יום חמישי, 26 בינואר 2017

בר יין

את רועי ילינק פגשתי לפני מספר שנים בבית המדרש לציונות של המכון לאסטרטגיה ציונית. מאז גיליתי שרועי הוא הוא מארח מקסים, בשלן בחסד, איש ספר ודוקטורנט בחוג ללימודי מזרח התיכון שתחום המומחיות שלו הוא בכלל סין. כשהצעתי לו להתארח בבלוג, זו הייתה הבחירה המעולה שלו. 

ביקרנו ביחד בבר יין חביב מאוד, שעוד לא זכה לשם מעבר ל׳בר יין׳ (כי מי צריך שם אם מדובר בעוד מותג של קבוצת מחניודה בראשות השף אסף גרניט?). הגענו בשעה 22:00 והמקום היה עמוס ולא נותר אפילו שולחן אחד פנוי. אחרי המתנה של כמה דקות הציעו לנו לשבת על שני כסאות בר ליד חבית יין ששמשה כשולחן – רעיון נחמד אבל לא נוח, ולכן  כשהתפנה מקום  על הבר, שמחנו לעבור אליו. המקום מציע תפריט די פשוט ומשתלם, הכולל כמה מנות קטנות המתומחרות נמוך יחסית וכעשרים וחמישה סוגי יינות במגוון מחירים.

מי צריך שם?
אז מה אכלנו?

אמנם זה לא מקום של אוכל, האוכל אמור להיות ליווי ליין ותו לא. התפריט  מציע פוקצ׳ות עם מספר סוגי טופינג, כריכים, גבינות, צלוחיות של ירקות מוחמצים, שלשה סוגי סלטים, נקניקים, ועוגת גבינה - למי שממש רוצה משהו מתוק. בהעדר מטבח, את כל המנות הם מכינים על הבר הקטן.

הזמנו פוקצ׳ה גבינה כחולה, חמוציות ורוקט (24 ש״ח), מגש קטן של גבינת סנט מור (16 ש״ח), סלט עגבניות (32 ש״ח) ועוגת גבינה (24 ש״ח). המנות הגיעו במהרה ונעו על הציר בין עוגת גבינה טעימה מאוד לבין סלט עגבניות טעים אך די סתמי.

חבית לעת מצוא
ולחדשות בהרחבה: הפוקצ׳ה הגיעה חמימה ודי טריה, אחרי שחוממה בטוסטר, והיה מעליה כפי המתבקש (מעט) גבינה כחולה, (טיפה יותר) חמוציות (והמון המון) ורוקט. היה טעים.

אחריה הגיעה צלחת ועליה פירות חתוכים, אגוזים, ריבה ונתח קטן ויפה של גבינת סנט מור. סנט מור הינה גבינת עיזים שמנה במיוחד, 45% שומן ולמי שממש רוצה להרגיש שהוא מבין בגבינות, אני אספק לו את הסחורה: מקורה של הגבינה במחוז אנדר ולואר שבחבל סאנטר-עמק הלואר במרכז צרפת. לא ניתן לקרוא בשם זה לגבינה שיוצרה מחוץ לאזור זה. הגבינה מבושלת בין שבועיים ל-8 שבועות, וטעמה הופך דומיננטי יותר ככל שהיא מתיישנת. יחד עם הגבינה הגיעה חצי פוקצ׳ה עם הרבה שמן זית, שהפך את הפוקצ׳ה לטעימה מאוד. בחירה מוצלחת ושווה לכל כיס.

סלט העגבניות הצליח להפתיע בסתמיותו. היה חסר תיבול, אפילו סתם מלח והעגבניות היו די עצובות וחד-גוניות בתוך הסלט. כחסיד של אייל שני, אני מאמין שלעגבנייה יש משמעות, והיא מלאת פוטנציאל. חבל שלא עשו את הסלט הפשוט הזה כמו שצריך: עגבניות טובות ממספר סוגים, שמן זית דומיננטי, מלח אטלנטי, פלפל שחור גרוס ומוצרלה טרייה.

עוגת הגבינה, שהוגשה לפי האופנה הנוכחית, בתוך צנצנת הייתה מוצלחת וטעימה. רק היה חבל שהייתי צריך לחלוק אותה עם עדי... סתם, זה לא יפה (הערת העורך: מוחות בינוניים חושבים דומה. צריך להגיע לשם פעם שוב. לבד). אבל היא הייתה מאוד מוצלחת והתכתבה יפה עם שתי כוסות היין שהזמנו איתה. העוגה הורכבה משכבת פרורי בצק שהיו חמאתיים וטעימים, שכבה של תערובת הגבינה שהייתה חמצמצה במידה הנכונה ומעל מעט רוטב פירות יער ושהעניק מתיקות מאוזנת לכל העוגה.

נכון שהבר עדיף?
אז מה שתינו?

4 כוסות יין שונות, מארבע מדינות שונות ובשלושה צבעים – אדום לבן וורוד (רוזה). עם המנות העיקריות הזמנו שאבלי (מענבי מזן שרדונה) מיקב ווילאם פאבר שבצרפת (42 ש״ח) וקברנה סוביניון של יקב קסילרו דל דיאבלו שבצ׳ילה (40 ש״ח).

השאבלי המיוצר באחד מאזורי היין הוותיקים בעולם והיקב עצמו בן 250 שנה. בגלל שגם אני ועדי (תודו שגם אתם) לא באמת מבינים מה לעזאזל כל הקשקשת שכתובה על תוויות היין. אני בספק אם מי שכתב מבין מה הוא רצה מעצמו. רק אומר שהיין (שהוזמן בשביל בן-האדם היחיד בעולם שאני מכיר שמעדיף תמיד יין לבן) היה טעים והיה בו משהו טהור ונקי – גם בצבע ובשקיפות וגם בטעם.

הקברנה הצ׳יליאני, כפי שגם ספרה לי המלצרית החביבה מאוד, היה עשיר ומלא טעם. היין התכתב יפה עם הטעמים החזקים של הגבינה הכחולה ושל הסנט מור.

עם עוגת הגבינה הזמנו שתי כוסות יין נוספות. איש היין הלבן התפרע ועשה מאמץ ניכר לטעום יין ורוד ואני בשל הרוח הציונית שפעפעה בי לקחתי יין מקומי. רוזה מענבי ארגונז וזינפנדל שהגיעו מיקב מתיאוס בפורטוגל נבחרו לאיש היין הלבן האמיץ ואני הציוני הזמנתי יין אדום מענבי קברנה וסירה של יקב אבידן הישראלי.

