יום ראשון, 6 בדצמבר 2020

ההמבורגר של שגב

עורך הדין יאיר אריאלי הוא בחור בעל מוח חריף, לב זהב וטעם משובח שבימי שיגרה תורם מכישוריו למשרד האנרגיה ולמשק הגז הטבעי. השילוב הקטלני של התכונות הללו הביאו אותו להתארח במאכלי י-ם ולספר לכם על מה שלדעתו הוא ההמבורגר הכי שווה בירושלים.  

לפני זמן לא רב, מצאתי את עצמי בערב ירושלמי קריר בקצהו הרחוק של גן סאקר, נעלי ספורט לרגליי ומסכת קורונה מקומטת בכיס של הטריינינג. זאת, במסגרת אחד הפרויקטים האחרונים של עדי, לשלוף ("בהסכמה") חברים נאמנים מכורסתם הנוחה והחמימה, ולהצעידם, בשם הבריאות, ברחבי העיר ופרבריה, לרבות מעיינותיה. כן, גם בדצמבר.

בדרך חזרה הביתה, בצומת עמק המצלבה, חלפנו על פני דוכן "ההמבורגר של שגב", אחד מדוכני האוכל שנפתחו בשטחים פתוחים לאחרונה, בהסכמת העירייה, מתוך רצון לאפשר לתושבים לסעוד, ולמסעדות לשרוד. הייתה זו שעת כושר, תרתי משמע, שהובילה להצעה המפתה הבאה: ארוחה מפנקת משגב, לשם תיקון מאזן הקלוריות המופר. מה שנקרא, ירידה לצורך עלייה.

מבט על על הכתוב מטה

התמורה שנדרשה מצדי לכל הטוב הזה היא התחייבות לשיתוף ממצאי הסעודה אתכם, ק"ק נאמני "מאכלי י-ם". היה לא קל להחליט ובעיקר להתחייב, אבל כאשר על הכף עומדים מפגש קולינרי עם עדי בתוספת הזכות להתארח בבלוג מכובד זה, הרי שמדובר בהצעה שדי קשה לסרב לה (לא שמישהו פה מפחד ממעט קשיים).

המבורגר זה קציצה טעימה בניחוח אמריקאי, והמבורגר זה גם זיכרונות ילדות ירושלמיים. זיכרונות נסיעה באוטו עם אבא לסניף הירושלמי היחיד של בורגר ראנץ' בעמק רפאים, להזמין ספרדי כפול, צ'יפס זיגזג וקולה מעורבבת בסודה, בתקופה שעמק רפאים היה בעיקר הרחוב של בריכת ירושלים, טמבורייה או שתיים, וקולנוע סמדר המתחבא בפינה, עטוף בבתים הקסומים של המושבה. זיכרונות בית ספר, של ריצת חברים מאוטובוס קו 6 לבורגר קינג ע"ה, בתור הזהב שלו בקניון מלחה, לזלול בעונג ובחיפזון ארוחת וופר עם 2 צ'יפס, מהר לפני שיתחיל הסרט בקולנוע גיל שבקומה 2.

אוטו אוכל, כמעט אותו אוכל

מאז, עגלים רבים עברו בים הגדול בדרכם הנה מארגנטינה ושכנותיה, ואין צורך להרחיב על ההתפתחות המשמעותית של סצנת ההמבורגרים הישראלית, שקפצה מספר כיתות בשנים האחרונות, באיכות ובכמות. מגמה זו לא פסחה על ירושלים, כפי שמעידות המסעדות המקומיות הרבות, המתפארות במנת ההמבורגר שלהן.

מגבלות הקורונה מנעו מעדי וממני את אפשרות הארוחה במסעדה עצמה, ואם נודה על האמת, יש בכך כדי לפגוע בחוויה הכוללת של הסעודה, על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בביקורת מסעדות. אך לשמחתי, עם עדי קל יותר להפוך את החיסרון ליתרון, וכך זכיתי בארוחה ביתית וחמימה בדירתו של עדי, בערב ירושלמי גשום ומשמח. כמצופה מעדי, הביקור נכרך גם בסיור חווייתי מודרך בין חדרי הבית, ושיחות מפרות על החיים, מה שלמעלה ומה שלמטה. מומלץ בחום! (יש לתאם מראש...)

ברור שיש גם משלוחים, כאילו דא

עדי אסף עבורנו מבעוד מועד מבחר מייצג ממטעמי המסעדה, וכל מה שנותר לי לעשות היה לברך, לאכול ולהתרשם (ושוב לברך).

סיפור ההמבורגר של שגב מתחיל בניסים שגב, בעלי המקום. ניסים הוא קצב ותיק בעיר, עם ניסיון עשיר בטיפול בבשר, מומחה ביישון ועישון בשר שאת ניסיונו רכש, בין היתר, בקורסי קצבים באיטליה, ניו יורק ועוד. אחרי מספר שנים כשותף בבורגרייה שאת שמה אין להזכיר (מפאת אותה החיה שאינה מעלה גרה), נמאס לשגב לעבוד בשבתות וחגים, והוא החליט לשנות כיוון ולפנות לדרך עצמאית (וכשרה). לפני 8 שנים נפתחה הקצבייה שלו ברחוב סם שפיגל, ולפני 4 שנים נפתחה מסעדת שגב בורגר הכשרה, בצמוד לקצבייה (הכשרה למהדרין). סניף נוסף של המסעדה נפתח לפני כשנתיים במחנה יהודה.

בשר בקצב הנכון

היתרון הגדול בהחזקות הצולבות המתוארות, הוא שהבשר אצל שגב הוא מאד איכותי, ומאד טרי. לשם הכנת הקציצה, הבשר נטחן ונבדק בקפדנות יום יום על ידי שגב עצמו, ומהקצבייה מגיע ישירות לשתי המסעדות.

המנה הנמכרת ביותר במקום היא הבורגר הקלאסי של שגב (59 ₪ לארוחה), שנטחן מצלעות עגל ומכסה (קצוות) אנטריקוט, אליהם מתווסף שומן של ואגיו (פר שומני במיוחד שמקורו ביפן). אפשר גם לגוון את המנה עם תוספות בלחמנייה כמו בייקון בקר (אסאדו מפורק מהעצם אחרי כבישה של כמה ימים), כבד/חזה אווז מעושן (לא בשבילי), ביצת עין ועוד.

מנת הדגל עמדה בציפיות. הבורגר, שהגיע בלחמנייה חרוכה וטעימה עם ירקות יפים וטריים, היה עסיסי, שומני במידה הנכונה, ופשוט מעולה. הכנפיים בצ'ילי שהזמין עדי (29 ש"ח), שהפתיעו אותנו בחריפות עמוקה - תוצאה של השרייה ממושכת במרינדה, היו טעימות מאד. גם האנטריקוט (80 ₪ ל-200 גרם, ומגיע יחד עם צ'יפס וסלט קטן) היה רך וטוב. עם זאת, הייתי אומר שאנטריקוט שלא נאכל ישר מהגריל הצורב, מאבד לא מעט מהערך המוסף שלו ולכן לא הייתי ממליץ להזמינו במשלוח.

מנת הדגל

עדי, שפחות מתחבר להמבורגרים(??), הלך על קבב הבית בטורטייה (45 ₪), ועשה קולות של הנאה, ככל שהצלחתי לזהות. ככלל, אני את הקבב שלי מעדיף על גריל גחלים, בתוך פיתה עם טחינה, אבל לאחר רחרוחים קלים במטרה לוודא שהקבב אינו מכיל כבש (100% בקר עם שומן ואגיו), טעמתי ממנו גם אני, והטריות והאיכות בהחלט ניכרת גם כאן.

מעבר לבשר, שמגיע כולו מהקצבייה, גם הרטבים המשובחים של שגב נרקחים במקום (ראוי לציון במיוחד בעיניי הוא רוטב המיונז- שום הנפלא), וכך גם התוספות הקלאסיות המתלוות בצד. יוצא הדופן הוא הצ'יפס שמגיע למקום קפוא מחברת תפוגן ומבחינתי זה סבבה לגמרי, כי תכלס, זה הצ'יפס הכי טעים.

לא נעים לראות מסעדה ריקה. קורונה, לכי הביתה!

ועכשיו לנקודה חשובה ביותר. אני אמנם יודע ליהנות מבשר טוב, אבל גם שואף לרסן משמעותית את תאוות הבשרים שלי ולהפחית כמויות. זו הסיבה שבעיניי הבשורה המשמחת ביותר היוצאת משגב, באה דווקא מכיוון מפתיע ונטול בשר, הלוא הוא ה-sensational burger.

