יום ראשון, 17 באפריל 2016

נוקטורנו

ירון אדל עוזב לתל-אביב. האיש שהכניס אותי לעולם הכדורגל הירושלמי, השכן שאצלו הירושלמיות היא עסק בדוק, היזם שהרים את פרויקט רסיסים, עוזב אותנו לתל אביב. הוא אומר שזה זמני, אני אומר, בוא נפתה אותו לחזור שוב לירושלים. אז לקחתי אותו לנוקטורנו.

נתחיל מהסוף, או כמעט מהסוף.

לפני כשנה וחצי זוגתי ואני טסנו לברלין, לחופש קצר במולדת המילקי. היה לנו חשק למשהו מתוק, נכנסו ללובי של מלון הוולדורף אסטוריה, והזמנו, יותר כברירת מחדל, עוגת גבינה. הצבע לא היה לבן, אלה כמעט בז', צלחת לא "מצולחתת", מלצר אדיש, העוגה הזו הייתה לא אפויה, ולא פירורים, משהו בין לבין. לא ציפינו להרבה משום מה, אבל כבר בביס הראשון הבנו שאנחנו אוכלים קינוח אלוהי. לא פחות. מדהים. סדרת הביסים הזו הפכה מבחינתנו לאורים ותומים בכל הקשור לשילוב של גבינה ומתוק. טעם שחיפשתי מאז, ואמשיך לחפש.

לכן, כשהזמנו את עוגת הגבינה [פירורים, לא אפוי, אבוי] בנוקטורנו, הופתעתי לגלות כמה היא עוגה מעולה. כי במחשבה ראשונה, הנוקטורנו, אינו נתפס כבירת הקינוחים הירושלמית. יש הרבה מקומות שמתיימרים להיות כאלה, על חלקם נכתב ממש בבלוג זה. אבל המרקם האחיד, לא רך ולא קשה מדי, הטעם המתוק אבל לא מדי, הבסיס טעים וקרנצ'י במידה נכונה, עוגה מאוזנת להפליא, הופך אותה לאחת הקינוחים המוצלחים בירושלים.

אז נחזור להתחלה.

ירון ואני, בימים טובים יותר
החלטנו ללכת לנוקטורנו לא בגלל האוכל. לפחות זאת הייתה המחשבה שלי. רציתי ללכת למקום שמסמל עבורי את הירושלמיות שלי. כן, ***לא עלינו, מלח מים מלח מים***, עברנו לפני כמה חודשים בודדים לבבילון, תל אביב. ואם כבר לאכול במסעדה, אז נוקטורנו הוא השם הראשון שעולה לי בראש [מהמסעדות הכשרות…]. בכל זאת, איפה תראו עוד בית קפה שקורא לעצמו בית וקפה?

נוקטורנו עבורי הוא מקום של יצירה, של בנייה, של מפגש. מעבר לדברים המובנים מאליהם כמו מתחם האומנים שקיים במקום, המיקום שלו במעלה מדרחוב בצלאל, ממש מרכז האומנות הירושלמי, הקירבה למחלקה לאדריכלות, מעבר לכל זה, בנוקטורנו תמיד קורה משהו. תמיד. כשאני שם, אני פוגש חברים שיושבים ומדברים על דברים מעניינים, שמתכננים דברים חשובים, מלא מסכי לפטופ זקורים מאירים על תווי הפנים העובדים של אנשים. אשכרה יוצרים שם, בנוקטורנו. יוצרים שם לא פחות מאשר בהר הצופים או בצלאל, או באקסלרטורים לסטארטאפים, או סדנאות אומנים. אולי אפילו יותר. זאת אחת הסיבות שהנוקטורנו הפך עבורי למקום מועדף לפגישות עבודה.

לא סתם מקום. בית. קפה.
באור הזה, כשאכלתי שם, נגיד את הסלט-פטריות-כפרי המעולה, האוכל היה משני. התרכזתי בליצור, ופחות בללעוס. זה היה הפרט שהיה שונה מהותית בחוויה הזאת. התרכזנו באוכל. את האוכל ליוותה שיחה ממש כיפית, אבל כמשלימה לאוכל. 

