יום שישי, 11 בדצמבר 2015

נס קפה

חכם סיני זקן אמר פעם, שמי שבאמת רוצה לבדוק מסעדה צרפתית, צריך לקחת אליה עלמה מרוקאית. והוא גם ביקש שאמסור ד"ש לשמעון פרס, אבל זה לא קשור. אז לקחתי את ריקי ממן, אנינת הטעם ובשלנית מדהימה בפני עצמה, כדי לבדוק מה סינים זקנים רוצים מאיתנו.  

מאז שהייתי בפריז אני מתגעגעת אליה. איזו עיר או-לה-לה! כל כך הרבה יופי במקום אחד שהעין לא מספיקה לעקוב אחרי הכל. אבל היות ודאע"ש מתכננים להרוס אותה עד היסוד הבנתי שאני צריכה למצוא חלופה מקומית הולמת. מזל שעדי ארבל התקשר והזמין אותי לבראנץ' בנס קפה. המיקום: עמק רפאים, ירושלים הקפואה. התחושה? רו דה ריבולי על גדת הסיין.

עם הכניסה למקום ניתן לחוש את האווירה הצרפתית – ריח של חמאה באוויר, מבטא צרפתי בפי כל עובד, ושלל מאפים מעלי ניחוח בכל פינה. אח, פריז, מון אמור. מבט אחד בתפריט שכנע אותי שלא מדובר בבית קפה גנרי. כלומר, כן, יש שם ארוחות בוקר, פסטות, סלטים וסנדוויצ'ים. אבל מצאנו שם שילובי טעמים מעניינים ולא צפויים, ומנות שבדרך כלל לא רואים בבתי קפה סטנדרטיים. 
דופינואה. מנות שלא תמצאו במקומות אחרים #1
נתחיל עם מבחר ארוחות הבוקר שלהם: ארוחות הבוקר בנויות תמטית – ארוחת בוקר ישראלית רגילה, אבל גם ארוחת בוקר צרפתית (מבחר מאפים, בגט עם חמאה וריבה), ארוחת בוקר איטלקית (ביצים, בגט עם שמן זית וסלט קפרזה) וארוחת בוקר אמריקאית (ביצים, פנקייק וגבינת שמנת). אנחנו בחרנו לנסות את ארוחת הבוקר הצרפתית והאיטלקית ולא התחרטנו. המאפים טריים, נימוחים ונוטפי חמאה. ויחסית לצרפתים עשו חסד גם עם איטליה. יופי של שילוב בין סלט קפרזה ובגט אפוי בשמן זית. 

אבל שם רק התחלנו, כיוון שהיתה שעת בראנץ', החלטנו לנסות גם את מטעמי המנות העיקריות. אני תמיד מזמינה סלט במסעדה ולכן התרגשתי לראות שמעבר למגוון הגנרי של סלט יווני / סלט מוקפץ / סלט עם פרי / סלט הבית (סלט יווני עם בטטה), כאן באמת הפתיעו. באמת מגוון מקורי ומעניין של סלטים, שאני הולכת לחזור ולבדוק בקרוב, כמו סלט אוקיינוס עם לבבות דקל, סלמון מעושן, אבוקדו וביצה קשה או סלט גבינת עיזים חמה שבו פרוסות גבינת סנט מור מותכת על בגט עם דבש. בסוף החלטנו להזמין את סלט היער השחור שכלל שעועית ירוקה, פטריות וערמונים מוקפצים, עם קרעי קרפ פריכים ולא התאכזבנו. קצת שומני, אבל מה שווה מסעדה צרפתית אם היא לא נוטפת שמן.

לצד הסלט ניסינו את הקרפ המלוח, מאכל שלא נתקלתי בו באף מסעדה אחרת. אנחנו בחרנו את קרפ שלוש הגבינות, ואכן קיבלנו מנה מכובדת של קרפ ענק ממולא בגבינות מוצרלה, רוקפור וגבינת עיזים עם רוטב בשמל. בשלב הזה הפסקתי לספור את הקלוריות ופשוט נהניתי משלוש הביסים שהרשיתי לעצמי. מודה שאולי גלשתי לביס רביעי. זה בסדר עדי הצליח להתמודד עם השארית. אפילו הסלט שהוגש לצד הקרפ, שבבתי קפה נוטה להיות תפל, תובל ברוטב ויניגרט עשיר שממש ליקקתי מהצלחת.

פולנטה. מנות שלא תמצאו במקומות אחרים #2
למי שחובב מנות רציניות יותר הם מציעים גם שלל פסטות, פיצות ופוקצ'ות, אבל נשאיר לכם לספר איך היה. אני כבר לא עמדתי בעומס. לקינוח לא הגענו, אבל אני בטוחה שיהיה שווה את זה, אם הבריוש שלהם מעיד על שאר המאפים. ויו לה פראנס!


לדף הפייסבוק של נס קפה

יום שבת, 5 בדצמבר 2015

כמו בבית

מסעדה שקוראת לעצמה כמו בבית, מזמינה ציפיות גבוהות. אם היא גם מגשימה אותן, היא כבר עשתה את שלה. הלכנו אנחנו לעשות את שלנו.

פעם יצאתי עם מישהי והיינו בקשר ממש רציני. אפילו דיברנו על לגור ביחד. היא רצתה שנעבור לתלפיות. כשאמרתי לה שאני לא בנוי לתלפיות, היא זרקה אותי. האם זה סיפור אמיתי או סתם שנינות דבילית, זה לא העניין פה. העניין פה שכל מי שיגיע לתלפיות, או לפחות לאזור התעשייה של תלפיות, יגלה שהחבר'ה פה בנויים לתלפיות. מה הסוד שלהם? עבודה קשה ואוכל טוב, כמו בבית.

כמו בבית הוא גם שמה של מסעדת המאכלים הביתיים השוכנת ברחוב האומן ומהווה מוקד משיכה לתלפיונים הסובבים אותה. בעלי המקום, ניצנית ואודי, הם זוג מקסים שמהרגע שאתה נכנס למסעדה אתה מרגיש כמו בבית: האוכל טעים ומגוון כמו בבית, היחס חם כמו בבית ואפילו מציעים לך לשטוף כלים, כמו בבית.

לוח מחיק עם התפריט המשתנה. כמו בבית.
התפריט המגוון משתנה מדי יום. נכון, יש כמה עיקריות קבועות שתמיד הולכות טוב: שניצל, רצועות חזה עוף, חזה עוף, מעורב ירושלמי ופרגיות. אבל בנוסף ניתן למצוא 4 עיקריות ו-4 תוספות שמתחלפות מדי יום. אנחנו זכינו לטעום קציצות עוף (טעימות מאד!), גולש (עשוי היטב!), דג מושט עם עשבי תיבול (מעודן!), ופוקצ'ה עם בשר טחון (מומלצת מאד הם מטבל החריף הנהדר המוכן במקום). בימים אחרים, ניתן למצוא גם קבב, מפרום, צלי בקר, מוסקה, סופריטו, וממולאים. המנה העיקרית היחידה שמגיעה באופן קבוע היא הקובה – כל שלישי וחמישי. כל היתר – הפתעה!