המדובר בקציצה טבעונית למהדרין שנכנסה לתפריט בעקבות דרישה מוגברת מצד השכנים של סניף תלפיות, הלוא הם הסטודנטים מבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סם שפיגל. שהרי כפי שאומר שגב: כיום, גם הטבעונים הם חבריו הטובים של הקצב. לשם יצירת הקציצה הזו, לקח שגב את הבורגר הטבעוני המפורסם של חברת נסטלה, המבוסס על חלבון חיטה וסויה בתוספת ירקות שעברו ייבוש קל, ושידרג אותו באמצעות הוספת צ'ילי אדום, בצל מטוגן ורכיבים סודיים נוספים שנטחנים כולם יחד. התוצאה היא בורגר טבעוני, עסיסי וטעים להפליא, שאינו כרוך בצער של שום עגל. לא לפספס!

עם סיום הארוחה ובהשראת קריאה בפרשה על יעקב אבינו הנודד, עוד הביע המארח רצון לטיול אפטר-דינר רגלי, לאתר כזה או אחר בעיר. באמת ששקלתי להיענות להצעה, אך הגשם הטוב שהלך והתגבר ככל שנקפו הדקות, הביא אותנו למסקנה שאת הערב הזה מוטב להשלים עם ספר טוב ודרינק חורפי מנחם.

במקום קינוח: סלפי

לסיכום, ההמבורגר של שגב הוא מקום אידיאלי לחובבי בורגרים שיודעים להעריך בשר טרי ומשובח. לא פחות חשוב, אצל שגב ניתן ליהנות גם ממנה עסיסית ונפלאה, נטולת כל בשר. אז אמנם זה לא עדיין הטעם של הדבר האמיתי, אך מותיר בהחלט מקום לאופטימיות גדולה, ביחס לטעמים שניתן להפיק מרכיבים טבעוניים, טעמים שמותר להעריך שעוד ילכו וישתבחו עם הזמן.


לאתר האינטרנט של ההמבורגר של שגב (את ההמבורגר של שגב תוכלו למצוא במבוא סם שפיגל 4 / רח' השקמה 6 / צומת עמק המצלבה).

יום שני, 16 בנובמבר 2020

מפגש השייח'

הקורונה הזו לא באה טוב לאף אחד. בטח לא לעסקי הקולינריה. גם לא לסניפי מפגש השייח', שמשמשים מקום מפגש בירושלים כבר 30 שנה. המזל (שלנו!) הוא שכבר אפשר ליהנות מהמאפים של מפגש השייח' גם בגרסה ביתית וקפואה. כדי לספר לכם על החדשות, הזמנו את מור אביסרור, עובדת סוציאלית קהילתית שעשתה פלאים בעבודה עם העסקים בשוק מחנה יהודה ובקרוב מגיעה לסייע לבעלי העסקים בתלפיות. 

רואה סטטוס בפייסבוק של עדי ארבל: "מי מחבריי חובב בצקים?"
מיד הגבתי: "חובבת בצקים הולך"?
לא ממש ידעתי לאן התגובה הזו תלך. 

אחרי כמה ימים, אני מוצאת את עצמי, יושבת במשרדו של שי נאור, הבעלים והמייסדים של מפגש השייח', מותג ירושלמי ידוע. אתוודא שזו הפעם הראשונה שביקרתי במקום, אבל יאמר לזכותי, שכן, בטח ששמעתי עליו לפני (מי לא שמע?). הכל קרה ביום חמישי האחרון, שעות אחר הצהריים המוקדמות. פגשתי את עדי והלכנו יחד לסניף המרכזי של מפגש השייח' שנמצא בתלפיות. שם נמצאת גם המאפייה של מפגש השייח'.

שי, עדי ועומר. מה אני עושה פה?

הגענו למפגש השייח' ומיד עלינו לפגוש את הבעלים, שי נאור ובנו עומר. אחרי שיחת היכרות קצרה ירדנו לסיור במאפייה, בו צפינו מקרוב בתהליך ההכנה של הסמבוסקים ושאר המאפים: מלישת הבצק ועד שזה מגיע אלינו חם מהתנור. ספוילר חשוב: החל מהשבועות האחרונים המאפים המופלאים הללו משווקים גם באריזה קפואה אותה ניתן להשיג בכל סניפי רמי לוי, ובקרוב גם ביתר הרשתות. כל שנותר לכם הוא להכניס לתנור בבית ולאכול חם מהתנור. 

מה מיני בסמבוסק הזה?

ברשותכם אחזור רגע לסיור. במאפייה (הנקייה!) ראינו את כל התהליך, מלישת הבצק, מילוי המאפה, החיתוך שלו והאריזה. הכל נעשה על ידי מכונות חדישות ומשוכללות. הכל, הכל! יש רק עובד אחד ליד כל מכונה כדי לפקח שהכל עובד כמו שצריך. מחזה מדהים! שנים אנחנו שומעים שבשנים הקרובות יחליפו רובוטים אנשים, ותכלס זה קורה לעינינו ממש. 

מזל שבמקצוע שלי זה לא יקרה, אני עובדת סוציאלית. או שאולי ימציאו רובוט שידע להנהן בראש ולשאול "איפה זה פוגש אותך?"🤔אהה כמעט שכחתי, על הדרך זכיתי גם לעשות הפרשת חלה😉


הטכנולוגיה של העתיד. הטעם של פעם.

אחרי הסיור עלינו חזרה למשרד, ואז הגיע עומר עם מגש מלא בסמבוסקים שיצאו הרגע מהתנור במילויים כאלה טעימים. עדי עף על מילוי הפיצה ואני אישית אהבתי בעיקר את המילוי של הגבינה המותכת עם הפטריות. אלא שמסתבר שנפלנו בסטטיסטיקה... עומר סיפר לנו שבדרך כלל נשים אוהבות מאוד את המילוי של הגבינה המותכת וגברים את הפיצה. ועוד חשבתי שאני ייחודית. 

המפגש עם שי ועומר היה מאד מעניין. שמענו על ההיסטוריה של המקום, איך שי הקים את המאפייה הראשונה בדיוק לפני 30 שנה, למה הוא החליט שהמקום יהיה פתוח 24 שעות (הראשון לעשות זאת בירושלים באותה תקופה!) ועל הצעד היצירתי החדש שלהם להנגיש סמבוסקים במילויים הנדירים שלהם לכלל בתי עם ישראל. 

היכונו לביאת הסחלב

לקינוח קיבלנו סחלב, שהיה פשוט וואו. אחד הטובים שטעמתי! לצדו הגיעו גם מגוון מאפים מתוקים טעימים, כולל רוגלך, שבלולי קינמון ועוד הפתעות שהוכנו כולן במקום. הכל היה טעים וטרי, אכלתי מלא. עדי אכל אפילו יותר. בקיצור, ממליצה ממש לבקר שם ולטעום מכל הבא ליד. מכיוון שזו מאפייה היא פתוחה (כמעט) כרגיל גם בימי הקורונה.


לאתר של מפגש השייח'

יום שלישי, 3 בנובמבר 2020

חצ'אפוריה

גל אלון הוא ד"ר למדיניות חברתית. שזה אומר שחוץ מזה שהוא דוקטור הוא גם ראש מיזם 'הקבינט האזרחי' ומייסד פלטפורמת תובנות לשיתוף ציבור, אבל הוא ביקש שאתאר אותו בתור ירושלמי לשעבר, ישראלי מתוסכל בהווה, ויזם אופטימי לעתיד. אז בין הגל לראשון לגל השני, לקחתי את גל לדבר קצת עבר, הווה ועתיד, במקום שמחזיק את כל הזמנים יחד: החצ'אפוריה. הלהיט של מחנה יהודה כבר 11 שנים. 

הטריק הזה, שהגה עדי ארבל, הוא גאוני, אמרתי לעצמי בעודי מתהלך באחד המקומות היפים ביותר בארץ. הוא גם לא כותב דבר, גם נהנה מהשיחה, וגם משאיר אותך עם ייסורי מצפון במשך שבועות או חודשים, עד אשר אתה שולח לו את טור ביקורת המסעדות לבלוג היוקרתי שלו. יש כאלה, כמוני, שלכתוב עבורם זה מאבק. אבל המחשבה שאתה חייב משהו למישהו - היא מאבק קשה יותר. בכל זאת, הזמינו אותך לארוחה. לא תשקיע קצת בתמורה? 

לכן צריך לומר בכנות: לא הבנתי מראש לאיזה מלכודת עדי הכניס אותי. בטח לא כשהשולחן שלנו התמלא במנות שזה עתה יצאו מהטאבון של החצ'אפוריה הירושלמית. מסעדה קטנה וצדדית, שההליכה אליה כמעט מחייבת מעבר בסמטאות שוק מחנה יהודה, על הריחות, הקולות ובעיקר הפנים של השוק היפה הזה. אלו סמטאות שכל פטריוט ירושלמי מתרפק עליהן, הרבה אחרי שעזב את העיר. ובהיבט הזה, החצ'אפוריה היא סוג של שגרירות גאורגיה המקומית. 

