טאקוס לואיס

אי שם בסוף 2017 קיבלתי הודעת ווצאפ מחבר המציע לתמוך בקמפיין הד-סטרט של מסעדה חדשה. בחרתי כתשורה את הארוחה העסקית של המקום, וכשנפתח המקום לקחתי איתי את עמית ברק, חבר יקר שעשה דבר או שניים בחייו לבדוק מקום שהוא לא פחות מסיפור ציוני מרגש: שתי אחיות שנוסעות ב-2003 לניו יורק עם חלומות קולינריים על פתיחת מסעדה מקסיקנית. פגישה מקרית של אחת מהן עם לואיס באואחאקה שבמקסיקו, ואיחוד נרגש כעבור שש שנים בזכות הפייסבוק, מוביל לסיפור אהבה, גיור וחזרה לארץ הקודש עם תכנית לפתוח טאקרייה בירושלים.    

את עדי אני מכיר עוד משנת 2005. למודי מאבקים אנחנו, אולי אפשר להגיד גם מוותיקי המחנה הלאומי המתחדש, זה שהתעורר לאחר הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. והנה לאחר כברת דרך רבת שנים של יוזמות ציוניות, חברתיות משותפות ומקבילות עדי נזכר שבתחום האוכל עדיין לא שיתפנו פעולה.

עמית ועדי יוצאים לעוד משימה ציונית

לפני שנה בערב ראש השנה קיבלתי טלפון מאריה לוי מבית"ר עלית, חרדי שמוביל ארגון שנקרא 'מצילים ללא גבולות'. את מקסיקו פקדה אז רעידת אדמה ובשל החג אריה ביקש ממני לסייע לו בארגון משלחת סיוע למקסיקו שתהיה מורכבת כולה מבני מיעוטים. נרתמתי למשימה ותוך מספר שעות עמדה על הרגליים משלחת שהורכבה מדרוזים, בדואים וערבי מוסלמי ויצאה לדרכה, לסייע במקסיקו. ואילו השנה, כמה ימים ערב ראש השנה החלטנו עדי ואני על פי הזמנתו והצעתו להיפגש בטאקוס לואיס בירושלים, ולהכיר משהו מן המטבח המקסיקני. אלו היו שתי הפעמים בהן הגעתי הכי קרוב למקסיקו.

בטאקוס לואיס לקחנו את העסקית ששילבה שלוש מנות של טאקוס (טורטיות תירס) ושתייה. שנינו לקחנו את הטאקוס לשון (בכל זאת עוד שנייה החג הזה עם שנהיה לראש ולא לזנב), עדי הוסיף טאקוס שווארמה הודו (Al pastor) וטאקוס סטייק דק (Carne asada). אני הוספתי טאקוס דג (Taco baja) וטאקוס חזה עוף על הגריל (Pollo asado). על הטאקוס והמנה עצמה הוספנו בצל, כרוב אדום, פטרוזיליה ורטבים, סלסלה וחריף, שהיה טעים וחריף באמת ובצד סלט חסה וצנוניות וכן שני פלחי לימון.

טאקוס ומשקה תמרינדי. מה עוד צריך?

לאחר ניסיון וחצי של חלוקת טאקוס בין שנינו הבנו שזאת משימה בלתי אפשרית. לקחת טאקוס? גמור אותו! אל תחלק ואל תחלוק, זה פשוט לא הולך. שנינו שיבחנו את טאקוס הלשון שהיה מיוחד. אני שיבחתי את חזה העוף ועדי שיבח את השווארמה.

בשתייה החלטתי לבדוק את הדברים המיוחדים. מיצים טבעיים עונתיים. מתוך השזיפים, חליטת ההיביסקוס והתמרנדי, לקחתי בכוס הראשונה את התמרנדי, שהיה מיוחד, מרווה, לא מתוק, וכנראה גם בריא.

אפשרויות השתייה המקומית.

