נוקטורנו

ירון אדל עוזב לתל-אביב. האיש שהכניס אותי לעולם הכדורגל הירושלמי, השכן שאצלו הירושלמיות היא עסק בדוק, היזם שהרים את פרויקט רסיסים, עוזב אותנו לתל אביב. הוא אומר שזה זמני, אני אומר, בוא נפתה אותו לחזור שוב לירושלים. אז לקחתי אותו לנוקטורנו.

נתחיל מהסוף, או כמעט מהסוף.

לפני כשנה וחצי זוגתי ואני טסנו לברלין, לחופש קצר במולדת המילקי. היה לנו חשק למשהו מתוק, נכנסו ללובי של מלון הוולדורף אסטוריה, והזמנו, יותר כברירת מחדל, עוגת גבינה. הצבע לא היה לבן, אלה כמעט בז', צלחת לא "מצולחתת", מלצר אדיש, העוגה הזו הייתה לא אפויה, ולא פירורים, משהו בין לבין. לא ציפינו להרבה משום מה, אבל כבר בביס הראשון הבנו שאנחנו אוכלים קינוח אלוהי. לא פחות. מדהים. סדרת הביסים הזו הפכה מבחינתנו לאורים ותומים בכל הקשור לשילוב של גבינה ומתוק. טעם שחיפשתי מאז, ואמשיך לחפש.

לכן, כשהזמנו את עוגת הגבינה [פירורים, לא אפוי, אבוי] בנוקטורנו, הופתעתי לגלות כמה היא עוגה מעולה. כי במחשבה ראשונה, הנוקטורנו, אינו נתפס כבירת הקינוחים הירושלמית. יש הרבה מקומות שמתיימרים להיות כאלה, על חלקם נכתב ממש בבלוג זה. אבל המרקם האחיד, לא רך ולא קשה מדי, הטעם המתוק אבל לא מדי, הבסיס טעים וקרנצ'י במידה נכונה, עוגה מאוזנת להפליא, הופך אותה לאחת הקינוחים המוצלחים בירושלים.

אז נחזור להתחלה.

ירון ואני, בימים טובים יותר

החלטנו ללכת לנוקטורנו לא בגלל האוכל. לפחות זאת הייתה המחשבה שלי. רציתי ללכת למקום שמסמל עבורי את הירושלמיות שלי. כן, ***לא עלינו, מלח מים מלח מים***, עברנו לפני כמה חודשים בודדים לבבילון, תל אביב. ואם כבר לאכול במסעדה, אז נוקטורנו הוא השם הראשון שעולה לי בראש [מהמסעדות הכשרות…]. בכל זאת, איפה תראו עוד בית קפה שקורא לעצמו בית וקפה?

נוקטורנו עבורי הוא מקום של יצירה, של בנייה, של מפגש. מעבר לדברים המובנים מאליהם כמו מתחם האומנים שקיים במקום, המיקום שלו במעלה מדרחוב בצלאל, ממש מרכז האומנות הירושלמי, הקירבה למחלקה לאדריכלות, מעבר לכל זה, בנוקטורנו תמיד קורה משהו. תמיד. כשאני שם, אני פוגש חברים שיושבים ומדברים על דברים מעניינים, שמתכננים דברים חשובים, מלא מסכי לפטופ זקורים מאירים על תווי הפנים העובדים של אנשים. אשכרה יוצרים שם, בנוקטורנו. יוצרים שם לא פחות מאשר בהר הצופים או בצלאל, או באקסלרטורים לסטארטאפים, או סדנאות אומנים. אולי אפילו יותר. זאת אחת הסיבות שהנוקטורנו הפך עבורי למקום מועדף לפגישות עבודה.

לא סתם מקום. בית. קפה.

באור הזה, כשאכלתי שם, נגיד את הסלט-פטריות-כפרי המעולה, האוכל היה משני. התרכזתי בליצור, ופחות בללעוס. זה היה הפרט שהיה שונה מהותית בחוויה הזאת. התרכזנו באוכל. את האוכל ליוותה שיחה ממש כיפית, אבל כמשלימה לאוכל. 

הזמנו קיש תרד ופסטת פטריות-שמנת כמנות עיקריות, שאותן חלקנו, ושתינו שוקו אגוזי לוז (לא אני…) ומה שנקרא "מיץ-מיקס סחוט במקום: גזר, תפוח, אגס וג'ינג'ר" (כן אני). קיבלנו את השתייה מעט לפני המנות העיקריות, אותן קיבלנו יחד בתזמון מעולה ביחס לרגע שהזמנו. לפסטה היה טעם דומיננטי של פטריות, עם שבבי פרמז'ן, פטוצ'יני אל דנטה וכל טוב. מנה פשוטה, ומוצלחת מאוד, שקל לטעות בה - יותר מדי שמן, פחות מדי פטריות, פסטה באסה - אבל בנוקטורנו הכינו אותה מעולה. ככה גם הקיש - בהתחלה התלבטנו בין הבטטה לתרד לברוקולי, אבל רוני המלצרית (האדירה!) המליצה על התרד וכמה שהיא צדקה. איזון בין הקרנ'ציות לבין התרד, טעם עדין, מנה מוצלחת.

אוכל מקומי, מבט על

כשלוקחים בחשבון את עוגת הגבינה, הנוקטורנו סיפקה עבורנו חוויה קולינרית מוצלחת ונגישה, לא מתיימרת בכלל, חוויה שמקדשת איזון ודיוק, שירות טוב, ובצירוף האווירה הנעימה והקלילה, אפשר להגיד שזהו אחד מבתי הקפה הטובים ביותר בעיר. ואנחנו, מצאנו סטנדרט ירושלמי גבוה לקינוח אהוב.

לאתר המסעדה

מוזה בהר

מדי פעם הבלוג חוטא ביציאה למסעדות בעוטף ירושלים. את המקרה של מוזה בהר קל להצדיק. אפילו את גשר המיתרים רואים מפה. לטובת המשימה הפעם נבחרה מיכל שמעון, ציירת בחסד ועד לא מזמן העוזרת הפרלמנטרית של חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק.

כל העניין של ביקורת מסעדות די חדש לי, עד היום פשוט הגעתי ואכלתי – היה לי טעים או לא טעים ושם נגמר הסיפור. אבל האכילה מתוך מחשבה על – מה אני מכניסה עכשיו לפה, מה אני מרגישה, האם הביס הזה טעים לי ומה איתו בהשוואה לביס הקודם, הכניסה אותי לחוויה חדשה לגמרי. וכשמדובר במסעדה כמו "מוזה בהר" בשורש שבהרי ירושלים, החוויה הפכה לנעימה ומרגשת אפילו יותר.

מיכל שמעון, דיוקן עצמי, מנקודות בלבד.

בניגוד לשאר המסעדות הירושלמיות, שאתה מגיע אליהן כי בדיוק עברת באזור, למסעדה בשורש, מגיעים במיוחד. ההגעה לשם היא בנסיעה לא ארוכה על כביש אחד, יציאה מההמולה של העיר וכניסה לאווירה חדשה, מרגיעה ומרעננת.

המסעדה ממוקמת ממש על צלע ההר בקצה המושב, והנוף שנגלה לעיניך בהגעה למסעדה הוא עוצר נשימה. הרי ירושלים נפרשים במלוא תפארתם מבעד לקיר הזכוכית של המסעדה. ישנה אפשרות לשבת בחלק הפנימי יותר או ממש בצמוד לחלון, כפי שאכן בחרתי. מביס לביס יכולתי להעיף מבט ולהיזכר במקום היפה בו אני יושבת.

מסעדה. נוף. השתקפות.

המסעדה נעימה וריחנית, עם רצפת פרקט, האקוסטיקה מאפשרת לבצע שיחה בצורה נעימה והמלצרים אדיבים. באופן כללי האווירה במקום היא של מסעדת יוקרה, וזאת למרות שגם סטודנטית תפרנית שכמותי יכולה למצוא שם כמה מנות שיהיו נוחות לכל כיס.

לפני שבכלל התחלנו, קיבלנו שתיה קלה עם קרח וקש, סלסילת לחמים קטנה עם שלושה מטבלים – מטבל עגבניות, שמן זית וסלט זיתים – כיף לפתוח ככה ארוחה.

למנה ראשונה החלטתי לבדוק מנה סטנדרטית ומנה שאין לי מושג למה לצפות. המנות הגיעו יחסית במהירות. הגיע לשולחננו סלט שוק צבעוני שהיה מורכב מירקות מגוונים כמו קולורבי, גזר ושאר ירקות. הסלט כלל גם קרוטונים עם זעתר ובצל מטוגן, והאמת שיחסית למנה הסטנדרטית – זו הייתה מנה מפתיעה לטובה.

המנה המיוחדת הייתה באמת מיוחדת. סלמון כבוש בהדרים וערק. תודו שמפתיע. כשהמנה הגיעה לשולחן הרגשתי כמו תל אביבית שמאלנית נהנתנית ואנינת טעם. אבל אז טעמתי ואמרתי לעצמי – למה שהתל אביבים יתפסו בעלות על הנאות החיים? גם לי מגיע! הצלחת הייתה מעוצבת עם מספר רצועות סלמון מעושן נא, מעט קרם סלק, שום שחור וצלפים מפוזרים. מנת שף דליקטס.