אושר, קווים לדמותו

כמו במקומות העממיים ביותר בטביליסי, צריך להודות שאין בתפריט אין הרבה מנות. המטבח הגאורגי לא נותן לך הרבה בחירה: בסוף, זה בצק. עשוי כך, עשוי אחרת, אבל בצק. אך אלוהים שישמור - בצק כזה לא תמצאו באף מדינה אחרת. לא בעיראק (סליחה, סבתא) ובטח שלא באירופה. על ארצות הברית אין בכלל על מה לדבר. החלק החיובי בדבר: מאחר ואין יותר מדי מנות בתפריט, אין גם יותר מדי לבטים. הזמנו כמעט את הכל. 

היה חם בחמש אחה"צ בשוק, המזגן בחצ'אפוריה עבד בעצלתיים, והמקום נראה דומה באופן מפליא למסעדה קטנה בגאורגיה. במילים אחרות, זו לא המונא וגם לא הצ'אקרה. זו החצ'אפוריה. אם אתם רוצים להזמין אורח מחו"ל, עדיף להימנע. הזמנו את הפחלאולי (סלטי הפתיחה המסורתיים) וחיסלנו את כולם בדקות. תענוג. המנה כללה כדור ממרח סלק, כדור ממרח תרד, לצד רול חציל ורול גמבה אפויים ממולאים, ובתוכם אגוזים, ירק ושום. למי שדאג, לצידם יש גם לחם. איך לא. 

היכונו לביאת העיקריות

אחרי ארבעת הסלטים (30 ש"ח, שווים כל שקל), עברנו למנות העיקריות. כולן חצ'אפורי, אך בשלוש גרסאות. התחלנו באימרולי (29 ש"ח), אצ'ארולי (42 ש"ח) ומגרולי (38 ש"ח). האצ'ארולי כולל בתוכו ביצת עין העשויה בדיוק במידה הנכונה כדי לבצוע מהלחם, לפרק את הביצה וליהנות מהגבינה המומסת המסתתרת בפנים. יתר המנות כוללות שילוב כלשהו של בצק וגבינות. מה ההבדל? המחוז. כל אזור בגאורגיה, והחצ'אפורי האהוב עליו. 

חמישה אזורים שונים יצרו חמש מנות עיקריות שונות בתפריט של החצ'אפוריה. הזמנו שלוש, ונדהמנו לגלות שאנחנו עוד רעבים. כאן עשינו טעות: את הפנובני (בצק מקופל לעלים על שמן, ממולא בגבינה - 20 ש"ח) - היינו צריכים להזמין מראש. הכנתו אורכת 20 דקות. הסתפקנו בסוקו (38 ש"ח - מנה שניתן להזמין אותה גם עם תפוחי אדמה ופטריות, לטבעוניים שבינינו). 

במקום קינוח: סוקו

התמונות לא משקרות. כל מנה כוללת הפתעות בתוכה, לצד מטבלים וגזר חתוך. בלי פלצנות. בלי התלהבות יתר. בלי גינוני כבוד. אבל עם טעם מעולה. ובמקרה של עדי ארבל, גם עם בן שיחה מרתק לא פחות. יהודי מאמין, ליברל, אשר אוכל כשר גם במקומות לא כשרים, ובעיקר - חיה חברתית שמצליחה לייצר "ביחד" ולהעצים אחרים, בעיר שרבים חשים בה קטנים, ולעתים גם לבד. 

אך מעבר לאוכל ולחברה, הביקור בחצ'אפוריה מחזיר אותך ברגע לגאורגיה. מדינה קטנה, עם בקושי ארבעה מיליון תושבים, תוצר שנתי שהוא בערך עשירית מזה של ישראל - אבל עם כבוד וגאווה לאומית שמזכירים את עצמנו בימים יפים יותר. ההיסטוריה הייתה קשה לגאורגים. הכיבוש הרוסי, מלחמות, מהפכות ועימותים. אבל קצת כמונו, דבר לא פגע בגאווה הלאומית שלהם. 

סיכומו של דבר, שלוש המלצות שונות הובאו כאן: על החצא'פוריה, על המדינה ועל עדי ארבל. אל שלושתם הייתי חוזר בשמחה. מדבר אחד כדאי להימנע: אל תתפתו להסכים לארוחה שווה בתמורה להתחייבות כתיבה. ייסורי המצפון יהרגו אתכם.


יום שבת, 17 באוקטובר 2020

אגאדיר

אלעד צדיקוב, לוחם בשייטת ואיש רב מעללים, חזר בתשובה והפך להיות רב פעלים, ביניהם חבר מועצה בהרצליה ומייסד פורום 'אחריות יהודית' להנעת חוזרים בתשובה לפעילות אזרחית. החלטנו להפוך ישיבת עבודה לארוחה עסקית בסניף הכשר (למהדרין!) של רשת אגאדיר, ולהזכיר לכם, שגם בימים אלה אפשר לתמוך במסעדות בכלל, ואגאדיר המצוינת בפרט, באמצעות הזמנת משלוחים. 

זכיתי לארוחת צהריים מדהימה עם עורך הבלוג וידידי יקר, עדי ארבל, באגאדיר ירושלים, אשר במתחם הסינמה סיטי.

אגאדיר 1
מתיישבים

ראשית לכל, חווית הכניסה למסעדה הנפלאה בצהרי היום היא בבחינת דברי הגמרא במסכת ברכות: ...דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של האדם. ללא ספק המקום מרווח מאוד (בקביעות... לא רק בתנאי 'תו סגול') עם אווירה ואופי, מרחב ישיבה, תאורה טבעית ממרפסת גדולה עם עיצוב בסטייל, כשרות בד"צ הרב מחפוד. התחלה נפלאה.

אגאדיר במקור השם – היא עיר נופש קסומה במרוקו והמנות שהיא מציעה בהחלט מעלות ניחוחות ותחושה מתאימות לכך. מנת הפתיחה המעולה שבחרנו הייתה מנת סיגרים מרוקאים במילוי בשר טלה וצנוברים, עם מטבל טחינה ורוטב חריף ברביקיו. מנה מדהימה ובהחלט שפותחת את התיאבון ומפתחת ציפיות. 

שנתחיל?

משם עברנו לשתי מנות עסקיות. העיקרית הראשונה הייתה בורגר אגאדיר ענקי עשוי מדיום-וול. הקציצה עצמה משובחת וגדולה מאוד, שמגיעה בלחמנייה פתוחה ומעוררת השראה. עונה לחלוטין לסטנדרט של מנת בית. המנה השנייה הייתה כריך אסאדו מעולה, שמכיל חלקי אנטריקוט חתוכים לרצועות בתוך ג'בטה ענקית. טעים מאוד מאוד. אבל אין על בורגר אגאדיר, מנת הבית. לסיכום ביניים - הבשר טעים, טרי, מתובל היטב, עם נגיעות פיקנטיות. כתוספות לקחנו טבעות בצל וסלט ירוק, כדי להרגיש טוב עם עצמנו, לקראת שלב הקינוחים.

תפריט הקינוחים עשיר ביותר. בחרנו להגזים עם פאי פקאן מעולה ועשיר, וממתק אגאדיר שללא ספק הוא מהקינוחים המעולים ביותר שאכלתי. מומלץ, שלא לומר חובה. אחד הדברים הייחודים במסעדה הם בקבוקי המים והסודה שמוגשים בבקבוק הבית ועוברים סינון מוקפד. המים נקיים וטעימים מכל סוגי המים האחרים. 

מבט על. אל תקנאו.

השירות היה מצוין ואדיב, ואף כלל אספרסו על חשבון הבית. המקום הוא לא הכי זול (260 ₪ עבור כל הטוב שתואר לעיל) אבל אם כבר יוצאים למסעדה, אז אגאדיר ירושלים היא בחירה מעולה עם חווית לקוח מדהימה ורצון לחזור שוב. 

כמעט שכחתי לפרגן לחברותא לצלחת ולשיח – עדי ארבל היקר והאהוב שהשיחה המרתקת שגילגלנו הפכה את האירוע והחוויה למושלמים. תודה גדולה לקב"ה, להוריי היקרים, לאשתי וילדיי וכמובן כמובן לעורך המדור עדי ארבל היצירתי, שזיכה אותי בהזדמנות נדירה להיות מבקר מסעדות – המקצוע המבוקש בעולם.

שנה טובה לכולם!


לאתר הסניפים הכשרים של רשת אגאדיר

יום ראשון, 4 באוקטובר 2020

מיץ מרק

מיץ מרק הוא המקום הזה שכשעוברים לידו, תמיד רוצים להיכנס, אבל אף פעם לא יוצא. בשבילי משה קפטובסקי הוא גם כזה. הרבה פעמים נפגשנו, אבל אף פעם לא נכנסתי לבדוק מה יש בפנים... עכשיו הכל מתחבר. את משה קפטובסקי פגשתי לראשונה באירועי פורום ארגוני בוגרים אותו הוא הקים ומנהל. אבל זהו רק מיזם אחד בסדרה של פרויקטים אותם הוא מנהל ולהם הוא מייעץ. את שירותו הצבאי העביר על מסוק, ואת הטיול שאחרי העביר על אופניים, כך שלבחור יש נקודות מבט מגוונות על העולם, וגם על ירושלים בה נולד וגדל. 

הכל בכלל התחיל מזה שרציתי לדבר עם עדי, על איזה פוסט שהוא העלה לפייסבוק בנושא פוליטי של ימין מול שמאל. רציתי לדבר איתו והצעתי לו להיפגש, הוא מצדו חשב שזה רעיון מעולה, אבל אם כבר לצאת, אז במסעדה שאני אוהב. ואם כבר יושבים במסעדה הוא מזמין. ומה לי נותר? לבחור את המסעדה ולכתוב ביקורת.

הגיע זמן בחירות

המסעדה שאני בחרתי...מיץ מרק! זו מסעדה שגיליתי בירושלים רק לאחרונה. הסגר הראשון, הייתה חוויה שהשפיעה על כולם בכיוונים שונים. אני הרגשתי, שזה סימן לשנות קצת את אורח החיים. לחזור לעשות ספורט, להפחית במשקל ולאכול קצת יותר בריא בחוץ. כך יצא לי לגלות את מיץ מרק. חיפשתי, לאכול משהו שמרגיש לי בריא, טבעי, טעים ולא מעמיס באמצע יום עבודה.

האוכל במסעדה מבוסס על מיץ ומרק, באופן מפתיע. אבל יש גם תבשילים, ארוחות בוקר, כריכים, סלטים, סמודי בול ודברים דומים. הקשר בין כולם הוא שהכל צמחוני-טבעוני, מרגיש בריא ולא מאד יקר. גם האווירה מסביב חשובה. המקום ממש יפה, השירות אישי ויש גם צד אידאולוגי ערכי, לפחות מבחינתי; למקום כשרות צהר ונושא את התו הגאה, יש לו כרטיסיית הנחה, וניתן לטעום לפני שמחליטים. וכן הוא נמצא במרכז העיר ויש בו מקום לפתוח מחשב ולעבוד.

קבלת פנים ירושלמית

אז בזמן שדיברנו על ימין ושמאל, ולא, עדי לא שכנע אותי..., מה אכלנו? אני התחלתי עם מרק עדשים, כמו תמיד. והמרק מעולה. הוא מכיל רכיבים טבעיים והוא פשוט טעים. אבל את האמת כבר ניסיתי כמעט את כל המרקים וכולם טובים. אני לוקח מנת פינוק אישי (500 מ"ל) שמגיעה עם לחם מלא וטחינה גולמית בצד.

ממרח כבד במסעדה טבעונית?!

עדי התחיל עם משהו שאף פעם לא ניסיתי, פטה ערמונים. אני הולך לשם כי זה טעים ובריא, ולא כי אני בקטע טבעוני. לכן תמיד יש לי רתיעה מלקחת דברים צמחונים שבאים לדמות דברים אחרים. אני נוטה להתמקד במרק ובמיץ. המנה, טעימה מאד, כמנת פתיחה. הייתי מוותר על העגבניות בצד שנראות לי לא קשורות. אבל הממרח מעולה ובהחלט מספק. משהו שכדאי לנסות. 

אחרי זה, אני מודה כבר הייתי מלא, אבל השיחה התמשכה ועדי אמר "שזו הזדמנות מעולה להמשיך ולנסות דברים נוספים...ובכלל בתור ליברל אתה די שמרן... רק מרק ומיץ?". עכשיו תוך כדי שאני כותב את הדברים, וכולנו נמצאים בסגר מספר 2 הייתי טורף את כל התפריט.

היכונו לביאת הטפיוקה

החלטנו על שתי מנות נוספות: פודינג של טפיוקה עם פירות העונה, שזו מנה מעולה; מרעננת, מזינה וכיפית מאד ביום קיץ חם! שיחוק רציני מצד עדי. בהחלט מנה שיכולה להחליף מנה עיקרית ללא בעיה.

על המנה הנוספת אני כבר החלטתי... פינוק אסאי. קצת חששתי כי פעם אחרונה שאכלתי אסאי היה על החוף בריו דה ז'נרו. חשבתי שאין סיכוי שיצליחו לשחזר עבורי את הטעמים ואת החוויה של אז. אז ריו דה ז'נרו זה בהחלט לא. אבל זה בהחלט קרוב. גם זו מנה מעולה ומרעננת, שביום חם יכולה להחליף בכיף מנה עיקרית אחרת. 

בוא לריו, נשכח הכל בינתיים

לקינוח לקחנו מיצים טבעיים. אני לקחתי את המפנק. שזה בננה, תמר, קקאו וטחינה. המקום לא מגיש חלב רגיל, אז הוספתי חלב שקדים ואורז. זה מיץ שאני מאד מאד אוהב. הוא משלים לי תמיד את המרק שאני לוקח ונותן לי להרגיש מלא. עדי לקח מיץ ניקוי רעלים שהוא מיץ משילוב של תפוח, עלים ירוקים, גזר, ג'ינג'ר ולימון. תכלס? הוא כמו בכל חנות מיצים אחרת.

למי היא מתאימה? לאנשים שמחפשים מיץ לבוקר, ארוחת צהרים כיפית באמצע יום עבודה, לשבת לדבר על ימין שמאל עם חבר חדש ואפילו עם המשפחה בקטנה במהלך היום. לדעתי מדובר על מסעדה מעולה. שכיף ללכת לאכול בה. האוכל בריא, משביע, טעים ולא מאד יקר. האווירה מעולה ותמיד אני נהנה ללכת לשם עם חברים. 

ד"ש ממשפחת קפטובסקי (ומרק העדשים)

מומלץ בחום! (וגם בכל מזג אוויר אחר) 


לדף הפייסבוק של מיץ מרק ירושלים

יום ראשון, 13 בספטמבר 2020

חצות

אוריין שוקרון הוא מנצח, פסנתרן, מלחין, מפיק מוזיקלי, כותב, מעבד וזמר.
אני רק חיפשתי תירוץ לבלות איתו ערב.
"למה שלא תהיה גם מבקר מסעדות לערב אחד?"
לפיכך נתכנסנו במסעדת חצות, לחגוג שנה להיכרותנו ו-50 שנים לסטייקייה שחתומה על המעורב הירושלמי. 

כירושלמי ב-5 שנים האחרונות (עם הפסקה של שנה בבודפשט) וכתושב שכונת משכנות האומה, שוק מחנה יהודה על שלל צבעיו וטעמיו מוכרים לי היטב. יצא לי לאכול בהרבה מסעדות ברחוב ולשתות בכמה וכמה ברים טובים. האמת שלא פעם שאלתי את עצמי מה הסיפור עם זה שאנשים מוכנים לעמוד בתור הארוך ההוא למסעדת חצות, שגולש וחוסם את המדרכה לעולים ברחוב אגריפס.


פסנתרן, זמר, מנצח, מעבד

את עדי, הכרתי במסגרת תכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית. נפגשנו ודי מהר התחברנו. הוא סיפר לנו על הבלוג המיוחד שלו מאכלי י-ם (הערת העורך: כל אחד ומשפטי הפתיחה שלו) ועל הרעיון המדליק, ואני מיד התחברתי. אמרתי לו שאני מחכה להזדמנות הקרובה ונצא לשבת באחת המסעדות בעיר. מפה לשם, ואחרי ניסיונות של כמעט שנה, מצאנו סוף סוף זמן ששנינו יכולים ובאנו לחצות.

כשהגענו, קיבלה את פנינו המלצרית הודיה בסבר פנים יפות, והכניסה אותנו לשבת בתא מיוחד בפנים המסעדה. בגלל ימי הקורונה רוב אורחי המסעדה ישבו בשולחנות שהוצאו לרחוב הפתוח. היינו רעבים והזמנו מהר מנה ראשונה: חומוס פטריות חמות מתובל בפטרוזיליה ושמן זית שהיה טעים, ולידו כרובית מטוגנת בציפוי פריך ברוטב איולי, שהייתה מנה מדהימה. בשבילי לאכול מטוגנים מאז הקורונה כבר לא אמור להיות בתפריט, אבל ניצלתי את החגיגה ואת ההזדמנות שהגעתי אחרי שעה וחצי של אימון אינטנסיבי במכון הכושר.

כותב, מלחין, זמר, מפיק מוזיקלי 

למנה עיקרית הזמנו שיפודי חזה מולארד וכמובן את מנת הדגל בשבילה מגיעים מכל רחבי הארץ. המעורב הירושלמי המפורסם של חצות. האגדה מספרת שהמעורב הירושלמי הומצא ב-1970, שנת ההקמה של חצות, ממש בין כותלי המסעדה. הכול החל כאשר מייסד המקום, אברהם אגמי, גילה שאין לו מספיק פחמים לצליית הבשר. אז את חלקי הבשר הוא החליט לצלות על פלטת ברזל שחוממה על הגז.