הרוזה, שמומחית היין הגדולה הסבירה לי שאיכותו נמדדת בבהירות ובצלילות היה קליל וצלול כפי שמתבקש מיין המבוקבק סמוך לייצור ואיננו מתיישן. אני חושב שהיין היה גם קצת תוסס, בגדול כיפי ונעים. האדום של אבידן היה מוצלח אם כי היה לי קצת קשה לטעום את זני הענבים ש-34% מהם הגיעו השטחים הכבושים בדרום הגולן ולא עלינו הקברנה שהשלים ל-100% הגיע מכרמים ליד שילה. גם האדום הזה בדומה לאדום הצ׳ילה, על אף שהוא מגיע מכרמים כבושים לעילא, היה טעים ומוצלח.

פלטת גבינות מזדמנת
לסיום, כמה עצות שימושיות:
  • לקוראים הרווקים/ות – רוצים להרשים את הצד השני באנינותך, לכו לבר הזה ובלי לקרוא את התפריט תשאלו: ״איזה יין צ׳ילאני יש לכם?״ או ״האם יש לכם שאבלי?״
  • לקוראים הנשואים/נואשים (שמתם לב לדמיון בין המילים?): בא לכם לצאת קצת, זה המקום. הוא לא כבד על הכיס והוא משוחרר ונעים.
  • לקוראים שטרם הגיעו לפרקם – תחפשו משהו אחר לקרוא ותלכו לבורגראנץ', יש להם קולה משובחת.

לדף הפייסבוק של בר יין

יום שלישי, 10 בינואר 2017

אנה

רינת אומן היא אדריכלית ומעצבת פנים מוכשרת, המגדלת שלוש ילדות טובות ירושלים. המלצתה לבקר במסעדת אנה המחודשת, זכתה לתגובות נלהבות, והנה היא פה איתנו, לאחר השלמת המשימה.

הכל התחיל כל כך מזמן – עדי העלה פוסט לכבודה של ירושלים ביום חגה, ובו 25 מסעדות מומלצות בי-ם. כמובן שהרשימה העלתה שלל תגובות וביניהן רשימה של מסעדות שלא נכנסו וראויות לכך. אנה הייתה אחת מהן ומכיוון שעדי עדיין לא ביקר במקום, הוא שאל מי בא. ואני מכולם(ן) זכיתי (גילוי נאות, השתיים האחרות כבר הופיעו בבלוג...). כן, כן, יום ירושלים היה מזמן, אבל אנשים עסוקים אנחנו – עדי בטיולים ברחבי העולם ובעבודה שוטפת ואני, אני עובדת בשתי משרות – בשעות הבוקר, אדריכלית ואחר הצהריים אמא לשלוש מופלאות :)

בית אנה טיכו זכור לי עוד מימי ילדותי, מה שהציף אותי בזכרונות מתוקים. המבנה עבר שיפוץ לפני כשנה. המסעדה עברה לקומה העליונה כך שבדרכנו לאכול יכולנו להציץ בתערוכה ושוב להציץ בעודנו מתגלגלים החוצה... השיפוץ שילב עבודת שימור, שיחזור והוספת אלמנטים מודרניים שאינם גונבים את ההצגה מהמבנה המקורי.

עוד נקודה לזכות המקום: "אנה" היא הרבה יותר ממסעדה, "אנה" היא עסק חברתי.  אנה מכשירה ומעסיקה נוער בסיכון ומעניקה להם הזדמנות לרכוש מקצוע כטבחים ולשנות את מסלול חייהם.

אז מה אכלנו? הרבה!

המלצה מהבית
למנה ראשונה הזמנו (בעקבות המלצה של חברה) ניוקי ANNA ופרוסות דג ים נא. בהמלצת המלצר הזמנו גם פוקצ'ה – שיהיה עם מה לאכול את הדגים... המנה הראשונה להגיע לשולחננו, הייתה הניוקי. הניוקי מגיע בליווי קרם פרש, עגבניות לחות ואספרגוס. הם היו כה נימוחות שיש שיגידו נימוחות מדי, אבל אין ספק שהיה טעים. גם שהמנה נגמרה, ביקשנו שהצלחת תושאר על מנת שנוכל לנגב את שאריות הרוטב עם הפוקצ'ה, שהגיעה בסמוך לניוקי.

הדג קצת איחר לבוא. כשהפוקצ'ה כמעט חוסלה, לא עסק קשה במיוחד – פ'וקצה טרייה שהגיע עם קרם פרש ומעין סלט עגבניות חם בשם קפונטה (ולא לשכוח את הרוטב של הניוקי!), נזכרנו שה"תירוץ" להזמנתה היה הדג...

בסוף הסתדרנו גם בלי הפוקצ'ה
למנה עיקרית הזמנו, פילה בורי המגיע על ריזוטו לימוני וקרם סלק, שהיה נהדר, ואחד מהמיוחדים בהמלצת המלצר - לינגוויני א-לה רומנה, פסטה עם ארטישוק מוחמץ (מקווה שאני לא מעליבה כמה איטלקים בתיאור הפשטני) ומעל פאן גרטטה (פנקו איטלקי שכזה ושוב סליחה מהאיטלקים). מה אומר, מהמנה הזו לא התלהבנו, היא הייתה קצת יבשה לחך שלנו. המלצר הרגיש, הבחין מיד בחוסר ההתלהבות שלנו והתעקש להחליף בלי שאפילו ביקשנו. הלכנו על מנה שפזלנו לכיוונה לפני כן - פפרדלה פילה דג. עוד מנה מצוינת. הדג היה עשוי במידה הנכונה התיבול של הפסטה היה מדויק (שילוב מנצח של חמאה לימון ועשבי תיבול).

מנת הבונוס
אחרי כל זה, כמובן שהזמנו קינוח, למרות כל ההכנה הנפשית שגררה כמעט דחייה חוזרת של היציאה לאנה, בשל סגירה זמנית של הקונדיטוריה המקומית, שעל פי כולם הייתה מצוינת. הטירמיסו נבחר. המנה הייתה חביבה. היא הגיעה עם זיקוק ואיחולי מזל טוב של המלצרית (סוג של בדיחה של הטבח על חשבון המלצרית ו/או חגיגות יומולדת מאוחרות מאוד לעדי ולי שחוגגים כמעט באותו יום). לא יהיה מנוס, אבוא שוב לאנה לנסות את הקינוחים אחרי שיסדירו את כל העניין הביורוקרטי ויפתחו מחדש את הקונדיטוריה במהרה בימינו.

