לאכול במסעדה זה
זכויות אדם. בדיוק מהסיבה הזו הוזמנה להתארח בבלוג נוה דרומי, רכזת פעילות זכויות
אדם כחולבן במכון לאסטרטגיה ציונית.
אל-דנטה. נשמע תחילה
כמו מסעדה איטלקית בפרברי חיפה שאבד עליה הכלח. שם לא מקורי לעוד מסעדה איטלקית לא
מקורית. ואם נוסיף על זה את העובדה שהוזמנתי למסעדה על ידי הבוס שלי.... נו. תבינו
לבד.
כרגיל הוא איחר.
הגנים הפולניים שלי ואני כבר מכירים את התחושה ונערכים לה בשלל משפטים מעוררי
מצפון. כדאי גם לפתוח את המחשב ולהוציא מחברת כדי להמחיש את סך הזמן הרב שחיכיתי.
מתנצל ונושף הוא הגיע. לא סלחתי.
כלפי חוץ חייכתי
ובפנים בערתי. מרעב, לא מכעס. סתם, שיקרתי. מכעס. הדרך לליבה ולמצב רוחה של אישה
מתחילה ונגמרת בבטן ובינתיים ההתחלה מתהמהת נורא.
 |
| ככה נראית אל-דנטה |
בזמן שהוא קשקש
ופטפט, אני התנחמתי בציורים הקסומים ובאווירה האיטלקית הרומנטית השוררת בכל פינה.
אם האוכל יהיה ברמה של העיצוב אז אני עומדת בפני הרפתקה קולינרית טעימה במיוחד,
וכמו כל הרפתקה טובה, הכיף מתחיל טיפין טיפין. ניחוחות של אוכל החלו להגיע מכיוון
המטבח. אם זה היה סרט מצויר היו רואים ענן לבן של ניחוח יוצא מהתנור החם היישר אל
תוך מחילות האף שלי ומיד אחריו הגיעו המנות הראשונות – הברוסקטה והאנטיפסטי. יש
משהו לא אנושי בלהגיש לאדם מורעב צלחת מלאה כל טוב בכמות מוגבלת – כביכול הרעב
אמור להרגע, אבל בפועל התאבון מתגבר.
ואז הן הגיעו. כשהן
מוקפות בהילה בוהקת ויפה - שתי צלחות שהופיעו על השולחן במלוא הדרן - פסטה מעולם
לא נראתה טעימה יותר.
וכך, עמדו לפני שתי
צלחות עם פסטה בצורה שמעולם לא ראיתי, עם טעם שמיימי שלא ציפיתי לו ושמות איטלקים
נהדרים (פפרדלה פטריות ופרויארבו) שיכולים לגרום לאישה רומנטית לחשוב כי המאהב
האיטלקי נמצא ממש מעבר לפינה. לצערי הייתי צריכה לחלוק אותן. ולא עם המאהב
האיטלקי.
 |
| ככה נראית פפרדלה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה