יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

וילה בראון

ביום, אפרת זהב היא כלכלנית בות"ת שבמל"ג (לא, אלו לא ראשי התיבות מגבעת חלפון). בלילה היא אוהבת להכיר מקומות חדשים בירושלים. מה שאומר שאין מתאימה ממנה לבקר בבר המערה החדש שנפתח בווילה בראון, מלון בוטיק קסום השוכן בלב רחוב הנביאים.

בלי יותר מדי רעש או הכרזות מיותרות הגיעה גם אלינו לעיר הקודש סצנת ברי הקוקטיילים. אם עד לפני כמה שנים קוקטייל היה על תקן המשקה המתוק הקליל בסוף התפריט (כדי שגם לבחורות יהיה מה לשתות), היום הקוקטיילים מקבלים תפריט משלהם ומביאים איתם ניחוח של אומנות ותחכום (והעולם סוף סוף למד שגם נשים לא מתפשרות על איכות האלכוהול).

אז כשעדי חיפש מישהו שיכתוב על בר המערה, בר הקוקטיילים של מלון הווילה בראון, ידעתי שבדיוק לזה נועדתי, כי מי אני שאתנגד לשילוב של אלכוהול איכותי וביקורת.

ברוכים הבאים למערה!
אמנם בר המערה הוא לא בר הקוקטיילים הראשון בירושלים (קדמו לו הגטסבי, הזוטא וה-Tap&Tail) והוא גם לא הבר הראשון במלון ירושלמי (קדם לו המירור בר במלון ממילא), הוא אפילו לא בר הקוקטיילים הראשון במלון ירושלמי (קדם לו האימפריאלי רד במלון כרמים), ובכל זאת הוא מביא איתו משהו חדש ומרענן לעיר הזאת.

אז על מה בעצם אנחנו מדברים?

בר המערה ממוקם במלון הבוטיק וילה בראון ברחוב הנביאים בלב ליבה של ירושלים, מעין נקודת חיבור בין התרבויות השונות בעיר. כדי להגיע לבר עוברים דרך לובי המלון שמשלב ריהוט בעיצוב מודרני עם קשתות רומיות עתיקות והאבן הירושלמית המסורתית. הבר עצמו נמצא בקומת מרתף בחלל שנחצב באבן ושימש כפי הנראה כבור מים, והוא מעוצב ברוח המלון ומשלב גם הוא סגנונות מודרניים ומסורתיים. חלל הבר קטן, כל כך קטן שבכניסה יש שלט שהמקום מיועד ל-18 אנשים בלבד, ועם זאת העיצוב והתאורה נותנים תחושה של מרחב.

רוצים לנחש של מי הקוקטייל הוורוד?
במקום יש תפריט נפרד לקוקטיילים ותפריט נפרד לאוכל, וכמובן ברמן עם המלצות מוצלחות. התחלנו עם תפריט הקוקטיילים, כי בכל זאת לשם כך התכנסנו. כבר במבט ראשון על התפריט אפשר היה לזהות שנקודת הפתיחה מעולה, האלכוהול בבסיס הקוקטיילים מגוון, איכותי ולא טרוויאלי. אחרי שעדי ואני סיכמנו מראש על שני סבבים של שתייה, התפנינו לבחור את הקוקטיילים של הסבב הראשון. עדי התנדב לשבור את הסטיגמה של ורוד הוא לבנות בלבד ובחר בגרסה חגיגית וטוויסט של ג'ין אנד טוניק ה-"בזיפרש". אני עם חיבה יתרה לוויסקי והטעם החמוץ בחרתי לפתוח עם ה-"טים וואלי".

בעוד הברמן דאג להזמנתנו, ניצלנו את הזמן הפנוי ועדי ערך לי סיור במלון. תיירנו בקומת הכניסה, בין ספרייה עם עיצוב מעורר מחשבה ובין תמונות העמדה של סלב ידועים (לא אגלה לכם מי, שיישמר לכם לפחות אלמנט הפתעה אחד). עלינו לגג לתצפית על האזור עם הרוח הירושלמית הקרירה, וחזרנו בדיוק בזמן אל הקוקטיילים המוכנים.

