ירון אדל עוזב לתל-אביב. האיש שהכניס אותי לעולם הכדורגל הירושלמי, השכן שאצלו הירושלמיות היא עסק בדוק, היזם שהרים את פרויקט רסיסים, עוזב אותנו לתל אביב. הוא אומר שזה זמני, אני אומר, בוא נפתה אותו לחזור שוב לירושלים. אז לקחתי אותו לנוקטורנו.
נתחיל מהסוף, או כמעט מהסוף.
לפני כשנה וחצי זוגתי ואני טסנו לברלין, לחופש קצר במולדת המילקי. היה לנו חשק למשהו מתוק, נכנסו ללובי של מלון הוולדורף אסטוריה, והזמנו, יותר כברירת מחדל, עוגת גבינה. הצבע לא היה לבן, אלה כמעט בז', צלחת לא "מצולחתת", מלצר אדיש, העוגה הזו הייתה לא אפויה, ולא פירורים, משהו בין לבין. לא ציפינו להרבה משום מה, אבל כבר בביס הראשון הבנו שאנחנו אוכלים קינוח אלוהי. לא פחות. מדהים. סדרת הביסים הזו הפכה מבחינתנו לאורים ותומים בכל הקשור לשילוב של גבינה ומתוק. טעם שחיפשתי מאז, ואמשיך לחפש.
לכן, כשהזמנו את עוגת הגבינה [פירורים, לא אפוי, אבוי] בנוקטורנו, הופתעתי לגלות כמה היא עוגה מעולה. כי במחשבה ראשונה, הנוקטורנו, אינו נתפס כבירת הקינוחים הירושלמית. יש הרבה מקומות שמתיימרים להיות כאלה, על חלקם נכתב ממש בבלוג זה. אבל המרקם האחיד, לא רך ולא קשה מדי, הטעם המתוק אבל לא מדי, הבסיס טעים וקרנצ'י במידה נכונה, עוגה מאוזנת להפליא, הופך אותה לאחת הקינוחים המוצלחים בירושלים.
אז נחזור להתחלה.
 |
| ירון ואני, בימים טובים יותר |
החלטנו ללכת לנוקטורנו לא בגלל האוכל. לפחות זאת הייתה המחשבה שלי. רציתי ללכת למקום שמסמל עבורי את הירושלמיות שלי. כן, ***לא עלינו, מלח מים מלח מים***, עברנו לפני כמה חודשים בודדים לבבילון, תל אביב. ואם כבר לאכול במסעדה, אז נוקטורנו הוא השם הראשון שעולה לי בראש [מהמסעדות הכשרות…]. בכל זאת, איפה תראו עוד בית קפה שקורא לעצמו בית וקפה?
נוקטורנו עבורי הוא מקום של יצירה, של בנייה, של מפגש. מעבר לדברים המובנים מאליהם כמו מתחם האומנים שקיים במקום, המיקום שלו במעלה מדרחוב בצלאל, ממש מרכז האומנות הירושלמי, הקירבה למחלקה לאדריכלות, מעבר לכל זה, בנוקטורנו תמיד קורה משהו. תמיד. כשאני שם, אני פוגש חברים שיושבים ומדברים על דברים מעניינים, שמתכננים דברים חשובים, מלא מסכי לפטופ זקורים מאירים על תווי הפנים העובדים של אנשים. אשכרה יוצרים שם, בנוקטורנו. יוצרים שם לא פחות מאשר בהר הצופים או בצלאל, או באקסלרטורים לסטארטאפים, או סדנאות אומנים. אולי אפילו יותר. זאת אחת הסיבות שהנוקטורנו הפך עבורי למקום מועדף לפגישות עבודה.
 |
| לא סתם מקום. בית. קפה. |
באור הזה, כשאכלתי שם, נגיד את הסלט-פטריות-כפרי המעולה, האוכל היה משני. התרכזתי בליצור, ופחות בללעוס. זה היה הפרט שהיה שונה מהותית בחוויה הזאת. התרכזנו באוכל. את האוכל ליוותה שיחה ממש כיפית, אבל כמשלימה לאוכל.
הזמנו קיש תרד ופסטת פטריות-שמנת כמנות עיקריות, שאותן חלקנו, ושתינו שוקו אגוזי לוז (לא אני…) ומה שנקרא "מיץ-מיקס סחוט במקום: גזר, תפוח, אגס וג'ינג'ר" (כן אני). קיבלנו את השתייה מעט לפני המנות העיקריות, אותן קיבלנו יחד בתזמון מעולה ביחס לרגע שהזמנו. לפסטה היה טעם דומיננטי של פטריות, עם שבבי פרמז'ן, פטוצ'יני אל דנטה וכל טוב. מנה פשוטה, ומוצלחת מאוד, שקל לטעות בה - יותר מדי שמן, פחות מדי פטריות, פסטה באסה - אבל בנוקטורנו הכינו אותה מעולה. ככה גם הקיש - בהתחלה התלבטנו בין הבטטה לתרד לברוקולי, אבל רוני המלצרית (האדירה!) המליצה על התרד וכמה שהיא צדקה. איזון בין הקרנ'ציות לבין התרד, טעם עדין, מנה מוצלחת.
 |
| אוכל מקומי, מבט על |
כשלוקחים בחשבון את עוגת הגבינה, הנוקטורנו סיפקה עבורנו חוויה קולינרית מוצלחת ונגישה, לא מתיימרת בכלל, חוויה שמקדשת איזון ודיוק, שירות טוב, ובצירוף האווירה הנעימה והקלילה, אפשר להגיד שזהו אחד מבתי הקפה הטובים ביותר בעיר. ואנחנו, מצאנו סטנדרט ירושלמי גבוה לקינוח אהוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה