לה פאווה

והפעם בבלוג, יעל צלניק (שם זמני). לשם הגילוי הנאות נספר שיעל היא רכזת האירועים של המרכז הירושלמי לאתיקה. לא בטוח למה הוא נדרש פה, אבל עם כללי אתיקה לא מסתבכים.

אני אניח את זה כאן: כשהגעתי למסעדת La Pavee עדי עדיין לא הגיע. התקשרתי אליו ולא הבנתי למה כל הזמן תפוס. עם מי כבר יש לו לדבר? ואז גילית שתחת השם "עדי" שמרתי את מספר הטלפון של עצמי. לזכותו של עדי ייאמר, שהוא דווקא הגיע בזמן. זו אני שהקדמתי. לו באמת, לא היה עם מי לדבר.

מסעדת La Pavee היא מסוג המסעדות שממוקמות ליד מלונות יוקרה, ממלאים לך כל הזמן את הכוס ויש מפות לבנות על השולחנות. למה? למה המפות על השולחנות? כי ככה זה. זה המסעדות האלה, ותודה לאלוהי הגרופונים.

נתחיל בזה שהיה ממש אחלה. בסך הכל יצאנו מרוצים, לא נרעשים אבל לגמרי מרוצים. שם המסעדה אגב, למקרה ותהיתם, מגיע מצרפתית. משמעותו רחוב סלול. כנראה סוג של רחוב הולנדי, אבל למה שצרפתים יתנו קרדיט לאומה שאינה צרפתית? זהו גם שמו של רחוב בפריז בו נמצא בית כנסת מפורסם, כך אמרה המלצרית, אותה אילצנו לתחקר את עובדי המסעדה עד אחרון שוטפי הכלים. משמעות שלישית ואחרונה היא סוג של בשר. בשלב זה הגענו למסקנה שלא כדאי לדחוק את המלצרית האומללה לפינה וירדנו ממנה. יכול להיות שזה היה בגלל שכבר הגיע האוכל.

היה לחם מעולה, רך מבפנים ופריך ומלוח מבחוץ. המנות הראשונות היו סביצ'ה סלמון וחציל בטחינה. לכאורה חציל בטחינה זו מנה נדושה, שיש אותה בכל מסעדה במדינת ישראל. אבל! החציל הזה היה שונה וטעים במיוחד כי הטחינה הייתה מתוקה! וגמבה קלויה היתה מפוזרת עליה, והחציל החמוד הזה היה כל כך טעים שחיסלנו הכל וליקקנו את האצבעות.

לפעמים החציל הוא רק תירוץ

גולת הכותרת התרחשה בין המנה הראשונה לעיקרית, כאשר המלצרית שלנו מזגה לנו יין אדום ואמרה משהו בסגנון "אתם בטח נשואים". כשאמרנו לה שלא, היא אמרה שאם אתה זוכה לקבל את השלוק האחרון בבקבוק (וזכינו, לא בטוחה אם השלוק הזה נחת בכוס של עדי או שלי. לא שזה משנה, עדי לא שותה יין אדום, אז אני נאלצתי לטפל בעניין בכוחות עצמי) אז אתה מתחתן בקרוב. את שאר הארוחה ביליתי בלהבין למה לא סיפרו לי על זה וכמה בעיות זה היה יכול לחסוך, ובהבטחות לעצמי שצריך לקנות כמה בקבוקים במבצע שלוש במאה, לשפוך אותם לשירותים כמעט עד הסוף ואת השלוק האחרון לשתות.

הזמנו שתי מנות עיקריות – תבשיל עגל ופילה מוסר ים. תבשיל העגל היה טעים והבשר רך, אבל אני רוצה לספר לכם על הדג שהיה מ-ע-ו-ל-ה. דמיינו שתי חתיכות דג לבנות ועסיסיות עם טעם לימוני כזה, על מצע עדשים, אבל לא עדשים מימיות כאלה אלא תבשיל עדשים עם טעם מדהים שבתוכו חתיכות לימון כבוש שלדעתי הוקפצו קצת במחבת. זה היה טעים ממש ועדי התלהב שהיו שתי חתיכות דג ולא אחת, כי אחרת הוא היה נאלץ לאכול את החתיכה האחת בעצמו ולי לא היה נשאר. אל תיקלעו איתו לאי בודד אני אומרת לכם.

