עזורה

לפני מספר שבועות יצא אתר 'מידה' בקמפיין מימון המון. שאלו איך אנחנו יכולים לעזור, אז מיד נידבנו 3 ביקורים בבלוג תמורת תרומה נדיבה לאתר. הקמפיין הצליח ועכשיו הגיע הזמן לפרוע את החוב. קבלו את הזוכה הראשון - בנימין לאשקר, עלה מצרפת ב-1996, לשעבר יועץ לענייני קליטה של ניר ברקת ופעיל ליכוד מוכר. בהחלטה משותפת בחרנו ללכת לעזורה הקלאסית. לא יצאנו רעבים... 

בשנים האחרונות הפך שוק מחנה יהודה למקום הכי אופנתי בעיר, בזכות ריבוי מסעדות חדשות וברים ייחודיים. בכל זאת בחרנו להגיע דווקא למוסד ותיק שרבים עולים אליו לרגל מכל הארץ: מסעדת עזורה האגדית. עדי אמר לי ״תגיע רעב״, והוא ידע על מה הוא מדבר.

ברוכים הבאים לעזורה!

אני מת על השוק והאווירה המיוחדת שלו, שילוב האוכלוסיות, הריחות, הטעמים, הדוכנים הישנים לצד הברים של ההיפסטרים. אין מקום שמסמל יותר טוב את המגוון והפלורליזם האמיתי של בירתנו-הנצחית-עיר-הקודש מאשר השוק. לצערי אני פוקד אותו לעיתים רחוקות מאוד ולכן שמחתי מאוד כשבחרנו את המקום הזה.

קצת על המקום: כמו שאמרתי, מוסד ירושלמי ותיק בסוג של כיכר קטנה בלב השוק העיראקי. המסעדה התרחבה בשנים האחרונות, והתיישבנו לא בחלק המקורי אלא במסעדה החדשה בצד השני של הרחבה. האווירה במסעדה מתכתבת עם השורשים הפשוטים - לא קישוטים ולא עיצוב מודרני, אלא סגנון סולידי וקלאסי.

איך נבחר מכל השפע הזה?

לא התלבטנו לרגע והזמנו את ״ארוחת הטעימות מכל מטעמי המטבח״. השירות מהיר ואדיב, בקושי סיימנו להזמין וכבר הצלחות הראשונות הגיעו לשולחן. זה נכון, אני לא מבקר מסעדות מקצועי ואיני ממש יודע לכתוב על החוויות האורגזמיות הנגרמות על ידי שילובי הטעמים ושירי הלל על פריכות המרקם שמרכיב את המנות. אין לי מושג. זה טעים או לא טעים - זה מה שאני יודע לומר.

הארוחה התחילה עם מבחר סלטים, פיתות, חומוס וטחינה מצוינים, סלטי ירקות וחמוצים. ואז הגיע הקובה המפורסם של עזורה, בשלוש וריאציות, כל אחד מוגש בקערת ברזל מיוחדת עם מרק. עדי ואני התחלקנו במשימה. אני אכלתי קובה חמוסתה ה״צהוב״, עם קישואים, מנגולד וסלרי, וקובה חמו עם גרגרי חומוס בעוד שעדי זלל קובה סלק אדום. אני חובב קובה מאז שגיליתי את המנה הזאת בסוף שנות ה-90 לאחר שעליתי לארץ. אישית העדפתי את הקובה חמו שהשתלב הכי טוב עם המרק שלו, לא חמוץ מדי ומושלם. המוניטין הטוב של המקום באמת מוצדק.

משימה לא קלה עומדת בפני כוחותינו

לאחר הקובה, החלו להגיש את המנות העיקריות בצלחות קטנות: סופריטו בשר (בקר ותפוחי אדמה בבישול איטי), עזורה (חציל עם בשר בקר טחון ברוטב קינמון), קימה (תבשיל של קבב, תרד, ותפוחי אדמה), קציצות בשר ברוטב עגבניות ובשר ראש. את האחרון לא יכולתי לאכול, בשר שמגיע מהראש, לא יודע, אני לא יכול. בשביל משימות מהסוג הזה יש את עדי. קיבלנו גם תוספות: עלי גפן, במיה ושעריה (אורז עם אטריות).

מיותר לציין שלא יכולתי להכניס דבר לפה בסוף הארוחה, אכלתי ושבעתי. מכל המגוון הנדיב והענק אהבתי במיוחד את הסופריטו והקימה. מנות בשר בדיוק כמו שאני אוהב. לא התרשמתי מהקציצות, לא לרע או לא לטוב, הן היו בסדר אבל לא יוצאות דופן. לא הצלחתי לפענח לגמרי את המנה הנקראת עזורה. מן הסתם זו כנראה הגאווה של המקום מאחר ושמו נלקח ממנה אך היא לא הטביעה בי שום חותם מיוחד. מנה טעימה, לא משהו שהייתי מזמין באופן יזום. כמובן זה עניין של טעם.

טעימות טעימות!

לקינוח אכלנו שלוש אצבעות שוקולד עם קוקוס. נקודת התורפה של המסעדות הבשריות הכשרות גם הטובות ביותר היא כידוע הקינוחים. אף אחד לא הולך לאכול במסעדות הללו עבורם. במקרה הזה, מדובר במנה קטנה, פשוטה, בלי יומרה, ושממלאת את תפקידה היטב. צריך לציין גם לטובה את העובדה שהם לא חייבו את האספרסו הארוך שהזמנו, סתם ככה, מיוזמתם.