הכיבוש משחית. תשאלו את הסלמון.

בינתיים הגיעו לשולחננו המנות העיקריות. תבשיל הבקר שהזמנו הגיע בפורט ושזיפים, רוטב מתקתק עם ירקות שורש כדוגמת תפוח אדמה וגזר. כדי לעשות בשר שיהיה רך יש צורך בבישול ארוך – הבקר הזה בלי ספק בושל זמן ממושך. הבקר היה רך ונימוח, וספג את כל הטעמים של הרוטב והירקות שאיתם התבשל. הזכיר לי את שולחן שבת – ואמא שלי עכשיו יכולה להיות מוחמאת.

בנוסף לבשר המתוק, הזמנו גם ספגטי רצועות בקר. כאן לא מדובר על מנה מתוקה אלא ספגטי שעורבב עם נתחי בקר ברוטב יין אדום ופטריות. המנה נתנה בדיוק את הטעם הנוסף שהיה חסר לצורך השלמת הארוחה, הפטריות היו דומיננטיות והבקר קיבל ארומה מיוחדת מהיין האדום. גם הספגטי השתלב במנה שהוכתרה אצלי כמנה מוצלחת ביותר. הייתי מזמינה אותה שנית.

כדי לסיים את החוויה כמו שצריך, הזמנו נוגט גלאסה לקינוח, ולשולחננו הגיעה צלחת עם מנה מעוצבת שלא ממש יכולתי לזהות כל אחד מהמרכיבים בה. כן היו שם זלפי סירופ מעל, פירות יבשים וקפואים, עם קרם מתוק וטעים במיוחד עם גרגירי נוגט מפוזרים, כמה ענבים ודובדבן קפוא. אקורד סיום נהדר לסעודה משובחת.

אין לתאר. או לפחות מיכל התקשתה.

לצערי לא ניתן להזמין את כל התפריט – הן מטעמים כלכליים והן ממוגבלות טכנית של מערכת העיכול האנושית, אבל במסעדה "מוזה בהר" תפריט עשיר ומזמין, עם מנות דג שונות, מנות בשריות ואפילו ניתן למצוא מענה עבור אחינו הטבעונים. למגיעים עם ילדים, המסעדה מציעה מנות במיוחד עבורם. בעיניי המסעדה מושלמת עבור זוגות שמעוניינים באחר צהריים רומנטי, באווירה שונה מהיומיום. אך אולי אני סתם מדברת מהרהורי ליבי. בכל אופן, ממליצה בלב שלם עם מסעדת "מוזה בהר" – צאו לפעמים מגבולות ירושלים, זה לא רחוק מדי, ושווה את היציאה.


לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של המסעדה

ג'קוס סטריט

כבר יותר מדי זמן שאנשים נוזפים בי שעדיין לא עלתה לפה ביקורת על ג'קוס סטריט. ואני, בחור צייתן שכמותי, החלטתי להיכנע לתכתיבי החברה ולהביא את תכלת חזוני, עלמה צעירה ומבטיחה, כדי שתספר מה יש לעתיד של העיר הזאת לומר על ההווה.

לא הרחק מהשוק, באווירה ירושלמית למדי, שוכנת מסעדת ג'קוס סטריט. המקום שוקק חיים ומשרה אווירה חמה, עם שלטי רחוב המעטרים את הקירות (משחק מומלץ: כמה רחובות אתם מכירים בירושלים? J), ומוזיקה ישראלית קופצנית (הערת העורך: זו הדרך של תכלת לרמוז למוזיקה מזרחית).

אזהיר שהמסעדה מיועדת בעיקר לאוהבי בשר. אמיתיים. כמו במסעדת בשר ראויה, ניתן להזמין מנות מגוונות או בשר לפי משקל. יש גם אפשרות לארוחת טעימות, אבל אותה רצוי להזמין מראש.

אז מה אכלנו? עוד לפני שהתחלנו לדבר, הגיעה לשולחן, או יותר נכון לבר במקרה שלנו (הזדמנות להמליץ: תזמינו מקום מספיק זמן מראש כי הבר קצת צפוף למי שמגיע למטרה של יותר משתייה) סלסלת מעוצבת בצורת סל כביסה בה פרוסות מלחם הבית ולצידה מתבל איולי חצילים משובח.