הקינוח היה סבבה – שלושה כדורי טראפלס שוקולד, אתם יודעים איך זה מרגיש. אחד לי, שתיים לעדי.

לסיום קיבלנו כרטיס שמזמין אותנו לציין את יום הולדתנו ואת יום נישואינו (מקווה שלא יותר מעוד שישה סופים של בקבוקי יין ואני סוגרת תאריך). הקפדנו למלא כל פרט ותיאמנו בינינו תאריך יום נישואין אטרקטיבי, כי היה כיף אז למה שלא ניפגש שוב בLa Pavee  לאכול איזה משהו, נגיד,  ב- 11.11?

לאתר המסעדה

גוסטו איטליאנו

אל הבלוג הגיעה אורטל קורן, יועצת חינוכית ואחת שיודעת. לאכול. לייעץ. לחנך. ועוד. לא תקראו את מה שיש לה לומר?

בלב שכונת קטמון, צמוד לבית הקפה השכונתי המוכר (שושקפה, למה לא לפרגן גם להם על הדרך?), החליט מי שהחליט לפתוח מסעדה נחמדה, שכונתית ו... איטלקית. גוסטו איטליאנו. זה השם. כבר התחלה טובה לתושבת שכונת קטמון הישנה והאהובה. המקום מעוצב בסגנון קלאסי ונותן אוירה חמימה ואת פנינו קיבלה מלצרית חייכנית ומקסימה.

התחלנו את הארוחה במיטב הקלאסה יין לבן חצי יבש (עד כאן מגיעה הבנתי ביין) ולמנות פתיחה הזמנו שתיים: הראשונה, מיני קפרזה. שזה אומר שיפודים של מיני מוצרלה ועגבניות שרי בשמן זית ואורגנו, המוגשות עם פוקצ'ה משובחת ופסטו.

למנת פתיחה שנייה הגיעה ברוסקטה פטריות. פטריות שמפיניון ופורטובלו בשמן זית, חמאה, קונפי שום ופטרוזיליה. ההגשה מיוחדת ושילוב הטעמים היה מעניין. אולי הייתי מוסיפה מטבל או גבינה נוזלית לצד הפטריות כדי לרכך את הטעמים, אבל בהחלט התחלה טובה.

פסטה נורדיקה. יחי הסלמון!

אחרי שפתחנו את התיאבון הגיע הזמן שנזמין את המנות העיקריות. הלכנו על פסטה וסלט. שילוב בין שחיתות לבריאות. בגזרת הסלט נבחר הפרוטי: חסה, רוקט, פרי העונה, חמוציות, גורגונזולה ושקדים, ברוטב שמן זית, דבש וחומץ תפוחים (אם תרצו, סלט ממתקים שבארוחה של ספרדים היה יכול להשתלב עם הקינוח). בכדי למלא הקיבה הזמנו גם פסטה נורדיקה: סלמון, אספרגוס, שמנת ושום. טעם עדין של סלמון בשילוב טעמים משלימים נתן לפסטה נוכחות חשובה שלא ביישה את היומרה של המסעדה האיטלקית.

רוקנו את הצלחות ולא השארנו פירור אבל היינו חייבים לא להזניח את הקינוח והחלטנו להזמין טירימיסו. מנה קלאסית לאוהבי קפה. באמת לא טעינו והקינוח, שהגיע בחתיכה נדיבה, היה בחירה מצויינת לסיום ארוחה מפנקת.

תודו שזו חתיכה נדיבה

לסיכום: באה לשכונה מסעדה חדשה, והיא כאן כדי להישאר.