בסיכומו של דבר, חוויה אמיתית, שווה וטעימה, בין המנות שזללנו דיברנו בעיקר על פוליטיקה מקומית ועל חברים משותפים. תודה ענקית לעדי על ההזמנה.

קפה אלה

אריאל מרקוז היא מנהלת הקהילה של המודל הירושלמי, רשת היזמים והמנהיגים הירושלמים שהוקמה על ידי קרן ליכטאג. אבל בראש ובראשונה אריאל היא אמא, ובמקרה היא גם בחופשת לידה, זו הפעם השלישית. מה שאומר שזהו זמן נהדר לקבל קצת זמן איכות עם מי שמצליחה לחבר כמעט בין כל חלקי האוכלוסייה הירושלמית. ואם כבר זמן איכות, אז בקפה אלה, הקפה השכונתי הנעים והמקסים אותו אריאל פוקדת חדשות לבקרים.

יפה יפה, טרי טרי, טעים טעים, חניה בשפע והפתעות מקוריות בתפריט.

כמעט כל פעם שאני הולכת לאכול ארוחת בוקר בבית קפה אני מתבאסת, כי תכל'ס, אני לא אוהבת את את הדברים המסובכים יותר ונמאס לי מאותה 'ארוחת בוקר ישראלית' עם כל הקערות הקטנות מלאות בדברים שאני לא אוכלת או לא מצליחה לסיים. בקפה אלה זה אחרת.

הכי טוב שיש, מבט על

עדי הזמין אותי  לארוחת בוקר וכמובן שעל הזדמנות כזו, קופצים, כי גם אצא עם בטן שבעה ועם הרבה מחשבות להמשך (לא מובן מאליו בכלל). החלטנו ללכת על מנת 'הכי טוב שיש'. במבט ראשון ארוחת בוקר לכאורה סטנדרטית (2 ביצים, סלט אישי, לחם מחמצת, סלט טונה, גבינות, חמאה, מוזלי, קפה, מיץ ושאר מתבלים) אבל עם כל מיני טעימות יצירתיות: סלמון שהוא לא עוד לקס קלאסי (זאת אומרת פילה סלמון מעושן) אלא כזה עם עם טעם של גרבלקס (הערת העורך: סלמון כבוש. אשכרה בדקתי בגוגל) עשוי במקום, מוזלי עם גרנולה קלויה לא סתם, עגבניות מיובשות וסלט טונה (עם לימון כבוש, אם אני לא טועה). כמה סוגי גבינות, ממרח זיתים... הכל טרי וטעים.

לארוחת הבוקר צירפנו גם את אחד הספיישלים של היום: ריזוטו עם חמאת עגבניות ופטה. מנה שהיא משהו לא מהעולם הזה, עשירה, מפנקת, עם שקדים בתוך הרוטב (רעיון מעולה), מבושל בדיוק כמו שצריך. המנה הזו המחישה עוד עוד דבר נחמד בקפה אלה: לא משנה עד כמה אתה מכיר את התפריט, תמיד יש להם מיוחדים מפתיעים כל יום, כך שאתה תמיד יכול לקבל הפתעה מפנקת וטעימה שעדיין לא ניסית.

סגרנו את הבוקר עם קינוח של פאי לימון מרנג, שהיה מוגש כל כך טוב ולא רק כי הוא הגיע עם סכין (חשבו על הכל) ושני מזלגות בצד. אני לא יודעת מי עוד שם לב לדברים קטנים כאלו אבל הסכין היה בצבע ירוק שהלך מעולה עם הקישוט של הנענע.

אחד חותך, אחד בוחר. פעם הבאה לוקחים עוד קינוח!

בסך הכל, ישבנו הרבה זמן, עם אוויר נעים מהמרפסת, דסקסנו על כל מיני דברים ירושלמים ויצאתי שבעה עד ארוחת הערב! תודה רבה עדי ותודה רבה קפה אלה, עוד תראו אותי הרבה ולא סתם כי אני בחופשת לידה :-)


לאתר של קפה אלה

כינור בכיכר

שתי ליכודניקיות הובילו את חגיגות ה-70 למדינה. מירי רגב ומורן שמואלוף. מורן, כתבת ובעלת טור בג'רוזלם טיימס, יזמה והפיקה את תערוכת הצילומים '70 פנים לישראל'. כאות הוקרה על היוזמה המקסימה, החלטנו לארח את מורן במסעדה ירושלמית איכותית לבחירתה. מורן, ירושלמית דור רביעי שמבינה דבר או שניים בעיר, לא היססה והלכה על 'כינור בכיכר', מסעדה בשרית יוקרתית בכיכר המוזיקה. מי שהיה יבין למה. מי שלא, יבין מה הוא צריך לעשות.

את ה"דייט" שלי עם עדי רציתי לעשות כבר לפני שנה בערך. הכרתי אדם מצחיק, נעים הליכות ובעיקר אוהב אוכל. שילוב מנצח לפרטנר למסעדות. כשהגיעה ההזמנה, לא היה לי ספק שאני בוחרת את 'כינור בכיכר' הירושלמית ששוכנת בכיכר המוזיקה הפסטורלית והמשופצת לראווה. מוזיקת ג'אז קלילה, אוכל בשרי משובח (בהגדרה) ושירות נהדר.