שלטי הרחוב, הבר והמטבח הפתוח

למנה ראשונה הלכנו על קרפצ'ו דג ים שהיה חביב, וסביצ'ה דג סלמון שהיה מעולה! (שניהם מדג נא, אבל אם אתם אוכלים סושי, לא צפויה לכם בעיה). הסביצ'ה היא מנה מיוחדת ויצירתית, עם סלמון ותותים מפתיעים. מומלץ מאוד לנסות, לא תמצאו כזו מנה באף מקום אחר.

למנות עיקריות הזמנו פילה בקר ברוטב יין אדום ופוקצ'ת אווז. הסטייק היה עשוי באופן מדויק (MR כמו שצריך!), והבשר היה טרי ועסיסי. כשזה נוגע לסטייק שלי אני לא מוותרת לאף אחד, ובאמת שזה היה סטייק איכותי שלמרות המחיר הגבוה לא אכזב. גם תוספת הבצל הממולא באורז הייתה במקום, כך שהייתה זו מנה מוצלחת על פי כל קנה מידה.

מדיום רייר. לרייר.

פוקצ'ת האווז היא מנה מתוקה, כך שהיא מתאימה בעיקר למי שאהב את השילוב של בשר ומתוק. מכיוון שאני מאוד מחבבת את השילוב, אז אני שמחה להמליץ גם על המנה המצויינת הזו בחום רב. האמת שמנות בשר אווז הם לא כל כך נפוצות, כך שייחודיות המנה בצירוף איכותה הגבוהה, יגרמו לכם לחזור לג'קוס בוודאות.

בין המנות אני בחרתי לנסות מגוון יינות לבנים, בעוד עדי בדק שניים מהקוקטיילים המקומיים: הראשון היה האננסטייל - קוקטייל המורכב מבקארדי אוקהארט, סירופ קוקוס, סירופ שקדים ומיץ אננס – שילוב שהתאים מאד לפתיחת הארוחה. הבחירה השנייה הייתה ילדה סוכר (הערת העורך: מחווה לאורחת הבלוג) שכללה פילנדיה, פידג', מונין ליצ'י, לימונים ונענע – שילוב מוכר ומנצח.

אני לא חסידה גדולה של קינוחים, אבל אספר שעדי אהב את הבאקט שוקולד – דלי קטן גדוש בשוקולדים במגוון טעמים ומרקמים. למרות שלא הזמנו, פונקנו על ידי המלצר (או יותר נכון: ברמן. זוכרים להזמין מקום?) החמוד בכוס סולרו שהתגלה כחביב מאד.

הבאקט והשוקולד

לסיכום, המסעדה מאוד מומלצת לאוהבי בשר המחפשים ערב מהנה.

לאתר המסעדה

הפי פיש - Happy Fish

מסעדת הפי פיש הירושלמית שנפתחה לאחרונה בשדרות ממילא היא ההוכחה לכך שלא צריך ים כדי להגיש דגים טריים ברמה הכי גבוהה שיש.

צריך לא מעט אומץ כדי לפתוח מסעדה בירושלים באמצע החורף, בטח לאור המצב הבטחוני שלא בדיוק מעודד את הישראלים לצאת ולבלות. אבל כנראה שאם אתה יודע מה אתה עושה, אז מדובר פחות בהימור ויותר בהשקעה. וזה בדיוק הסיפור של הפי פיש.

רגע – מסעדת דגים בירושלים, העיר שהרים סביב לה אבל ים לא ממש? אז זהו, שכן. ואפילו דגים טריים המגיעים מדי יום למסעדה. ועוד רגע – מי נותן למקום בו דגים מוגשים על צלחת את השם "דג שמח"? כנראה שאותו אחד שהחליט שדייג אוהב דגים. קחו אותי לדוגמא: אחרי ביקור אחד במסעדת הפי פיש, אני יכול להעיד שעכשיו אני אוהב דגים הרבה יותר...

למסעדת הפי פיש ניתן להגיע דרך מלון ממילא וגם דרך שדרת החנויות. המסעדה ממוקמת על טראסה רחבה הצופה על האזור. אנחנו העדפנו לשבת בחלל הפנימי, המעוצב באופן מוקפד בסגנון ים תיכוני. על כל שולחן מונחים חומץ בלסאמי ממודנה (כי מלח ופלפל זה לחלשים) ועציץ קטן עם תבלין מטבח מתחלף. אנחנו קיבלנו שיח רוזמין קטן. כי על טעם וריח, אי אפשר להתווכח.

הטראסה והעציצים

את הארוחה פתחנו עם לחם כפרי ומבחר סלטי הבית ביניהם סלט איקרה (ביצי דגים, אלא מה?), סלט ביצים בתיבול מקורי, סלסה עגבניות ושאר מזטים מתחלפים. זה הזמן שלא ליפול במלכודת השירות האדיב ולא להתפתות למילוי מחדש של הלחם והסלטים. אין מה לדאוג, השירות המצוין יישמר לאורך כל הארוחה.