בקיצור, רוצו! והמקפידים יהדרו ויבדקו קודם אם הקינוחים המדוברים בכל העיר כבר חזרו...


לאתר המסעדה

יום ראשון, 1 בינואר 2017

שרגא קפה

יערה יפרח היא משפטנית מוכשרת שמקדישה את מרצה לטובת מערכת החינוך בישראל. מכיוון שעורך דין רעב הוא עורך דין שעובד פחות טוב, בעיקר אם הוא צמחונית, החלטנו לנצל את ארוחת הטעימות הקוריאנית שערכה השפית נעמה גאון בשרגא קפה לטובת תרומתנו לשירות הציבורי. בתמורה, ביקשנו מיערה לכתוב כמה משפטים.

בערב חורפי ואפרורי אחד, עבדתי במשרד הקר (מערכת המיזוג שוב התקלקלה, למי שהתעניין, חזי אומר שתתוקן מחר, גג מחרתיים), יושבת בין ערימות המסמכים והקלסרים, מול מסך המחשב שמציג בפני רצף בלתי נגמר של מיילים, כשברקע צלצולי טלפונים וקטעי שיחות מהחדרים הסמוכים. אני אמנם אוהבת מאוד את העבודה שלי, אבל הקור, עומס העבודה ותחילתו של כאב ראש עמום, הביאו אותי למסקנה שהייתי מעדיפה להיות ברגע המסוים ההוא דווקא יותר בפיליפינים ובפחות במשרד. או באנדמן, אפשר גם באנדמן! משהו במזרח בכל אופן. מקום עם ים, שמש ושייק פירות. מה עוד אני צריכה יותר מזה???

זהירות, ספוילר: בסוף היא באה!
"ימי חופש" עניתי לעצמי, "וכסף. חופש מהלימודים. ובוסית שלא תחטוף שבץ כשתשמע שאני טסה שוב". מאחר שאין לי כרגע את אף אחד מהנ"ל, החלטתי להתנהג באופן הגיוני ולזנוח את החלומות על המזרח לטובת המיילים שהמשיכו להגיע. וזה היה הרגע שבו הגיע צלצול הפלאפון מעדי, שהציע לי להצטרף אליו לארוחת טעימות קוראנית בקפה שרגא שבמרכז העיר. "תראה איזה צירוף מקרים מדהים, בדיוק חשבתי על המזרח!" עדכנתי את עדי באירועי הערב הקודמים, "אבל יש לי עוד עבודה, ואני גם צריכה לעשות דו"ח קריאה ללימודים... אם אני אלך אתך היום לארוחה, מתי אספיק לעשות את הדו"ח?". "I couldn’t care less" אמר עדי, "תבואי. תוכיחי לי שאת ספונטנית כמו שאת תמיד אומרת". "או.קי" אמרתי, "אני באה", מוכיחה ספונטניות או מחסור חמור בעקרונות - תחליטו אתם.

מטבח קוריאני ליום אחד
זמן קצר אח"כ, עדי ואני כבר נכנסנו מהרחוב הירושלמי הקפוא והערפילי אל בית הקפה הקטן והחמים, מוכנים לקראת החוויה הקוראנית, ונחושים לדמיין לכמה שעות שאנחנו בדרום קוריאה ולא ברחוב ינאי.

מיד כשהתיישבנו, שאל אותנו בני, המלצר הנחמד, אם נרצה לפתוח את הערב באלכוהול קוריאני. נאמנים לשליחותנו לחוות את קוריאה כמה שיותר, השבנו בחיוב. אז הסביר לנו בני על אופן השתייה בקוריאה, שם הקוראנים נוהגים לשתות בירה מעורבבת עם וודקה, וערך לנו את טקס המזיגה המסורתי (והמגניב!): כוסות בירה מועמדות אחת ליד השנייה ומתמלאות בבירה קוריאנית, כאשר עליהן מוצבים צ'ייסרים של וודקה - שמופלים אל תוך כוסות הבירה ביד בוטחת. התוצאה היא משקה בירה-וודקה בעל טעם קליל ונעים, ושולחן רטוב לחלוטין.

סידור מסורתי לפני שמתחילים
אחרי ששתינו ופטפטנו, התחילו להגיע לשולחן המנות הראשונות. המנה הטעימה ביותר הייתה מאכל בשם טוק – בצק אורז לבן מבושל ברוטב פלפלים חריפים וירקות. בצק האורז יצר מעין כופתאות בעלות מרקם קמחי ונגיס גם יחד, ששחו ברוטב אדום חם, חריף ומתוק ובו עלים ירוקים חלוטים קלות. היה פשוט מצוין. למעשה, הרוטב היה כ"כ טוב, שהשתמשנו בו גם לשדרוג מנות אחרות. למשל הקימבאפ – רול אורז במילוי ירקות, חביתה ודייקון כבוש – שדומה מאוד לסושי בצורה ובטעם, ושהיה טעים מאוד יחד עם הרוטב האדום של הטוק.

מנות ראשונות. ועוד מנות ראשונות.
מנה מצוינת נוספת הייתה צ'ון – לביבות בטטה מטוגנות עם רוטב סויה, שומשום ופלפלים חריפים. הלביבות המתוקות היו בעלות מרקם בשרני ואוורירי גם יחד, והרוטב המלוח-חריף הלם אותן מאוד. כשעדי ראה עד כמה אני מתלהבת מהלביבות, הוא נתן לי לסיים אותן לבדי, באקט ג'נטלמני של הקרבה עצמית (הן באמת היו ממש טעימות!).

יערה מתלהבת (צילום אילוסטרציה)
מנה נוספת הייתה הצ'אפצ'ה – אטריות עמילן בטטה שקופות עם ירקות מוקפצים ברוטב מתקתק. אני פחות התחברתי אל המנה - שהייתה בעלת טעמים עדינים מדי בשבילי, אבל עדי אהב אותה, וחיסל אותה עד הפירור האחרון.

בשלב הזה הגיע לשולחן מרק המאנדו – מרק צח על בסיס פטריות שיטאקה ואצות קומבו, שהוגש עם כיסונים מבושלים במילוי ירקות וטופו. פטריות השיטאקה הוסיפו למרק את הארומה האסייתית המובחנת שלהם, והמנה הזאת ממש גרמה לי להרגיש שאני נמצאת בבית אוכל קטן בסיאול.