גם בתוספות ניתן לפגוש מגוון רחב מאד. אנחנו זכינו לטעום מהאורז (כמו בבית!), המג'דרה (מתובלת בטוב טעם!), תבשיל החומוס והפטריות (מפתיע לטובה!), השעועית הירוקה (מפנקת!), ותפוחי האדמה (כמו בבית, כבר אמרנו?). אם כל זה לא מספיק, תוכלו למצוא בתפריט גם קוסקוס (בכל יום שני), במיה וצ'יפס.

אם המגוון של המנות העיקריות והתוספות לא מספיק לכם, נספר שגם באגף הסלטים יש מגוון ענק שאותו נשאיר לכם לחקור בביקורכם הקרוב במסעדה. אנחנו רק ניתן לכם טיפ אחד: אל תפספסו את סלט העדשים. 

וככה המגוון הזה נראה במציאות
טוב, אבל איך טועמים ממגוון כל כך גדול של מטעמים בביקור אחד? ההמלצה שלנו – לכו על מנה עסקית, שכוללת מנה עיקרית, 2 תוספות, 3 סלטים ושתייה (45 שקלים לסועד). ואם תגיעו בזוג, גם תצליחו להכפיל את הטעמים שתזכו לפגוש. 

אם עוד לא השתכנעתם להגיע, זה המקום לספר, שכל האוכל מוכן במקום, חוץ מהחומוס והזיתים. שזה אומר, שבאמת כל האמת מוכן במקום... כמו בבית.


(פורסם במקור באתר רול)

יום שני, 30 בנובמבר 2015

סושי רחביה - הר חוצבים

סניף רביעי של סושי רחביה נפתח בירושלים. לכאורה, עוד סניף. בתכל'ס, סניף מיוחד בו תוכלו לקבל סושי ללא אורז, ללא מצוקת חנייה ועוד כשר למהדרין!

איך יודעים שהמסעדה שלך מצליחה מעבר למצופה? כשהשם של המסעדה המקורית לא מתאים לשם של רשת. קחו לדוגמא את סושי רחביה. מסעדת הסושי שנפתחה בלב שכונת רחביה אי שם בשנת 2007 הצליחה להסעיר את קיבתם של תושבי ירושלים ולהביא לפתיחתם של שני סניפים נוספים בעמק רפאים ובמרכז העיר. 8 שנים לאחר מכן, נפתח סניף רביעי, הפעם בלב פארק ההייטק של הר חוצבים.

נו טוב, אתם אומרים לעצמכם, אז נפתח עוד סניף של סושי רחביה ועוד באזור תעשייה. מה החידוש הגדול? אז זהו, שמדובר בסניף שהמיקום שנבחר עבורו הוא בשורה בפני עצמה: אם עד עכשיו חשבתם שהר חוצבים הוא רק פארק הייטק, אז מגיע הסניף החדש של סושי רחביה, מאתגר את התפיסה שלכם ופותח את המקום הראשון באזור שפתוח עד שעות הלילה המאוחרות (ליתר דיוק, עד חצות. בירושלים!). או במילים אחרות: סוף כל סוף מישהו מעז לפתוח מסעדה במיקום נגיש וללא מצוקת חנייה. בהתאם לשעות הפתיחה היומרניות, במקום יש גם תפריט אלכוהול משובח (למרות שאנחנו בכלל הלכנו על שייק פירות סולידי שהתגלה כמעדן מרענן של ממש).

זה אזור תעשייה זה?
ויש גם בונוס: מדובר במסעדת סושי כשרה למהדרין. נו טוב, אולי זה לא בונוס עבור כולם, עבור חלק ניכר מציבור הסועדים בירושלים, בהחלט מדובר בבונוס. ועבור מי שלא, נציין שהמגוון העשיר בתפריט כמעט ולא נפגע בשל כשרות המהדרין.

אחת השאלות שהסעירו את ישראל בעשור הקודם (הגיע הזמן למצוא פתרון למאה החדשה הזו. לא יכול להיות שיש לנו נייטיז, אייטיז ופיפטיז, אבל לאף אחד אין מושג איך קוראים לשני העשורים הראשונים בכל מאה!) היא האם יכול להיות סושי כשר? בשנים שעברו מאז, הסצנה הקולינרית הישראלית התבגרה, וסושי כשר ניתן למצוא כמעט בכל פינת רחוב, כאילו היה זה פלאפל או סביח.

סניף המהדרין של סושי רחביה, הוכיח שאפשר להסיר גם את סימני השאלה שאולי נותרו מעל סושי כשר למהדרין, ואולי להוסיף גם כמה סימני קריאה! סימן קריאה ראשון מגיע למרק הטום-יאם המשובח שהוגש לנו במסעדה. מדובר במרק שמתאים מאד לחורף הירושלמי: מהביל, חריף ומרובה טעמים. בקיצור: יאמי!

לאחריו, הוגשו לנו יקיטורי סלמון. ניתן למצוא לא מעט ירושלמים אשר יקראו למנה זו שיפודי יקיטורי סלומון, אבל ניתן לנחש שמדובר על אותם ירושלמים שקוראים לסלמון סלומון ולרחוב המלך ג'ורג' בשמו המלא: המלך קינג ג'ורג'. אלה וגם אלה, יסכימו שמדובר במנת פתיחה נהדרת.

מנת פתיחה מומלצת נוספת היא הדים סאם. בסניף הכשר למהדרין, תצטרכו להסתפק בארבעה סוגי דים סאם צמחוניים: ירקות מוקפצים, תרד עם בוטנים ושום, דלעת עם בטטה ומיקס פטריות. בשר מאודה כשר למהדרין? כנראה שאין חיה כזו, אבל בהחלט ניתן להתנחם בכיסונים הצמחוניים הנהדרים המוגשים במקום.

מכירים את האנשים האלו שטוענים שלא ניתן לשבוע מסושי? גם עבורם יש פתרון. הפנו אותם לעמודי המוקפצים בתפריט. מדובר במנות גדולות ומשביעות. אנחנו הלכנו על המנה האינדונזית – נתחי עוף מוקפצים עם אטריות אורז, פיטריות (שימאג'י ושמפיניון), בצל (לבן, וירוק) ועוד הפתעות – ולא התאכזבנו. 

אבל מה אני מדבר איתכם על נודלס כשאתם שואלים על סושי? אז כמו ביתר סניפי סושי רחביה, מגוון של רולים לא חסר פה. בקטגוריית הספיישלים לבדה ניתן למצוא 13 רולים שונים. אנחנו הלכנו על הריינבואו – בטטה טמפורה, מלפפון וגזר במעטפת סלמון, טונה, דג לבן ואבוקדו. למרות שאני מאנשי רוטב הספייסי מיונז, את הרול הזה אני ממליץ לקחת עם רוטב צ'ילי מתוק.

רול איט!
את הרול המיוחד באמת מצאנו לא בקטגוריית הספיישלים, אלא בקטגוריית הטמפורה. קבלו אותו: רול הטייגר איי (ובעברית: עין הנמר) – רול חם בטמפורה, עטוף באצה ללא אורז במילוי סלמון, סיבס, אבוקדו, בטטה טמפורה, טמאגו ואספרגוס. למקרה שפספסתם, חוזר שנית: ללא אורז!