הזמנו קיש תרד ופסטת פטריות-שמנת כמנות עיקריות, שאותן חלקנו, ושתינו שוקו אגוזי לוז (לא אני…) ומה שנקרא "מיץ-מיקס סחוט במקום: גזר, תפוח, אגס וג'ינג'ר" (כן אני). קיבלנו את השתייה מעט לפני המנות העיקריות, אותן קיבלנו יחד בתזמון מעולה ביחס לרגע שהזמנו. לפסטה היה טעם דומיננטי של פטריות, עם שבבי פרמז'ן, פטוצ'יני אל דנטה וכל טוב. מנה פשוטה, ומוצלחת מאוד, שקל לטעות בה - יותר מדי שמן, פחות מדי פטריות, פסטה באסה - אבל בנוקטורנו הכינו אותה מעולה. ככה גם הקיש - בהתחלה התלבטנו בין הבטטה לתרד לברוקולי, אבל רוני המלצרית (האדירה!) המליצה על התרד וכמה שהיא צדקה. איזון בין הקרנ'ציות לבין התרד, טעם עדין, מנה מוצלחת.

אוכל מקומי, מבט על
כשלוקחים בחשבון את עוגת הגבינה, הנוקטורנו סיפקה עבורנו חוויה קולינרית מוצלחת ונגישה, לא מתיימרת בכלל, חוויה שמקדשת איזון ודיוק, שירות טוב, ובצירוף האווירה הנעימה והקלילה, אפשר להגיד שזהו אחד מבתי הקפה הטובים ביותר בעיר. ואנחנו, מצאנו סטנדרט ירושלמי גבוה לקינוח אהוב.



יום שבת, 9 באפריל 2016

מוזה בהר

מדי פעם הבלוג חוטא ביציאה למסעדות בעוטף ירושלים. את המקרה של מוזה בהר קל להצדיק. אפילו את גשר המיתרים רואים מפה. לטובת המשימה הפעם נבחרה מיכל שמעון, ציירת בחסד ועד לא מזמן העוזרת הפרלמנטרית של חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק.

כל העניין של ביקורת מסעדות די חדש לי, עד היום פשוט הגעתי ואכלתי – היה לי טעים או לא טעים ושם נגמר הסיפור. אבל האכילה מתוך מחשבה על – מה אני מכניסה עכשיו לפה, מה אני מרגישה, האם הביס הזה טעים לי ומה איתו בהשוואה לביס הקודם, הכניסה אותי לחוויה חדשה לגמרי. וכשמדובר במסעדה כמו "מוזה בהר" בשורש שבהרי ירושלים, החוויה הפכה לנעימה ומרגשת אפילו יותר.

מיכל שמעון, דיוקן עצמי, מנקודות בלבד.
בניגוד לשאר המסעדות הירושלמיות, שאתה מגיע אליהן כי בדיוק עברת באזור, למסעדה בשורש, מגיעים במיוחד. ההגעה לשם היא בנסיעה לא ארוכה על כביש אחד, יציאה מההמולה של העיר וכניסה לאווירה חדשה, מרגיעה ומרעננת.

המסעדה ממוקמת ממש על צלע ההר בקצה המושב, והנוף שנגלה לעיניך בהגעה למסעדה הוא עוצר נשימה. הרי ירושלים נפרשים במלוא תפארתם מבעד לקיר הזכוכית של המסעדה. ישנה אפשרות לשבת בחלק הפנימי יותר או ממש בצמוד לחלון, כפי שאכן בחרתי. מביס לביס יכולתי להעיף מבט ולהיזכר במקום היפה בו אני יושבת.

מסעדה. נוף. השתקפות.
המסעדה נעימה וריחנית, עם רצפת פרקט, האקוסטיקה מאפשרת לבצע שיחה בצורה נעימה והמלצרים אדיבים. באופן כללי האווירה במקום היא של מסעדת יוקרה, וזאת למרות שגם סטודנטית תפרנית שכמותי יכולה למצוא שם כמה מנות שיהיו נוחות לכל כיס.