כשמורן מתאימה את הלק לעיצוב של המסעדה

עדי אמר לי "למסעדת בשרים צריך הכנה" והוא צדק. למסעדה כמו 'כינור בכיכר' מגיעים עם תיאבון ורעב בעיניים, בלב ובקיבה, אחרת אין טעם. עדי רצה שאבחר את המנות, אבל אני כל כך קשת-החלטה ששיחקנו את משחק האֵלִימִינַצְיָה - כל אחד בתורו הוריד מנה אחת שהוא לא רוצה מהתפריט עד שנשארנו עם מה שכן נזמין (רעיון מצוין אגב, תנסו במסעדה הבאה שתלכו אליה).

בחרנו בסוף ב-2 מנות פתיחה מדהימות: פטה כבד וספייר ריבס טלה ו-2 מנות עיקריות לא פחות ממושלמות: מגרט, חזה ברווז מבושל באגסים, ערמונים ועדשים אדומות ושוק טלה "מפורק". פטה הכבד הוגש עם קרקר שומשום מיוחד, קונפיטורה מתקתקה וכרישה קונפי, רכה ומושלמת, פיצוץ טעמים בפה. מציינת כי היא הוגשה קרה כמו ממרח וזה היה מצוין. מנת הספייר ריבס טלה הייתה אפילו יותר מעולה בעיניי. מנה מלאת טעמים ומחשבה גם בהגשה שלה. המנה מבוססת על רוטב ברביקיו, צלעות עסיסיות ולצידן קרש פרש משורשים, טעים מאוד. כביכול, מנת פתיחה פשוטה, אך מושלמת.

מנה ראשונה שהתחפשה למנה עיקרית

לצד אלה זכינו לשתות שני קוקטיילים שהומלצו על ידי המלצרית המקסימה, פאולינה, שלא רק שהעניקה שירות נפלא וחייכני, אלא גם הביעה המון ידע וניסיון בהמלצות שלה ולכן הקשבנו לה לאורך כל הדרך. אני הזמנתי קוקטייל מתקתק בשם 'מקסיקן ויולין' ולעדי בחרתי משהו קצת גברי בסגנון מד-מן - Jeck Goes to Paris על בסיס ג'ק דניאלס. שניהם היו טעימים, שלי יותר (;

לחיים!

בין לבין התפנקנו בלחם ג'בטה עם טחינה בשמן זית, זיתי קלמטה, זיתים סורים כבושים ורוטב עגבניות ייחודי ברוטב בלסמי ושמן זית, הכל תוצרת הבית. פינוק לחך שממש השתדלנו לעמוד בפיתוי ולא לחסל אותו לפני מנות הפתיחה והעיקריות (לא עמדנו בפיתוי, למתעניינים).

בשלב הזה של הערב, תוך שיחות מרתקות עם האיש שיושב מולי, הריר כבר באמת ניגר. ניצבות לפנינו שתי המנות העיקריות שבחרנו בשיטת השלילה ממקודם ובשתיהן שמחנו כמו ביום חג. תחילה, המגרט. היה לי חשק עז לטעום ברווז, ויסלחו לי הטבעונים, אבל אין ספק שגיליתי אהבה חדשה. החזה הגיע ומסביבו ערב רב, מתקתק במקצת, של אגסים, עדשים אדומות וערמונים עם אניס שפשוט היו חגיגה לחך. מנה מאד מומלצת, עשירה ביותר. מסוג המנות שאתה נהנה לשלם עליהן, כי אתה יודע שלא יצאת מהבית לחינם.

70 פנים של מנות עיקריות

המנה השנייה שהזמנו לעיקרית הוגשה בצורה אמנותית ומלאת מחשבה - שוק הטלה, שרואים שבושל בציר שעות לא מעטות, עמד במרכז הצלחת כמו גזע עץ יפה תואר, ומסביבו סוגי פטריות שונים. הריח שהדיף והמראה שלו החזירו אותי לסרטי דיסני הציוריים מלאי החיים והצבע. הטעם היה משגע - הזכיר בשר בחמין של אמא. עשיר מאד ובעל מרקם חמאתי (למרות המראה הגס של העץ).

ולמרות שבקושי בלסנו את שתי המנות האלה (אבל היו בטוחים שהצלחות חזרו למלצרים נקיות), החלטנו לקנח במעדן אחד נוסף. קינוח שלא הוכרז בתפריט ולכן החלטנו להמציא לו שם משלנו: 'רומבה' או עוגת 'בוב ספוג'. מדובר בקאפקייק קטנה, ספוגה ברום (עם מזרק לתוספת רום) בקרם ושברי עוגיות ומעל גלידת וניל משמנת צמחית עשירה מאד. מסוג הקינוחים שאין מה לקחת ביס רק מזה או רק מזה, אלא חייבים שילוב של הכל יחד בשביל התענוג.

גם לכם יש דז'ה-וו לסופגניות של רולדין?

בשורה התחתונה, מקום מקסים לחזור אליו, מלבד המנות הטעימות והשירות הנפלא, יש אווירה נינוחה ושלווה, אפילו רומנטית, במקום. נטו מסעדה לפינוקים ויתרה מכך- המחירים משתלמים מאד הן ביחס למסעדת בשרים והן ביחס לתוצרים הטעימים שקיבלנו.


לאתר המסעדה

לנדוור

בלוג מסעדות רציני צריך להיות מקצועי ורלוונטי. האורח שלנו הפעם, רועי בר-שלום, מנהל תחום שירות בנציבות שירות המדינה ו-DJ בזמנו הפנוי, הפגין מקצועיות ורלוונטיות ובחר לבדוק מקרוב את הקמפיין החדש של רשת לנדוור, דודלך לרוזלך. תזכרו איפה שמעתם על זה בפעם הראשונה. ותזכרו לקפוץ לבדוק בעצמכם עד סוף חודש יוני. 