עדי ואני התחלנו לשוחח על נושאים מגוונים ומעניינים. בין היתר על הייטק, פוליטיקה, אומנות, רווקות בגילאים מתקדמים ועל עוד הרבה נושאים שפשוט כיף לשוחח עם איש אשכולות ורחב ידע שכמוהו (הערת העורך: אתה חייב להפסיק עם זה אוריין).


מנצח, מעבד, מפיק מוזיקלי

בלי לשים לב ודי בזריזות, המנות הגיעו יחד עם פיתות חמות וטעימות ומגוון סלטי הבית. השיפודים היו עשויים בדיוק במידה הנכונה עם לא מעט שומן. יש כאלה שאוהבים , לי זה היה טיפה יותר מדי, אבל הטעם שלהם היה מצוין. ואז נגשתי למעורב, טעמתי כמה איברים פנימיים יחד ופשוט ליקקתי את האצבעות. התיבול המסתורי הזה אכן שווה את העניין שכולם עושים ממנו. התור לא סתם תור ולא הצטערתי ששנה שלמה חיכיתי למפגש הזה במקום שהוא סך הכל 5 דקות מהבית שלי.

אני ממליץ בחום להגיע וליהנות מהאוכל המסורתי והטעים שיש להם להציע. אני כבר הולך לשם שוב השבוע להמשך חגיגות ה-50 שנה למקום. מברוק!

מבקר מסעדות, צלם

מחכה שתספרו לי איך היה. תודה רבה לעדי על ההזמנה!


לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של חצות

יום שלישי, 1 בספטמבר 2020

חוות עזי הר איתן

נעמה גלאובר טסה לנאס"א וחזרה אלינו מוקדם מהמתוכנן בעקבות הקורונה. כפיצוי, שלא לומר כרצון לספק את הסקרנות על החוויות בסוכנות החלל המתקדמת בעולם, הוזמנה נעמה להתארח בבלוג במקום לבחירתה. הבחירה התגלתה כמפתיעה ומצוינת: חוות עזי הר איתן של משפחת זלצר. 

לא מזמן חזרתי מחו"ל בעקבות הקורונה. הנחיתה בארץ הייתה מעט קשוחה כי לא הייתה לי תוכנית מוגדרת ואני לא רגילה להיות ללא תכניות. התחלתי לחפש עבודה ואף כתבתי חצי-פוסט-חצי-שיר בנדון וציינתי שלפחות יש לי קצת יין להתנחם בו בתקופה המבאסת הזו. פתאום קיבלתי הודעה מעדי ארבל שהזמין להתארח בבלוג שלו "מאכלי י-ם" ולהמליץ על יקב ירושלמי. אמרתי לו שאני די גרועה ביינות והזכרתי יין בפוסט רק בשביל החרוז... אבל, בתור ירושלמית ותיקה וגם local guide לענייני מקומות ומסעדות (ממליצה רמה 6 ב-google maps, בעיקר בירושלים). החלטתי להיענות בחיוב כששאל אם רוצה להמליץ על מקום אחר. עדי הסביר לי שאני צריכה לבחור את המקום אבל אסור שיהיה מקום שכבר נכתב עליו (ויש איזה 170 ברשימה). פתאום זה היה נשמע קצת מסובך, אבל אני לא אמרתי נואש. נחתוך מהרשימה שלי את רשימת המקומות שאצלו ויישאר בתקווה משהו. כמה דקות אחרי אני שולחת לו הודעה- "עדי, בחוות עיזים של שי זלצר בסטף, היית?" הוא אמר "לא" וכך נבחר לו המקום בן רגע ובקלות :)

סלפי לפתיחת התיאבון

האמת היא שלא סתם חשבתי על חוות העיזים הזו. היא מעט מרוחקת ודי לא מוכרת (חבל, אבל בשביל זה אנחנו פה), אבל בעיקר כי זה מקום פשוט מיוחד ומעניין. מדובר במחלבה פרטית קטנה ולא תעשייתית בחוות בודדים בה מתגוררת משפחה יחידה בשם זלצר. זה בדיוק סוג המקומות שאני מחפשת כשאני טסה לחו''ל ורוצה לראות משהו אותנטי, שמערב אורח חיים מיוחד של קהילה או משפחה, שאינו שגרתי או דומה לשלי. 

העסק מתנהל בין 'מכולת' ל-'בית קפה' קטן, קומפקטי וחמוד. בגומחה-מערה משופצת כזו יש דלפק ומקרר גבינות. מתחילים בטעימות של הגבינות ואז בוחרים מה לקנות לפי יחידה (המחיר בהתאם למשקל). אפשר לקחת לארוז הביתה ואפשר לשבת במקום ואפשר גם וגם. הגבינות משתנות לפי עונות השנה, ולרוב יש מבחר של כ-8 גבינות שונות וגם עוד כל מיני תוספות. כל הגבינות הן מחלב עיזים. מי שאוהב גבינות מאוד חריפות, כבדות או מיושנות עם עובש וכדומה, אז לא נתקלתי בכאלה שם, אבל יש סוגים שונים, רכות וקשות…

הזמנה בימי קורונה

הישיבה במקום נעימה, יש שולחנות עם מפות משובצות מתחת לעצי זית או תחת כרם גפנים. אפשר לצפות על העיזים תוך כדי האוכל. יש מי שיפריע לו/ה להריח את עיזים תוך כדי שאוכלים. בעיניי זה ביתי, מקומי, טבעי וקסום. המקום מתאים לבוקר שישי או שבת שקט ורגוע לשבת עם מישהו\י שאוהבים, מתאים בעיניי גם לדייט. אם יש לכם ילדים והם אוהבים גבינות, אז ראיתי משפחות מגיעות והילדים נהנו עם העיזים, ובכלל מאווירת ה'כפר'.

עדי ואני הזמנו שתי גבינות. הראשונה עטופה עלי גפן שהופך את הציפוי החיצוני למעט קשה וחמצמץ יותר. מזכירה קממבר- די קלילה ונימוחה. עדי אמר שהטעם שלה די עדין והוא חושב ששווה להתחיל איתה ואני מסכימה איתו. הגבינה השנייה שהזמנו הייתה גבינה קשה בשם ארבל. הסיבה לבחירה היא כי באתי עם עדי *ארבל*. זוהי גבינה עונתית שהטעם והמרקם שלה תלוי במה שהעיזים אוכלות (מפני שזה משפיע על טעם החלב וסוג הגבינות אותם הם מכינים). הגבינה היתה טעימה, אבל אני מודה שטעמתי אצלם גבינות טובות יותר בעבר (תום למשל עשירה יותר, ממליצה גם על גבינת 'מוני' שלא הייתה הפעם כי זה לא העונה). בסוף הזמנו גבינה נוספת שהיא גם יחסית רכה מבפנים וקראסטית מבחוץ. הגבינה מצופה בפחם והייתה יותר ארומטית, עם טיפה חריפות, ותחושה שהיא מעט 'מעושנת'. מזכירה בסגנון שלה גבינת ברי. היא הייתה ממש טובה ומומלצת למי שאוהב\ת גבינות קצת יותר כבדות, אך עדיין לא ממש נחשב כבד...

שנשב? (תראו את הנוף!)

בנוסף לכל הטוב הזה, יש גם תוספות אחרות כמו יוגורט, דבש, גבינת לאבנה (יחסית עדינה, ולא מרגישים חזק את העיזים), עגבניות מיובשות (ממליצה ממש, נראה ששמים שם חומץ ודבש וזרעי כוסברה, ועוד כמה דברים ארומטיים שטרם פיצחתי מה הם, ולא הסכימו לגלות לי את הסוד. יש יאמרו שזה מתוק או דומיננטי מידי), זיתים שחורים רכים ומעולים (גם מקומיים, נראה כמו כבישה במלח, והתבלון מעט דומה למה שיש בעגבניות), לָאפות (עובד טוב עם הלאבנה). כמו כן ניתן להזמין בקבוקון יין, מתוך מבחר מצומצם יחסית. עדי ואני הזמנו יין לבן שרדונה, לאפה, לאבנה, זיתים ועגבניות מיובשות.

דברים שהייתי מוסיפה ושאר המלצות: אני מאוד אוהבת את המקום והאווירה. יש דברים שכן הייתי מוסיפה לתפריט כמו למשל הגשה של side dish של פירות, ריבה, או אגוזים. כמו כן את הגבינה שמצופה בעלי גפן הייתי שמחה לנסות עם יפרח- חושבת שזה יכול להיות חמוד מאוד להגיש את זה יחד. 

עוד המלצה שלי היא לקנות את הגבינות ולצאת לפיקניק משלכם...

מה בתפריט?