כמו בבית שיערה מעולם לא גדלה בו
זה הזמן המתאים להתוודות שאת הטיולים שלי אני לא נוטה לחוות באמצעות אוכל. בתור בחורה שמקפידה על שמירת כשרות, חוויות המזרח הקולינריות שלי קשורות פחות במסעדות מקומיות אותנטיות, ויותר בבתי חב"ד. דרך אגב, מי שרוצה ממני ביקורת על מסעדות בתי חב"ד ברחבי המזרח – מוזמן בשמחה (כשירות לציבור, קבלו תקציר: בוויאטנם האוכל הכי טוב – אחלה המבורגר; בתאילנד הקינוח ממש נחמד; בהודו השקשוקה נחמדה; בנפאל הפסטה השמנונית והשניצל מרגישים כמו מעדן מלכים אחרי טרק ארוך; בקמבודיה חביב, ובשבתות יש קינוח טעים מאבוקדו!).

עוד סיבוב של בירה עם וודקה מסתיים עם מפה רטובה
בין המנות הראשונות לעיקריות לקחנו עוד סיבוב של בירה-וודקה, תוך כדי נשנוש קימצ'י – כרוב מותסס מתובל, שאני יודעת שיש לו מעריצים נאמנים (נניח, עדי). אני קצת פחות התחברתי.

אחרי ההפסקה המתודית, הגיעו אל השולחן שתי מנות עיקריות: ביבימאפ, ובאנס קוריאנים. ביבימאפ זוהי מנה בסיסית שמורכבת מאורז לבן עם ירקות, ורוטב חריף ממשחת פלפלים חריפים וירקות. הירקות היו עשויים מצוין, חלוטים קלות כך שהם היו רעננים ופריכים, ותובלו בהרבה פלפל ובמה שהרגיש כמו שמן שומשום. ראויות לציון במיוחד הן הפטריות, שהיו בשרניות וטעימות, וניגר מהם נוזל בישול טעים ומיוחד, שהזכיר לי יער (באסיה!). יחד עם הירקות הוגשה חצי ביצה חומה ומעניינת שוודאי שהוכנה באמצעות שיטה ייחודית, שאילו הייתי מבקרת מסעדות מקצועית יותר - הייתי אמורה לברר. אבל אני העדפתי להתרכז בכך שטעים לי האוכל, ומצחיק לי עם עדי – ולכן לא תדעו לעולם איך מכינים ביצה קוריאנית.

המנה העיקרית השנייה, הייתה הבאנס. באנס קוריאנית זוהי הלחמנייה האסייתית המוכרת ממקומות אחרים במזרח (למיטב שיפוטי. כאמור, בטיולי באסיה יותר הסתכלתי על האוכל האסייתי ופחות אכלתי ממנו). ללחמנייה בעלת המרקם הייחודי יש טעם מתקתק, שמשתלב נפלא עם הטופו העטוף ברוטב מתקתק אף הוא. המלפפונים בתחמיץ הוסיפו ניגודיות מעניינת לטעמים המתוקים, והקפיצו את הטעם של המנה.

והעיקריות: לא לפחד כלל!
סיימנו את הטעימות שבעים, שתויים ומרוצים, ועכשיו נשאר רק קינוח. הופתענו לגלות שאין קינוח קוריאני, אלא יש רק גלידה עם בראוניז, אבל הזמנו את הקינוח בכל זאת. אני חייבת לומר שבשלב הזה כבר הייתי קצת מסוחררת מהאלכוהול הקוריאני ולא דאגתי לתיעוד מספק של המנה, אז אני רק יכולה להגיד שהיה פשוט קינוח מעולה.

אחרי שלא נותרה טיפה של גלידה לגרד ולא נשאר זכר מהקינוח, יצאנו מבית הקפה החמים אל הלילה הירושלמי הקר. בחוץ פגשנו את נעמה גאון – השפית שאחראית לארוחת הטעימות הזאת. אחרי שעדי בירר איתה אם היא קשורה ליהורם גאון (היא לא, למי שבדומה לעדי מוצא את זה מעניין), החמאנו לה על ארוחה מצוינת, טעימה, כיפית ומעניינת. ארוחה שגרמה לנו להרגיש קצת מזרח באמצע החורף.


לדף הפייסבוק של שרגא קפה

יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

אמא

אביגיל בר-טימור היא ירושלמית. אבל אשכרה ירושלמית. ירושלמית שנולדה בירושלים. מפגש עם ירושלמית אותנטית שכזו ראוי לנצל לביקור במסעדת אמא, אולי המסעדה הירושלמית הכי אותנטית שיש. 

אמא היא מסעדה שהיא לא פחות ממוסד תרבות ירושלמי, פנינת חן שממוקמת על אחד העורקים הפועמים של עיר הבירה בואך שוק מחנה יהודה.

מסעדת אמא מבשלת עבור הלקוחות שלה זיכרונות ילדות שמוטבעים בפולקלור העממי שלנו- אמא שנוזפת בבנה לעלות הביתה אחרי משחק בסמטאות הצפופות, כדי לשבת מול צלחת גדולה, גדושה באוכל מהביל וריחני שבושל באהבה בסירים גדולים מעל פתיליות קטנות.
תכירו: אמא
זאת מסעדה שלוקחים אליה את הדודים שמגיעים מחו"ל כדי להשוויץ באוכל מסורתי עם ריחות של בית וטעמים של שוק שמוגשים בקלאסה גבוהה בין קירות מחופים אבני טובזה ירושלמיות ועציצי רקפות רעננים.

אנחנו הגענו לשם בליל חורף ירושלמי קפוא במטרה לחמם את האצבעות, את הקיבה ואת הלב. הצצה ראשונית לתפריט סיפקה מראה מעורר תאבון של שלל מנות הדגל של המטבח הישראלי עם השפעות חזקות מהמטבח העיראקי.

בחרנו לפתוח את הארוחה המצוינת הזאת עם פיתות שוק טריות, חומוס גרגירים עשיר ומטבוחה אדומה שהוכנה במקום. המטבוחה עשויה מעגבניות תמר קלופות מבושלות על אש קטנה לאורך זמן יחד עם שיני שום ופלפלים חריפים עד למיצוי טעמים ולמרקם רך אחיד ונימוח בפה. אם היו נותנים לי כפית ומעמידים אותי ליד הסיר, זה מה שהייתי אוכלת כל הארוחה.

למישהו יש כפית?
למנה ראשונה קיבלנו מגש ממולאים קטנים ויפהפיים ממגוון ירקות (בצל, כרוב, סלק, פלפל וקישוא) שדחסו לתוכם להתפקע מילוי עשיר של אורז מתובל היטב ולימוני וברוטב עגבניות מתקתק סמיך. לא היה ירק שלא התרגשתי להכניס לפה ולא היה ביס אחד שלא ענה על הציפייה הזאת.