המלכודת

למנות ראשונות אמליץ שלא לפספס את הפלאפל שנעשה במקום עם עשבי תיבול ומוגש עם טחינה ורוטב צ'ילי ירוק וכן את הסביצ'ה דג ים המורכב גם מזיתי קלמטה, מלפפונים ובצל אדום. אם תשאלו אותי, הסביצ'ה יכול לשמש גם כתוספת מרעננת ורטובה לצד המנות העיקריות.

בין קטגוריית הראשונות לקטגוריית העיקריות, ניתן למצוא את קטגוריית המיוחדים עליה לא מומלץ לדלג. אנחנו ניסינו את מנת קציצות דג הבורי ברוטב עגבניות, מנה שמזכירה טעם של בית, ואת מרק הדגים הכוללת נתחי דג פרידה ותיבול מקורי המבוסס על אניס וזעפרן.

תמונה עיקרית

אם לא שבעתם עד כה, אפשר לעבור לעיקריות. אנחנו הלכנו על דניס ומוסר. זה המקום לומר משהו על הפער בין המינמליסטיות של התפריט לעושר הקולינרי של המנות. כמעט כל המנות בתפריט מתוארות במילה אחת או שתיים. ההגשה האסתטית שלהן לעומת זאת, מגרה את מיצי הקיבה ולא משנה כמה אכלתם קודם: דג הדניס הגיע פתוח עם מצע עלים לאחר שנפרש על הגריל מתובל בדיוק בצורה הנכונה והמוסר האפוי הגיע כשבבטנו הפתעה בדמות פרוסות לימון, טימין, שום ופלפל חריף.

בניגוד להרבה מסעדות דגים, הפי פיש היא מסעדה חלבית (חובבי הז'אנר יוכלו גם למצוא בתפריט המיוחדים גם פלטת גבינות). למה זה חשוב? כי זה אומר שגם הקינוחים יכולים להיות חלביים! ותאמינו לי שגם את הקינוחים פה שווה לבדוק. לאחר התלבטויות לא קלות, זרמנו על המלצת המלצר והלכנו על פאי לימון וטארט פקאן. וגם במקרה הזה, התגלה הפער בין המינימליזם שבתיאורי התפריט לבין העושר של המנות, שהוגשו בקעריות עם שלל קישוטים והפתעות.

קינוחים חלביים!

המרחב הגדול של המקום מאפשר לכל מי שרוצה למצוא את מקומו במסעדה: זוגות החוגגים אירוע רומנטי, קבוצות שהגיעו לטעום את טעמה של ירושלים, ואפילו משפחות עם ילדים, עבורם מוצעות מנות מיוחדות בתפריט. ובמילים אחרות: אין לכם סיבה לא להגיע.

(פורסם במקור באתר רול)

לאתר המסעדה

קפה קדוש

מאכלי י-ם קיים כבר יותר משלוש שנים ועוד לא היה בקפה קדוש. להשלמת המחדל, אירחנו את בר שלו, ירושלמית כבר ארבע שנים שעדיין לא ביקרה במקום. מה התירוץ שלה? אולי העבודה הקשה והטובה שהיא עושה עבור אם תרצו.

לקדוש הגעתי לראשונה אחרי ארבע שנים בירושלים, לא פחות. עוול של ממש. בית קפה לא גדול, על רחוב שלומציון, אחד מבתי הקפה הוותיקים בעיר שכל ירושלמי מכיר. נכנסתי רעבה, יצאתי ירושלמית.

הגענו בשעת ערב לא מאוחרת, והמקום, כרגיל, היה מלא. זוגות בדייט, חברות שיושבות לקפה, חבורות של אנשים שהחליטו לשבת בחוץ (עם כירבוליות שמספקת המסעדה) – והכול באווירה אירופאית ויוקרתית משהו (למרות הכירבוליות) עם מוזיקה רגועה ברקע. מעין קסם ירושלמי שצריך לראות כדי להבין. אם לא היינו מזמינים מקום, סביר להניח שלא היה לנו איפה לשבת. את סוד הקסם של בית הקפה הזה היה לי קשה לפצח, לפחות עד שהתחלנו לאכול.

