יום רביעי, 17 ביולי 2019

נאיה

יונתן סורוצ'קין (הידוע גם בתור יוני בלונדי) הוא חוקר במחלקה הכלכלית בפורום קהלת וראש מטה הליברלים בליכוד. יונתן הוא גם רווק ירושלמי ותיק (ברווקותו) וטרי (בירושלמיותו). יש לי תחושה שאני יודע לאן הוא ייקח את הדייט הבא שלו. הוא בדיוק שמע על מסעדה אסייאתית מצוינת: נאיה. שווה להזמין מקום.

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם אוכל, או יותר נכון יחסי אהבה-אהבה-אהבה-אהבה-שנאה לאוכל. נולדתי וגדלתי בברית המועצות (אל תדאגו, יש סוף אופטימי). את השנים הראשונות שלי ביליתי באכילת דייסה דלוחה ועמידה בתורים. אז אתם יכולים להבין שקשה לי עם אוכל. גם אחרי העלייה ארצה, מלבד איזה בילוי חד שנתי במסעדה סינית אייטיז סטייל, לא היינו הולכים למסעדות, לא "ישבתי לקפה" ולא נכנסתי למקדונלדס לפני גיל 21.

כשהשתחררתי מצה"ל ועברתי לגור לבד, עברתי גם מין שחרור קולינרי. מצד אחד אני אכלן רגשי, אוכל תמיד גרם לי להרגשה טובה יותר מלסובבים אותי. אני תמיד מסיים את הצלחת. וגם את הצלחות של החברים. אני תמיד מגדיל או מכפיל את ההמבורגר. אני תמיד אזמין את המנה היותר גדולה. מצד שני מעולם לא פיתחתי אנינות טעם. כשהחברים מתחננים לאכול, אני מאלה שזורמים איתם בכיף.

מנה אסייאתית טיפוסית. (לא כולל החלק באסיה בו היה צריך לעמוד בתור כדי לקבל אוכל)

לכתוב ביקורת מסעדות זה דבר קשה עבור אחד שאוצר המילים הקולינרי שלו מוגבל, אז ההתרגשות מהמשימה שעדי הטיל עלי הייתה כפולה. את היעד שלנו, נאיה - מסעדת הרים האסייאתית, בחרנו רק כשכבר היינו ברכב. הנסיעה הקצרה יחסית ממרכז העיר לבית נקופה עוזרת לנו להחליף פאזה. הרעש של גשר המיתרים מתחלף בשקט כפרי. האבן הירושלמית והאספלט מתחלפים ביער ירוק. תוך מספר רגעים אנו מוצאים עצמנו בחניון עפר מאולתר ולפנינו מבנה קטן המעוצב להפליא. חלונות עם תריסי עץ גדולים, כניסת זכוכית מרשימה ואותיות מוזהבות גדולות המסבירות לנו שלשעה קצרה אנחנו עוזבים את ישראל ונכנסים ליפן (הערת העורך: או מקום אחר במזרח הרחוק, לכו תדעו).

לפני שמתיישבים, עדי שם לב שאין כמעט מקומות זוגיים במסעדה. כנראה המסעדה מכוונת לקהל מבוגר יחסית ולא לדייטים. אני דווקא שם לב לוואזה יפנית ליד אחד השולחנות, מעוטרת בסגנון קינטסוגי (Kintsugi). הוואזה, המרשימה בצניעותה, שידרה לי דבר אחד, כאן משקיעים.

עדי התלהב שבתפריט כתוב "נאים מאוד" בחלק של הדגים הנאים. אותי הרשימה העובדה שהביאו לנו מים מבלי שביקשנו. ביותר מדי מקומות בארץ צוות המסעדה לא יביא מים מיוזמתו, בתקווה שיזמינו שתייה והמכירות יגדלו. אבל אנחנו לא בארץ, קפצנו לקפיצה קטנה ליפן.