מי שגר תקופה בחו"ל ומי שמטייל הרבה בטח מכיר את זה שנכנסים למסעדות שמגישות את האוכל מהבית לא בשביל לטעום מהאוכל אלא גם בשביל לטעום מהאווירה, להרגיש קצת בבית. נדמה לי שכך זה גם עם טאקוס לואיס. בערב בו ביקרנו במסעדה, הייתה הספרדית השפה השלטת במקום, ולא רק בקרב הצוות אלא גם בקרב הסועדים.

סיימנו את שתי המנות העסקיות והזמנו צי'פס מטורטיות תירס (Totopos). אנחנו ביקשנו להגיש אותו עם סלסת עגבניות צלויות. נשנשנו את הצ'יפס עד שתגיע העסקית האחת הנוספת שלקחנו לשנינו. את הצ'יפס הזה פשוט אפשר לנשנש ולנשנש ולהמשיך לנשנש. בכוס השנייה בחרנו הפעם לנסות את חליטת ההיביסקוס, שונה, מעניין אבל התמרנדי לוקח, אצלי לפחות.

במנה הנוספת הלכנו על טאקוס דג לעדי, טאקוס סטייק לי (אי אפשר לחלק, זוכרים?) וטאקוס טבעוני (Al Ajillo) שהתגלה כמצוין. אם אני מסכם את הטאקוס הדג פחות שחה, אבל תחרות צמודה הייתה בין כל השאר, הסטייק, השווארמה, חזה העוף, הלשון החגיגי והתבשיל הירקות והשום שלא נשאר חייב בכלל.

בטאקוס לואיס מקומות ישיבה בפנים, שולחנות בחוץ ומקומות ישבה חיצוניים על החלונות עם הפנים פנימה לבר ההגשה. ממקומות הישיבה על החלונות אפשר לראות את ההכנה של הטאקוס הטרי, על המקום, כשהוא יוצא מהמכונה, עובר בקרת איכות, משם או חזרה למכונה, או לפלטה ולמילוי.

חצי בפנים חצי בחוץ. המלצה שלנו: שבו על הבר שליד החלון.

לאחד חצי הסיבוב השני כבר הרגשנו שבעים, אבל מראש השארנו מקום לקינוח. בקינוח אפשר לקחת קרטיב טבעי עונתי או צ'ורוס קינמון וסוכר. בחרנו את הצ'ורוס, מקלות אפויים עם קינמון. לא הבנתי אם בתוך המקל זה בצק פריך, או מילוי עטוף כלשהו (אני עדיין לא אכלתי מספיק קינוחים בחיים עם עדי כדי לפתח מומחיות). בכל מקרה כמו עם הצ'יפס המקומי, גם במקרה של הקינוח הזה אפשר להמשיך ולנשנש.

למקסיקו המדינה אני לא יודע אם ומתי אגיע, מי יודע אולי ערב ראש השנה הבא, אבל לטאקוס לואיס בירושלים אין ספק שאגיע. המקום בהחלט משאיר טעם של עוד ולמרות שאת רוב התפריט אכלנו כבר בביקור הראשון, בכל זאת השארנו קצת מה לנסות גם לפעמים הבאות.


לדף הפייסבוק של טאקוס לואיס

ואלרו

על מערכת היחסים של אמציה ושלי ד"ר סמקאי מיד ירחיב. אבל עד שזה יקרה, אשמח להכיר לכם את ואלרו, רסטו-בר חדש (נפתחה לפני פחות משנה) הנושא את שמו המקורי של שוק מחנה יהודה ומבקש להביא לאורחיו את אווירת השוק וטעמיו. ככתוב: הרוצה את השוק יבוא אליו. אז באנו. 