הדבר הראשון (כמעט) שתופס את העין ב"קדוש" הוא לוח הספיישלים: על לוח גדול של פעם (עם גירים והכול) כתובות המנות המיוחדות להיום:

הריזוטו אמנם קרץ לנו, אבל מאחר ואני לא חובבת אפונה ופטריות (ואחרי המלצה חמה של המלצרית) – החלטנו לנסות את ה"קרואסון טונה אדומה" – שמגיע עם ירקות קצוצים דק, מעליהם נתחי טונה אדומה צרובה, שתי ביצים עלומות והולנדייז. לצד הפינוק הזה מגיע גם סלט עלים מושקע שהיה יכול להיות בקלות מנה נפרדת בתפריט ולגמרי משדרג את החוויה. לא התאכזבנו. המנה, אשר מוגשת יחד עם שתיה חמה / קרה, יצאה תוך כמה דקות ואחרי עוד כמה דקות - לא נשאר ממנה זכר...

אחר כך, כשפתחתי את התפריט, מיד קפצה לי לעין הכותרת המזמינה "האוכל של קרן" ומתחתיה המשפט המופלא: "הפסטות שלנו נעשות במקום מחיטת דורום וחלמונים טריים". לחובבת פסטה כמוני, המשפט הזה הוא לא פחות ממוזיקה לאזניים (או שמא ציור לעיניים? הבנתם את הרעיון...). אחרי התלבטות קשה בין הפפארדלה (רצועות פסטה רחבות) לרביולי, החלטנו ללכת על רביולי בטטה עם קרם פרש, מסקרפונה, עירית, קשקבל ופרמז'ן ברוטב שמנת.

לא התאכזבנו. הרביולי אכן היה טרי, עשוי אל דנטה, עם רוטב שמנת עשיר – לא כבד מדי ולא מיימי מדי. פשוט מ-ע-ו-ל-ה. המנה לא גדולה במיוחד, אבל שווה כל ביס. למי מכם שיחליט לנסות – ממליצה בחום לבקש רוטב פסטו בצד ולנסות את השילוב. עדי פחות התחבר, אבל אני בטוחה שמצאתי את השילוב המנצח... מוזמנים לשפוט בעצמכם! :)

אחרי כל התענוגות הללו, החלטנו לנסות את ה"קרוק מדאם פרנץ' טוסט" – זוג בריושים מטוגנים, האחד ממולא בגבינת גאודה והשני בגבינת סנט מור, מעליהם רוטב בשמל וביצי עין. גם המנה הזו הגיעה עם שתיה חמה (או קרה) וסלט מפנק (שונה מהסלט שקיבלנו עם הקרואסון!). גבינת הגאודה הייתה מעולה, גבינת הסנט מור כבר לא תתאים לכל אחד, רק לחובבי הגבינות האמיתיים.

והקינוח... הו, הקינוח. "קדוש" ידועים בפינת קונדיטוריה עשירה ומגוונת (שמשתנה בקצב מהיר יותר ממה שמתעדכן בתפריט), מתוכה בחרנו את ה"פייטה" – מעין עוגת שכבות - שכבת תערובת של אגוזים ושקדים, שכבת מוס נוגט, שכבת מוס שוקולד וגנאש שוקולד אגוזים מלמעלה. מעדן אמיתי, שלצד קפה אמריקנו לא מתוק במיוחד – היה סיום מעולה לארוחה.

האמת שלא ציפיתי למצוא מגוון מנות מיוחדות ומפתיעות כל כך בבית קפה. למי שפחות התחבר – יש כמובן גם מנות סטנדרטיות כמו כריכים, טוסטים וסלטים (שגם בהם יש טוויסט קטן לכל מנה). כל התענוג הזה גם כשר, מה שאולי מסביר איך "קדוש" מצליחים לפנות לכל שכבות האוכלוסייה הירושלמית.

שורה תחתונה:  בדומה לאבני יסוד אחרות בתרבות הירושלמית – אסור לפספס.


לדף הפייסבוק של קפה קדוש

יוסף הדייג

מתי אתה לוקח אותי ליוסף הדייג? מתי שרק תגיד. רק קצת יותר משנה עברה, וכבר מצא עצמו הבלוג מארח את יוני וייץ, אקולוג חוקר, שזה מקצוע חדש שהומצא הרגע כדי שניתן יהיה להציג את הבחור בקלות.

הדבר הנכון ביותר לעשות בראש חודש אדר הוא לציינו באופן רשמי במסעדת דגים, המזל העברי שניתן לחודש אדר. הדבר נכון אף יותר כשמדובר בחודש אדר א', שלא מתרחש כל שנה, אז חבל להחמיץ את ההזדמנות לארוחת דגים. עדי ידע והבין את כל זה עוד לפני שציינתי זאת באזניו בכניסה למסעדת יוסף הדייג בעמק רפאים 54, וואנס - המושבה 54. היום - מסעדת דגים ירושלמית.