בבזיפרש, האלכוהול כמעט ולא הורגש ובאופן מפתיע לטובה נגיעות המרירות יצרו תחושת רעננות על רקע המתוק הכבד. בטים וואלי לעומת זאת הוויסקי קיבל את המרכז כאשר המרכיבים המשלימים העניקו לו את העומק הראוי.

כל תפריט האוכל (כמעט) בתמונה אחת
אחרי שנחה דעתנו מהטעימה הראשונית התפנינו לבחון את תפריט האוכל. המנות הינן מנות "טאפס" והמבחר אמנם מצומצם (ובמצומצם הכוונה לארבע אפשרויות בלבד), אך הן מכסות די הצורך. לאחר התלבטות קלה החלטנו להזמין שלוש מתוך ארבע המנות האפשריות: מיני טוסטונים, כריך הווילה ומיקס פטה (לטובת הצמחונים/טבעונים שבקהל אציין כי המנה הצמחונית היחידה היא המיני טוסטונים).

יתרון משמעותי וחשוב יש לטאפס בכך שלא צריך לחכות הרבה מרגע ההזמנה. וכך תוך מספר דקות היו מולנו שלוש המנות שהזמנו: המיני טוסטונים הגיעו על מגש עם ירקות קצוצים מעורבבים במטבלים ייחודיים מעל, כריך הווילה (שהוגש לנו בגרסה המשודרגת של הברמן) הגיע כשתי פרוסות לחם לבן עבות וטריות עם רוסטביף ושילוב נכון של ירקות וממרח איולי, ומיקס פטה הגיע כעיגול סימטרי של פטה, מעליו ריבת גויאבות ולצידו טוסטונים. המנות כולן היו טעימות במיוחד, אבל את העונג הצרוף שיש בכל ביס ממיקס הפטה קשה לתאר במילים. למזלנו הברמן במקום, כיאה לברמן טוב, יודע לקרוא את הקהל שלו גם בלי דיבורים ופינק אותנו במנת פטה נוספת.

עוד סיבוב!

אחרי האוכל הגיע השלב לסבב נוסף של קוקטיילים, עדי בחר באווירה הירושלמית את "יא חביבי", ואני באווירת הקינוח מצד אחד והדבקות בוויסקי מצד שני הלכתי על "רד פלאמי". גם בסבב הזה הקוקטיילים לא אכזבו. יא חביבי, עם אניס משובח שאפילו קיבל כוכב אניס לקישוט ורד פלאמי עם שילוב מצוין של שוקולד וויסקי.

ואם כל הטוב הזה לא מספיק, בין דיונים על ירושלים, לימודים, אלכוהול ועבודה הברמן פרגן לנו בצ'ייסרים מעת לעת (בכוסיות מעוצבות באופן מקורי למדי, יש לציין). וכמו שאמרנו, הברמן לא היה צריך לשאול יותר מדי כדי לדעת מה נרצה לשתות, לעדי הוא מזג מיניי ליקרים מתקתקים ולי הוא מזג –טוב אתם בטח כבר מנחשים...

כוסות השוטים של המערה
כשיצאנו מהמקום, צעדנו רגלית חזרה הביתה ועברנו דרך רחוב יפו שבימים אלו ממש בנייניו מוארים בתאורה ייחודית שבהחלט השלימה את האווירה.

לסיכום: אם אתם מחפשים לשנות אווירה ורוצים לנסות טעמים חדשים, אם בא לכם קצת אווירת חופשה בסוף יום עבודה, אם אתם מוכנים להתנתק לרגע מהטלפון והעולם החיצון (אין קליטה בבר, בכל זאת מדובר בבור מים), זה המקום בשבילכם. ולסיכום במילה: מומלץ.

[נ.ב. אם אתם מחובבי הכשרות כמוני, תשמחו לשמוע שלמלון ולבר יש פיקוח של ארגון השגחה פרטית.]


יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

ממפיס

"שומע? עוד מעט אורי מלמד פותח סניף חדש של ממפיס בירושלים. אתה חייב לקחת אותי לשם בשביל הבלוג שלך. הנה יש לי תמונות מהשיפוצים". אז לקחתי את נעם שמבה, מזכיר היישוב פני קדם, לאכול את ההמבורגר הכשר הטוב בארץ, רק כדי לגלות שהוא בכלל לא אוהב המבורגרים. 