בדרך כלל אני מגיע למתחם הסינמה סיטי לצורך צפייה באיזה סרט קולנוע טוב, למעט פעם אחת ומיוחדת שהגעתי לחגיגת יומולדת משמחת בפאב החשוך והמדליק 'פטריקס'. הפעם נפלה בחלקי ההזדמנות לבקר בקפה לנדוור כחלק מפגישת עבודה של עדי ושלי.

כאילו הכינו לנו מסיבת הפתעה

אז נפגשנו לצהריים בקפה לנדוור שהתחיל כבית קפה קטן בברלין, המשיך כבית קליית קפה הראשון בארץ ישראל (בתל אביב) והיום הוא רשת בתי קפה מוצלחת ואיכותית. הידעתם כי בתקופת הצנע בשנות ה- 50 רוב הקפה ששווק בארץ היה תחליף קפה שנקרא 'ציקוריה'? ובכן, גם אני לא. מסתבר שאז קפה לנדוור היה היחידי בארץ ששיווק קפה אמיתי!

מבין האפשרויות שעדי נתן לי החלטתי לבחור במקום שהוא גם ייחודי וגם רשת. כן, גם לרשתות מגיע מקום בבלוג! מודה ומתוודה: אני לא פריק של מסעדות (כי אין כמו אוכל של בית) ואם כבר, אז להשקיע במסעדה בשרית כי זה הדבר האמיתי. בנוסף, לאחרונה גיליתי את שיטת הפליאו והתחברתי די מהר (לא קשה להוציא ממוצרי חלב מהתפריט) אז מה מעשיי בלנדוור?

החלטתי שהאתגר מבחינתי יהיה להזמין מנות לא חלביות ושיזכירו לי את הצד השני. כשמולנו נוף ירושלמי לבג"ץ (הם לא יחליטו לי מה להזמין) הלכנו על תפריט העסקיות (פגישת עבודה כבר אמרנו?) ופתחנו בשתי מנות ראשונות: אצבעות חלומי פריכות (די חלומי) וחציל קלוי בטחינה. החציל היה חציל והטחינה אותנטית מה שגרם לי לעבור לאצבעות ולהיזכר בשיר "עשר אצבעות לי יש..." כשלפנינו רק חמש אצבעות פריכות וטעימות להפליא (בצירוף רטבים שעושים מעניין) לאחר הסכמה עם עדי על Double dipping.

יאללה דאבל דיפינג

דיברנו על הבחירות הקרבות לירושלים ועל ניהול ההחלטות של המועמדים לראשות העיר בנושא ולאחר שהעלינו את ירושלים על ראש שמחתנו התקדמנו לעבר המשימה הבאה – החלטה על מנה עיקרית. לאחר לבטים דיי קצרים הוזמנו 2 מנות עיקריות לאחר כבוד והנבחרות הם:

1. סלט סלמון קיסר - בורגול, קינואה ותערובת פטרוזיליה, נענע ובצל ירוק, חסה, רוקט, גזר, כרוב סגול, עגבניות שרי, גרגרי חומוס, אבוקדו (בעונה), זרעי צ'יה וגרעיני דלעת. ברוטב לימון נענע (מוגש עם לחם חם עשוי בתנור לבנים).
2. תבשיל צרפתי ושורשים ביין - רצועות סויה, ירקות שורש ופטריות טריות מוקפצות בשום, בצל מקורמל, יין אדום ורוזמרין. מוגש עם האורז של לנדוור וסלט ירקות.

את הבחירה הראשונה אסביר בכך שמזה זמן מה חשקה נפשי בדג סלמון עשוי טוב ובנוסף אמר לי פעם זקן סיני חכם שרק חלבונים לא טובים לאדם ורצוי לאזן עם קצת ירקות אז הוחלט על השילוב של סלט וסטייק סלמון. סלט איכותי וטרי נמדד אצלי לפי החסה ואכן החסה הייתה פריכה, ירוקה וטרייה וגם שאר הירקות. שילוב הדגנים, הצבעים והרטבים יוצרים חגיגת טעמים ומעל הכול הסטייק סלמון שהיה מונח מעלה בנחת וגם גרם נחת בעולמות עליונים.

תוך כדי שיחה על אפשרויות ייעול ושיפור במגזר הציבורי נשנשנו במקביל את התבשיל הצרפתי שבשלב מסוים הכרזתי בקול שהעוף ממש מתובל מעולה ועדי מיהר לתקן אותי שאנחנו במסעדה חלבית. אם זהו המדד האלוהי למנה שתרגיש לך כאילו היא בשרית, אז הניסיון בהחלט עבד.

לא עוף!

המשכנו בשיחתנו למחוזות קצת אחרים לעולמות הדייטים ומה שבניהם (הבליינדייט). בין לבין חשבתי לעצמי שלבקר מסעדה זה בעצם בליינדייט, גם פה זו הפתעה ואתה יכול להתאכזב או להתרגש. אז למה מסעדה כן ודייט לא? כי דיני נפשות לא כדיני סלט ירקות.

עברנו למנה אחרונה כשהתפאורה במסעדה לא נתנה לנו לפספס שקורה משהו באוויר. בצעד שיווקי מעניין קפה לנדוור החליטו לחזק יותר את הרוזלך, קינוח הדגל שלהם, למותג של ממש והנה המושג 'דודלך' – ארבעה טעמים חדשים במהדורה מוגבלת לחודש יוני, וכך נולד לו קמפיין דודלך לרוזלך... (לא להתבלבל עם קרפלך...)

