את רועי ילינק פגשתי לפני מספר שנים בבית המדרש לציונות של המכון לאסטרטגיה ציונית. מאז גיליתי שרועי הוא הוא מארח מקסים, בשלן בחסד, איש ספר ודוקטורנט בחוג ללימודי מזרח התיכון שתחום המומחיות שלו הוא בכלל סין. כשהצעתי לו להתארח בבלוג, זו הייתה הבחירה המעולה שלו.
ביקרנו ביחד בבר יין חביב מאוד, שעוד לא זכה לשם מעבר ל׳בר יין׳ (כי מי צריך שם אם מדובר בעוד מותג של קבוצת מחניודה בראשות השף אסף גרניט?). הגענו בשעה 22:00 והמקום היה עמוס ולא נותר אפילו שולחן אחד פנוי. אחרי המתנה של כמה דקות הציעו לנו לשבת על שני כסאות בר ליד חבית יין ששמשה כשולחן – רעיון נחמד אבל לא נוח, ולכן כשהתפנה מקום על הבר, שמחנו לעבור אליו. המקום מציע תפריט די פשוט ומשתלם, הכולל כמה מנות קטנות המתומחרות נמוך יחסית וכעשרים וחמישה סוגי יינות במגוון מחירים.
אז מה אכלנו?
אמנם זה לא מקום של אוכל, האוכל אמור להיות ליווי ליין ותו לא. התפריט מציע פוקצ׳ות עם מספר סוגי טופינג, כריכים, גבינות, צלוחיות של ירקות מוחמצים, שלשה סוגי סלטים, נקניקים, ועוגת גבינה - למי שממש רוצה משהו מתוק. בהעדר מטבח, את כל המנות הם מכינים על הבר הקטן.
הזמנו פוקצ׳ה גבינה כחולה, חמוציות ורוקט (24 ש״ח), מגש קטן של גבינת סנט מור (16 ש״ח), סלט עגבניות (32 ש״ח) ועוגת גבינה (24 ש״ח). המנות הגיעו במהרה ונעו על הציר בין עוגת גבינה טעימה מאוד לבין סלט עגבניות טעים אך די סתמי.
ולחדשות בהרחבה: הפוקצ׳ה הגיעה חמימה ודי טריה, אחרי שחוממה בטוסטר, והיה מעליה כפי המתבקש (מעט) גבינה כחולה, (טיפה יותר) חמוציות (והמון המון) ורוקט. היה טעים.
אחריה הגיעה צלחת ועליה פירות חתוכים, אגוזים, ריבה ונתח קטן ויפה של גבינת סנט מור. סנט מור הינה גבינת עיזים שמנה במיוחד, 45% שומן ולמי שממש רוצה להרגיש שהוא מבין בגבינות, אני אספק לו את הסחורה: מקורה של הגבינה במחוז אנדר ולואר שבחבל סאנטר-עמק הלואר במרכז צרפת. לא ניתן לקרוא בשם זה לגבינה שיוצרה מחוץ לאזור זה. הגבינה מבושלת בין שבועיים ל-8 שבועות, וטעמה הופך דומיננטי יותר ככל שהיא מתיישנת. יחד עם הגבינה הגיעה חצי פוקצ׳ה עם הרבה שמן זית, שהפך את הפוקצ׳ה לטעימה מאוד. בחירה מוצלחת ושווה לכל כיס.
סלט העגבניות הצליח להפתיע בסתמיותו. היה חסר תיבול, אפילו סתם מלח והעגבניות היו די עצובות וחד-גוניות בתוך הסלט. כחסיד של אייל שני, אני מאמין שלעגבנייה יש משמעות, והיא מלאת פוטנציאל. חבל שלא עשו את הסלט הפשוט הזה כמו שצריך: עגבניות טובות ממספר סוגים, שמן זית דומיננטי, מלח אטלנטי, פלפל שחור גרוס ומוצרלה טרייה.
עוגת הגבינה, שהוגשה לפי האופנה הנוכחית, בתוך צנצנת הייתה מוצלחת וטעימה. רק היה חבל שהייתי צריך לחלוק אותה עם עדי... סתם, זה לא יפה (הערת העורך: מוחות בינוניים חושבים דומה. צריך להגיע לשם פעם שוב. לבד). אבל היא הייתה מאוד מוצלחת והתכתבה יפה עם שתי כוסות היין שהזמנו איתה. העוגה הורכבה משכבת פרורי בצק שהיו חמאתיים וטעימים, שכבה של תערובת הגבינה שהייתה חמצמצה במידה הנכונה ומעל מעט רוטב פירות יער ושהעניק מתיקות מאוזנת לכל העוגה.
אז מה שתינו?