לפני שבכלל התחלנו, קיבלנו שתיה קלה עם קרח וקש, סלסילת לחמים קטנה עם שלושה מטבלים – מטבל עגבניות, שמן זית וסלט זיתים – כיף לפתוח ככה ארוחה.

למנה ראשונה החלטתי לבדוק מנה סטנדרטית ומנה שאין לי מושג למה לצפות. המנות הגיעו יחסית במהירות. הגיע לשולחננו סלט שוק צבעוני שהיה מורכב מירקות מגוונים כמו קולורבי, גזר ושאר ירקות. הסלט כלל גם קרוטונים עם זעתר ובצל מטוגן, והאמת שיחסית למנה הסטנדרטית – זו הייתה מנה מפתיעה לטובה.

המנה המיוחדת הייתה באמת מיוחדת. סלמון כבוש בהדרים וערק. תודו שמפתיע. כשהמנה הגיעה לשולחן הרגשתי כמו תל אביבית שמאלנית נהנתנית ואנינת טעם. אבל אז טעמתי ואמרתי לעצמי – למה שהתל אביבים יתפסו בעלות על הנאות החיים? גם לי מגיע! הצלחת הייתה מעוצבת עם מספר רצועות סלמון מעושן נא, מעט קרם סלק, שום שחור וצלפים מפוזרים. מנת שף דליקטס.

הכיבוש משחית. תשאלו את הסלמון.
בינתיים הגיעו לשולחננו המנות העיקריות. תבשיל הבקר שהזמנו הגיע בפורט ושזיפים, רוטב מתקתק עם ירקות שורש כדוגמת תפוח אדמה וגזר. כדי לעשות בשר שיהיה רך יש צורך בבישול ארוך – הבקר הזה בלי ספק בושל זמן ממושך. הבקר היה רך ונימוח, וספג את כל הטעמים של הרוטב והירקות שאיתם התבשל. הזכיר לי את שולחן שבת – ואמא שלי עכשיו יכולה להיות מוחמאת.

בנוסף לבשר המתוק, הזמנו גם ספגטי רצועות בקר. כאן לא מדובר על מנה מתוקה אלא ספגטי שעורבב עם נתחי בקר ברוטב יין אדום ופטריות. המנה נתנה בדיוק את הטעם הנוסף שהיה חסר לצורך השלמת הארוחה, הפטריות היו דומיננטיות והבקר קיבל ארומה מיוחדת מהיין האדום. גם הספגטי השתלב במנה שהוכתרה אצלי כמנה מוצלחת ביותר. הייתי מזמינה אותה שנית.

כדי לסיים את החוויה כמו שצריך, הזמנו נוגט גלאסה לקינוח, ולשולחננו הגיעה צלחת עם מנה מעוצבת שלא ממש יכולתי לזהות כל אחד מהמרכיבים בה. כן היו שם זלפי סירופ מעל, פירות יבשים וקפואים, עם קרם מתוק וטעים במיוחד עם גרגירי נוגט מפוזרים, כמה ענבים ודובדבן קפוא. אקורד סיום נהדר לסעודה משובחת.

אין לתאר. או לפחות מיכל התקשתה.
לצערי לא ניתן להזמין את כל התפריט – הן מטעמים כלכליים והן ממוגבלות טכנית של מערכת העיכול האנושית, אבל במסעדה "מוזה בהר" תפריט עשיר ומזמין, עם מנות דג שונות, מנות בשריות ואפילו ניתן למצוא מענה עבור אחינו הטבעונים. למגיעים עם ילדים, המסעדה מציעה מנות במיוחד עבורם. בעיניי המסעדה מושלמת עבור זוגות שמעוניינים באחר צהריים רומנטי, באווירה שונה מהיומיום. אך אולי אני סתם מדברת מהרהורי ליבי. בכל אופן, ממליצה בלב שלם עם מסעדת "מוזה בהר" – צאו לפעמים מגבולות ירושלים, זה לא רחוק מדי, ושווה את היציאה.


לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של המסעדה

יום שבת, 2 באפריל 2016

ג'קוס סטריט

כבר יותר מדי זמן שאנשים נוזפים בי שעדיין לא עלתה לפה ביקורת על ג'קוס סטריט. ואני, בחור צייתן שכמותי, החלטתי להיכנע לתכתיבי החברה ולהביא את תכלת חזוני, עלמה צעירה ומבטיחה, כדי שתספר מה יש לעתיד של העיר הזאת לומר על ההווה.

לא הרחק מהשוק, באווירה ירושלמית למדי, שוכנת מסעדת ג'קוס סטריט. המקום שוקק חיים ומשרה אווירה חמה, עם שלטי רחוב המעטרים את הקירות (משחק מומלץ: כמה רחובות אתם מכירים בירושלים? J), ומוזיקה ישראלית קופצנית (הערת העורך: זו הדרך של תכלת לרמוז למוזיקה מזרחית).

אזהיר שהמסעדה מיועדת בעיקר לאוהבי בשר. אמיתיים. כמו במסעדת בשר ראויה, ניתן להזמין מנות מגוונות או בשר לפי משקל. יש גם אפשרות לארוחת טעימות, אבל אותה רצוי להזמין מראש.

אז מה אכלנו? עוד לפני שהתחלנו לדבר, הגיעה לשולחן, או יותר נכון לבר במקרה שלנו (הזדמנות להמליץ: תזמינו מקום מספיק זמן מראש כי הבר קצת צפוף למי שמגיע למטרה של יותר משתייה) סלסלת מעוצבת בצורת סל כביסה בה פרוסות מלחם הבית ולצידה מתבל איולי חצילים משובח.

שלטי הרחוב, הבר והמטבח הפתוח
למנה ראשונה הלכנו על קרפצ'ו דג ים שהיה חביב, וסביצ'ה דג סלמון שהיה מעולה! (שניהם מדג נא, אבל אם אתם אוכלים סושי, לא צפויה לכם בעיה). הסביצ'ה היא מנה מיוחדת ויצירתית, עם סלמון ותותים מפתיעים. מומלץ מאוד לנסות, לא תמצאו כזו מנה באף מקום אחר.

למנות עיקריות הזמנו פילה בקר ברוטב יין אדום ופוקצ'ת אווז. הסטייק היה עשוי באופן מדויק (MR כמו שצריך!), והבשר היה טרי ועסיסי. כשזה נוגע לסטייק שלי אני לא מוותרת לאף אחד, ובאמת שזה היה סטייק איכותי שלמרות המחיר הגבוה לא אכזב. גם תוספת הבצל הממולא באורז הייתה במקום, כך שהייתה זו מנה מוצלחת על פי כל קנה מידה.

מדיום רייר. לרייר.
פוקצ'ת האווז היא מנה מתוקה, כך שהיא מתאימה בעיקר למי שאהב את השילוב של בשר ומתוק. מכיוון שאני מאוד מחבבת את השילוב, אז אני שמחה להמליץ גם על המנה המצויינת הזו בחום רב. האמת שמנות בשר אווז הם לא כל כך נפוצות, כך שייחודיות המנה בצירוף איכותה הגבוהה, יגרמו לכם לחזור לג'קוס בוודאות.

בין המנות אני בחרתי לנסות מגוון יינות לבנים, בעוד עדי בדק שניים מהקוקטיילים המקומיים: הראשון היה האננסטייל - קוקטייל המורכב מבקארדי אוקהארט, סירופ קוקוס, סירופ שקדים ומיץ אננס – שילוב שהתאים מאד לפתיחת הארוחה. הבחירה השנייה הייתה ילדה סוכר (הערת העורך: מחווה לאורחת הבלוג) שכללה פילנדיה, פידג', מונין ליצ'י, לימונים ונענע – שילוב מוכר ומנצח.

אני לא חסידה גדולה של קינוחים, אבל אספר שעדי אהב את הבאקט שוקולד – דלי קטן גדוש בשוקולדים במגוון טעמים ומרקמים. למרות שלא הזמנו, פונקנו על ידי המלצר (או יותר נכון: ברמן. זוכרים להזמין מקום?) החמוד בכוס סולרו שהתגלה כחביב מאד.

הבאקט והשוקולד
לסיכום, המסעדה מאוד מומלצת לאוהבי בשר המחפשים ערב מהנה.