פתחנו עם באן בקר, לחמנייה מאודה ורכה ובתוכה בקר בבישול ארוך. הלחמנייה רכה אבל לא מתפרקת, הבשר נימוח ומלא בטעם, המנה נעלמה תוך מספר שניות. עד ששאר המנות יגיעו, ננצל את הזמן לדבר על סצנת הדייטים הירושלמית. כרווק תל אביבי שרק עבר לירושלים, מאוד חשוב לי היה ללמוד את חוקי הפורמט הירושלמי. איך ניגשים? על מה מדברים? ובעיקר איך לא מסתנוורים מאורו של הספקטרום הדתי הירושלמי (הערת העורך: מצא לו ממי ללמוד).

בלונדי קורא לזה תבלון. העורך קורא לזה עמבה.

השווארמה ההודית הגיע בדיוק בזמן. המנה כמעט ולא מזכירה שווארמה. הצ'פאטי אומנם מזכיר לאפה, אבל התבלון, היוגורט-טופו והבצל הכבוש נותנים למנה טעם ייחודי. מנה מצוינת, אבל לא מנת דגל. איתה מגיע הפאד קפאו: אורז מאודה, בקר קצוץ, פלפלים, צ'ילי טרי, בצל סגול, בזיליקום, ביצת עין. אני מרגיש מעט חסר מילים. אם לאסקימואים יש 30 מילים לתיאור שלג, אז במזרח בטח יש 30 מילים לתיאור אורז. ולי אין אף לא מילה אחת. באו נגיד שזה בדיוק ההפך מ"אורז רווקים במיקרו". הבקר והאורז משתלבים מצוין הבזיליקום מוסיף טעם וריח מבלי להשתלט על המנה.

מקשקשים מעט פוליטיקה ארגונית ושינויי קריירה. עדי הגיע למגזר השלישי מההייטק, אני מחיי הלילה של תל אביב. תחומים רחוקים מאוד מהעיסוק הנוכחי שלנו. אני חדש וסקרן אז אני מתחקר, עדי מזכיר לי שלא תחקרנו שתייה. בדרך כלל אני שותה משקאות נקיים, אבל מלאי הטקילות המצומצם ויצר ההרפתקנות מוביל אותנו לתפריט הקוקטיילים. דקירי ליצ'י עבורי, פאשן דראגון לעדי. הדקירי טוב אבל לא ייחודי. את הפאשן דרגון, קוקטייל הדרים מריר מומלץ מאוד לנסות. אם זה חריף ומתוק, כנראה שבנאיה יצליחו לשלב את זה.

היכונו לביאת המשיח

עוברים לשלב הטאקוז: שני טאקו סלמון, שני טאקו דג ים. אני ממש לא יודע איך הם עשו את זה, אבל היה שווה לנסוע רק בשביל זה. מעולם לא אכלתי דגים נאים כל כך טעימים. אני לא יודע איך אצליח לחזור לאכול סושי רחוב. איפה הייתם עד עכשיו?

שבע ומאושר, אני רומז שאפשר לסיים. אבל עדי מתעקש, אנחנו מדענים, יש לנו מחקר לעשות. אני מסכים. קינוחים. חולקים נאיה יוזו ומנדרין. הנאיה יוזו מכיל קרם יוזו, העשוי מפרי הדר אסייאתי הנושא את שמו. הלימון, הפרי האהוב עלי הופך לביסקוויט רך. המרנג אוורירי ואני שוב נתקע בלי מילים לתיאור המרקמים וההשתלבות של הטעמים, חובה לנסות. המנדרין העשוי משכבות של מרציפן ותפוז מוצלח, אבל לא משתווה לנאיה יוזו.

לקינוח: שני קינוחים.

נאיה היא ללא ספק מסעדה טובה, טעימה, ואיכותית. כל מנה בה מוקפדת ומדויקת וניכר כי הטבחים בה מקצוענים מהשורה הראשונה. אבל יותר מכך, האווירה כולה, מאדיבות הצוות, דרך העיצוב של החלל ועד לשלטים בכניסה לשרותים מאותתים לאורח דבר אחד: תתנתק לשעתיים, קח את המיטב שיש לאסיה להציע, רבע שעה מירושלים.