דגים זה נושא טעון, מחד זה טעים נורא, מאידך - קשה להתעלם מנושא הירידה בדגי הים התיכון שסובל מדיג יתר, והסכנה המוחשית לקריסת הדיג באגן הים התיכון. הקלישאה שיש הרבה דגים בים כבר לא כל כך נכונה, מינים רבים נעלמים והענף נמצא דעיכה במדינות רבות. בעוד שנים ספורות לא יישארו עבורנו יותר מדי דגים בים . זהו לא רק עניין אקולוגי, זה עניין גסטרונומי. השתדלתי לא לשתף באסוציאציות הקשות שעלו לי בדרך הקצרה שעשינו מהכניסה למסעדה ועד לשולחן, את עדי. עדי ידוע כרגיש ביותר לשאלות סביבתיות ולא רציתי להעציב אותו יתר על המידה.

מסעדת דגים ירושלמית תמיד נשמע כמו סתירה פנימית, כי לכו תמצאו מזח בירושלים, ואוויר מלוח מרסס ים. אולם מוח יצירתי כמו שלכם יוכל למצוא את הדרך לגשר על הפער, ועם קצת דמיון פעיל עמק רפאים וטיילת הרכבת הופכים למארינה, כאשר הרכבים השכורים של בני חו"ל הרבים מתפקדים כיאכטות לעת מצוא.

טברנת יוסף הדייג, ממש על גדות נהר רפאים

כשאתה נכנס למסעדת דגים, כמו למסעדות ירושלמיות אחרות, חשוב לך להרגיש חלק מהמשפחה, וללא ספק אבי משפחת בעלי המקום - סבא יוסף המנוח, שעל שמו נקרא המקום נוכח שם, נוסך אווירה מזרח-טורקית נעימה (אנחנו יודעים את זה כי שאלנו את בעלי המקום, אין לי מושג באמת מה האווירה במזרח טורקיה).

רק התיישבנו וכבר נפרסה מולנו קשת צבעונית של סלטים עם פיתות חמות. יש שיגידו שזה סטנדרטי במסעדות דגים או מסעדות ירושלמיות, אותי זה תמיד קונה. נותני השירות האדיב והיעיל דאגו שלא יחסרו לנו מכל אלו אפילו לא לרגע, אבל השתדלנו לא ליפול יותר מדי במלכודת רשת הדיג של הסלטים והפיתות (שימו לב למשחק המילים המהמם) - והמשכנו למנות הדגים, שלשמן באנו ולשמן מוקדשות כל המילים האלו.

מנה ראשונה:
סביצ'ה - מנה קטנה אך מוצלחת ביותר, טעם עשיר. פיסות קטנות של דג נא מתובלות שיושבות על משהו שהזכיר לי טעם של מצה, אבל בקטע טוב, לא ידעתי שזה בכלל אפשרי. הסביצ'ה הונח על לא מעט עלים כרקע לגוון האדמדם. ציינתי באזני עדי שאני אוהב את הצבע הירוק באוכל שלי, עדי דווקא הביע את חיבתו לגוון האדמדם, השיחה על שילובי צבעים באוכל הביאה אותנו לתהות על ההבדלים הרבים בין בני אדם, לא הצלחנו להתקדם מעבר לתהייה כללית בנושא. זו פשוט הייתה דרך להעביר את הזמן המועט עד להגעת הדגים שהזמנו.

דגים וסלטים בצידם

מנות עיקריות:
התפריט מכיל, לצד הדגים, גם מנות בשריות שונות, אבל כשהולכים למסעדת דגים חשוב ללכת על דגים. בלי להתמקד יותר מדי במיכלול האפשרויות בחרנו בהמלצות של בעל המקום - שניים מדגי הדגל של המסעדה העשויים על פלנצ'ה - לברק ודניס. קיבלנו אותם פרוסים, מתובלים ובעלי ריח נהדר. מידת העשייה של הדגים היתה מדויקת וכך גם הטעם המוצלח, במיוחד של הלברק (הערת העורך: היי יוני, אני חשבתי שהדניס יותר טעים!). לא כל כך שמנו לב לעובדה שהדגים הגיעו עם תוספת קטנה של סלט או צ'יפס, כלל לא היה צורך בכך.

הנושא הכלכלי ידוע לכל המבקר במסעדות דגים, מדובר בהשקעה ולכן אל תצפו לצאת שבעים ומרוצים בלי השקעה של לפחות 130 ₪ לאדם (בהנחה שמדובר באדם שאוהב דגים).