האם ניתן לעשות סושי ללא אורז?  מסתבר שכן. ואפילו כשר. למהדרין.


(פורסם במקור באתר רול)

יום רביעי, 18 בנובמבר 2015

מנצ'יס

מכירים את זה שאתם במרכז העיר, ואז בהפתעה, באמצע היום או הלילה, תוקף אתכם רעב? אז מצאנו לכם פתרון – המנצ'יס, מסעדת בשרים בה תוכלו לקבל ארוחות עסקיות טעימות ומשביעות גם בשעות הקטנות של הלילה.

הירושלמים הוותיקים בוודאי זוכרים את שניצי, מזללת השניצלים שנסגרה לפני כשלוש שנים. חלקנו מתגעגעים עד היום למגוון השניצלים בטעמים שהיה למקום להציע. במיוחד עבורכם יש לנו בשורות טובות. באותו המקום, נפתחה לפני כחצי שנה המנצ'יס – מסעדת בשרים חדשה המציעה מגוון בשרים (תכף נספר לכם עליהם) ביניהם גם שניצל ספרדי (זהירות – חריף!), שניצל יווני (לחובבי שום) ושניצל קלאסי משובח.
מנה לדוגמא
נכון, יש את אלה שאחרי החגים פוצחים בדיאטה, ויש אותנו. אמיצים ושמנמנים שכמותנו קיבלנו על עצמנו את המשימה לבדוק מקרוב את המנצ'יס בנחלת שבעה (נוף לכיכר החתולות – כלול במחיר!). מלבד השניצלים המשובחים במקום (בדקנו והתאהבנו!), למקום יש להציע עוד שלל אפשרויות לחובבי הבשר: ראשונים ראוי להזכיר את ההמבורגר והקבב העשויים מבשר שנטחן ומתובל במקום. כדי להבין עד כמה המקום רציני נספר שכל מי שמטפלים בבשר הם קצבים במקצועם.

אחריהם נזכיר את הפרגיות המעולות, רצועות האנטריקוט העשויות היטב, ונתחי חזה העוף המתאימים במיוחד לחובבי בריאות. את כל סוגי הבשר ניתן לקבל בצלחת, בגט או ברול. בתפריט ניתן למצוא גם מעורב ירושלמי, דג מתובל, כנפיים, חביתה ועוד הפתעות. מי שרק רוצה לנשנש משהו יוכל להסתפק גם במנת חומוס עם בשר.

ההמלצה שלנו היא ללכת על העסקיות אשר מוגשות עד שעת הסגירה, 4 לפנות בוקר! נו טוב, מי אנחנו שנמנע מכם לעשות עסקים באמצע הלילה? הארוחות העסקיות הן גם זולות (35-45 ש"ח) וגם עשירות וכוללות צ'יפס, סלטים, לחם ושתיה.

למה לדבר על העיצוב החדש של המקום, אם אפשר להציג תמונה?
המיקום המרכזי של המנצ'יז מחייב אותו לפנות לקהל לקוחות מגוון, ואכן, ניתן למצוא בתפריט גם אופציות צמחוניות, ארוחות ילדים (משפחות, שמתן לב?), והכשרות במקום היא מהדרין של רבנות ירושלים. אם תוסיפו לכך גם את השיפוץ המושקע שעבר המקום, תקבלו חוייה קולינרית משביעה, נעימה וזולה מאד.

(פורסם במקור באתר רול)

יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

זוטא

צביקה אבנרי חבר זוטא, חתן זוטא, בשלן זוטא, פרסומאי זוטא וסטרטאפיסט זוטא. כבר הרבה זמן אני חושב לאן לקחת אותו לביקורת מסעדות. נראה לי שמצאתי מקום מתאים. 

2015-11-07_1910.png

כך החל הערב המשובח שלנו בבר זוטא

לא ממש הבנתי למה עדי הזכיר שאני נשוי טרי, מה לעובדה הזו וליציאת ערב של 2 גברים לבר? הנחתי את המחשבה הזו בצד, יחד עם הצלחת האחרונה בשטיפת הכלים, קיפלתי את הכביסה, סיימתי לטאטא את הסלון, ודפקתי בעדינות בדלת כדי לבקש רשות מיעל אשתי לצאת לערב חופשי, למזלי היא הסכימה. כמו גבר אמיתי ביקשתי שהיא תסיע אותי לעדי ותיקח אותנו עד לפתח המסעדה.הצטיידתי בסיגר ובכוונות לדפוק את הראש, אספנו את עדי ולדרך יצאנו.

האמת שההצעה של עדי, גרגרן פוליטי ידוע, באה בזמן. בר חדש ועוד שמגיש מנות מהמטבח של 1868 נשמע לי בדיוק כמו הדרך הנכונה להעביר ערב מוצלח. בר הזוטא ממוקם בחצר הקדמית (או האחורית, עניין של פרספקטיבה) של מסעדת 1868. מדובר בחדר סגור עם בר ומספר שולחנות, מצוייד באווירה אינטימית ושקטה ותאורה עמומה, החלל הוא מעין אנטרפרטציה מודרנית לבר קצינים אנגלי.

את התפריט הציג לנו הברמן החביב, שגם ליווה אותנו במהלך הערב בהמלצות קולינריות ואלכוהוליות מוצלחות. הזוטא (והברמן החביב) מציע מנות בסגנון טאפס, מנות קטנות וטעימות. בעצה אחת עם הברמן החלטנו ללכת על מגוון ממנות הבית:

הזמנו מנה אחת מכל קטגוריה בתפריט - בקטגוריית ה"בצנצנת" ניצחו "הסיגרים במילוי בשר" עליהם גם קיבלנו טיפ מידידה של עדי שכבר סעדה במקום. בקטגוריית ה"בקערה" נבחר ה"ניוקי תפו"א ושפונדרה עגל". בהמלצה חמה של הברמן בחרנו ב"פלטת הנקניקים בייצור עצמי" שמככבת בקטגוריית ה"על הבוצ'ר", ההזמנה יצאה לדרכה ועדי ואני בחרנו לחמם מנועים וגרונות עם משקה אלכוהולי, בכ"ז אנחנו בבר קוקטיילים.

הוי פלטת הנקניקים
לאחר התייעצות עם הברמן בחרתי ב- Sazerac, קוקטייל קלאסי מקוניאק וויסקי, משקה יבש עם סיומת מתוקה. עדי בחר בקוקטייל פירותי והזמין את ה Holy plam.

פתחנו את הערב בשיחה על טסארטאפים, טיול במרוקו והמצב בירושלים, איך שהגענו למסקנה שהזוטא היא אחד המקומות בירושלים שאתה שמח לקבל בהם סכין, המנות הגיעו לשולחן. מילוי הבשר של הסיגרים אכן קיים את ההבטחה. השפונדרה והניוקי היו טעימים אם כי קצת מתובלים מדי לטעמי, אבל פלטת הנקניקים, הוי פלטת הנקניקים...