החלטנו ללכת על רוזלך קוקוס ושוקולד לבן – קרם של שוקולד לבן עשיר, שברי קוקוס ושקדים. זה מגיע חם, עסיסי ומשמח. התענגנו על כל ביס ומכיוון שהמנה גדולה ומכובדת לא הצלחנו לסיים אותה מה שהוביל אותנו להצעת ייעול שעברה למלצרית (נקווה שתעבור בדירקטוריון לנדוור) להוסיף לאפשרויות מיקס של כל הטעמים במנה אחת.

לסיכום: התרשמנו לטובה - השירות היה טוב, האוכל טרי ונקי ובעיקר המפגש והנושאים המעניינים שעלו. קפה לנדוור יכול להיות בחירה טובה למי שמחפש מחיר סביר, אוכל טוב ומיקום נוח וכמובן תודה לעדי על ההזמנה! 


לאתר האינטרנט של סניף סינמה סיטי
לדף הפייסבוק של הסניף 

גטסבי

ליאור שילת הוא מנכ"ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות, טייטל שעושה רושם שמדובר באדם רציני. בהתחשב בעובדה שכבר בגיל 22 הוא זכה לעבוד צמוד עם ראש הממשלה אריאל שרון, זה גם כנראה נכון. מה שלא מונע ממני לחשוב שי שלו את הלוק של ברמן בפאב אפלולי אי שם בשיקגו של תחילת המאה הקודמת. צריך הסבר נוסף מדוע החלטנו ללכת יחד לגטסבי?

ספיק איזי (דבר בשקט) הוא השם האמריקאי לברים בלתי חוקיים שהיו נפוצים במיוחד בארצות הברית בתקופת היובש, כשהאלכוהול הוצע מחוץ לחוק וחובבי הטיפה המרה היו חייבים מקומות מפלט להרוות את צימאונם. הם היו מוסתרים לרוב מאחורי דלתות חבויות, בעליות גג או במרתפים ורק יודעי דבר הורשו להיכנס אליהם (מכאן מקור השם). הרומנטיזציה של התקופה הפכה את הספיק איזי'ס לאייקון תרבות אמריקאי, יחד עם עולם הגנגסטרים של שנות ה-20 וה-30, וכך צצו בשנים האחרונות ברים בכל העולם שמנסים לחקות את הספיק איזי'ס.

שני חברים יצאו לדרך, אחד קיבל פינג'אן בערך

גם לנו בעיר הקודש יש נציגות מוצלחת לטרנד העולמי: הגטסבי, ספיק איזי ירושלמי. ברוח המקור, אין שום שלט שמבשר על המקום, החבוי מאחורי בית הקפה ארומה של רחוב הלל (לא לגלות!). הכניסה מעוצבת בצורת ספריה והמארחת לא תסגיר את העובדה שיש בר במקום אלא אם אתה תבקש ממנה להיכנס. כשהגענו המקום היה מלא והאפשרות היחידה הייתה לשבת באזור העישון. עדי ואני החלטנו שזה מוסיף לאותנטיות והוכנסנו לבר אחר כבוד. גם בתוך הבר ממשיך הקו העיצובי ברוח התקופה, ולמרות האפלוליות הרומנטית השורה במקום קל להבחין שהגטסבי נותן כבוד לתרבות הספיק איזי.

קצת אוכל, כי לא שותים על בטן ריקה...

נתחיל מהשורה התחתונה: אם באתם לאכול, הגטסבי הוא לא הבחירה הראשונה עבורכם במרכז העיר. לגטסבי באים לשתות. ביום שהגענו היו רק ארבע מנות בתפריט: בייגלך, פלטת גבינות ופירות, סלט קפרזה ופוקצ'ה עם קורן ביף. החלטנו ללכת על האופציות החלביות: פלטת הגבינות והפירות הייתה מצוינת, עם נציגות נדיבה של שלושה סוגי גבינות, ענבים ופלחי מלון. גם סלט הקפרזה הייתה מנה יפה ששילבה חתיכות מוצרלה, ארוגולה (aka רוקט) ועגבניות עם רוטב בלסמי מתקתק. מה שכן, כמו מנת ספגטי, גם הקפרזה היא לא מנה מומלצת אם אתם בדייט. אתם עלולים למצוא את עצמכם שואפים במהירות עלי ארוגולה במקום להקשיב למי שיושב מולכם.

לא משנה מה, לא להזמין בדייט

כפי שציינתי, בגטסבי האוכל רק מלווה את האטרקציה האמיתית של המקום: השתייה. ליתר דיוק: הקוקטיילים. בגטסבי מודעים לחוסר היכולת של הלקוח הממוצע שלהם להכיר את המגוון המרשים של קוקטיילים שהם מציעים ולכן המציאו שיטה רנדומלית לבחירת משקאות: התפריט מגיע עם קוביית משחק ומחולק למספר מדורים, כל מדור נקרא על שם חטא אחר (גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה ותאווה). בכל אחד מהמדורים שלושה קוקטיילים שמתאימים לחטא הרלוונטי. גלגול קובייה ראשון מביא אותך לחטא האישי שלך (אני גלגלתי תאווה ועדי גאווה, למקרה ותהיתם). גלגול שני, לקוקטייל הנבחר.

הקובייה שלי הביאה אותי לקוקטיל שנקרא אפרטיבו, אבל המלצרית הסופר מקצוענית שלנו העירה שהוא עלול להיות לי מתוק מידי ובחרה יחד איתי את ה'המינגווי קונקשיין', קוקטייל על בסיס רום עם ליים, בזיליקום ונגיעה של ויסקי מעושן. עדי לעומת זאת קיבל את הפניצילין, קוקטייל הכולל וויסקי מעושן, דבש, לימון וסירופ ג'ינג'ר.