לדף הפייסבוק ושאר הפרטים של גוסטו.

אל דנטה

לאכול במסעדה זה זכויות אדם. בדיוק מהסיבה הזו הוזמנה להתארח בבלוג נוה דרומי, רכזת פעילות זכויות אדם כחולבן במכון לאסטרטגיה ציונית.

אל-דנטה. נשמע תחילה כמו מסעדה איטלקית בפרברי חיפה שאבד עליה הכלח. שם לא מקורי לעוד מסעדה איטלקית לא מקורית. ואם נוסיף על זה את העובדה שהוזמנתי למסעדה על ידי הבוס שלי.... נו. תבינו לבד.

כרגיל הוא איחר. הגנים הפולניים שלי ואני כבר מכירים את התחושה ונערכים לה בשלל משפטים מעוררי מצפון. כדאי גם לפתוח את המחשב ולהוציא מחברת כדי להמחיש את סך הזמן הרב שחיכיתי. מתנצל ונושף הוא הגיע. לא סלחתי.

כלפי חוץ חייכתי ובפנים בערתי. מרעב, לא מכעס. סתם, שיקרתי. מכעס. הדרך לליבה ולמצב רוחה של אישה מתחילה ונגמרת בבטן ובינתיים ההתחלה מתהמהת נורא.

ככה נראית אל-דנטה

בזמן שהוא קשקש ופטפט, אני התנחמתי בציורים הקסומים ובאווירה האיטלקית הרומנטית השוררת בכל פינה. אם האוכל יהיה ברמה של העיצוב אז אני עומדת בפני הרפתקה קולינרית טעימה במיוחד, וכמו כל הרפתקה טובה, הכיף מתחיל טיפין טיפין. ניחוחות של אוכל החלו להגיע מכיוון המטבח. אם זה היה סרט מצויר היו רואים ענן לבן של ניחוח יוצא מהתנור החם היישר אל תוך מחילות האף שלי ומיד אחריו הגיעו המנות הראשונות – הברוסקטה והאנטיפסטי. יש משהו לא אנושי בלהגיש לאדם מורעב צלחת מלאה כל טוב בכמות מוגבלת – כביכול הרעב אמור להרגע, אבל בפועל התאבון מתגבר.

ואז הן הגיעו. כשהן מוקפות בהילה בוהקת ויפה - שתי צלחות שהופיעו על השולחן במלוא הדרן - פסטה מעולם לא נראתה טעימה יותר.

וכך, עמדו לפני שתי צלחות עם פסטה בצורה שמעולם לא ראיתי, עם טעם שמיימי שלא ציפיתי לו ושמות איטלקים נהדרים (פפרדלה פטריות ופרויארבו) שיכולים לגרום לאישה רומנטית לחשוב כי המאהב האיטלקי נמצא ממש מעבר לפינה. לצערי הייתי צריכה לחלוק אותן. ולא עם המאהב האיטלקי.

ככה נראית פפרדלה

 כשהגענו לקינוח עמדה בפניי דילמה. כחובבת קינוחים מוכרת, המחשבה שיגיע קינוח לא מוצלח, יכולה להדיר שינה מעייני. לאחר שהעברתי את המלצר חקירת שב"כ מיומנת וביררתי את מידת הנימוחות והמתיקות של כל אחד מהקינוחים, החלטתי ללכת על עוגת השוקולד שהוא המליץ עליה. לא אהבתי. בהתחלה. המלצר המסכן לא ידע שיושבת לפניו מרי אנטואנט של ימינו, אבל למזלו הבחור הקשקשן לידי אהב את העוגה וכך ניצל המלצר החביב מאכילת ראש קיצונית. לקראת סוף העוגה, משהו גרם לי לנסות ולתת צ'אנס שני לעוגה ממנה האיש מתמוגג כל כך. פתאום זה הרגיש לי יותר טעים. סוף העוגה. סוף.