על קרש קצבים הוערמו 4 סוגי נקניק פרושטו, הודו, אווז ורוסטביף שהוגשו יחד עם מיטבל ופרוסות לחם טרי. זו מנה טעימה מאוד שכיף לאכול בשניים. הגענו לרגע הידוע הזה שבו אתה מתלבט אם להזמין עוד מנה או שכבר שבעת לגמרי, אנחנו לא היססנו, הזמנו. הזוטא בורגר הגיע בלחמניה פתוחה וסגר לנו את הפינה.

כשאמרנו לחמניה פתוחה, התכוונו לזה!
לקחנו את הקוקטיילים ויצאנו לחצר הפתוחה לעשן סיגר ולדבר פוליטיקה (עדי דיבר על משהו, ואני הירהרתי עדיין בנקניקים ממקודם), לקח לנו בערך 15 דקות למפות את כל בעיות המזרח התיכון. ומיד הבנו שצריך לחגוג את ההישג בקינוח שיהלום את האירוע, מנת ה"אנרכייה של ממתקים" אומנם תיארה יפה את המצב, אולם כמחווה לחיילת מג"ב בחרנו ללכת על ה"מגנום". בניגוד לחיילת, הקינוח פגע בול.

בחרנו לסיים את הערב הזה כמו שרק גברים רווקים יודעים, אז עדי התקשר להדס וביקש שתאסוף אותנו בחזרה הביתה. אומרים שכל דבר טוב מגיע לסופו, למזלכם הטוב, הכלל הזה לא חל על הזוטא בר והוא נפתח מחדש כל ערב, אנחנו כאמור ממליצים.


לאתר המסעדה

יום רביעי, 28 באוקטובר 2015

הצלחת

השמועה על מאכלי י-ם הגיעה עד לאתר המסעדות רול, עבורם אתחיל לכתוב מעתה ומעת לעת. הביקור הראשון מטעמם (קלטתם? חחח...) היה למסעדת הצלחת, בה למרות המנות הגדולות, בסוף תישארו רק עם הצלחת. קריאה מהנה!

- "אני צריכה שתלך לבדוק מסעדה ממש נחמדה ברחוב כנפי נשרים בירושלים" 
- "מה מסעדה בכנפי נשרים? את שולחת אותי למסעדת פועלים?!" 
- "אל תדאג, זו לא סתם מסעדת פועלים. כשתגיע תבין." 

העורכת צדקה. איך שהגענו למסעדה ראינו שמדובר במשהו אחר. מסעדה חדשה דנשדשה ומטופחת. למרות שהגענו בשעת צהריים מאוחרת, קצת אחרי שעות העומס, היא הייתה נקייה ומצוחצחת. לפני שהזמנו את האוכל, רחרחנו קצת וניסינו להבין מה הסיפור של המקום. אלמוג, הבעלים החדשים של המקום, פתר לנו את התעלומה וסיפר לנו על השיפוץ המושקע שנערך במקום לפני מספר חודשים. 

עד כמה מושקע? בוא נגיד שאם אלוהים היה באמת נמצא בפרטים הקטנים, הוא היה צריך להיות על המפית, ולא הלוגו של המסעדה, בליווי המוטו שלה: חדר אוכל. כנראה שמישהו פה הבין את הסוד. אם אתה רוצה להביא למסעדה שלך את עובדי האזור באופן יום יומי, אתה צריך לתת להם את המגוון שהם רוצים ובסטייל שהם אוהבים. בתור פתיחה הזמנו מגוון סלטים עם פיתות וסלוף שנאפה במקום. כל הסלטים, כמו כל האוכל בתפריט, הם תוצרת המקום. בין מגוון הסלטים תוכלו למצוא כאלה שכולם אוהבים (טחינה, חומוס, חמוצים וסחוג) לצד כמה פחות סטנדרטיים: סלק, פלפלים קלויים, רצועות גזר וטבעות חציל. 


יהודה, שותפי לארוחה, עף על הטחינה. אני הופתעתי מאד לטובה מסלט הגזר שאיים להראות חריף, אבל נמצא מתוק וטעים במיוחד. גם מהחצילים והפלפלים נשארה רק הצלחת (יכול להיות שזו הסיבה לשם המסעדה?). 

ואז הגיעו העיקריות, ואנחנו התחרטנו על כל הפיתות שבלסנו יחד עם הסלטים. המנות העיקריות שהגיעו, צלחת של סופריטו בקר על מצע מג'דרה וצלחת גדושה של קוסקוס וירקות עם מפרום. אי אפשר שלא לשבוע מהמנות הללו. כאילו כל זה לא מספיק, אלמוג פינק אותנו גם בתבשיל גולש מבשר שהיה עשוי היטב. 

בכלל, השמועות מספרות שאלמוג אוהב לפנק ופותח את המסעדה במיוחד לקבוצות של 30-50 איש שמעוניינות להגיע בשעות הערב לאירוע משפחתי או בדרך לסיור סליחות בכותל. 

בטח שמתם לב שהמגוון הקולינרי של המנות משתרע על עדות שונות ומשונות. ואכן, בתפריט תוכלו למצוא גם מרק קובה, שניצלים, פירה וחריימה. זה המקום לספר שהתפריט של 'הצלחת' משתנה בהתאם לימים. את המפרום תוכלו למצוא בימי שלישי, טשולנט בימי חמישי ועוד שלל מטעמים מתחלפים מדי יום. אז נכון מה שאומרים על הצלחת. זו לא מסעדת פועלים. זו מסעדה שווה עם מחירים שווים לכל נפש, שגם נראית מצוין. אז מי אמר שאי אפשר להסתכל בצלחת?


(פורסם במקור באתר רול)

יום רביעי, 7 באוקטובר 2015

מודרן


לרגל פסטיבל היין במוזיאון ישראל, זמם הבלוג תכנית גדולה: לבקר במסעדת המוזיאון בטרם ההגעה לפסטיבל היין, בכדי להכין את הקיבה לכמויות אלכוהול בלתי נדלות. לשם כך צוותה למשימה המרגלת לשעבר, דליה בר מזור.

כל מי שמכיר אותי יודע שאינני מחבבת דברים מודרניים. נימוסים מודרניים, קוד לבוש מודרני, טלפונים סלולריים שאינם מבית נוקיה - כל אלה חזקים עלי כחשודים. מסעדות שמתהדרות בהיותן מודרניות הן בגדר עלבון של ממש, במיוחד כשהן ממוקמות במוזיאון שמתהדר בממצאים בני שלושת אלפים שנה. אבל היות ובעל הבלוג הציע לי הצעה שלא ניתן לסרב לה - ארוחה במסעדת "מודרן" במוזיאון ישראל בירושלים מלווה בשתייה לשכרה בפסטיבל היין שהתקיים בשבוע שעבר בחצר המוזיאון - החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה צ'רלי צ'פלין ולהתחבר לזמנים המודרניים.  

להלן: מינימליזם עיצובי
נאמנה למילה, מסעדת "מודרן" אכן מספקת חווית אכילה מודרנית – מינימליזם עיצובי עד אחרון הפרטים הקטנים. וויזואליה יפיפייה של האוכל שמתכתב במפורש עם יצירות אמנות. דגש על קולינריה פסדו-ירושלמית כמו סולת, פיצוחים וטחינה. צורך לעשות שמיניות באוויר (כפשוטו) כדי לתפוש את תשומת ליבם של לגיון המלצרים שנקבצו לדבר ליד הבר. היו רגעים שנדמה היה שגלימת העלמות הארי פוטרית עוטפת אותנו והופכת אותנו לבלתי נראים לעין מלצרית, ורק רשתית המארחת הצליחה לאתר אותנו ולדאוג לשלוח שירות בכיווננו.

מבחינה קולינרית, "מודרן" איננה מציעה בשורות חדשות ודומה שאף אינה מנסה. מה שהיא עושה, ועושה היטב, היא לספק אוכל טרי, טעים, שהוא בעיקר תאווה לעיניים. המנות הראשונות היו בנאליות, אבל לשם ההגינות, ייתכן שהאשם נעוץ בבחירה הבנאלית שלנו בסלט ירוקים ובאנטיפסטי מוסררה. וכבר אמרו חכמים: מי שגר בבית זכוכית, אל יתפלא אם הוא נתקל מידי פעם בקירות וגו'. הסלט הירוק, שקושט בסלסולים מטוגנים מסוג כלשהוא, היה טעים, אפילו טעים מאוד, אבל לא שום דבר שלא נראה לפני כן במחוזותינו. הדבר היחיד שהציל את האנטיפסטי משעמום טוטלי היה רקיק הלחם האורפלי שעליו הוגש, אבל היות וניתן היה לבצוע ממנו רק לאחר שחוסלו רוב הירקות, קשיים לוגיסטיים מנעו מאיתנו לראות איך הוא הולך עימם.


קדאיף הפתעה
ההקפדה בעיצוב האוכל הבשילה לכדי שלמות במנות העיקריות. התיאור בתפריט של מנת קדאיף פרגית של ג'קסון הבטיח אסתטיקה שג'קסון פולוק היה סומך עליה את ידיו המלוכלכות מצבע. ואכן, העיצוב היה מרהיב – כיפה של חוטי קדאיף זהובים שעוטרה מכל צדדיה בנתזי צבע צבעוניים. משנבצעה, גילתה נתחי פרגית מעורבבים בחמוציות מיובשות (רמזים משיחיים נמצאים אך ורק בראשו של הקורא הפרנואידי). בעוד המילוי היה טעים והמתיקות של החמוציות הוסיפה רבות לפרגית, חוטי הקדאיף השאירו טעם נלווה של נודלס שהתקשה. המנה העיקרית השנייה שהזמנו, קבב משמש, גרמה לבעל הבלוג להטריד את המלצרית בשאלה היכן מתחבא המשמש (התשובה הייתה שהוא נטחן ועורבב בבשר הקציצה). אבל למרות טעמו הבלתי מובחן, המנה הייתה מצוינת, ארבעת הקבבים היו עשויים היטב ומצע העדשים ועשבי התיבול עליו הונחו משך נשנוש מתמיד. המנות לא היו ענקיות כמו בכמה ממסעדות-רשת אבל גם לא מיקרוסקופיות כמו בכמה ממסעדות-שף. בדיוק במינון הנכון לארוחה שנועדה בעיקר להשביע את העיניים והנשמה.


קבב איפה המשמש?
בקיעים ראשונים של חוסר נוחות עם העידן המודרני החלו כשהעליתי את נושא הקינוח. או אז עשה לי בעל הבלוג פרצופים. קינוח? במסעדה בשרית? ועוד לפני שאנחנו הולכים לפסטיבל היין על שלל השוקולדים שמוצעים שם? אולם נדרש כוח חזק ממנו כדי לעמוד ביני לבין קינוח, ומשקיבלנו את תפריט הקינוחים התברר לנו שסוף סוף נתקלנו בו: סורבה הקוקוס שנלווה כמעט לכל קינוח בתפריט. צמרמורת פיסחית עברה בגבנו. אילולא הסכימה המלצרית להחליף אותו בגלידת וניל, היינו בוחרים להישאר במצרים עד היום הזה. במקום זאת בחרנו בכדור גלידת וניל לצד טארטלט שוקולד נימוח שהגיע מעוטר בעיגול דקיק של פיצוחים מקורמלים, מה שחידד את התמיהה שלי על המוטיב החוזר של "אוכל ירושלמי" בתפריט שכלל למיטב זכרוני מלבד קדאיף, גם עוגת סולת ופיצוחים, ארטישוק ירושלמי, עשבים מהרי יהודה, וכינוי רנדומלי של כל מיני מנות כ"ירושלמי/ת".

התזה שלי גורסת שאין כזה דבר אוכל ירושלמי. אם לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים, אז לכל אחד יש גם מטבח ירושלמי משלו. אבל לא זו התיאוריה השלטת. בשנים האחרונות, כחלק מהמגמה הפוסט-מודרנית של חזרה לשורשים, נפתחו בעיר מסעדות שף רבות המתיימרות לספק אוכל ירושלמי 'אותנטי', על סמך זיכרונותיו של השף התורן מהבישול של סבתו או מהבישול של סבתא של מישהו או ממה שהוא מדמה שהבישול של סבתות אלו, שמוצאן מוצג בדרך כלל מעיראק, מתימן או מארם נהריים, אמור היה להיות. היינו מצפים למצוא בהן גרסאות מתחרות של מהו אוכל ירושלמי אמיתי, בהתאם למוצאן העדתי או למיקומן השכונתי. אבל בפועל, רוב המסעדות הללו מציעות את אותו תפריט חדגוני שנראה בעיקר כאילו יצא מהזיכרון הקולקטיבי של סיפורי משפחת בנאי ושירי הגשש החיוור. ספק אם תושבי העיר מלפני מאה או אפילו חמישים שנה היו מזהים אותו כאוכל מקומי, אבל היום כולנו נצביע עליו כירושלמי בעיניים עצומות ובבלוטות טעם מריירות. זוהי כוחה של ההבניה החברתית לשתול בראשנו רעיונות קולקטיבים שבפער בינם לבין המציאות ניתן להעביר חטיבת צנחנים שלמה וכותל אחד.

מה שמזכיר לי ערב שביליתי עם חברה לפני זה כמה שנים לצד פלוגות עיתונאים זרים וראשי פת"ח בבר של מלון "האמריקן קולוני" במזרח העיר. שם נתקלנו בסיטואציה שנדמה היה כאילו יצאה מספר לימוד על תורת המשחקים: המלצרים המעונבים, שמוצאם האתני מבני המיעוטים (ככה אומרים זאת בפוליטיקי-קורקט, נכון?), ניגשו לקחת את ההזמנה שלנו; הם ידעו שאנו דוברות עברית. אנחנו ידענו שגם הם דוברי עברית. ועדיין, את השיחה ניהלנו באנגלית. כי זו המציאות המדומיינת שהובנתה עבורנו בפינה זו של העיר, ולא העזנו לסטות ממנה ימין ושמאל.

במקרה של מסעדת "מודרן", המציאות המדומיינת יצרה תוצאה לא רעה. מי שמחפש אוכל אותנטי של סבתא, או לחלופין טעמים חדשים ואקזוטיים, לא ימצא כאן את מבוקשו. אבל מי שמחפש אווירה ירושלמית, עיצוב מודרני, היצע יין נרחב, ואוכל החורג מהשגרה, ישמח על המציאה.

ואסיים בניסוי ותוצאותיו: בעל הבלוג טען שקיבל מפי השמועה שמלצרים נוהגים לשים את הקיסמים על השולחן בסוף הארוחה כאיתות לשאר צוות השירות שהסועדים כבר נשאלו אם הכול בסדר עם הארוחה ולכן אין לגשת אליהם יותר. אני הטלתי ספק בנכונות התזה, שנשמעה לי כמו המצאה חברתית נוספת. כדי להכריע בסוגיה, ערכנו ניסוי: החבאנו את הקיסמים שקיבלנו מתחת לשולחן וחיכינו לריצת אמוק מצד כל מלצרי המסעדה לברר אם הכול טוב בעינינו. אבל שולחננו המשיך להיות אזור נקי משירות. אני לא יודעת אם זה מעיד משהו על חסרונות המלצרות המודרנית או על איכותן של התיאוריות של עדי, אבל זה בהחלט היה רגע ניצחון מתוק למדע המודרני, מתוק יותר מסורבה קוקוס.

תבחרו: לאתר המסעדה או לפייסבוק שלה.

יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

ברדק

מכירים את יעל גרטל? אם לא, כדאי שתכירו. בחורה עם קלאסה, אבל עממית. כזו שאפשר ללכת איתה לפיצריה, אבל ברמה. קבלו אותה ואת הפיצות שבדרך. היה גן עדן.

ברדק. בתור בחורה מסודרת בדרך כלל, רק השם של המקום הלחיץ אותי. מצד שני, חברים נשבעו בנקיטת חפץ שהמקום להיט. אז הלכנו.

עכשיו, העניין הוא כזה: השורשים הס"ט שלי מבינים עניין באוכל טעים. השורשים האשכנזים שלי מבינים עניין באוכל מוזר. מכיוון שאני בחורה מאוזנת בדרך כלל, יין ויאנג, צ'אקרות ועניינים, החלטתי לפרגן גם לצד הזה וגם לצד הזה. יש לציין, שעדי היה סבבה עם שני הצדדים.

שוק של פיצה. מנחשים מה השם שלה?
מתוך כבוד לצד הירושלמי שאוהב את האוכל שלו טעים ובטוח, הזמנו מגש של בר יוחאי: אנשובי, בצל סגול, קשקבל, מוצרלה, זיתי קלמטה ובזיליקום. נפלא לאוהבי הדגים המלוחים. אגב, אם היה לי אומץ, היינו הולכים על מגש של רוממה שכולל בנוסף לאנשובי ולזיתים גם פלפל חריף.

כדי לעזור לבר יוחאי להחליק בגרון, וכדי לנחם את הצד האשכנזי בעל החיבה לשילובים תמוהים, הזמנו גם מגש של מחנה יהודה, שבגדול נראה כמו מנה סביח על פיצה: חציל, בצל סגול, פטרוזיליה, ביצה קשה ומעל לכל- טחינה. ואכן, השילוב היה נהדר. מוזר בדיוק במידה הנכונה כדי להתחבב על יוצאי אשכנז.

למקרה שעוד לא קלטתם, נציין ששמות הפיצות הם על שם שכונות ירושלמיות (אז מה אם בר יוחאי הוא רק רחוב, נא לא להיות קטנוניים).

באמת תהינו למה צריך מים בעולם.
מכיוון שלא בריא לאכול שני מגשי פיצה בלי כוסית משקה ליד, אני הלכתי על קלאסיקת החיטה של שפירא ועדי בחר בבירת קסטיל רוז', אם אפשר לקרוא לזה בירה. מרווה ונהדר ובריא כמעט כמו מים.

אם יש גן עדן
לקינוח, הזמנו מנה עיקרית נוספת: מגש של צ'וקובר - פיצה עם שוקולד, מסקרפונה ולבקשתנו גם בננה. מיותר לציין שבשלב זה נרשמה פטירה כללית בקהל. ככה, ככל הנראה, מרגיש גן עדן.



לפייסבוק של הברדק.

יום רביעי, 9 בספטמבר 2015

המוציא

אביעד הומינר משקיע חצי פוסט בלהוכיח שאין לו חוש ביקורתי, ובחצי פוסט השני הוא מוכיח שחוש ביקורתי לא חסר לו. ידעתי שלא סתם לקחתי אותו למסעדה שווה כמו המוציא.

1. פעם אחת כשהייתי קטן וגרתי ברחובות, דודה שלי באה לקחת אותי מהגן כדי לשמור עלי עד שההורים באים. היו לה ספות חומות עם בד כזה של פעם, מין מדרגה באמצע הבית שיצרה עוד מפלס והרשימה אותי מאוד ותקליטים ענקיים כאלה של פרפר נחמד שאהבתי לשמוע עם האוזניות הגדולות.

2. ובדרך לבית שלה היא סיפרה לי כמה כיף יהיה אצלה ושהיא הכינה שניצלים טריים במיוחד בשבילי, כשהגענו היא שמה את התקליט של פרפר נחמד על הפטיפון והביאה לי את השניצלים ואני מייד דחיתי אותה בגבורה ואמרתי לה שאלה לא שניצלים אמיתיים.

3. אמנם באמת אני חושב שצריך להיות צמחונים ואולי אפילו טבעונים אבל אז עוד לא הייתי בדיסוננס קוגנטיבי כמו היום אלא פשוט ידעתי ששניצלים של טבעול הם האמיתיים והשניצלים הבשריים הם משהו מוזר שאני ממש לא רוצה לטעום.

4. ולכן כשעדי הציע לי לבוא ולעשות ביקורת מסעדות המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שזה כמו לבקש מעיוור לעשות ביקורת על הסרט 'איימי' (מצוין) או להציע לחירש להביע את דעתו על האלבום החדש של 'אבטיפוס' (פחות אהבתי).

5. מתישהו בחיים הכתה בי ההכרה שלעולם לא אוכל להתנשא על בני תמותה רגילים שלא מבינים כלום באמנות, מוזיקה, קולנוע, ספרות ועוד, כי פשוט אין לי טעם ביקורתי וצריך להיות ממש ממש גרוע כדי לא לרצות אותי.

6. וכל מה שידעתי על 'המוציא' הוא שיש להם שם של סלנג של ברכה, שאיזה מישהו ממסטר שף פתח את המסעדה, שהמלצרים שם מחוייבים לבוא ולשיר 'היום יומולדת' לכל מי שיש לו יומולדת ורק רצה מאפינס קטן עם זיקוק של גן חובה ושהאוכל שם נחשב לאיכותי, שזו כמובן נקודת גנאי לטעמי.