לאתר המסעדה

יום חמישי, 4 ביולי 2019

באב אל ימן

איתמר פרחי הגיע לירושלים בעקבות עבודתו ככלכלן ברשות המסים ומאז הוא מגדיר מחדש את המונח אקטיביזם ירושלמי. זה רעיון לא רע לקחת אקטיביסט (חצי) תימני לעבוד במשרד האוצר, וזה רעיון לא פחות מוצלח לקחת אותו לעשות ביקורת על מסעדה תימנית, בטח אם לא משלמים בה על האוכל (בשבת. אבל כן משלמים אחרי).

בשבת האחרונה אכלתי סעודה שלישית בנחלאות, בה הייתה פעילת BDS ישראלית. אחד ההסברים שהיא סיפקה לי למה היא תומכת ב-BDS, היה חוק הלאום. למחרת אכלתי עם עדי ארבל, מיוזמי אותו חוק... על הארוחה עימו אני כותב לכם עכשיו. זה היופי פה בירושלים, יום אחרי יום, ארוחה אחרי ארוחה, אתה אוכל עם אנשים שונים משני עברי המתרס וזה הדבר הכי טבעי בעולם.

אז אותו עדי ארבל, שיש שיגידו שהוא הגרסה הדתית ימנית שלי (הערת העורך: אני לא!!!), ביקש ממני לשלב את שלושת הדברים שאני הכי אוהב בעולם: אוכל, אלכוהול וכתיבה. כמובן שאחרי שביררתי שזה על חשבונו (כי אני חצי תימני), נעניתי להצעתו להתארח בבלוג המסעדות שלו 'מאכלי י-ם'.

עד שאיתמר יגיע לקטע של האוכל ייקח זמן. נפרגן לכם בינתיים בתמונה.

למרות שאני אמור לכתוב על אוכל, בירושלים גם ללכת למסעדה זה אקט אקטיביסטי שמקבל משמעות. ולמרות שהבטחתי לו בלי פוליטיקה, אי אפשר באמת לעשות את ההפרדה הזאת ולכן בחרתי את 'באב אל ימן', מסעדה תימנית ירושלמית וכשרה שפתוחה גם בשבת. מעבר להיותה מקום מעולה לארוחת שחיתות מלאת בצקים בשעות הלילה המאוחרות, וחיבורה לצד התימני שחבוי בי, היא גם מהווה בעיניי סמל לדו קיום ועל הדרך היא גם ויגן פרנדלי (המנות טבעוניות / צמחוניות).

בחורף של שנת 2018, ארגנתי ערב 'סטורי טלר' במסגרת 'שבאתי' שהוא מיזם שהוקם ע"י צעירים ירושלמים, דתיים וחילונים כאחד, שהיה להם חזון להפוך את השבת הירושלמית לגורם מאחד ורלוונטי למגוון רחב של תושבי ירושלים. התכנון היה להתכנס במבנה ציבורי, כמה בקבוקי יין, בקבוק ערק, בייגלה, במבה, ולשמוע סיפורים קצרים של ירושלמים, אחרי ארוחת שבת. דתיים, חילוניים וסתם כאלה שאוהבים לשמוע סיפורים שאומרים לך משהו על החיים.

בשביל לפרסם את אותו אירוע, כתבתי פוסט בפייסבוק שהפך להיות ויראלי, על פאב דמיוני בירושלים בשם 1984, בו שומעים אלג'יר והסמיתס, יש בירה קרה ואווירה חמה. בשבתות לא תהיו בו מוזיקה אלא כמה בקבוקי ערק / בירה / יין וחלק מהאנשים באים אליו אחרי התפילה וארוחת השבת, וחלק אחרי הכדורגל והים, וכולם יושבים ומתלוננים יחד על הפקקים הנוראיים בירושלים ועל משה ליאון (הייתי הראשון לזהות שהוא יהיה ראש העיר), תוהים אם יהיה איחוד בין בית"ר ירושלים לנורדיה ומתגעגעים לימי עדי גורדון העליזים. אמרתי שאותו ערב סטורי טלר שאני מארגן בליל שבת הוא הדבר הכי קרוב לאותו פאב דמיוני.