4 כוסות יין שונות, מארבע מדינות שונות ובשלושה צבעים – אדום לבן וורוד (רוזה). עם המנות העיקריות הזמנו שאבלי (מענבי מזן שרדונה) מיקב ווילאם פאבר שבצרפת (42 ש״ח) וקברנה סוביניון של יקב קסילרו דל דיאבלו שבצ׳ילה (40 ש״ח).
השאבלי המיוצר באחד מאזורי היין הוותיקים בעולם והיקב עצמו בן 250 שנה. בגלל שגם אני ועדי (תודו שגם אתם) לא באמת מבינים מה לעזאזל כל הקשקשת שכתובה על תוויות היין. אני בספק אם מי שכתב מבין מה הוא רצה מעצמו. רק אומר שהיין (שהוזמן בשביל בן-האדם היחיד בעולם שאני מכיר שמעדיף תמיד יין לבן) היה טעים והיה בו משהו טהור ונקי – גם בצבע ובשקיפות וגם בטעם.
הקברנה הצ׳יליאני, כפי שגם ספרה לי המלצרית החביבה מאוד, היה עשיר ומלא טעם. היין התכתב יפה עם הטעמים החזקים של הגבינה הכחולה ושל הסנט מור.
עם עוגת הגבינה הזמנו שתי כוסות יין נוספות. איש היין הלבן התפרע ועשה מאמץ ניכר לטעום יין ורוד ואני בשל הרוח הציונית שפעפעה בי לקחתי יין מקומי. רוזה מענבי ארגונז וזינפנדל שהגיעו מיקב מתיאוס בפורטוגל נבחרו לאיש היין הלבן האמיץ ואני הציוני הזמנתי יין אדום מענבי קברנה וסירה של יקב אבידן הישראלי.
הרוזה, שמומחית היין הגדולה הסבירה לי שאיכותו נמדדת בבהירות ובצלילות היה קליל וצלול כפי שמתבקש מיין המבוקבק סמוך לייצור ואיננו מתיישן. אני חושב שהיין היה גם קצת תוסס, בגדול כיפי ונעים. האדום של אבידן היה מוצלח אם כי היה לי קצת קשה לטעום את זני הענבים ש-34% מהם הגיעו השטחים הכבושים בדרום הגולן ולא עלינו הקברנה שהשלים ל-100% הגיע מכרמים ליד שילה. גם האדום הזה בדומה לאדום הצ׳ילה, על אף שהוא מגיע מכרמים כבושים לעילא, היה טעים ומוצלח.
לסיום, כמה עצות שימושיות:
לדף הפייסבוק של בר יין
ביקרנו ביחד בבר יין חביב מאוד, שעוד לא זכה לשם מעבר ל׳בר יין׳ (כי מי צריך שם אם מדובר בעוד מותג של קבוצת מחניודה בראשות השף אסף גרניט?). הגענו בשעה 22:00 והמקום היה עמוס ולא נותר אפילו שולחן אחד פנוי. אחרי המתנה של כמה דקות הציעו לנו לשבת על שני כסאות בר ליד חבית יין ששמשה כשולחן – רעיון נחמד אבל לא נוח, ולכן כשהתפנה מקום על הבר, שמחנו לעבור אליו. המקום מציע תפריט די פשוט ומשתלם, הכולל כמה מנות קטנות המתומחרות נמוך יחסית וכעשרים וחמישה סוגי יינות במגוון מחירים.
 |
| מי צריך שם? |
אמנם זה לא מקום של אוכל, האוכל אמור להיות ליווי ליין ותו לא. התפריט מציע פוקצ׳ות עם מספר סוגי טופינג, כריכים, גבינות, צלוחיות של ירקות מוחמצים, שלשה סוגי סלטים, נקניקים, ועוגת גבינה - למי שממש רוצה משהו מתוק. בהעדר מטבח, את כל המנות הם מכינים על הבר הקטן.
הזמנו פוקצ׳ה גבינה כחולה, חמוציות ורוקט (24 ש״ח), מגש קטן של גבינת סנט מור (16 ש״ח), סלט עגבניות (32 ש״ח) ועוגת גבינה (24 ש״ח). המנות הגיעו במהרה ונעו על הציר בין עוגת גבינה טעימה מאוד לבין סלט עגבניות טעים אך די סתמי.
 |
| חבית לעת מצוא |
אחריה הגיעה צלחת ועליה פירות חתוכים, אגוזים, ריבה ונתח קטן ויפה של גבינת סנט מור. סנט מור הינה גבינת עיזים שמנה במיוחד, 45% שומן ולמי שממש רוצה להרגיש שהוא מבין בגבינות, אני אספק לו את הסחורה: מקורה של הגבינה במחוז אנדר ולואר שבחבל סאנטר-עמק הלואר במרכז צרפת. לא ניתן לקרוא בשם זה לגבינה שיוצרה מחוץ לאזור זה. הגבינה מבושלת בין שבועיים ל-8 שבועות, וטעמה הופך דומיננטי יותר ככל שהיא מתיישנת. יחד עם הגבינה הגיעה חצי פוקצ׳ה עם הרבה שמן זית, שהפך את הפוקצ׳ה לטעימה מאוד. בחירה מוצלחת ושווה לכל כיס.