סלנג של ברכה
7. הכל התברר כנכון, הברכה, הסלנג, וגם היומולדת. נשבע. האוכל לעומת זאת, דווקא היה טעים מאוד. הלחם שמביאים לפני הארוחה היה חם, טרי וטעים, לגבי הסלטים אין לי מושג כי אני ממש לא בקטע. בפעם הראשונה בחיי שהזמנתי מנה ראשונה נהניתי מאוד, ה"דגים בשרמולה" היו קראנצ'יים וטעימים ועם רוטב מעניין אם כי קצת חריף לחיכי האשכנזי. אם זאת, לא הייתי מתנגד אם הטעם של השילוב של הדגים והרוטב היה קצת יותר דומיננטי ופחות חיוור.

8. וכשהגענו למנה העיקרית הייתי בגדול כבר די שבע. למרות זאת המנה של ה"טאגין של פרגית ודלעת מקורמלת" הייתה מעולה. מתברר שטאג'ין הוא שם של קדירת חרס בצורה מיוחדת שבתוכה מבשלים אנשי צפון אפריקה תבשילים שונים. התבשיל שלנו כלל, כאמור, פרגית ודלעת מקורמלת והיה בטעם החזק אך לא מדי המדויק, בפריכות הנעימה אך לא מדי המדויקת, בדחיסות המשביעה אך לא מדי המדויקת, ובכמות הגדולה אך לא מדי המדויקת. בקיצור היה מדויק וטעים.

9. ביקשנו גם לטעום מה"בולט" שזה שם קוד ל"מחבת של קציצות אלג'יראיות שמעליהן כרוב עם בצל ורוטב מתקתק". אני פחות בן אדם של קציצות ועוד פחות בן אדם של כרוב אבל הקציצות היו בכל זאת טעימות. הן היו פריכות והתפוררו בצלחת עד שהיו כלא היו, אבל מה שאכלתי היה בטעם טוב, לא חזק מאוד ולא חלש מדי והשתלב מצוין בטעם הכללי שהיה ביתי ונעים (בתנאי שהבית שלך ממוצא אלג'יראי ט.ל.ח).

נקמת העורך: תמונה של מבחר קינוחים שאביעד לא כתב עליהם
10. והקטע הכי מוזר שם זה שלכל המלצרים שם יש אוזנייה אחת באוזן כאילו הם בשב"כ ואם הייתי אני אחד מהם ישר הייתי מעביר לרדיו או מוריד את האוזנייה לגמרי כי אם אותנטי אז עד הסוף.


יום חמישי, 20 באוגוסט 2015

קטמון הישנה



מנהג עשה לו הבלוג, ללכת לפסטיבל היין אבל לא על בטן ריקה. אז לפני שיצאנו לפסטיבל, הצעתי למיטל חתוקה, זמרת אקפלה, שחקנית מעליות ושכנה מוצלחת, לבדוק את הכישרון המתפרץ שלה גם כמבקרת מסעדות. היא מיד הסכימה, אז הלכנו לבית הקפה השכונתי האהוב על שנינו. שרביט הכתיבה עובר אליה.

נו, אז איך יכלתי לסרב לארוחה טעימה, מארח סביר ביותר ולחווית כתיבה חד- פעמית? כמו בחורה טובה ובכדי לבנות מוניטין, נתתי למארח שלי להמתין כמה דקות לפני שהגעתי. כאשר הגענו בשעת בין ערביים היה ריק יחסית, עדי, אני ואיזה פקינז חביב שהביא את הבעלים שלו לסעוד.

יש משהו נעים בארוחת ערב מוקדמת ב "קטמון הישנה", אולי בגלל האוירה והביתיות של המקום. פינה פינתית מוקפת פרחים שכזו בלב השכונה, שולחנות וכיסאות מעץ ובכלל מיני אקססוריז שמשדרים וינטג' במינון נכון.

התפריט של המקום מתעדכן פעם בכמה זמן ולזכותם יאמר שהם לא חוששים להיות מקוריים ואנחנו הסכמנו לחוות את המקוריות על קיבתנו. בחרנו בשלוש מנות: מנת פתיחה אחת ושתיים עיקריות.

למנה ראשונה רצינו לטעום את אצבעות הברוקולי הפריכות עם הפטה, הבצל ועשבי התיבול שמוגשות בליווי יוגורט ובצל מקורמל ושלפחות אצלי בדמיון היו טעימות להפליא, אך לצערנו הן אזלו,  אז הלכנו על לביבות של קינואה עם פטה ועשבי תיבול מלוות ביוגורט קליל. זו התגלתה כמנה מצוינת ולדעתי אם לא ממש רעבים (הערת העורך: לא הולכים למסעדה אם לא ממש רעבים!), גם משביעה בהחלט. הלביבות יוצאות חמות ופריכות, הקינואה עשויה במידה הנכונה ולא דחוסה וכבדה. המארח ואני הסכמנו כי זוהי מנת בריאות של ממש אם מתעלמים לרגע מהחלק של הטיגון שלה.

אצבעות ברוקולי. היו בתפריט אבל לא במצאי, אז פיצינו עם תמונה. מאד דומה ללבבות קינואה.
למנות העיקריות הצצנו לתפריט המיוחדים והזמנו אורז מלא מושחת – מנה מצוינת של מלא אורז (בגלל זה הוא נקרא אורז מלא?) מוקפץ בחמאה, בצל, גזר, פטריות וכל הטוב הזה עם נגיעות מורגשות של שמנת ופרמז'ן.

בכדי ליצור איזון בטעמים בחרנו (זאת אומרת מיטל בחרה) למנה השניה סלט שורשים עשיר עם פטה ברוטב ויניגרט הדרים – הגבינה הוגשה בנדיבות, הרוטב במינון נכון, בקיצור טעים. שתי המנות גדולות ומשביעות, לרגע הרגשתי כמו אייל שני של הגזר והקולורבי.

סלט שורשים, במפלס המלא

המארח הציע קינוח ואת הספלים שעמדו לקישוט אבל כבר לא היה לו עם מי לדבר...

לסיכום, היה טעים ונעים, ואם אפשר למסור למארח שאשמח להתארח שוב, מבטיחה לרשום עליו דברים טובים... (הערת העורך: נמסר. המדיניות של הבלוג עדיין בעינה – אורח חדש בכל פעם!).

ואיך היה פסטיבל היין? מה שקרה בפסטיבל היין נשאר בפסטיבל היין.

יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

פסטה בסטה

נכון שזה בלוג שנועד להכיר לכם מסעדות, אבל לא פחות ממסעדות, הוא נועד להכיר לכם אנשים. מעניינים. והפעם הובאה במיוחד תמר בראז, שחזרה לירושלים ממקומות שאפילו האל לא ביקר בהם כבר 5,000 שנה. רשימה חלקית: אפגניסטן, הרפובליקה המרכז אפריקאית, כורדיסטאן העיראקית, סומלילנד, צ'אד ועומאן.

לפני הרבה שנים, כשהייתי סטודנטית בירושלים, היו לי מקומות בילוי קבועים:
המועדון היחיד בירושלים
הפיק אפ בר היחיד בירושלים
הבר הכי זול בירושלים
והחנות הזאת של הערבים שפתוחה בשבת, כשאתה תקוע עם מקרר ריק וגמרו לך את החלב בלי לדאוג לאספקה מחודשת.