בחירתה של סופי (או איך שלא קראו למלצרית)

בסיבוב השני כבר הבנו איך בוחרים ונתנו למלצרית לבחור בשבילנו, ושוב- שתי בחירות מצוינות. אצלי היא המשיכה בקו שמשלב טעמי עשבים והביאה לי קוקטייל עלום שלא הופיע בתפריט (אבל אם אתם מתעקשים, בקשו את הגרין פארק, המשלב ג'ין, סוואר, חלבון ביצה, ביטר סלרי ובזיליקום). עדי קיבל את ה'באק טו בלאק' שילוב של ג'וני ווקר בלאק לייבל, ליקר ג'ינג'ר ופירות שמוגש בפינג'אן שהוסיף לחוויית השתייה.

כפי שכבר ניחשתם, בגטסבי יש גם קוקטייל לקינוח. בשלב הזה אני כבר התחלתי לראות כפול, אבל עדי מחויב לכם קוראי הבלוג ואני לא אעמוד בפני איש עם שליחות. כך הובא לנו אחר כבוד קוקטייל המכיל ליקר אפרסק, פטל, וניל, שמנת, טקילה ולמונצ'לו כשכל הטוב הזה מתחבא מתחת לגלידת קצפת מתוקה בגביע הפוך. מדובר על שילוב מנצח לאוהבי המתוק, הקצפת משלימה את המשקה ואתה יוצא מבושם כפליים, גם מהסוכר וגם מהאלכוהול.

הגביע שמגיע עם הקינוח המנצח

קוקטייל הקינוח (בשלב הזה כבר לא הייתי מסוגל לזכור את שמו) היה סיום מושלם לערב מוצלח ששילב, כפי שניתן לצפות ממפגש של עדי ושלי, פוליטיקה, ירושלים, אוכל והרבה אלכוהול. הגטסבי הוא מקום נהדר לסיים בו יום עבודה, לדייטים או למפגש עם חברים. אל תשכחו לדבר עליו בשקט, תסמכו על המלצרים והכי חשוב: תיהנו.


לדף הפייסבוק של הגטסבי

קינג ג'ורג'

יאיר כוכב, כשמו כן הוא, הוא כוכב מלא אור. ובכוכב הזה, זכתה ירושלים, כשיאיר בחר להקים בשוק את תחריר, בר תרבות מזרחית. היום התחריר הוא כבר מותג הפקות מצליח, ולי הקטן יש את הזכות לארח את יאיר הגדול באחד המקומות האהובים עליי בעיר: הקינג ג'ורג'. לא הרחוב. המסעדה.

פנינה טעימה ונעימה במיוחד מסתתרת בתוך הסינמה סיטי. גם אם אתם ממדירי הרגליים מהמתחם, אל תוותרו על חוויה קולינרית מפתיעה ומשתלמת בקינג ג׳ורג׳. ככה הקקופוניה הרעשנית של הסינמה סיטי פוגשת את האקלקטיות המשובחת של הקינג ג׳ורג׳.

״אתה רעב משמע אתה קיים״ חשבתי לעצמי ואז קיבלתי הודעה מעדי. חבל שלא חשבתי על מיליון דולר, הרהרתי לעצמי. בדרך עדי כותב לי ״נולדנו רעבים!״ השבתי לו ״רעב זה אופי״ וכך התחיל לו ערב טעים ומשביע במיוחד.

היכן יש עוד מסעדות איכותיות עם מחירים כאלה?

זה היה יום ראשון בשבוע והמקום היה די מלא, סימן ראשון לכך שמשהו טוב קורה כאן. נתחיל מהסוף, זאת מסעדה עם יחס מחיר-תמורה מהטובים והמשתלמים ביותר שפגשתי. כל חלקי התפריט, החל מהמנות הראשונות וכלה בעיקריות ובספיישלים, עונים על אותה הגדרת מחיר לכל כותרת. דבר שמפשט מאוד את החוויה של בחירת המנות, בייחוד למי שבא עם תקציב ידוע מראש לארוחה. אבל יותר חשוב, כל המנות גדולות ומשביעות, מעוצבות בטוב טעם והכי חשוב מאוד טעימות.

אז מה אוכלים פה בעצם? אגיד לכם דוגרי: הכל! אוכלים כאן כל מה שטעים. לא חשוב מהיכן מוצאו הקולינרי ולאיזה מטבח הוא משתייך. קינג ג׳ורג׳ היא מסעדה אקלקטית לחלוטין. תוכלו למצוא כאן מטעמים מכל דרך המשי. מאסיה הרחוקה, דרך המזרח התיכון ועד איטליה. כמובן שגם ארצות הברית על המפה עם תפריט בורגרים מפתה במיוחד.

חציל בלאדי, 2 קוקטיילים וסמרטפון

התיישבנו ובחרנו כמה מנות: מרגז מרוקאי, חציל בלאדי, לחמג׳ון, הכבדים של קינג ג׳ורג׳ ומהספיישלים: תבשיל אסאדו בירקות שורש. בנוסף 2 קוקטיילים ולקינוח: צ׳ורוס ואיזו פצצת שוקולד בצורת עוגה. מה אגיד לכם? הכל היה מאוד טעים, ההגשה הייתה מוקפדת ומעניינת והשירות טוב.