ראשונה ולא אחרונה
בעיניי אם הארוחה הייתה מסתיימת פה, הייתה נרשמת הצלחה צמחונית מטורפת! אולם מאחר וטרם עברתי לצד האפל ומאחר ועוד נותר מעט מקום בבטן ומאחר והתפריט קרץ בשלל מנות מפתות, לא הייתה ברירה אלא לעבור לעיקריות. מה אני אגיד לכם? מזל.

כי לעיקריות קיבלנו מקלובת אורז וירקות מלאה בפרגיות עסיסיות שהפיצה ריח ממכר של בהרט (התבלין האהוב עליי בעולם כולו) ומנת מיקס גריל שכללה פרגית עסיסית, קבב טורקי מלא צנוברים וכל טוב, צלע טלה (מודה, הגודל מעט אכזב ביחס למחיר המנה) ונתח אנטרקוט עשוי במידה הנכונה. כל הטוב הזה לווה בירקות שנחרכו קלות על הגריל. הביס של האנטרקוט יחד עם חתיכת בצל שרופה ומיץ חמצמץ שניגר מעגבנייה צרובה העלה אותי לשנייה לגן עדן.

אם יש גן עדן
אני רוצה לנצל את ההזדמנות לחלוק מסקנה חדשנית: מסעדות צריכות להגיש באופן קבוע בנוסף למלחיה ולפלפליה בקבוקון עם מיץ של סלט. למה? כי אין מאכל שזה לא משדרג. השילוב הגאוני ביותר זה בין מיץ של סלט לאורז. אם מישהו אי פעם יצליח לייצר את זה כטעם הוא יעשה מיליונים.

אנחנו נוטים לזלזל במנות של התוספות, אבל תאמינו לי, את המג'דרה הזאת אתם לא רוצים להחמיץ - מג׳דרת אורז ועדשים ירוקות עם תלתלי בצל מטוגנים ופריכים מעל ובליווי הסלט הקצוץ דק-דק והלימוני... שלמות היא לא מילה גסה.

תלתלי הבצל מגיעים לראשונה לבלוג
לקינוח, כמעט כמעט ולא נשאר מקום ובכל זאת, כשגשם ירושלמי מתדפק על החלון חייבים לסיים ארוחה בתה נענע חם. כדי שלא יגיע לבד הזמנו צלחת עוגיות ביתיות: מעמולים ממולאים בתמרים ואגוזים, עוגיות בעבע עירקיות פריכות וחיתוכי עוגת סולת עשירה.

קינוח בריאות
בעייני אוכל טוב נמדד בפרטים הקטנים שלו. סלט קצוץ דק מתובל היטב בלימון, מטבוחה נימוחה על פיתה טרייה חמה, שבבי בצל שטוגנו לצבע הזהוב המושלם, עוגיית בעבע מתוקה בפריכות מדויקת לצד תה נענע מעלה אדים. תנו לי לאכול את הטוב הזה מול שקיעה ירושלמית שמתנוצצת על גגות האבן של נחלאות ואני פשוט מאושרת. גם אתם יכולים.


לאתר המסעדה

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

סיור טעימות עם Bitemojo

יוסי סעידובבמקור חבד"ניק מקריית מלאכי, הוא היום יועץ תקשורת, ממקימי הוועד למען פארק המסילה עוד בימים שבהם העירייה תכננה לסלול כביש לצד פסי הרכבת, וממייסדי 15 דקות - ארגון צרכני תחבורה ציבורית. היש מתאים ממנו לכתוב על סיור טעימות עם היישום החדש שהגיע לעיר?

איך אף אחד לא חשב על זה קודם? זו הייתה אחת המחשבות הראשונות שצצו אחרי שסיימנו את סיור הטעימות "בין מזרח ומערב". ירושלים מציעה סיורים בעקבות חנוכיות, סיורים בשוק, סיורי עתיקות בעיר העתיקה, סיורים בעקבות כובשים, מנצחים ומובסים, אבל סיור שמשלב נגיעות בין שני חלקי העיר – ועוד באמצעות אוכל, היסטוריה, חברה וטכנולוגיה – כזה עוד לא ראיתי. ייאמר לזכות בעל האכסניה, עדי ארבל, שהסיור איתו רק הפך אותו ליותר מעניין ומחכים. 

רק לבחור סיור
הקונספט פשוט וגאוני. לאפליקציה קוראים Bitemojo ואחרי שמורידים אותה לנייד אפשר לרכוש סיור טעימות מבין מגוון סיורים שמוצעים בירושלים (ויש גם סיורים בברלין שם הושקה האפליקציה לראשונה). כיום הסיורים המוצעים הם: שני סיורים בשוק (אחד מהם צמחוני), סיור בעקבות "המעמד היצירתי", סיור מיוחד למשפחות לחנוכה, ו"בין מזרח ומערב" שמשלב נגיעות בשני חלקי העיר. 

ככה זה עובד
נפגשנו בכיכר ספרא פתחנו את האפליקציה ויצאנו לסיור. בדקות הראשונות עוד ניסינו להבין מי נגד מי, איך זה עובד ולאן זה לוקח אותנו, אבל bitemojo היא אפליקציה מאוד ידידותית, קלה לתפעול וקשה לעשות בה טעויות. היא מובילה אותך באמצעות "גוגל מפות" מתחנה לתחנה, מסמנת בירוק את המסלול שכבר עשית, ובאדום את המסלול שעוד צפוי לך. התחנות מסומנות בכוכבים וכדאי לקחת דקה בתחילת הדרך ולשחק בה קצת כדי להבין את הפרינציפ. 

בין כל מזרח למערב תוכלו למצוא חומוס
התחנה הראשונה הייתה החומוס הסורי בין הרחובות כורש ושלומציון. השעה שעת צהרים, השמש סתווית וחמימה, וחומוס הסתבר כאחלה תחנה לפתוח בה את הסיור. פיתות, חמוצים ושתי צלחות חומוס נחתו על השולחן שניות ספורות אחרי שנכנסו והקלקנו על ההזמנה במסך הנייד. החומוס היה בעל מרקם רך ופחות מחוספס, נראה שזה בעקבות הבישול האיטי והארוך וניתן לבחור מבין שלוש סוגים: גרגירים, פול או פטריות. בחרנו בשתי האופציות הראשונות, ודקות ספורות לאחר מכן השארנו צלחות נקיות. אחלה תחנה ראשונה, חשבתי לעצמי, משקיטה את הרעב, מעניין לאן עכשיו? 