טורו

הבלוג הוזמן להתארח לסעודת טעימות במסעדת טורו המתחדשת, וזו סיבה נהדרת לספר לכם על אחת המסעדות עם הלוקיישנים הכי שווים בעיר! אה כן, וגם האוכל נהדר.

הקדמה קצרה: מסעדת טורו היא מסעדת שף (בני אשכנזי שמו) ים תיכונית הממוקמת בלב ליבה של משכנות שאננים מול נופיה המרהיבים של חומות העיר העתיקה. טורו, שנפתחה מחדש בחודש מאי האחרון, מציעה תפריט בשרי כשר, הכולל גם מגוון דגים.

מתוקף תפקידנו החשוב, זכינו לטעום מ-12 מנות שונות מתוך המגוון הרחב המוצע במסעדה (התפריט כולל לא פחות מ-33 פריטים!) שהיו באמת טעימות אחת אחת. זה עוול לא קטן להזכיר רק חלק מהן, אבל מישהו פה צריך לקבל החלטות קשות ולספק לכם הקוראים הצצה לכמה מהמנות היותר מיוחדת של טורו.

מבין המנות הראשונות, מומלץ מאד לנסות את קציצות הפראסה ותפוחי אדמה שפשוט נימוחות בפה ופותחות את התיאבון. לחובבי הכבד, מומלץ לנסות את הכבד הקצוץ שמוגש ברוב עם והדרת מלך. למי שאוהבים לפתוח את הארוחה עם סלט, אזי סלט האנדיב מהווה בהחלט תשובה הולמת: לבבות חסה, סלק, פילה תפוז, בצל סגול, בזיליקום, רוקט, אגוזים, שקדים סלרי, צנונית וויניגרט דבש לימון.

כבד. מרחיב את הלב ואת הבטן.

מבין המנות העיקריות, שלשמן התכנסנו, בולטות מעל כולן שלוש מנות שוות במיוחד ומיוחדות בשונותן: השפונדרה, הסינייה והניוקי פילה בקר (הסדר לא משנה). מנת השפונדרה (נתח מספר 9, למקרה שתהיתם) מגיעה לאחר בישול ארוך (7 שעות, לא טעיתם) ובליווי שעועית לבנה, פטריות, דלעת, בצל ושעועית ירוקה. הסינייה, לעומת זאת, היא בשר טלה טחון מלווה בטחינה, תפו"א, לימון כבוש, בצל, עגבניות צלויות וכוסברה. הניוקי מגיע עם פילה בקר, וכל מסיבת הטעמים הזו עשויה בציר פורצ'יני, אליהם מתלווים ערמונים מעודנים. 

שפונדרה. שווה כל דקה משבע שעות הבישול.

לקינוח, אמליץ בקלות על הטרטפו שוקולטה, המווה בעצמו חגיגה של טעמים: שטורייזל שוקולד, מקרון קפה, פטיסייר, פירות יער וגלידת רום – הכל באחד!

טרטפו. All in One

כשתגיעו למסעדה, תיווכחו בעוד שלל מטעמים אותם מציע התפריט. מתסכל משהו. לפתרון הבעיה, או לפחות לצמצומה, ניתן להציע שתי אפשרויות:

·         נצלו כל סיבה למסיבה, והגיעו למסעדה עם מספר חברים או בני משפחה, כך שתוכלו לטעום גם מהמנות שלהם. אם לא תגמרו להם את כל האוכל, אז בסוף החבר'ה גם יודו לכם.

·         הגיעו למסעדה בין 12:00 ל-16:00 ובקשו לנסות את המנות העסקיות שמחירן נע בין 79 ל-99 שקלים, וכוללות מנה ראשונה, עיקרית ולחם שאור עם מטבלי הבית.

ואם כבר הגעתם עד הלום, אל תשכחו לבקר גם בשירותים המעוצבים של המקום.