הערותיי היחידות נוגעות לדיוק של המנות. דבר מקובל במסעדות בעלות אופי קולינרי-אקלקטי הוא קצת להוציא את המנה המסורתית מההקשר שלה. באופן פחות חיובי זה בא בלחמג׳ון שפשוט הוגש כפיצה עם בשר, שזאת אולי דרך נחמדה לשכנע ילדים לאכול בשר אבל זה ממש לא לחמג׳ון. הבצק היה לא נכון במרקם שלו והבשר טעים אבל לא עונה על הגדרות התבלון הנכונות למנה. אותה הוצאה מההקשר באה בצורה חיובית בהגשה של המרגז, שהיו מיני נקניקיות משופדות על מצע מעולה של פיתה וסלט עגבניות וכל טוב ובאופן דומה בחציל הבלאדי עם שלל התוספות המרעננות.

הכבדים של קינג ג׳ורג׳, מנה בהחלט מוצלחת עם קריצה למשמעות נוספת. נהוג לחשוב שהקינג ג׳ורג׳ היא מסעדה של כבדים, יענו ערסים. מעבר לתחושה המעצבנת שהסטיגמה הזאת מעלה בי, הרי שלקרוא למנה הזאת כך זה גאוני. המנה עצמה עשירה ומוגשת על מצע פירה משובח, הכבדים עשויים במידה הנכונה והרוטב טעים מאוד.

כבד. לא לערסים בלבד.

וגם מילה על העיצוב, כי אתם יודעים… אוכל טוב זה חשוב אבל מסעדה זה לא רק אוכל. גם כאן, אני בוחר לשבח את הקינג ג׳ורג׳ על הקו עיצובי האקלקטי. כמו באוכל זה נראה. נראה שכמסעדה זאת אוירה והעיצוב חשוב לא פחות.

תהנו!


לדף הפייסבוק של הסניף הירושלמי

אוריינט

תפארת סולומון היא ירושלמית אסלית. זאת אומרת מהזן שאשכרה נולד וגדל ברובע היהודי שבעיר העתיקה. בזמנה הפנוי מעבודתה בתכנית לחדשנות ויזמות באוניברסיטה העברית היא גם מנהלת ההפקה של FuckUp Nights בעיר. לאן ניקח עלמה הנושאת את שם התפארת, אם לא לארוחת הבוקר המדוברת של מלון אוריינט שרק יצא מהניילונים ביולי האחרון?

את בוקר יום שישי, כ"ח ניסן, ה-13 לאפריל ביליתי בלגימת מוסקטו ואכילת ארוחת בוקר מגוונת, מושקעת, מדוקדקת ועם טוויסט פה ושם. תכירו: ארוחת הבוקר של מלון האוריינט.

האוריינט הינו מלון בוטיק יוקרתי שנפתח בירושלים לפני כשנה, הוא ממוקם בתחילת עמק רפאים, ליד מתחם התחנה הראשונה וגן הפעמון. בכניסה למלון קיבל את פניי בלבוי נחמד מאוד בברכת "בוקר טוב גברתי" (ניסיתי שלא לקחת את ה"גברתי" קשה מדי). הלובי היה שילוב צבעים עדינים, קירות זכוכית, תקרות גבוהות, וארכיטקטורה מודרנית עם שזירות של ירושלים העתיקה. ארוחת הבוקר מוגשת בקומה התחתונה, עם אזור ישיבה בפנים וגם בחוץ. עדי ואני ישבנו בחוץ.

מה זה כל הטוב הזה? תכף תדעו

ברקע התנגנה לה מוזיקה אקוסטית עדינה ונעימה, עם שילוב של פכפוך מים עדין, הן מהמפל משמאל, והן מהבריכה הקטנה מימין. באזור הישיבה החיצוני היינו מוקפים בקירות הזכוכית השקופות של המלון, ומעל מצד ימין התיימר מבנה טמפלרי עתיק וגם הוא שיקף את אופי המלון, עתיק ומודרני כאחד. כששאלתי את עדי מה התחושה שהעיצוב והמקום משרים עליו הוא ענה- "אושר\עושר שהוא ירושלים". לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר. זה לא אירופה או חו"ל אחר, זה הייחודיות של ירושלים - עתיקה ומודרנית, צעירה ובעלת היסטוריה ארוכה, מורכבת, שקופה, עוצרת נשימה ושלווה.

לאחר סקירת הבופה, לקחנו צלחות לקראת הסבב הראשון, שכלל סלטים, כמה מאפים, לזנייה, גבינת ברי, חומוס ביתי עם גרגרים ועגבניות, סלט טורקי, וסלמון מאודה עם בצל סגול וירוק. לאחר שהתיישבנו ניגשה אלינו מלצרית אדיבה, לקחה את ההזמנה שלנו לביצים, קפה ומיץ, את היין כבר לקחנו בבופה :-)

תכירו: בנדיקט

האגס בנידיקט (Eggs Benedict) היה אנין ומדויק. מוגש על מצע של חצי קרואסון מלא טעם, עם עלה בזיליקום, ביצה עלומה (כמובן) ומעל רוטב הולנדייז- לא יותר מדי כך שהוא משתלט על המנה, אלא כמות מדויקת למנה עצמה. את הביס הראשון אכלתי לפי הכוונת הטבח, אבל לביס השני הוספתי סלמון מאודה, פסטו, ועגבנייה מעושנת שלוויתי מהסלט עגבניות ומוצרלה עם בלסמי - כי אני יודעת אילו שילובים אני אוהבת, ובאמת, היה שמיימי!