ברוכים הבאים לעיר הבירה
"בירתנו" היא חנות המבקשת לקדם את תרבות הבירה בר, המשווקת בירות בוטיק ישראליות ונמצאת ממש מעבר לפינה, ברחוב ינאי. היזם ובעל המקום הוא ליאון שוורץ שבמקרה גם עמד מאחורי ברזי הבירה כשהגענו. חלק מהבירות הוא מכין במקום, אחרות מגיעות ממבשלות מעניינות מכל הארץ, וחוץ מהבירות מהחבית יש במקום מגוון גדול של בקבוקי בירה. אני לקחתי בירת חיטה מהחבית, עדי העדיף ג'ינג'ר אייל אלכוהולי, ישבנו על הבר בשמש, מפטפטים עם ליאון על מסעדות ירושלמיות בשריות ועל חיי הלילה של העיר, ונשבעים לחזור לבירתנו שוב. העיצוב של המקום פשוט ויחד עם זאת יש מאחוריו הרבה חשיבה והקפדה על פרטים. הבירה זהובה, קרה עם המרירות המדויקת מרווה אחרי מנת החומוס, משחררת את מצב הרוח ומזמינה אותנו להיפתח אל העיר. 

מי בבירה, מי בג'ינג'ר אייל
התחנה השלישית: לוצ'נה בממילא. ממילא מעולם לא עשתה לי את זה. מתחם תיירותי מדי שהחלק האמיתי שלו הוא דווקא הקצוות שלו: הפקק הקבוע במעלה רחוב שלמה המלך שמזכיר את ירושלים של מטה או מתחם שער יפו שנוגע בפוטנציאל העצום שיש לירושלים להציע. הנוף מהחלונות של לוצ'נה הוא מהפנט. כל זווית של חומות העיר העתיקה, מגדל דוד, שער יפו וכנסיית הדור מציון החביבה עליי במיוחד – יכול לרתק אותי שעות.

מממשים כעת!
הטעימות שקיבלנו, פולנטה עם פטריות וגבינה או טורטליני סלק, הן קצת פחות הסגנון שלי. יש להן טעם ייחודי, הושקעה בהן מחשבה בחוויית הטעמים ובעיצוב המנה, וללא ספק הן גם מתחברות היטב למתחם ממילא. זה לא את – זה אני. יצאנו לשמש. הנוף שנשקף אלינו בהליכה קצרה על הטיילת שמעל שדרות ממילא לכיוון שער יפו היה כהרגלו מהמם. מימיננו ימין משה ומשכנות שאננים, מולנו מגדל דוד ושער יפו, ולשמאלנו חומות העיר העתיקה. ככל שמתקרבים לשער יפו מרגישים יותר את הקסם המדהים של ירושלים. בליל השפות והאנשים, החיבור שבין החדש לישן, המערב והמזרח, משהו מאוד מעניין וטוב קורה כאן.

הכלל פשוט: כשיוסי אוכל פחות לעדי יש יותר
בשלב זה האפליקציה מחליטה לקחת הפסקה ממקומות האוכל ומתחילה להמליץ לנו על אתרי תיירות: התצפית לכיוון משכנות שאננים, קבר האדריכלים בשער יפו וחנות קרמיקה ברובע הארמני. עדי מנצל את ההזדמנות לחריגה קטנה מהמסלול, "בוא אחריי" הוא אומר ושועט לכיוון השוק התיירותי, פתאום הוא פונה שמאלה, עולה בגרם מדרגות צר ומחליף כמה מילים עם האיש מאחורי הדלפק. "הם מזפתים עכשיו את הגג, חבל, יש מכאן תצפית מטורפת על העיר העתיקה, אבל בוא תראה קצת מכאן". אנחנו ניגשים לחלון מולנו הקימור העליון של כיפת הזהב מציצה מבין המבנים, לשמאלנו כנסיית הקבר ומתחתנו בריכת מים גדולה ועתיקה סתם ככה באמצע הרובע הנוצרי. "אבל אל תגלה לאף אחד" הוא אומר. "עד לקבר" אני מבטיח. 

יין שמופיע במערכה הראשונה
יאללה ממשיכים. כבר עכשיו אנחנו מבינים שלא נעמוד בזמנים. על פי האפליקציה אורכו של סיור הטעימות הוא שעתיים וחצי, אנחנו כבר שעתיים בדרכים ולא הגענו לחצי מהדרך. הסמרטפון מוביל אותנו לתוך סמטאות הרובע הנוצרי וחג המולד הממשמש ובא ניכר בכל פינה: עצי אשוח מקושטים, בובות סנטה קלאוס, כובעי מצנפת אדומים ותאורה חגיגית בתוך חדרי המדרגות והבניינים. הגענו לחנות אמנות הקרמיקה של ג'ורג' סנדרוני. אשתו בחנות צובעת את אחד המגשים עם מכחול, מסביבה על הקירות עשרות ומאות כלי קרמיקה מקסימים ביופיים, בהם גם קערת ליל סדר (יותר מ-900 שקל), צלבים מעוטרים ועוד. 


בצדה השני של הסמטה מחכה לנו הטעימה הבאה ב"ירוואן", מסעדה ארמנית שמגישה לנו לחמה בעג'ין, סוג של פוקצ'ה מבצק פריך עליה מפוזרים פתיתי בשר עגל טחון ועגבניות ולצידם רוטב יוגורט מטובל וירקות טריים. לא ברור ממה עדי נרתע יותר: מהבשר הלא כשר או מהעירוב בין בשר וחלב בליבה של עיר הקודש, בכל מקרה כאן הוא כבר לא אכל.

מתכוננים לחנוכה
המשכנו הלאה במורד הסמטה לכיוון השער החדש. השמש כבר נטתה מערבה, הסמטאות בעיר העתיקה הפגינו קרירות מקירותיהן, יצאנו מהשער החדש וחצינו את כביש מספר אחד למנזר הנוטרדם. "רכוש הוותיקן – מקום קדוש" קידם אותנו שלט בכניסה לרחבה הענקית שמול הבניין האדיר של המנזר. טיפסנו במדרגות, חלפנו על פני עץ אשוח ענק מקושט במנורות ונכנסו בשערי הבניין שמשמש גם כמלון.

קפיצה קטנה לחו"ל
טיפסנו במעלית לקומה העליונה והגענו לרופטופ של הנוטרדם: מסעדת יין וגבינות עם אחת התצפיות המרהיבות לכיוון העיר העתיקה, הר הבית והר הזיתים. קיבלנו שתי פלטות של פירות וגבינות עם כוס יין ממנזר הכרמיזן הסמוך לבית לחם. אדום לי, והלבן לעדי. כל פלטה כללה שלושה סוגי גבינות קשות ובצד של הפירות: תפוחים, אגסים, שזיפים, אננס ומלון – כולם בטעם מושלם כאילו זה שיא העונה וממש הרגע נקטפו מהעץ. בלחם שהוגש בצד נגענו רק בגלל ממרח הזיתים המעולה שהוגש לצידו. 

גבינות, יין ועוד גבינות
כטוב ליבנו ביין יצאנו למרפסת לתצפית לעבר העיר העתיקה. השמש שקעה מאחורינו ושלל הכיפות של העיר העתיקה נצצו מולנו: הזהב של הר הבית, האפורות-כסופות של כנסיית הקבר, ואפילו הצלחנו לראות את קצה הכיפה הלבנה של בית הכנסת החורבה. חמישה מגדלים שונים היו פרוסים לפנינו, שלושה מהם על הרכס של הר הצופים והר הזיתים. "ממש רומנטי פה" התפייט עדי, ואני הוספתי "כדאי שאני אשמיט את המקום הקסום הזה מהביקורת. שיישאר סודי".

סופרים כיפות
היינו כבר יותר משלוש וחצי שעות בדרכים, האפליקציה הורתה לנו לרדת למוסררה ולבקר בשכונה שבה צמחו הפנתרים השחורים, ויתרנו. חתכנו לכיוון שער שכם, שם חיכתה לנו התחנה האחרונה: תה ועוגיות במאפיית אל אמין. הצלחנו לזהות את המקום רק בזכות הניווט המדויק של האפליקציה והתמונה של המאפייה שהופיעה בה. בעל הבית הציע לנו מיד להוציא כיסאות ושולחן, ויתרנו, מזגו לנו תה נענע בכוסות חד פעמיות ובצלחת חד פעמית בחרנו מבחר של עוגיות שזה עתה יצאו מהתנור. 

כתובת: ההתחלה הלא מוכרת של רחוב הנביאים
עם הסחורה בידינו צעדנו לכיוון תחנת הרכבת הקלה שם גמענו את התה וניסינו להבין את העליבות והפספוס הגדולים שהאזור הזה משדר לעומת החגיגה והעושר של שער יפו. תארו לכן, רצף בין מוסררה, מאה שערים, ושער שכם, אזור של חגיגה תרבותית ועושר בין דתי בין יהודים, מוסלמים ונוצרים. במקום זה קו התפר הפך לכביש רחב ידיים שמנתק את שני חלקי העיר, בצד המערבי שכונות מוזנחות ושוקעות, ובצד המזרחי תחנה מרכזית של לתחבורה הציבורית של מזרח העיר שמזכירה את התחנה המרכזית הישנה של תל אביב בשיא תקופת הקסטות. 

תה ומבחר עוגיות ממבט על
זו הייתה אחת הדרכים היותר יצירתיות להכיר עוד רובד של ירושלים. דרך בתי האוכל שלה, דרך הסמטאות שלה, ודרך האנשים שיוצרים בה. יעל ומיכאל וייס, היזמים של bitemojo פיתחו אפליקציה יצירתית וחדשנית, שמתאימה גם לתושבי העיר וגם לתיירים. מחיר הסיור ליחיד הוא 25 יורו, קצת יותר ממאה שקלים ואין ספק שזה שווה כל שקל.


יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

בל ווד בר

פורמלית רינה נקונצ'ני היא עורכת גרפית במקור ראשון. לא פורמלית, רינה היא חובבת אלכוהול, צילום וירושלים. הנהלת הבלוג החליטה שאין מתאימה ממנה בכדי לבקר את אחד הברים האהובים עלינו בעיר. 

לא יודעת מאיפה להתחיל… כשאני קובעת עם חברים לצאת ועולה השאלה הקבועה: "לאיפה?" התשובה שלי תמיד אחת: הבל. או בשמו המלא: הבל ווד בר (Bell Wood Bar).

עד לפני כמה שנים המקום לא היה כשר, אבל יבורך מי שקיבל את ההחלטה לשנות זאת, כי פשוט כיף שם. הייתי מגיעה לשם עם המיתולוגי, והמשכתי להגיע עם חברות, עם חברים, עם אחים - בעצם עם כל מי שהסכים לבוא איתי. לכן כשעדי הציע לי לכתוב ביקורת על המקום, אמרתי כן עוד לפני שהוא סיים לשאול :)

בתור חובבת אלכוהול, עם צורך באוכל כשר לצד הבירה, האופציות המוצעות בעיר לא רבות (כן, ואני עדיין אוהבת את העיר הזאת. מתה עליה). בעקבות סגירתו של הפאב שאהבתי, היה לי צורך קיומי בחלופה, ומהפעם הראשונה שנכנסתי לבל - התאהבתי.

ברוכים הבאים
יעידו החברים שהלו"ז שלי טיפה צפוף ושאני מנסה לדחוס מלא דברים בכלום זמן, ולקח זמן עד שזה יצא לפועל (ייאמר לזכותי שעומס העבודה בתקופת החגים לא ממש עזר לי...) אבל לכבוד הגשם הראשון שהפציע לא מזמן, פיניתי ערב והלכנו לבלות כמה שעות כיפיות במקום שמרגיש לי כמו בית.

עד לפני כמה חודשים האלכוהול שלי ביציאות היה לרוב בירה, אבל אז החלטתי קצת לגוון ולנסות גם את מגוון הקוקטיילים שיש למקום להציע. אני אמנם בחורה שאוהבת להישאר במקום הבטוח ולהזמין את מה שכבר מוכר לי, אבל מדי פעם אני צריכה לשבור את השגרה, להיות קצת הרפתקנית, ולהזמין משהו שאין לי מושג מהו. בהתחלה דבקתי במוחיטו וקוסמופוליטן (בכל זאת, ללכת על בטוח) אבל כשהתחלתי למצות גם את זה, התחלתי לבקש את עזרת הצוות, וייאמר לזכותם שלא התאכזבתי אפילו פעם אחת.

ולענייננו: נכנסנו באותו ערב גשום לבל, אחרי יום עבודה ארוך, וקוקטייל טוב היה בדיוק מה שנזקקתי לו. אחרי התלבטות קצרה הזמנו אלקטרה (בשבילי), אייריש קומפורט (לעדי), פאי רועים ואת מנת הצוות הבכיר.