לאחר מספר ימים ובאופן מקרי לחלוטין קם הבאב אל ימן, ברחוב עזה 29, הפך את ה-1984 מחזון למציאות (מלבד הקטע של אלג'יר והסמיתס) והיווה פריצת דרך נוספת לדו קיום במרחב הירושלמי בין דתיים וחילוניים.

בשבתות הפאב / מסעדה פועל כמו בית מלון: אפשר להזמין מראש מה לאכול ולשתות כאשר האוכל עצמו נמצא על פלטות ואין חילול שבת. גם התשלום מתבצע מראש או אחרי צאת השבת על בסיס אמון, אלא אם קוראים לך רחל עזריה (והמבין יבין).

התפריט. כדי שתדעו מה להזמין לפני שבת.

כמובן שעם כל הכבוד לאידיאל ולחזון, אם האוכל לא טעים זה לא שווה כלום - אז נגיע לעיקר. עדי ואני שני אנשים עם תיאבון בריא, סיימנו כל אחד ג'חנון וביצה (אל תשכחו לבקש הרבה רסק עגבניות והרבה חריף), עראייס מלאווח עם בשר טבעוני וצנוברים, חומוס עדשים + טחינת סלק (שאני מודה שקצת התאכזבתי לגלות שכל רכיב בה בנפרד וזאת לא ההמצאה שפנטזתי עליה, חומוס שעשוי מעדשים וטחינת סלק, אבל מה אני מתלונן, זה עדיין היה טעים).

עדי שאל אותי אם אני רוצה לקחת מלבי לקינוח, ועניתי לו שלא באים למסעדה תימנית בשביל מלבי. לקינוח לקחתי בעיניי את הדבר הכי טעים במקום וגולת הכותרת בעיניי - 'סאלוף', פיצה תימנית, או יש להגיד פיתה תימנית שמוגשת עם כל מיני תוספות שבוחרים. אנחנו לקחנו ברוקולי ופלפלים, כי בכל זאת בריאות זה השם האמצעי שלנו (סכנה זה השם הראשון).

אחרי ששתיתי בירה מהחבית (אין גינס לצערי) ויין מהחבית (יש גם אדום וגם לבן) עברנו לדבר האמיתי, ערק גת לימון. כך שיכרתי את עדי כהוגן וגרמתי לו להוציא סודות מדינה שכולם רוצים לדעת, כמו עם מי הוא יוצא (רמז: אם הם יתחתנו, יהיו להם את אותם ראשי תיבות), למי הוא יצביע בבחירות הקרובות (רמז: לא הרשימה המשותפת) ומה הוא הולך לעשות לכבוד יום הולדתו ה-40 (רמז: זה הולך להיות אדיר). למזלי הוא היה ממש שיכור ובטח לא זוכר שהוא סיפר לי את כל זה.

יש דברים שרק ערק גת לימון יכול לגרום להם. כמו המבט המזוגג של עדי על איתמר.

לסיכום, אנשים שלא מכאן (וכן, אני מתכוון לתל אביביים) ומסתכלים עלינו מבחוץ חושבים שירושלים היא הבעיה, אבל הם לא מבינים שזה הפוך. ירושלים, דרך מקומות ויוזמות כמו באב אל ימן ושבאתי, היא דווקא הפתרון.

אז פעם הבאה שאתם בירושלים, בואו לבאב אל ימן, שתו בירה או יין מהחבית (צריך להמציא גם ערק מהחבית), תאכלו פיצה תימנית ותקבלו זריקת אופטימיות על העתיד שלנו. כי איך שירושלים נראית היום, כך ישראל תיראה בעוד שלושים שנה.


לדף הפייסבוק של המקום.