו ישבנו.

אפשר רוזמרין?

איך שישבנו, התחילה הארוחה, שהיא בעצם מסיבה אחת מתמשכת. תפריט סגור שכולל 10 מנות, כאשר כל מנה מדויקת מבחינה קולינרית. המנות יפתיעו את בלוטות הטעם וריח שלכם. אשאיר בעיקר לתמונות לתאר את המנות, אך אציין שהמנה הכי טובה נשארה לסוף: צלע טלה. 

רק דברים טובים יצאו לאדם מהצלע

לאחר הלחם טובים (כך קרוי הפוגאס בתפריט), הגיע הסביצ'ה מוסר ים ואיתו תחליף מפתיע מחוץ לתפריט לטובת זו שבינינו שאיננה אוכלת דג נא. בלי שמות. התחליף המוצלח מאד היה עגבניות צלויות קלות שהיו יכולות בקלות לעמוד כמנה בתפריט בפני עצמן.

סביצ'ה ועגבניות שגנבו את ההצגה

עדיין בשלב המנות הראשונות, הצטרפו אלינו לשולחן גם קישוא צלוי וסלט קיץ שהוא למעשה אבטיח בהגשה מאד מקורית ומפתיעה. כל מנה ראשונה יותר מוצלחת מקודמתה... 

זָכַרְנוּ אֶת... אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים...

למנה ראשונה אחרונה הגיע כדור טלה בטמפורה שהיה פשוט נהדר. יחד איתו חולק לכל שוכני המסעדה קוקטייל הבית, שמורכב מקצת וודקה, תה קר ורוזמרין מהגינה.

באור זה נראה יותר מפתה. תאמינו לנו.

הגענו לשלב המנות העיקריות, שכלל מנת אנילוטי מרשימה מעוטרת באספרגוס משובח, ולצידה פילה דניס בקראסט עשבים. לשלב הזה מנת הפילה הייתה אמנם מצוינת אך מעט גדולה עלינו, ונתח אחד בחרנו לקחת איתנו ליום שאחרי...

3 מנות עיקריות אחרי 5 מנות ראשונות, זו לא משימה קלה!

אז האם יש לאוויר ירושלמי טעם? לגמרי. המטבח משלב במקצועיות ובדיוק רב מגוון טעמים, ריחות ואוויר הרים צלול כיין המשתלבים כולם בתוך המנות וגם באופי של המקום והסגנון של הצוות. הביקור במקום הוא בהחלט זאת חוויה מיוחדת, נעימה, ומענגת.

שקיעתו של הסלפי...

שימו לב שכמעט חובה להזמין מקום באתר המסעדה מראש, שכן המסעדה פתוחה בימים וזמנים מסוימים ויש שעות הושבה מסודרות לארוחות הבהריים (בשישי בלבד), הצהריים (שישי ושבת) והערב (חמישי בלבד). אם יש לכם כבר תאריכים שתרצו לשמוח או לשמח, שימרו כבר מקום! 

חשבתם שלא נגלה לכם מה הקינוח? לילות ביירות לצד טראפלס קרמל מלוח

בכל הארוחות התפריט הוא סגור ומורכב משלל מנות כשגם המחיר הינו בהתאם - 148 ש"ח לאדם בארוחת הבהריים, 226 ש"ח לארוחת צהריים ו-286 לארוחת הערב. 

ותודה לאיי-סוויטי שדאג לנקות אחרינו לאורך כל הערב

לאתר האינטרנט של המטבח של רמה