ממפיס? אני לא אוהב המבורגרים. הקונספט של בשר טחון אף פעם לא באמת שכנע אותי, והחושים שלי מספיק חדים כדי לא להסתנוור ממיתוג אמריקאי שהפך קציצה מעובדת לתחרות קולינרית. האינסטינקט ההישרדותי שלי מציע לוותר על הרעיון.

כבר בזמן השיפוצים שמבה התייצב כדי להזמין שולחן
מצד שני, יש לי סיבות לסמוך על אורי מלמד. בתור ירושלמי מלידה – כשרב ידוע עם כיפה לבנה אומר לי שברשותו מתכון מושלם – לא משנה למה – אני אוטומטית מאמין. כמה מאמין? לפני שנה הטרחתי עצמי עד לתל אביב כדי לטעום את הפלא, ואפילו חזרתי מרוצה. אך טבעי שעם פתיחת ממפיס ירושלים פיניתי לעדי ערב לבחון אם האוויר הקר והאווירה החמה בירושלים ישפיעו על התוצאה הסופית.

שני בערב, זמן סולידי יחסית, שמאפשר לנו להתמקד בארוחה עצמה ולא ברעשי הרקע. מקומות ישיבה חיכו לנו בפנים, מרכיב חיוני ביכולת לתפקד בחורף הירושלמי. גם עיצוב המתחם מכבד וצעיר בו זמנית, הכיור לנטילת ידיים זהה לכיור אצלי בבית, עובדה נכונה אך לא חשובה. הסועדים - רובם ככולם מאותם מעגלים, כשקמנו לאסוף את האוכל, התברר שחוץ משני בני זוג כולם כאן מכירים את כולם.

שמבה מטביע את חותמו במקום, בתמונה נדירה של האיש והכיפה הלבנה, ללא הכיפה הלבנה
המקום מוגדר כהמבורגר פרימיום, והמבחר בהתאם – בעיקר המבורגר, יש גם חזה עוף ואפילו משהו צמחוני, בקיצור – נשארנו עם המבורגר. בחרנו בגרסה המרוככת, 250 גרם עם פרוסת אנטריקוט מלמעלה והשלמנו לארוחה, כלומר צ'יפס (רגיל) ושתייה. זמן ההגשה בהחלט סביר, הלחמניות ספוגיות וקלילות, ירקות בשרניים ורטבים במידה.

הבשר עצמו עומד בסטנדרטים שהוצבו בתל אביב הרחוקה, אני לא אוהב המבורגרים – אבל זה באמת טעים, מידת העשייה צורבת את הבשר בעדינות מבחוץ, ומשאירה במרכז שכבה אדמדמה שנותנת חשק. כוח המשיכה גורם לטפטוף רוטב בכל ביס, כל טיפה מרגישה כמו אובדן. בניגוד לבשר, הצ'יפס לא מביא חידוש מיוחד, יש לי יסוד סביר להניח שבחירה במיקס עם צ'יפס בטטה (הערת העורך: לא ידעתי שיש אפשרות כזו!) הייתה מוציאה אותי מרוצה יותר.

טוב, זה לא רק נראה טעים. זה באמת טעים!
שנינו מסיימים בערך ביחד, ומנשנשים מהצ'יפס. בהתחלה עוד שיקרנו לעצמנו שלוקח זמן עד שמרגישים שבעים, אבל הזמן לא הוכיח את עצמו. מצד שני, לבלוע 250 גרם דרש שימוש אגרסיבי בלסת, ועושה רושם שהגרסאות של 360 או 500 גרם מתאימות בגודלן ליצורים אחרים ממשפחת היונקים. בשורה התחתונה כדי לצאת שבעים צריך להתאמץ יותר. הסלטים שניתן להוסיף (סלט חזה עוף וסלט אנטריקוט) נראים קצת יותר מידי בתור מנה משלימה.

לסיכום, הבשר מעולה, וחבל לפספס, אבל מומלץ ללכת מראש על מנות כבדות יותר. בתקציב של 100 שקלים תיהנו מארוחה טעימה, בשר כשר וטוב מהסוג הקיצוני, יחס הולם בין העלות לטעם, והמחיר כולל סלפי עם נציג משפחת מלמד. שווה!

מנהג המקום: סלפי. ברקע: תפריט.

לאתר של ממפיס