לאתר ודף הפייסבוק של טורו (צילום: דניאל לילה)

פולי

דוקטור הגיע לבקר בבלוג. ד"ר ניר בומס. האיש שמגלה טפח ומכסה טפחיים. האיש בעל החברים מכל קצוות המזרח התיכון. האיש שמאחורי בית חב"ד קטמונים. קבלו אותו.

זהו ערב ירושלמי קר עם עננות נמוכה וריח של גשם באוויר. המושבה הגרמנית עדיין מלאה באנשים נמרצים הנראים ממהרים מעט, כנראה בגלל הקור. יפה השכונה הזו למרות שלא תמיד ניתן למצוא מקום שקט בו אפשר להנות מקיסמה. השקט, כמו הקסם, לא תמיד נמצא במרכז העניינים. ולכן הרחקנו מעט, עדי ואני, והמשכנו במעלה רחוב יהודה. עצרנו למול בניין קשתות מרשים מהתקופה העות'מנית הניצב איתן בצומת הרחובות יהודה ודרך חברון. חלקו הארי של הבניין משמש במלונית (בית קטן בבקעה) כאשר הקומה התחתונה (שבמקורה היתה בור מים עתיק שהוסב לחדר אירוח) משמשת כמסעדת פולי. המקום לא קטן ומציע אירועים עד ל 130 איש. ובכל זאת מציעה המסעדה אווירה ביתית ואינטמיות השמורה בדרך כלל למסעדות קטנות ממנה (במיוחד בחצי הקומה התחתונה המופרדת מעט מחלל המסעדה המרכזי). 

פולי היא מסעדת שף איטלקית, כשרה למהדרין המציעה שילוב חביב ומנצח של אוכל איכותי, אווירה נעימה ושקט נעים. אם תרצו, ניחוח איטלקי בקצה המושבה הגרמנית.

התחלנו במרק ירקות מהביל על מנת להיכנס לאווירה ולהתחמם מעט. המרק הוגש עם לחם ביתי טרי וטעים. תיבלנו במיקס פטריות (תערובת פטריות מוקפצות בשמן זית, לימון ופטרוזיליה). המרק היה טעים והגיע די מהר (אם כי לא לא תמיד למקומו) וכך גם מנת הפטריות. השירות מהיר אומנם אך לא ממש מדויק. מידי פעם – נאלצנו להמתין מעט יותר זמן למנה העיקרית – הוצעו לנו מנות מפתות לא פחות שהוזמנו על ידי לקוחות אחרים מה שהוסיף משהו לפחות לחווית הריח... אך לבסוף הגיעו גם שלנו: הפסטה ביאנקו (יין לבן ועירית על בסיס שמנת) והלזניה (שכבות עלי פסטה עם רוטב עגבניות, רוטב בשמל, גבינת מוצרלה) - שתיהן מהבילות וטעימות. גם הקינוח – סופלה שוקולד – היה במקומו, מתוק, טעים ובטמפרטורה הנכונה.

לסיכום: מקום נעים וטעים המתאים גם לאווירת החורף במקומותינו. את השירות עוד ניתן לשפר – אך באם מתעזרים אתם במידה של סבלנות הרי שגם זה יתווסף לחוויה. 

לפרטים נוספים: האתר של פולי.

אספרנסה

והפעם הבלוג מארח את דבורה פרידמן, אחת הג'ינג'יות השוות בבירה, רוקדת בארבע שפות, ומפיקה חדשות לתקשורת הזרה בישראל.

"מה מעט צריך האדם כדי להיות מאושר?", כתב מרקוס אורליוס: "רק אופטימיות, חיוך ותקווה".

אז מלאת אופטימיות למרות, או שמא בגלל המבול שירד בחוץ ופתאום הזכיר שגם בישראל יכול להיות חורף אמיתי ולו לרגע, ומלווה בחיוך הנסוך על פניו של של עדי למרות שנאלץ להתעורר מוקדם מדי לארוחת הבוקר - הגענו לבית קפה "אספרנסה" – או "תקווה" בעברית לאלו מכם שרוצים את זה "תוצרת הארץ".