סלט העגבניות הצליח להפתיע בסתמיותו. היה חסר תיבול, אפילו סתם מלח והעגבניות היו די עצובות וחד-גוניות בתוך הסלט. כחסיד של אייל שני, אני מאמין שלעגבנייה יש משמעות, והיא מלאת פוטנציאל. חבל שלא עשו את הסלט הפשוט הזה כמו שצריך: עגבניות טובות ממספר סוגים, שמן זית דומיננטי, מלח אטלנטי, פלפל שחור גרוס ומוצרלה טרייה.
עוגת הגבינה, שהוגשה לפי האופנה הנוכחית, בתוך צנצנת הייתה מוצלחת וטעימה. רק היה חבל שהייתי צריך לחלוק אותה עם עדי... סתם, זה לא יפה (הערת העורך: מוחות בינוניים חושבים דומה. צריך להגיע לשם פעם שוב. לבד). אבל היא הייתה מאוד מוצלחת והתכתבה יפה עם שתי כוסות היין שהזמנו איתה. העוגה הורכבה משכבת פרורי בצק שהיו חמאתיים וטעימים, שכבה של תערובת הגבינה שהייתה חמצמצה במידה הנכונה ומעל מעט רוטב פירות יער ושהעניק מתיקות מאוזנת לכל העוגה.
 |
| נכון שהבר עדיף? |
4 כוסות יין שונות, מארבע מדינות שונות ובשלושה צבעים – אדום לבן וורוד (רוזה). עם המנות העיקריות הזמנו שאבלי (מענבי מזן שרדונה) מיקב ווילאם פאבר שבצרפת (42 ש״ח) וקברנה סוביניון של יקב קסילרו דל דיאבלו שבצ׳ילה (40 ש״ח).
השאבלי המיוצר באחד מאזורי היין הוותיקים בעולם והיקב עצמו בן 250 שנה. בגלל שגם אני ועדי (תודו שגם אתם) לא באמת מבינים מה לעזאזל כל הקשקשת שכתובה על תוויות היין. אני בספק אם מי שכתב מבין מה הוא רצה מעצמו. רק אומר שהיין (שהוזמן בשביל בן-האדם היחיד בעולם שאני מכיר שמעדיף תמיד יין לבן) היה טעים והיה בו משהו טהור ונקי – גם בצבע ובשקיפות וגם בטעם.
הקברנה הצ׳יליאני, כפי שגם ספרה לי המלצרית החביבה מאוד, היה עשיר ומלא טעם. היין התכתב יפה עם הטעמים החזקים של הגבינה הכחולה ושל הסנט מור.
עם עוגת הגבינה הזמנו שתי כוסות יין נוספות. איש היין הלבן התפרע ועשה מאמץ ניכר לטעום יין ורוד ואני בשל הרוח הציונית שפעפעה בי לקחתי יין מקומי. רוזה מענבי ארגונז וזינפנדל שהגיעו מיקב מתיאוס בפורטוגל נבחרו לאיש היין הלבן האמיץ ואני הציוני הזמנתי יין אדום מענבי קברנה וסירה של יקב אבידן הישראלי.
הרוזה, שמומחית היין הגדולה הסבירה לי שאיכותו נמדדת בבהירות ובצלילות היה קליל וצלול כפי שמתבקש מיין המבוקבק סמוך לייצור ואיננו מתיישן. אני חושב שהיין היה גם קצת תוסס, בגדול כיפי ונעים. האדום של אבידן היה מוצלח אם כי היה לי קצת קשה לטעום את זני הענבים ש-34% מהם הגיעו השטחים הכבושים בדרום הגולן ולא עלינו הקברנה שהשלים ל-100% הגיע מכרמים ליד שילה. גם האדום הזה בדומה לאדום הצ׳ילה, על אף שהוא מגיע מכרמים כבושים לעילא, היה טעים ומוצלח.
 |
| פלטת גבינות מזדמנת |
- לקוראים הרווקים/ות – רוצים להרשים את הצד השני באנינותך, לכו לבר הזה ובלי לקרוא את התפריט תשאלו: ״איזה יין צ׳ילאני יש לכם?״ או ״האם יש לכם שאבלי?״
- לקוראים הנשואים/נואשים (שמתם לב לדמיון בין המילים?): בא לכם לצאת קצת, זה המקום. הוא לא כבד על הכיס והוא משוחרר ונעים.
- לקוראים שטרם הגיעו לפרקם – תחפשו משהו אחר לקרוא ותלכו לבורגראנץ', יש להם קולה משובחת.
לדף הפייסבוק של בר יין