אלקטרה ואייריש הלכו לבר
כצפוי המשקאות הגיעו ראשונים כך שיצא לנו ליהנות מהם בלי שהאוכל יעיב על הטעם. השילוב באלקטרה משחק על ערבוב הטעמים של חמוץ-מתוק בלי להיות מוטה לשום צד, ועם צבעים שעושים טוב בעיניים- אין מה לעשות, נראות זה חלק מהמשחק, ועם אלכוהול שאמנם לא מורגש בטעם אבל בהחלט מורגש בראש. באייריש קומפורט האלכוהול לוקח, ובגדול. עם שם כזה אי אפשר אחרת… אבל שוב, גם פה אין תלונות כי יש ימים שצריך משקה כזה.

לא הרבה אחרי המשקאות הגיע החלק הראשון של האוכל: מנת הצוות הבכיר. מנה מצוינת לאנשים שלא מצליחים להחליט מה בא להם (כמוני) או לאנשים שמגיעים בחבורות ובא להם קצת מכל דבר. על מגש עץ מסודרים יפה צ'יפס (הכי טעים שתמצאו), שניצלונים, טבעות בצל (פחות בשבילי, אבל לא שופטת מי שאוהב ;)) ורול עוף חתוך למנות־ביס.

הצוות הבכיר: מנת הכל כלול
תוך עשר דקות סיימנו הכל ומזל שתוך כדי הגיעה המנה הבאה שהזמנו: פאי רועים. (אנקדוטה קטנה: זו מנה שאני תמיד רוצה להזמין, אבל איכשהו בסוף מזמינה שוב שניצלונים וצ'יפס (מקובעת, כבר אמרנו?) אז הייתי חייבת להזמין הפעם). המנה מגיעה בתוך קערה לא־קטנה, עם סלט קטן בצד ובהחלט מהווה ארוחת ערב ראויה. במילה אחת: טעים. במשפט: תעשו פו לפני שאתם מכניסים לפה, כי זה מגיע חם־חם ישר מהתנור ואחרי הביס הראשון קצת קשה להתאפק…

פאי לא רואים
איפשהו באמצע כל הכיף הזה הברמן החליט לפנק אותנו בצ'ייסר על חשבון הבית וכדי להשוות את רמת האלכוהול בין שנינו לקחתי אני וויסקי ועדי לקח את צ'ייסר הבית- קוקטייל, אבל בקטן.

במקום קינוח
למרות היום הארוך, הקור המפתיע והחשק לזחול פשוט למיטה- היה לי כיף, טעים, משביע, מרגיע ואפילו טיפ־טיפונת מבסם… אז עדי, תודה!


לדף הפייסבוק של הבל ווד בר

יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

לחם בשר

שרית כהן היא בחורה לא גנרית עם שם גנרי. שרית היא מנהלת השיווק של הארנה ובין יתר עיסוקיה כעלמה בעלת טוב טעם, היא אוהבת לבשל ולצלם את מה שיוצא. היה זה מתבקש לנצל את כישוריה הקולינריים / שיווקיים / צילומיים לטובת ביקור במסעדת לחם בשר שבמתחם התחנה. 

ארבע שנים אני מכירה את עדי, בשלוש מתוכן שהוא מנסה לשכנע אותי לבוא איתו לעשות ביקורת מסעדות, ואני שמצטיירת כבחורה קטנה ועדינה, לא נעים לי לחשוף את הצד הקניבלי שבי...

אבל עדי, עקשן, לשמחתי לא נכנע ואחרי (רק) שלוש שנים נעתרתי לבקשתו. כשהוא שאל איזו מסעדה נבחר? כיאה לקניבלית שכמותי התשובה הייתה מיד "לחם בשר". כל עוד יש בשר אני בעניין...

נכנסנו למסעדה, אווירה נעימה, מוסיקה שקטה ומרגיעה, אפילו את רעש הסועדים הנוספים אני לא חושבת ששמעתי, שלווה... חשש אחד קינן בי, מוצ"ש, מי אוכל כל כך הרבה במוצ"ש??? אבל עם האוכל בא התיאבון...

מוכנים למנה ראשונה?
הזמנו למנת פתיחה לחמעג'ון כבש. כאופה חובבת אהבתי את הגרסה שלהם ללחמא, בצק פריך וטעים גדוש בבשר טחון ועם טוויסט של זיתים (שאותו יש לומר קצת פחות אהבתי), אכלתי רבע והחלטתי להשאיר את המקום לעיקר - הבשר... לאחר כבוד החלפנו צלחות ללא הסבת תשומת הלב, המלצרית חשבה שאני חזרזירה שסיימה את המנה בשנייה ואילו עדי אוכל לאט ובנימוס, אבל זה סוד שנשאיר רק לקוראי שורות אלה.

מערום צלעות על רקע נתח סינטה.
ואז הגיעו המנות העיקריות, כיאה לקניבלים ויסלח לי עדי שצירפתי אותו להגדרה (הערת העורך: סולח), הגיעו הצלעות, 4 צלעות יפות ובשרניות. את הצלעות לא תוכלו למצוא בתפריט, אבל תעשו טובה לעצמכם ותתעניינו אצל המלצר בספיישלים. יחד עם הצלעות הגיעו 300 גרם של נתח סינטה מיושן. במבט ראשון הנתח היה נראה קצת מאכזב, אבל בשנייה שהסכין חתכה את החתיכה הראשונה, הופתעתי לטובה: עשוי בדיוק במידה עסיסי ורך - התענגתי על כל ביס. המנות העיקריות מגיעות עם תוספות לבחירה: תפוח אדמה צלוי / צ'יפס / אורז / סלט עלים / סלט ישראלי קצוץ.

סינטה, מבט מבפנים.
עדי בג'נטלמניות אדיבה העביר לצלחתי צלעות, אבל כיאה לבחורה ניקרתי מעט את הבשר ונתתי לו להתענג על השומן וטיפול הידני בעצמות, בטח שבידיים בדיוק כמו שצריך לעשות. רק ש אני שומרת על הפאסון. בכל זאת הגעתי בנעלי עקב מחודדות. אחרי שסיימנו להתענג עלתה השאלה המתבקשת: קינוח? (הערת העורך: אני שאלתי) אבל החלטנו (הערת העורך: שרית החליטה!) שיש טעמים ששווה להשאירו אותם איתנו.

רגע לפני שקמנו הגיע פתאום בזווית העין קלטתי את השלט מתחת לבר.
בדיוק הסיכום שהייתי צריכה...

לאתר של לחם בשר
לדף הפייסבוק