מדובר בגרסא החלבית של מסעדת "אקליפטוס" בראשות השף משה בסון, שגם ממוקמת ממש מעליה, ברחוב חטיבת ירושלים 14, מתחם חוצות היוצר (ועליה יש ביקורת נפרדת). עצם מיקומו של קפה אספרנסה, מאפשר למבקרים בו לבחור בין הנוף של חומות העיר העתיקה מאחד, ומאידך להעיף מבט על משכנות שאננים, מלון המלך דוד ורחוב האומנים הציורי של חוצות היוצר. יש לציין, שלפחות לטעמי, הישיבה במרפסת המקורה והנוף הנשקף ממנה, מכסים על החוסר בעיצוב בחלק הפנימי של בית הקפה - בו אנחנו ישבנו מפאת הקור החריג שהוכיח שוב שאני פשוט רוסיה בלאי. מצד שני, בדיוק מעליי בקעה מוזיקה קלאסית נעימה שהשתלבה היטב עם השיחה הקולחת, רעשי הכביש הסואן שמאחוריי, והשקט של אחת מסמטאות חוצות היוצר יחד עם חומות העיר העתיקה מצדדי.

אז מה היה לנו שם?

מפאת השעה הוגש לנו תפריט ארוחות הבוקר שמשתנה במעט בשעת צהריים וערב. בחרנו בשקשוקת תרד ושמנת שנראתה לנו המקורית והמעניינת ביותר מבין השקשוקות המוצעות. ולזה הוספנו ארוחת בוקר ישראלית שכללה חביתה עם עשבי תיבול (ניתן לבחור גם תוספות אחרות כגון בצל, פטריות, פטה ועוד). המנות הוגשו עם לחמניות הבית, כוסיות מוזלי עם פירות טריים, שלושה סוגי מתבלים מתוצרת מקומית: עגבניות מיובשות, ריבת אגסים בקינמון ותערובת עשבים ירוקים ברוטב. לזה נוסף גם סלט ירקות, צלוחית גבינת פטה, וגבינת שמנת עם נגיעות שמן זית.  להבדיל ממסעדות אחרות, עשבי התיבול בחביתה הם טריים ונקטפים בו במקום או מערוגת התבלינים שגדלה במרפסת או ע"י השף, משה בסון, בסיוריו השונים בהרי ירושלים (וכאן אני ממליצה לכם לפנות ל"רב גוגל" ולקרא קצת  על האיש -  הקרוי גם "הארכיאולוג של האוכל הישראלי", ולא לחינם...).

מעבר לכך, חביתה זו חביתה ואיתה לא ממש ניתן להפתיע. השקשוקה לעומת זאת היתה אכן מעניינת, מקורית בריאה (בכל זאת תרד ושמנת) וטעימה מאוד, אם כי אני משערת שיש מי שימצא אותה מלוחה מדי. המוזלי נהדר וטרי. המיצים הטבעיים – אכן טבעיים ונסחטים במקום (להבדיל מתרכיזים טבעיים למיניהם) ואנחנו בחרנו במיץ גזר ותפוזים, אבל יש גם את אופציית האשכוליות. אני באופן אישי נפלתי לרגליה של גבינת השמנת שטובלה בשמן זית והחליפה, על הצד הטוב והמשמין ביותר את החמאה. 

אגב, למי שמגיע בלי עדי, או סתם לא מסתפק בחיוך שלו – את העבודה יעשו טוב מאוד צוות המקום. המלצרים אדיבים וחייכנים, עם תודעת שירות לא רעה בכלל, מקנים הרגשה ביתית למדי למקום, ולא שוכחים לעבור מדי פעם ולבדוק אם הכל בסדר, ואם חסר דבר מה. מה שמבחינתי ראוי לציון. עוד טיפ חשוב: ללקוחות המסעדה יש חניון צמוד. שווה להתקשר מראש ולתאם.