המאפים כולם ביתיים וטריים, נאפים כל יום, חלקם על ידי השפים בבופה עצמו. לרוב, איני עפה על מאפים. לתחושתי הם סתם מוסיפים נפח לארוחות אבל לא באמת שווים את הקלוריות, ולשמחתי הופתעתי לטובה, ונהנתי מכל ביס! המאפים היו רכים, נימוחים, חלקם מלוחים, חלקם עם תוספות כמו פטה, פסטו, פלפלים קלויות ועגבניות מיובשות, זעתר עם שמן זית ועוד. And let me tell you, לא הצטערתי על אף קלוריה!

את קיש התמרים שראיתי בבופה הייתי חייבת לנסות, הקונספט היה כל כך שונה ומעניין, מה גם שתמרים תמיד היו חולשה שלי, כך שזו לא הייתה מכירה קשה. ואכן טעמו היה בדיוק כפי שקיוויתי - מתקתק, פריך, עדין ונמס בפה (חבל שאי אפשר לבקש מתכונים מהשף...).

אציין שבדרך כלל ארוחות הבוקר שלי מסתכמות בפירות וקפה, אבל הגיוון היה מושלם! אף מנה לא הייתה מתוקה מדי, מלוחה מדי או שתלטנית. שילובי הטעמים היו עדינים, מחמיאים ומאפשרים לכל אורח ואורחת להוסיף ולשלב בין המגוון הרחב שהוצע.

קפיצה קטנה לבריכה

אחת הסכנות בארוחות בופה הוא חוסר הרצון לפספס משהו, והתחושה שחייבים "להרוויח את הבופה" כך שפעמים רבות יוצאים עם בטן כבדה אחרי אכילה מרובה ומיותרת מכל הבא ליד. היופי באוריינט הוא שהם אינם מגישים בצורה שגורמת לסועדים לקחת יותר מדי. כל מנה שמוגשת היא מדויקת בגודלה, וכמובן שתמיד אפשר לקחת עוד, אבל לתחושתי הם קלעו בול.

בסבב השני לבופה (אל תשפטו, זה עדיין היה מתוכנן...) הלכנו יותר לכיוון של המתוקים. בדרך כלל אני מוותרת על מתוקים. לא אוכל סתם שוקולד כדי לאכול שוקולד. זה חייב להיות שוקולד מריר איכותי ומשובח כדי שארצה לאוכלו, וכך גם עם מתוקים... אבל פה, שום דבר לא היה מתוק להחריד, והיו כל האפשרויות שהיה ניתן לקוות להן: חמש אופציות לעוגות גבינה (אני לקחתי את כולם, נקודת חולשה שלי, אני מודה) וופל בלגי, עוגות שמרים, סברינות (עליהן ויתרתי, בכל זאת מטוגנות, אבל הן נראו יופי) תמרים, חלווה, אגוזים, פירות, יוגורט ועוד...

אני חייבת לציין את הוופל פשוט כי כל כך נהנתי ממנו! הוא היה פריך, ספג לתוכו את המייפל שמזגתי עליו מבלי להפוך ספוגי, והפיסטוק והשקדים הטחונים שפיזרתי מעל היו שילוב מדויק! יחד עם הקינוחים שתינו שייק פירות, אחד תות והשני אננס. שוב אציין לשבח את העובדה שהם לא הוסיפו סוכר כך שהחמיצות הטבעית של הפירות היו מרעננים ומגרים. גם הם, כמו מיץ הגזר ששתינו קודם לכן, היו מוגשים בצנצנות כך שניתן לשקשק אותם לפני כל מזיגה.

שקשק בגזר

אחרי הקינוחים שאלנו את אנה, מארחת מקסימה שניגשה אלינו, מה אסור לנו לפספס? היא המליצה על ריבות הבית המוכנות במקום וציינה גם פטריות ממולאות גבינה שלא הוגשו באותו היום, אבל לא הרגשנו בחסרונן. היו שש סוגי ריבות, אז לקחתי קצת מכולם, ועדי ואני התחלנו לנסות לפענח מהם. היה שם אחד שחשבנו שהוא דלורית או דלעת (היינו חלוקים בנוגע לזה) עם קינמון, ענבים, עגבניות שרי, תפוחים, אתרוג, והאחרון – זיתים שחורות (לטענת עדי) או שזיף (לטענתי). לאור  המחלוקת האידיאולוגית ביקשנו לשאול את השף במה היה מדובר. I don’t want to toot my own horn, but - רק אגיד שעדי חייב לי יציאה נוספת...

ים ריבות

אחרי כל השפע הזה, עלינו לגג המלון, שם נמצאת גם ברכת שחייה מרשימה, על מנת להשקיף על הנוף שהיה עוצר נשימה. שוב ראינו את היופי של ירושלים - מורכבות, היסטוריה, גיוון, עצים ואבנים ירושלמיות, עיר עתיקה, פיתוח, שגשוג, ובעיקר המון חיים.

מה שעדי לא ידע, הוא שהשבוע הוא מורכב וטעון עבורי, כל שנה מחדש, ובמיוחד בשנים האחרונות. בזכותו זכיתי לטוויסט לקראת סוף השבוע, ויומולדת 25 שלי שאחגוג ביום שני, א' אייר. הכל סוף סוף נרגע, עצר, ואיפשר לי לקחת נשימה עמוקה וליהנות - מזג האוויר היה מושלם, מחמם, עוטף ומותאם, בדיוק כמו האווירה באוריינט, הארוחה, והחברה.


לאתר בית המלון