תכירו: תמר
עכשיו חזרתי לירושלים, וכולי אובדת עצות.
על המועדון השתלטו הערסים הכי כבדים בעיר.
הפיק אפ בר נסגר.
הבר הכי זול כבר לא זול בגלל שכבר אין דבר כזה.
ואת החנות של הערבים לא יצא לי לבדוק כי זה רחוק עכשיו.

ופה נכנס עדי ארבל, איש אשכולות המעורה בחיי החברה הירושלמית וגם באוכל. עדי, המושיע הלאומי, הראה לי את הפסטה בסטה, מסעדת הפאסטות הכי שווה בשוק ואולי בכל העיר.

השוק, דרך אגב, גם עבר שדרוג. פעם היה את המעצבן הזה שכל הזמן צעק: "איזי נענע!" עד שבערב הוא כבר נצרד. מילא, אם זה עוזר למכירות. אבל זה לא. וגם אם כן, בשביל פאקינג שקל וחצי לצרור של נענע??? אניוויי, אז האיזי נענע נעלם, ניקו קצת את המקום, והוסיפו כמה בארים שווים ומסעדות שנפתחים בלילה.

בפסטה בסטה אכלנו שתי מנות מגניבות במחירים שווים לכל נפש:
פסטה רדיאטורית, עם פסטו אדום ותרד.
פסטה רדיאטורית, עם ארבע גבינות וברוקולי.
היה ממש טעים! ללקק את האצבעות!

מקום ציורי. גם במציאות.
עכשיו זו המסעדה הקבועה שלי. כל אחד צריך אחת כזו בירושלים.

לאתר של פסטה בסטה

יום שני, 27 ביולי 2015

שיאן

עברו חלפו להם תשעת הימים, ואתם בטח תוהים איפה שווה לשבור את צום הבשר שאולי גזרתם על עצמכם. לשם כך ביקשנו מתמר רכניץ, מנהלת הזמנה לפיוט, הבלוג הירושלמי המגניב חמש יחידות, הרכזת החינוכית של תג מאיר, קרניבורית בהכחשה ומסתבר שגם צלמת מעולה (כל התמונות בפוסט – שלה!), לבדוק את מסעדת שיאן.

חובה להודות: לולא הצעתו הנדיבה של עדי, ספק אם הייתי מגיעה אי פעם לאכול במסעדת שיאן שבתחנת הרוח ברחוב רמב"ן, דקות ספורות מהבית שלי. 

התיישבנו.
מה שמיד הביא אותי להרהר בסוגיה: מה מושך קהל מסוים למקום מסוים? נניח, "הראש" שברחוב עזה, על זוהמת המדרגות והכיסאות שבו, פונה אוטומטית לסטודנטים תפרנים (הם מגישים יין אדום בכוסות של קפה שחור). 

מסעדת שיאן, אם כן, מעוניינת כנראה למשוך קהל דתי מאוד, אולי אמריקאי, לבטח נהנתני. על דלת הזכוכית שלה תלויות שתי תעודות כשרות, אחת מוקדשת כולה ליבול נכרי בשנת שמיטה. המסעדה ממוקמת בפאתי שערי חסד, והיא חולקת מתחם אחד עם היימישע עסין, חנות האוכל היהודי של רחביה. בקיצור, ציפיתי לקהל מהסוג הנ"ל ודווקא הופתעתי – במקום הייתה אוכלוסייה מגוונת יחסית.

עד שנגיע לקטע של האוכל, רוצים לנסות לנחש מה זה?
חלל המסעדה נעים מאוד ומעוצב בטעם; הכיסאות נוחים והכלים יפים ונקיים, רואים בהחלט שמישהו השקיע בהם מחשבה. הצטערנו קצת שהמסעדה לא מנצלת את המרפסת הענקית ואת מזג האוויר הירושלמי שהיו יכולים להיות תפאורה מושלמת באותו ערב, אך גם הישיבה בפנים הייתה נעימה.

הזמנו שתי כוסות מיץ תפוזים ושתי כוסות יין – אדום ולבן – שנבחרו עבורנו על ידי הבית. השירות כולו היה ללא דופי, ואף שאפשר לתלות זאת בשעה המוקדמת שבה סעדנו, הדבר ראוי להערכה.

חצילים ללא אוהבי חצילים
למנה ראשונה לקחנו, בהמלצת המלצרית המסורה, חצילים מתקתקים ברוטב סויה, ופטריות מטוגנות בטמפורה יפנית. "אפילו אנשים שלא אוהבים חצילים אוהבים את המנה הזאת", אמרה וצדקה. חצילים הם לא כוס הסאקה שלי ובכל זאת נהניתי מהמנה שהוגשה כסלט חם עם ג'וליאנים של ירקות שורש. הפטריות הגיעו  בתוך סל נצרים משונה עם רוטב טריאקי, והיו שומניות מעט לטעמי. בתפריט מודגשות המילים – "מתקתקים" ו"טמפורה יפנית" ולא בכדי. החצילים היו מאוד מתוקים והפטריות עטופות בהמון טמפורה. שתי המנות היו גדולות מספיק כדי להוביל אותנו לשלב העיקרי שבעים במידה רבה.

מישהו הזמין בירה?
למנה העיקרית הזמנו, גם בהמלצת המלצרית, פרגיות בטמפורה עם אננס דבש, שום ושומשום, ובקר עם פטריות שיטאקי ובירה. שתי המנות מגיעות בתוספת אורז. לקחנו אחד מאודה ואחד מטוגן. הבקר, תבשיל קדירה עם ירקות שורש, היה טעים. הפטריות נוספו בנדיבות והתיבול לא היה חזק מדי וכיבד את יתר המרכיבים. בסוף הארוחה נזכרנו שהייתה גם בירה במנה. אמנם לא הרגשנו אותה, אבל זה לא גרע מההנאה שלנו. הפרגיות בטמפורה היו מתוקות מעט לטעמי, ועדי התגלה כג'נטלמן אמתי שמתגייס בלי הרבה דיבורים כדי להשתלט על מה שנותר בצלחת. בצלחות האורז הנדיבות כמעט ולא נגענו, אולי רק כדי ליהנות קצת מהרוטב של הבקר, והן נארזו אחר כבוד לכלבו הנאמן של עדי.

לפני הטיפול הג'נטלמני
למנה האחרונה המארח שלי התעקש להזמין משהו אקזוטי – אגרול פירות עם רוטב פירות יער וסורבה קוקוס. המלצרית המנומסת רמזה שהיא "מעדיפה כל קינוח אחר" על פני הבחירה שלנו, אבל לא אשת ריב ומדון אני כשזה מגיע לקינוחים, וזרמתי.

תכנית החלוקה
החלוקה בינינו הייתה הוגנת: עדי התפרש בגזרת האגרולים ואני נתתי עבודה בסורבה. המלצרית, אם כן, צדקה חלקית – כנראה שיש קינוחים טובים מאלה, אבל סורבה הקוקוס היה סיום מושלם לערב ירושלמי-אסייתי ולשיחה ארוכה על נושאים שוליים.

פייר? נהניתי.