וחזרה למזון - כמו כל בחורה ממוצעת שהצמיחה במהלך חייה קיבה נוספת המיועדת לקינוח בלבד, לסיום וכחלק מארוחת הבוקר הוגשו לנו פנקייקים קטנים עם קפה/תה נענע (טרייה שרק נקטפה), וגלידת וניל של בן & ג'ריס – שני האמריקנים שהפיתוחים שלהם עושים אותי מאוד, אבל מאוד מאושרת.

אז בין אם זו הגלידה האהובה עליי ביותר, או האופטימיות החיוך ובית הקפה "אספרנסה", יען כי תקווה – נראה שיש עוד מקום בירושלים, שיכול לעשות אתכם, ובדוק שאותי – מאושרים.

לדף הפייסבוק של אספרנסה.

ריו - RYU

לאחר פגרה בשל נסיעות לחו"ל ושקרים אחרים, מארח הבלוג את הדס זר, יהודיה נודדת שכרגע מבלה את זמנה בירושלים כמוכרת ודוגמנית הבית בחנות בגדי מעצבים בשם חומי.

האמת היא שפעמים רבות עברתי ליד מסעדת ריו (RYU) ולא ממש היה לי אומץ להיכנס. אמנם זה נראה מקום מזמין אבל גם אקסקלוסיבי מאוד וזה פחות הסגנון שלי... אבל עדי הזמין אז מי אני שאומר לא? ואמנם כך היה. נכנסנו למסעדה יפה ומוארת אך להפתעתי חמימה ונעימה.

הדבר הראשון שהרשים אותי במסעדה (אחרי המארחת האדיבה כמובן) היה להיכנס למסעדה לא קטנה, מלאה באנשים, ובכל זאת למצוא מקום עם שקט מרגיע. אקוסטיקה מדהימה עם מוזיקה מצויינת זה הדבר הראשון שפותח לי את הלב ואת התיאבון... התיישבנו בכיסאות מרווחים ליד שולחן גדול והיתה אוירה של נחת. לאחר עיון ממושך בתפריט המגוון החלטנו מה להזמין.

מנה ראשונה נולדס don't you dare (כך הוא נקרא בתפריט) וסושי ״אש הדרקון״ שלדעת בעל המסעדה (וגם לדעתנו) משביע! המנות הוגשו בזריזות ובאדיבות לצד שתי כוסות יין. מנת הנודלס אמנם לא היתה חריפה כפי שקיווינו אך טעימה להפליא - נתחי אנטריקוט פרמיום, בצלים, פטריות יער, נבטים ופלפל צ'ילי אדום ברוטב שום! גם הסושי לא איכזב והיה עשיר מאוד עם טעם קצת מפתיע ובלי קמצנות על הדג. פשוט מענג. 

סושי מקומי. כמה טעים, ככה יקר!

אני לא טיפוס של מנות אחרונות. קשה לי להבין איך אני יכולה להכיל עוד עוגות כבדות ומתוקות כל כך אחרי ארוחה כבדה אבל עדי התעקש אז הלכנו על פאי תפוחים עם סורבה פירות יער (כמעט כל יתר המנות האחרות כוללות מקוקוס וזה ממש לא בשבילי).

למרבה הפתעתי הפאי היה קליל מאוד והסורבה מצוין והארוחה הסתיימה ממש בטוב.

אז מסקנותיי מהערב היו שריו זה אמנם מקום קצת fancy אבל בהחלט חמים ומרווח. (יש גם עוד קומה למסעדה וגם מקומות ישיבה בחוץ..). ובנוגע לאוכל, כפי שבוודאי כבר הבחנתם: המנות גדולות ומשביעות, טעימות מאד, וגם השירות יעיל ואדיב. 

מתאים ליציאה משפחתית או דייט ואפילו יש מקום בשביל לארח אירוע קטן.

* הכשר מהדרין.

* שירותים יפים וגדולים.

* שירות מצוין ומהיר.

* מחירים סטנדרטיים ++.

לאתר של RYU.