הערות ושינויים בשל מגבלות הקורונה: כרגע הביקור במקום טיפה מורכב יותר כי המקום פועל בכפוף למגבלות התו הסגול. אי אפשר לעשות טעימות והכל ארוז, כך ששצריך לשמוע את תיאור הגבינות ולבחור. כמו כן, בשגרה המנות מוגשות על מגש עץ עם כלים רגילים וכוסות יין. כעת זה חצי כח ויש גם לא מעט חד פעמי. אותי אישית זה די מבאס, הן אקולוגית, והן מההיבט הויזואלי של איך דברים מוגשים. אז שוב, שווה לשקול לבוא להכיר, לתמוך, ולקנות משם גבינות בטייק-אווי לבית או לפיקניק ואחרי הקורונה לבוא לשבת בהזדמנות בשביל החוויה המלאה. למי שזה לא מפריע, שבו כבר עכשיו, בתכל'ס אפילו עוד יותר שקט ונעים מהרגיל וגם השולחנות באוויר הפתוח וממש רחוקים אחד מהשני...

הגעה: כדי להגיע חפשו בווייז "שי זלצר עיזים וגבינות" (לא בגוגל מאפס, שם המיקום מצריך ללכת ברגל בתוך קוצים ואבנים). אחרי החניון של הסטף תרדו בכביש מעט צר, בסוף הדרך תעברו לכביש עפר קצרצר אבל הוא אפשרי לרכב משפחתי רגיל וגם לאופנוע.

ואז בסוף כל השפיות הגיעו לשאול איך היה

הערה אחרונה: המקום פתוח בשישי ושבת בלבד 11:00-17:00, אין תעודת כשרות, אבל הכל צמחוני.

לדף הפייסבוק של המקום


יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

חומוס הנמר

הכל התחיל בסיור על אהבה וחושך שהובילה תמר עילם בירושלים בעקבות ספריו של עמוס עוז. כבר אז היה ברור שהמדריכה המוכשרת והמתוקה הזו חייבת להתארח במאכלי י-ם. השאלה הייתה רק לאן? התשובה של תמר, הייתה ברורה: החומוסייה החדשה במחנה יהודה - חומוס הנמר.

״לאסוף אותך?״ 
שלח לי עדי בווטסאפ.
״נראה לי שאגיע באופניים. נפגש שם!״ 
עניתי.

בא לשכונה חומוס חדש!

חוץ. רחובות ירושלים. צהרי היום.

מה חשבתי לעצמי? כך חשבתי לעצמי תוך כדי שאני מפדלת במעלה הרחובות המובילים לשוק כשהשמש קופחת עלי. עליתי את רחוב קרן היסוד בעודי מתנשפת בכבדות מתחת למסכה, חציתי את צומת כיכר פריז, המשכתי ברחוב קינג ג׳ורג׳ ההומה, משם פניתי לרחוב יפו לצד הרכבת הקלה ואז הגיעה הירידה המיוחלת של שוק מחניודה. פניתי בקלילות במורד רחוב האשכול שיורד מהרחוב הראשי של השוק והגעתי סוף-סוף למחוז חפצי: חומוס הנמר. 

המקום כמו גם השלט עוצבו על ידי יוצרים ירושלמים

גילוי נאות: את נדב יחיא, הבעלים של חומוס הנמר, אני מכירה מירושלים עוד לפני שביקרתי בחומוס הנמר שפתח לאחרונה. כשעדי הזמין אותי לכתוב על מסעדה כלשהי בעיר, עניתי לו מיד שאני רוצה לכתוב על המקום החדש של נדב.

החניתי את האופניים ונכנסתי לחמארה הנעימה. עדי כבר חיכה לי שם. המיזוג והריח המעולה של הבישולים השכיחו ממני מהר מאוד את ההתבשלות האישית שלי. שאלתי את עדי עד כמה הפנים שלי בצבע עגבנייה מ-1 עד 10. עדי השיב בנימוס- 8.5. 

חומוס גרגירים, חמוצי הבית, צלחת תוספות, עגבנייה (אני) ועדי

את ״חומוס הנמר״ פתח הקיץ (יוני 2020) נדב יחיא, פעיל בסצנה הירושלמית וממקימי מיזם מתחם ״הסאבלט״ בעיר, בקיץ שעבר. את המתכון לחומוס פיתח יחיא בחצי השנה האחרונה ביחד עם השף דן גרשונוביץ (גם הוא יליד ירושלים), והתוצאה טעימה לחך, נעימה ללב ויפה לעין. 

על השם חשבו אחותו של יחיא וחבר טוב, כל אחד בנפרד. כשהגיעו אליו ההצעות לשם משני הכיוונים, בלי תיאום בניהם, היה ברור שזהו השם שהמקום יקבל. 

פתיחת שולחן נמרית במיוחד

עדי ואני הזמנו שתי מנות של חומוס גרגירים ומנה של תוספות היום. החומוס הגיע כשמעליו גרגירי חומוס מתובלים, בצל סגול ופטרוזיליה קצוצים. מורגשים מאוד החשיבה והטאצ׳ שנעשו לגבי כל פרט בצלחת. כך גם צלחת החמוצים והזיתים שליוו את החומוס שגם הם מיוצרים במקום. לצד כל זה הגיעה צלחת עם תוספות שמעבר לפלאפל ולצ׳יפס כללה גם עג׳ה (לביבות ירק טריפולטאיות), סלט כרוב עם גרעינים ושקדים ושתי תוספות נוספות עבור החומוס. התוספות לחומוס, אחת עם קישואים צלויים ובצל מקורמל והשנייה עם ירקות קלויים פיקנטיים, השתלבו כל כך טוב עם החומוס ויצרו בפה חגיגת טעמים כיפית במיוחד. 

אחד הדברים המרגשים בעיניי בכל זה, הוא שהמנות המושקעות האלה מתומחרות במחיר שפוי ואפשרי לגמרי, גם לימי הקורונה שעוברים על כולנו. לא יודעת אם אלה יהיו המחירים גם כשנצא מתקופת הקורונה, אבל בכל מקרה, שילמנו על צלחת חומוס 26 ש״ח. 

אחרי שסיימנו לאכול הגישו לנו פרוסות תפוז טרי שהיה סגירה מרעננת וממלאת אנרגיה אחרי הארוחה המשביעה שאכלנו. 

מתי פעם אחרונה פגשתם תפוז במסעדה?

המקום מעוצב במינימליסטיות עם שלושה מרכיבים שהם עץ, מתכת וירק חי. השלט בכניסה מזמין ומשדר אווירה קלילה וכיפית שמאפיינת מאוד את המקום. המטבח פתוח בחלקו ואפשר לראות על גבי המדפים את החמוצים והזיתים שנכבשים להם בינתיים. 

פתיחת המקום בשוק מהווה עבור יחיא את המשך דרכם של שני הדורות לפניו. לאביו וסבו הייתה באסטה של ירקות בשוק בה מכרו את התוצרת החקלאית שהסבא גידל. 

הימים ימי קורונה, לעסקים לא קל בלשון המעטה, בעיקר בענף המסעדנות. אם חשקה נפשכם בחומוס ובתמיכה בעסק צעיר ורענן, אני ממליצה בחום על חומוס הנמר. 

חמוצי הבית בפעולה

ולסיום, טיפ חברי: אל תתנו לאשכנזים לרכב על אופניים בצוהרי היום בירושלים. למענם, למענכם, למען כולנו. 


האשכול 3, שוק מחניודה, ירושלים.
לדף הפייסבוק של חומוס הנמר

יום שבת, 1 באוגוסט 2020

יקב סטף עמינדב

לקראת ט"ו באב אנו בוחרים ללכת על מקום מופלא בלב המושב עמינדב שבהרי ירושלים: יקב סטף, שבערב פושט את מדי העבודה והופך לבר יין מפנק. על בחירת המקום והכתיבה הופקדה נעמה אדרעי משוררת מוכשרת (יצא לי חרוז, משורר פחות מוכשר שאני) ופוטותרפיסטית בהכשרתה עם חיוך מפה ועד הבר בהר.

כשעדי שלח לי הודעה לעשות איתו ביקורת מסעדות הרגשתי שהטלפון הבא שלי יהיה מאראלה ממפעל הפיס (@אראלה, אני עדיין מחכה). הוא הציע שנחבר את הביקורת במסעדה להוצאת ספר השירה הראשון שלי, אבל אני לא מצטיינת בדחיית סיפוקים כשזה קשור באוכל ובטיעון הפילוסופי הידוע הלא הוא "אכול ושתה היום כי מחר נמות", או קורונה או משהו, יצאנו לדרך. כלומר, התחלנו לחשוב לאן הולכים. עדי הציע מקום לכבוד ט"ו באב. ט"ו באב זה יין, יין זה יקב, יקב זה יקב סטף. הצעתי, עדי ענה בסמיילי מרוצה, עכשיו באמת יצאנו לדרך.

יצאנו לדרך. מצטרפים?
היכונו לביאת הט"ו באב

הנסיעה ועל מה דיברנו:
יקב סטף ממוקם בעמינדב, בין בתים יפים ועצי גפן, שלט קטן מכוון לפינה היפה שנקראת יקב סטף. אם הייתם בסיני אולי תרגישו קצת כאילו הגעתם לדיונה הקטנה. ביקב אפשר לשבת בפנים או בחוץ, בחוץ אפשר ליהנות מספות ומהנוף. תגיעו באור יום כדי להספיק את השקיעה במקום. לזכותנו ייאמר שעד שלא הגענו עדי ואני לא דיברנו מילה על דייטים. דיברנו על הקורונה, על עבודה, על כתיבה, על תרפיה, על ההבדל בין כתיבה מודעת לכתיבה לא מודעת ולפני שצללנו עמוק מדי, צריך לשתות משהו.