לסיכום - הישיבה במסעדה נוחה ומהנה, השירות יעיל ונעים, מנות הדגים העיקריות היו מוצלחות ביותר, ומדובר בסיבה טובה להגיע למקום ואם איכשהו כל הפוסט הזה עשה לכם חשק לנסות גם כן ואתם בקטע של דגים טובים באזור המושבה – השנה ראש חודש אדר בא פעמיים, אז כדאי לכם לנסות את המזל שלכם ואת יוסף הדייג.


לאתר המסעדה

חומוס פול הסורי

סניף ראשון של 'החומוס הסורי' נפתח בירושלים. כבוד לחומוס הסורי, כבוד לירושלים.

כשאני מזמין לאפה עם שווארמה או פיתה עם פלאפל, אין מוכר שלא מסתכל עליי בתמיהה כשאני מסרב למרוח חומוס. לך תסביר להם שאני רואה בכך חילול כבודו של החומוס. חומוס הוא לא עוד ממרח. חומוס הוא מנה עיקרית. זה שבמקרה מנגבים אותו עם פיתה, לא אומר שאפשר להוסיף אותו כסייד קיק לפלאפל או לשווארמה, אשר כבודם במקומם מונח. כשאני כן רוצה לאכול חומוס, אני הולך לחומוסיה. רק שם יודעים לתת את הכבוד הראוי לחומוס.

שוק החומוסיות בירושלים הוא לא קטן, כך שפתיחה של מקום חדש היא מהלך עם רמת סיכון גבוהה. לא פלא שלקח לחברים מהסניף המקורי והמפורסם של 'החומוס הסורי' בכרם התימנים לא פחות מ-45 שנים בכדי להגיע גם לבירתנו הנצחית. אחרי ביקור מעמיק במקום, ניתן בהחלט לקבוע שהחבר'ה באו לתת פייט חזק על התואר החומוס הטוב בירושלים.

אחד מסודות ההצלחה של המקום הוא העובדה שגם הסניף הירושלמי, כמו גם בשני הסניפים האחרים שבשוק הכרמל ובבת-ים, מנוהל כעסק משפחתי בו עובדים בני משפחה וחברים. הסוד השני שעליו טרם עליתי הוא מה נותן את הטעם העשיר לחומוס הסורי. כנראה שצריך להיות מהמוצא הנכון כדי לדעת...

מנה לדוגמא

מנת הדגל של המקום היא "הקומפלט" המורכבת מחומוס, פול, ביצה, פטרוזיליה, שמן זית וכמה מתבליני הבית. אישית אני מעדיף את מנת "החומוס המשולש" שהיא בעצם מנת הקומפלט משודרגת בגרגרירים. עכשיו זה קומפלט לגרגרגן חובב גרגרים שכמותי. לא אוהבים פול? כנראה שאתם אשכנזים, לא נורא. לכו על מנת החומוס גרגרים המשובחת. אפרופו פול, למקפידים על כשרות מהדרין נציין שזוהי החומוסייה היחידה בירושלים בה ניתן להשיג פול כשר למהדרין. אפרופו כשרות, זה המקום להזכיר שכל העסק פה הוא בהשגחת מהדרין של רבנות ירושלים.

מנה מומלצת נוספת היא המסבחה – גרגירי חומוס, טחינה, שמן זית ותבלינים, שתעניק לכם טעמים שלא הכרתם. עוד מנה שתפתיע אתכם היא מרק הפול, שמורכבת מפול, טחינה, ביצה, שמן זית ותבלינים. טיפ למתחילים: לא לשכוח לערבב את מרק הפול לפני שמתחילים לאכול. 

כל המנות כוללות פיתה, בצל, ופלפל חריף (כאילו המתבל החריף שמונח מראש על כל שולחן לצד המלח והפלפל לא מספיק...). אם איכשהו לא שבעתם מהמנות הגדולות במחירים המאד סבירים (23-25 שקלים למנה), תוכלו לקבל תוספת של צלחת קטנה בעשרה שקלים נוספים. אני בספק אם תגיעו למצב הזה... בחומוס הסורי תוכלו גם לעבור כדי לקחת מנה לדרך בפיתה: החל מפלאפל וסביח ועד אחת ממנות החומוס שבתפריט.

מבט על

נכון להיום המקום פתוח משעות הבוקר (מי אנחנו שנשפוט את מי שמעוניין להוריד צלחת קומפלט ב8:30?) עד שעות הערב המוקדמות. אני מקווה שעם ההצלחה של המקום ייפתח גם התיאבון והמקום ייפתח גם בשעות המתאימות לאוכלוסיית הבליינים. את המיקום המתאים, רחוב שלומציון המלכה, כבר יש להם.

(פורסם במקור באתר רול)

לאתר המסעדה