את עדי אני מכיר 3 שנים ו-3 חודשים. חצי שנה אחרי ההקמה של 'בצדק' עדי החליט לצרף אותי לליגה של הגדולים, כלומר לפורום שוקא, ומאז זו ידידות מופלאה שהולכת בערך כך:
"היי אמציה, עוד לא אירחתי אותך במאכלי י-ם, מה הסיכוי שאתה הערב אתה בירושלים?" ... "קלוש"
"היי עדי אני בירושלים הערב, רוצה לאכול?"  .."דווקא אני בהרצליה היום"
"היי אמציה, רוצה לעשות ביקורת מסעדות? מתי אתה בירושלים השבוע?" ... "אני לא רואה את זה קורה"
וכן הלאה.

עתידות: בסוף עוד נצליח לשבת לאכול

וכך עברו להם 3 שנים של מלחמה קרה אך עיקשת עד שברגע אחד של חוסר תשומת לב עדי הפתיע אותי בדיוק ביום שבו אני מסיים פגישה בחמש בירושלים. אמנם נרשמה לחובתו טעות טקטית כששאל אם אני רוצה ללכת למסעדה חלבית וכמעט אפשר לי להתחמק שוב אבל אז בקור רוח של בלוגר אוכל ותיק הוא כתב: "יש עוד אופציה בשרית טובה אבל הם נפתחים רק בשבע, קוראים לה ואלרו. כנראה מסעדה טובה. רצוי להזמין מקום..."

וכך מצאתי את עצמי עובד עם הלפטופ באוטו, בחניה של הר חוצבים, ממתין לשעה סבירה לצאת לכיוון השוק. איחרתי כהרגלי (כישראלי גאה אני מרגיש שזה לא מנומס להגיע בזמן) ועדי כבר חיכה לי על הבר. השולחנות במסעדה עוד היו ריקים אך מסתבר שכולם כבר מוזמנים. ניגשנו ישר למלאכת ההזמנה. השמועה אומרת שהישיבה במסעדה מוגבלת לשעתיים ולא רצינו לאכול בלחץ.

עיון קצר בתפריט מגלה שאפשר לחלק את המנות במסעדה לשני סוגים: הסוג שקשה לטעות בו והסוג המעניין. לי יש כלל, אני משתדל לא להזמין במסעדות מנות שקל מאוד להכין בבית. בטח לא כשאני צריך לכתוב ביקורת. דניס שלם בתנור או סטייק אנטריקוט על מחבת לא דורשים מיומנות יוצאת דופן ולכן למרות חיבתי הרבה לשניהם העדפתי ללמד זכות על המסעדה ששם הם לא יטעו ולחפש מנות מעניינות יותר.

פלאפל בשר ותוספות. ראשונה ראשונה.

במנות הראשונות תפסו את העין שלוש: פלאפל בשר, מיני פיתה שף ושווארמה של דגים. החלטנו ללכת על דגים בעיקריות (זהירות ספוילר!) אז אמרנו שלפחות בראשונות יהיה קצת בשר וכך נפסלה השווארמה של דגים. בעיקריות בחרנו בדניס שלם ואז עלתה תהיה לגבי המנה המכונה "פילה סלמון מקורמל". סלמון לגמרי נכלל בין המנות שאני לא מזמין במסעדה. עדיין לא קרה לי שאכלתי במסעדה סלמון טעים יותר מזה שאני מכין בבית. סלמון הוא סלמון הוא סלמון אלא אם הורסים אותו ברשלנות פושעת. והנה כאן עולה הבטחה. הברמנית הבטיחה ש"סלמון כזה עוד לא אכלתי". נלך על זה.