נעמה אומרת שצריך לשתות משהו. שיהיה. לחיים!

על יין, פיצה ודייטולוגיה:
התחלנו ביין כמו שני אנשים שמבינים ביין (או עושים כאילו שהם מבינים). אני הזמנתי אדום (שמכינים במקום) ועדי הזמין לבן. הפיצה של המקום נעשית בטאבון שממוקם בחוץ. היא דקה וקריספית וכהמלצת המלצר, ביקשנו להוסיף פסטו, עגבניות מיובשות ופרמז'ן. אל תגיעו למקום בלי להזמין פיצה. פשוט טעים.

אם יש טאבון במקום, חייבים לקחת את הפיצה

עדי סיפר לי על ההרצאה שלו על 40 שנות רווקות. הוא שיתף אותי בכמה תובנות. הנה אחת- לבנים לוקח הרבה זמן להגיע למסקנה שבנות מגיעות אליה תוך דייט או שניים. סיבה- הם פשוט מתעסקים בדברים אחרים. יאללה, מנה שנייה.

על פלטת גבינות, צ'ייסר ערק ויוסי:
פלטת הגבינות של המקום מפנקת ומגיעה עם פיתה שעשויה במקום. על שלל הגבינות שהוגשו לנו לא הצלחנו להתגבר. יוסי, בעל המקום, התיישב לשוחח איתנו, מה שהוא עושה עם כל המבקרים שלו. קיבלנו צ'ייסר ערק על חשבון הבית ויוסי סיפר לנו על המקום שהוא בנה במו ידיו והתחיל כתחביב וחוגג כבר 20 שנה! ניסיתי לשאול אותו על הקשיים, על ההתמודדות עם הקורונה, אבל יוסי בן אדם אופטימי חסר תקנה, חזר ואמר שהכול טוב, ובתכלס פשוט רואים עליו שהוא נהנה מהחיים. 

נכון שהרבה זמן לא עשינו לחיים? לחיים!

על פסטלים, רוזלכים וט"ו באב:
אחרי פיצה וגבינות כבר הייתי די שבעה, אבל שמרוקאית תראה פסטלים בתפריט ולא תזמין? בטח תזמין. אז בעידוד עדי הזמנו פסטלים, שהיו כמו שפסטלים צריכים להיות - לא מטוגנים מדי, קריספיים במידה ובכמות יפה, ששוב, לא הצלחנו לגמור.

חשבתם שסיימנו? תחשבו שוב: 
לקינוח הזמנו עוגת שושנים, שהיא בעיניי ההיי לייט של המקום. זה בעצם רוזלכים קטנים, עשויים היטב ופשוט מעולים עם כדור גלידה על יד שפשוט כיף להזמין כקינוח טעים לסיום ארוחה, או כארוחה בפני עצמה. כמה פשוט ככה טעים.

לא בתמונה: פסטלים שמחפשים רוזלכים

בדרך חזרה, אולי קצת שיכורה מהיין ומהאוכל הטוב, חשבתי לעצמי כמה פשוט זה לחבר פסטלים לרוזלכים, ולמה שלא יהיה פשוט ככה לחבר בחורים ובחורות. משהו בסגנון תהיי לי לרוזלך ואהיה לך לפסטל. קיצור, תמצאו דייט טוב, ובואו ליקב בט"ו באב או סתם, רק תתקשרו לוודא שפתוח, כרגע הם פתוחים שלושה ימים בשבוע (בראשון, שלישי וחמישי). 

לא תתחרטו :-)


יום שבת, 18 ביולי 2020

טאפ&טייל

עדינה כתריאל מגיעה לירושלים ומתעדת את המעבר כחלק מסרט תיעודי שהיא יוצרת על הבהרת המשותפת שהיא חולקת עם עורך הבלוג. כחלק מקבלת הפנים לקחנו אותה לשבת על דרינק ובאסטה של בר קוקטיילים אהוב בשוק הגרוזיני.

האמת, ראיתי פעמים רבות תמונות של עדי עם אנשים במסעדות ובסתר לבי רציתי יום אחד להיות מוזמנת. כשעדי הציע את זה הייתי חייבת להראות פאסון, כאילו בסדר, אני אעשה את זה, הפאסון שרד כמה שניות בערך.

קודם כל אני אציג את עצמי, שמי עדינה [או עדי אם תרצו] אני במקור מבנימינה [מושבת הקודש] ועוברת בעוד חודש לירושלים [עיר הקודש]. ירושלים לא מוכרת לי, הווייב חדש לי. ובינתיים ירושלים היא סוג של חו"ל עבורי. גילוי נאות: עדי ואני החלפנו "טובות" באותו יום. אני צילמתי חלק מסרט דוקומנטרי שאני עושה וביקשתי מעדי להשתתף וגם לקחת אותי למקום 'ירושלמי' מיוחד, עדי בתמורה אמר שאם הוא מזמין עליי לכתוב. הוא חשש שאתבאס אבל שוב הפאסון שלי שרד שנייה וחצי.

ברוכים הבאים לטאפ נ' טייל, או איך שלא אומרים את זה בעברית

לאן הלכנו? Tap and Tail [קיצור של טאפס וקוקטייל], בר קוקטיילים הממוקם בלב השוק. הבר הוא מקום קסום, יש פינות שקטות ויש פינות רועשות, יש הרגשה שהבר מבודד קצת מהשוק, מעין בית קפה קוקטיילי בין בסטות נטושות.

הגענו בשעות הלילה המוקדמות, זו אולי השעה היפה ביותר, רואים איך הבסטה הופכת משוק לפינת ישיבה. אשכרה ככה, המוכר שם את הפטרוזיליה בפנים, סוגר את התריס והנה יש מקום ישיבה חדש בריח מרענן של נענע. בעלי המקום מניחים שמיכה ושולחן קטנטן [מעין מגש עם רגליים] וכריות לישיבה נוחה יותר. בנות יקרות, אני לא ממליצה לבוא עם שמלה קצרצרה אחרת תאלצו [כמוני] לשבת בתנוחות יוגה משונות. אחרי שהבנתי שיש לי בדיוק 3 תנוחות לשבת [בלי שהרגליים ירדמו] התרכזתי בארוחה.

צ'יז אנד צ'יפס. יום אחד יהיה מקום כזה.

אז מה אכלנו? התחלנו בצ'יפס עם גבינה מעליו. הצ'יפס היה יפה, כמו הר געש מתפרץ, וגם טעים, אי אפשר לטעות יותר מידי בצ'יפס. אבל לא ממש הבנתי את הקטע של הגבינה... אח"כ פצחנו באכילת אדממה. הם קוראים לה המנה הדיאטטית. טוב בואו נתייחס לזה רגע, אל תבואו לבר קוקטיילים בדיאטה וגם אם אתם בדיאטה, תשברו אותה לכמה שעות רק כדי ליהנות מהאוכל ומהמשקאות שיש למקום להציע. נחזור לאדממה, שהייתה בסך הכל אדממה כמו שאדממה יכולה להיות: פריכית, טעימה ועם הרבה מלח גס טעים.

עכשיו מתחיל ממש הפאן... סלט עגבניות שרי עם כדור גבינה מוצרלה. זה נראה כמו גלידה חברים, אבל שעיניכם לא תטענה אתכם, זוהי גבינה, שהיה קשה קצת לפצח אותה. ברגע שהצלחנו לחתוך אותה, היא מעין התפוצצה לתוך הסלט עם רוטב גבינתי מגניב. חוויה. וגם טעימה. המלצה לבעלי הבר: סכין לסלט שרי. וגם ליצור פינה קטנה בצד שמי שמתחשק לו יוכל גם לרקוד [צריך להוריד איכשהו את הקלוריות הטעימות שהרגע אכלנו ועוד נאכל].

גבינת הפתעה, בקרוב אצלכם.

ואז הגיעה המנה העיקרית, הפיצה. הרבה זמן לא אכלתי פיצה, אז הפיצה הזו הזכירה לי למה כיף להיות צב נינג'ה. זו פיצה דקה דקה, חמה חמה, עם רוטב עגבניות מתקתק ואגוזי מלך. חכי אמר שבחי הלל למי שיצר את הפיצה המעולה הזו. ובקצב שהיא חוסלה, נראה לי שאני לא היחידה שחשבתי כך.

ככה עושים פיצה לשעת ליל. מושלם!

אי אפשר ללכת לבר קוקטיילים מבלי לשתות קוקטייל או שתיים... מכיוון שנהגתי אח"כ בחרתי משהו לא חזק מדי. היה הרבה קרח שדילל את המשקה. ציפיתי כנראה להפתעות אחרי סלט השרי המגניב והפיצה המיוחדת בטעמה. הזמנתי קוקטייל פירותי, עדי הזמין קוקטייל עם קפה, ועודד הזמין קוקטייל אחר. לא עפתי על הקוקטייל, חשבתי שיהיו חתיכות פרי וטעמים שונים בכל שלוק, היה בליל של מתקתקות טעימה. אבל אחרי הפיצה קשה להתרומם, ובכל זאת הם הצליחו... בקינוחים.

הפסקת שתייה

אחרי שאכלנו ושתינו, נשאר קצת מקום בבטן למשהו מתוק וזה בדיוק מה שקיבלנו. עוגת שמרים עם קינדר בואנו ונוטלה [שוב: חובה לשבור צום/דיאטה עבור עוגה כזו]. העוגה חוממה בטמפרטורה מושלמת. עוגה מ ע ו ל ה. אולי כי היינו חמודים, או בגלל עודד הצלם החמוד, קיבלנו צ'ייסרים על חשבון הבית ומיד הרמנו כוסית עם המלצרית החביבה.

לחיי מלצריות חביבות

על מה דיברנו?
על איך מוצאים זוגיות, האם מראה חיצוני חשוב כל כך, למי כמה ואיך. מסתבר שעדי מומחה לא קטן לעניין, ותהיתי אם זה בגלל ניסיונו העשיר או היכולות שלו להקשיב לאנשים ולעשות אינדוקציה ממש טובה. בכל מקרה היה מעניין, ואת כל התובנות תוכלו לשמוע בהרצאה שלו "40 שנות רווקות מוצלחת מדי" [פרסומת סמויה]. על מה עוד דיברנו? על היכולת של עודד הצלם להביט באוכל ולא לאכול אותו, או להיות בשקט גם כשאנחנו מדברים לגמרי שטויות, בלי שיפוטיות.

עדי, עדי ועודד יצאו לבר. זה הפאנץ'.

היו רגעים רציניים ורגעים קלילים, חוויה ירושלמית, הריחות הטעמים [ואולי גם האלכוהול] התערבבו יחד. אחרי שסיימנו עדי הראה לי עוד מקומות שווים בשוק, שגם אליהם בהחלט אחזור. אולי בפעם הבאה אוכל אני להראות למישהו חדש בשכונה. תודה עדי על החברה, ההזמנה, הארוחה הנדיבה, והשיחה.


לדף הפייסבוק של המקום

יום שבת, 4 ביולי 2020

לה פיאדרה

גונבה לאוזננו השמועה שפיצרייה חדשה ומשובחת נפתחה ליד כיכר פריז, לה פיאדרה שמה. היה ברור לנו מי האורחת הראויה לבקר את המקום שהוא הרבה יותר מפיצרייה: ענת שאער, אשת נחלאות, הקינוחים והפחמימות.

ברשותכם אתחיל מהסוף. בזמן שעדי ואני מתאוששים מכל הטוב שזכינו לאכול, עדי מכריז בחגיגיות, "אני יודע מתי נוכל לפרסם את הביקורת: ביום הבסטיליה!!!". בשלב הזה אני לא כל כך מבינה לאן הבחור חותר אבל אני זורמת עם הרעיון. רק לאחר שיצאנו מהמסעדה, התגלתה הפאדיחה ברוב תפארתה: עדי היה בטוח שכל הזמן הזה אכלנו במסעדה צרפתית! כנראה שפיצה, פסטה, טירמיסו ומלצריות דוברות איטלקית, לא הספיקו להבין את העניין.
מה שנקרא, טפשת פחמימות.

ברוכים הבאים לפיצריית לה פיאדרה (הלא צרפתית!)

בתור חובבת אפייה, בצקים וקינוחים זה היה מתבקש שנלך למקום שכולו פחמימות בשפע וללא רגשות אשם. בחרנו לסעוד את לבנו בפיצריית לה פיאדרה ששוכנת ברחוב אגרון בואך כיכר פריז (או צרפת, יאמר עדי להגנתו). הפירוש של La Piedra הוא "האבן" ומתייחס לתנור האבן בו נאפות הפיצות.

כדי לתת ביקורת על מגוון מנות מהתפריט, עדי היה עזר כנגדי מצטיין למרות שהוא "לא היה כל כך רעב". החלטנו להתחיל בפיצה, סלט ומשהו בקטנה.

סלפי עם משהו בקטנה

הפיצות מחולקות לאדומות, לבנות וירוקות, כשהצבעים מעידים על רוטב הבסיס שלהן (ועל צבעי דגל איטליה, אהם אהם). החלטנו להתמקד במדור הפיצות האדומות, שם נבחרה דווקא... הפיצה הכחולה(!), שהכילה: רוטב עגבניות, מוצרלה, פטריות פורטובלו, שמן כמהין והנה מגיע הכחול במנה - גורגונזולה!!! לא מדובר במפלצת מסרט הוליוודי, אלא דווקא בגבינה כחולה ותמימה שרק רוצה לעשות לכם טעים בבטן. הבצק היה מושלם, דק בבסיסו ועבה בסופו, כמו שצריך. הרוטב הגבינה והפטריות גם היו מאוד טעימים והריח! בהחלט שילוב מנצח. לרגע הרגשתי כאילו אנחנו באיטליה. זו הייתה מחשבה מאוד מנחמת בהתחשב בזה שאנחנו בעידן הקורונה.

פיצה אדומה כחולה

לצד זה, הזמנו את הסלט על תקן המנה "הבריאה". בדרך כלל מסעדות נוטות להשקיע הכי הרבה במנות על שם המסעדה ולכן בחרנו בסלט לה פיאדרה שכלל תערובת עלים, עגבניות שרי, בצל סגול, פטריות פורטבלו מוקפצות בסילאן, גבינת פטה, אגוזי מלך, חמוציות וצנוברים. הסלט הוגש בתוספת לחם, כי זה מה שהיה חסר לנו, עוד בצק. סלט, כדרכו של סלט, ברגע שמתובל ומורכב כראוי כמו במנה שהזמנו, משמש אחלה נשנוש צדדי בהפוגות שבין הפחמימות.

כל הטוב שסלט יכול להציע

המנה האחרונה שהוזמנה בסבב האכילה הראשון היא מקלות מוצרלה ממדור ה-'בקטנה' או במילים אחרות, מנות ראשונות. אם הייתי צריכה לתאר מנה שהיא ענן, אז המנה הזאת בהחלט הייתה זוכה בתואר הזה. הבצק היה כל כך רך, כמעט כמו לאכול ענן חמאתי ובתוכו, מקלות גבינת מוצרלה שנמתחו באכילה כמו בסרטוני האוכל המושחתים והמגונים שמסתובבים בפייסבוק. המנה החזירה לי את האמון בפרסום כוזב, כי אשכרה אכלתי פרסומת ושרדתי כדי לספר.

(פרסומת)

אחרי הסבב הראשון התכוננו לסבב השני והאחרון של האכילה. כי אם יש משהו שעדי מצטיין בו, הוא להשרות אכילה על הסובבים אותו. דמיינו ארוחת בוקר בבית מלון חמישה כוכבים שמרוב שפע, אתם לא רק מפתחים קיבה שנייה אלא שלישית! אז ככה עדי. הבחור בורא קיבות, או בקיצור, לוציפר של הדיאטות.

התחלנו ברביולי גבינה עם חמאת לימון, עלי תרד, פקורינו (גבינה איטלקית מלוחה) וגרידת לימון, שהתגלתה כמנה מאוד טעימה, אוורירית, לא מכבידה בכלל כדרכן של פסטות, עם מידתיות נכונה בכמות הרוטב וגרידת הלימון.

לוציפר צדק!

בקינוחים היו שתי אפשרויות לבחירה, טירמיסו וקריספי שוקולד. מכיוון שאני לא חובבת פיצה עם שוקולד, הלכתי על הטירמיסו שהיה בסדר. עדי הזמין את הקריספי (פיצת) שוקולד שלמרבה ההפתעה, התגלה כקינוח המוצלח מבין השניים
עם בצק אוורירי, שוקולד, בננות וקרם פרש. כמו ילדים טובים של אימא חיסלנו הכל מהצלחת פרט לשני פירורים בודדים,  מעשר לחתולים רעבים.

לפני ואחרי, תמונת אילוסטרציה

סיכום
אחלה מקום, אוכל מעולה, שירות טוב ונדיב ואחלה פרטנר לאכילה. חשוב לא לפספס את הפיצרייה שאיכשהו נעלמת מעיני עוברי האורח ברחוב אגרון. שלא כמו בהארי פוטר, הפיצרייה גלויה גם למוגלגים ולא רק לקוסמים, כך שעם קצת מאמץ, תמצאו אותה. שווה כל קלוריה!

עוד המלצה לסיום: כדי להקליל קצת את הבטן אחרי האכילה, מומלץ לסייר בנחת בשכונות היפות באזור.


לאתר של לה-פיאדרה
לדף הפייסבוק של המקום