שתי כוסות יין, אדום ולבן הגיעו לפני הראשונות היין היה נחמד אבל לא הרגשתי צורך להתעמק. זו ביקורת אוכל אז נתרכז באוכל. הראשונות הגיעו. המיני פיתה מגיעה כששה מדליוני פיתות קטנטנים מלאים בבשר אסאדו מפורק ליד קעריות של טחינת עמבה, עגבניות מרוסקות וחמוצים. הבשר בפיתה רך ונעים אבל חסר טעם לחלוטין. מהר מאוד מתברר שכך הוא אמור להיות. טבילה קטנה של הפיתה בטחינת העמבה – שילוב גאוני ופשוט של עמבה וטחינה – והטעמים מתפוצצים בפה. במהלך המנה הזו גיליתי משהו מדהים על עדי – הוא לא אוהב טחינה. לו היינו בסרט מדע בדיוני זה בוודאי היה מסגיר אותו כחייזר המתחזה לאדם. איך אפשר שלא לאהוב טחינה? נניח לזה. עדי טוען שהעגבניות המרוסקות הספיקו כדי להעשיר את הבשר. מילא.

טחינת עמבה ותוספות. אאוריקה!

עברתי לפלאפל בשר כשאני עדיין נרגש מגילוי טחינת העמבה. האם מדובר בעוד שילוב מרגש של שני מאכלים טעימים ליצירת מופת משולבת? ובכן, לא. לפלאפל בשר יש טעם של קציצת בשר. אני אוהב קציצות בשר אבל אין שום זכר לטעם של פלאפל. המנה מוגשת על מצע של טחינה אבל הטחינה רגילה ולא טחינת עמבה שיכלה לשדרג מאוד את המנה. הסלט מסביב נחמד מאוד: גרגירי חומוס עם עגבניות ובצל סגול. החמוצים מיותרים לטעמי אבל בגדול חמוצים מיותרים בעולם. לחמוצים יש נטייה להשתלט על כל הטעמים מסביב ולהסתיר אותם, ואם כך אז בשביל מה להשקיע וליצור טעמים מורכבים? תנו לי את החמוצים שלי עדינים כמנת פתיחה או בין המנות. תרחיקו לי אותם מהמנות עצמם.

העיקריות הגיעו.

קשה להפתיע עם סלמון. כשהברמנית אמרה שמנה כזו לא טעמנו קיבלתי את האתגר וקיוויתי ללמוד משהו חדש. להיות מופתע. אבל הסלמון נשאר סלמון ואפילו בושל קצת מעבר למידה. האטריות שהוצגו כרביולי ובכלל היו טורטוליני, היו עטופות ברוטב סויה חזק כל כך שבכלל לא הרגשתי במה הוא ממולא. מה שהרימו את המנה היו קציפת הפורצ'יני שכיף לעטוף בה את הסלמון וחתיכות הצנון היפני בחמיצות מעודנת (ככה מגישים חמוצים בתוך מנה).

יש הרבה דגים בי-ם

גם הלברק לא ממש הפתיע אבל היה עשוי כמו שצריך. המלח הגס מעליו היה במקום והוסיף עקיצות של מלח שהפכו אותו מדג טעים אך משעמם לקצת יותר מעניין. הרביולי סלק קשה לזיהוי, רק כשטעמתי את המילוי עצמו קלטתי שזה בכלל סלק אבל בסך הכל הוא טעים. קרם השורשים תפל מעט ולא מוסיף טעם למנה אבל הוא נעים בפה. שורה תחתונה: מנה לא רעה בכלל.

לקינוח הזמנתי 'טחינה קפואה' שהתגלתה כ...טחינה קפואה. לא ממש מומלץ. עדי הזמין עוגת שוקולד שהייתה רכה מאוד, מפוצצת בשוקולד וטעימה מאוד. אמנם מתוקה מדי לטעמי אבל כמו שעדי אומר "אין דבר כזה מתוק מדי בשוקולד".

אין כזה דבר מתוק מדי. אפשר עוד?

לסיכום מקום נחמד מאוד, עם אוכל די טעים. לא אחזור בשביל חוויה קולינרית יוצאת דופן אבל אם אהיה רעב ואהיה בסביבה זו בהחלט אופציה לא רעה. תודה אחרונה לכם ואלרו על הגילוי של טחינת העמבה. אימצתי.


לאתר מסעדת ואלרו
לדף הפייסבוק של ואלרו