שרגא קפה

יערה יפרח היא משפטנית מוכשרת שמקדישה את מרצה לטובת מערכת החינוך בישראל. מכיוון שעורך דין רעב הוא עורך דין שעובד פחות טוב, בעיקר אם הוא צמחונית, החלטנו לנצל את ארוחת הטעימות הקוריאנית שערכה השפית נעמה גאון בשרגא קפה לטובת תרומתנו לשירות הציבורי. בתמורה, ביקשנו מיערה לכתוב כמה משפטים.

בערב חורפי ואפרורי אחד, עבדתי במשרד הקר (מערכת המיזוג שוב התקלקלה, למי שהתעניין, חזי אומר שתתוקן מחר, גג מחרתיים), יושבת בין ערימות המסמכים והקלסרים, מול מסך המחשב שמציג בפני רצף בלתי נגמר של מיילים, כשברקע צלצולי טלפונים וקטעי שיחות מהחדרים הסמוכים. אני אמנם אוהבת מאוד את העבודה שלי, אבל הקור, עומס העבודה ותחילתו של כאב ראש עמום, הביאו אותי למסקנה שהייתי מעדיפה להיות ברגע המסוים ההוא דווקא יותר בפיליפינים ובפחות במשרד. או באנדמן, אפשר גם באנדמן! משהו במזרח בכל אופן. מקום עם ים, שמש ושייק פירות. מה עוד אני צריכה יותר מזה???

זהירות, ספוילר: בסוף היא באה!

"ימי חופש" עניתי לעצמי, "וכסף. חופש מהלימודים. ובוסית שלא תחטוף שבץ כשתשמע שאני טסה שוב". מאחר שאין לי כרגע את אף אחד מהנ"ל, החלטתי להתנהג באופן הגיוני ולזנוח את החלומות על המזרח לטובת המיילים שהמשיכו להגיע. וזה היה הרגע שבו הגיע צלצול הפלאפון מעדי, שהציע לי להצטרף אליו לארוחת טעימות קוראנית בקפה שרגא שבמרכז העיר. "תראה איזה צירוף מקרים מדהים, בדיוק חשבתי על המזרח!" עדכנתי את עדי באירועי הערב הקודמים, "אבל יש לי עוד עבודה, ואני גם צריכה לעשות דו"ח קריאה ללימודים... אם אני אלך אתך היום לארוחה, מתי אספיק לעשות את הדו"ח?". "I couldn’t care less" אמר עדי, "תבואי. תוכיחי לי שאת ספונטנית כמו שאת תמיד אומרת". "או.קי" אמרתי, "אני באה", מוכיחה ספונטניות או מחסור חמור בעקרונות - תחליטו אתם.

מטבח קוריאני ליום אחד

זמן קצר אח"כ, עדי ואני כבר נכנסנו מהרחוב הירושלמי הקפוא והערפילי אל בית הקפה הקטן והחמים, מוכנים לקראת החוויה הקוראנית, ונחושים לדמיין לכמה שעות שאנחנו בדרום קוריאה ולא ברחוב ינאי.

מיד כשהתיישבנו, שאל אותנו בני, המלצר הנחמד, אם נרצה לפתוח את הערב באלכוהול קוריאני. נאמנים לשליחותנו לחוות את קוריאה כמה שיותר, השבנו בחיוב. אז הסביר לנו בני על אופן השתייה בקוריאה, שם הקוראנים נוהגים לשתות בירה מעורבבת עם וודקה, וערך לנו את טקס המזיגה המסורתי (והמגניב!): כוסות בירה מועמדות אחת ליד השנייה ומתמלאות בבירה קוריאנית, כאשר עליהן מוצבים צ'ייסרים של וודקה - שמופלים אל תוך כוסות הבירה ביד בוטחת. התוצאה היא משקה בירה-וודקה בעל טעם קליל ונעים, ושולחן רטוב לחלוטין.

סידור מסורתי לפני שמתחילים

אחרי ששתינו ופטפטנו, התחילו להגיע לשולחן המנות הראשונות. המנה הטעימה ביותר הייתה מאכל בשם טוק – בצק אורז לבן מבושל ברוטב פלפלים חריפים וירקות. בצק האורז יצר מעין כופתאות בעלות מרקם קמחי ונגיס גם יחד, ששחו ברוטב אדום חם, חריף ומתוק ובו עלים ירוקים חלוטים קלות. היה פשוט מצוין. למעשה, הרוטב היה כ"כ טוב, שהשתמשנו בו גם לשדרוג מנות אחרות. למשל הקימבאפ – רול אורז במילוי ירקות, חביתה ודייקון כבוש – שדומה מאוד לסושי בצורה ובטעם, ושהיה טעים מאוד יחד עם הרוטב האדום של הטוק.

מנות ראשונות. ועוד מנות ראשונות.

מנה מצוינת נוספת הייתה צ'ון – לביבות בטטה מטוגנות עם רוטב סויה, שומשום ופלפלים חריפים. הלביבות המתוקות היו בעלות מרקם בשרני ואוורירי גם יחד, והרוטב המלוח-חריף הלם אותן מאוד. כשעדי ראה עד כמה אני מתלהבת מהלביבות, הוא נתן לי לסיים אותן לבדי, באקט ג'נטלמני של הקרבה עצמית (הן באמת היו ממש טעימות!).

יערה מתלהבת (צילום אילוסטרציה)

מנה נוספת הייתה הצ'אפצ'ה – אטריות עמילן בטטה שקופות עם ירקות מוקפצים ברוטב מתקתק. אני פחות התחברתי אל המנה - שהייתה בעלת טעמים עדינים מדי בשבילי, אבל עדי אהב אותה, וחיסל אותה עד הפירור האחרון.

בשלב הזה הגיע לשולחן מרק המאנדו – מרק צח על בסיס פטריות שיטאקה ואצות קומבו, שהוגש עם כיסונים מבושלים במילוי ירקות וטופו. פטריות השיטאקה הוסיפו למרק את הארומה האסייתית המובחנת שלהם, והמנה הזאת ממש גרמה לי להרגיש שאני נמצאת בבית אוכל קטן בסיאול.

כמו בבית שיערה מעולם לא גדלה בו

זה הזמן המתאים להתוודות שאת הטיולים שלי אני לא נוטה לחוות באמצעות אוכל. בתור בחורה שמקפידה על שמירת כשרות, חוויות המזרח הקולינריות שלי קשורות פחות במסעדות מקומיות אותנטיות, ויותר בבתי חב"ד. דרך אגב, מי שרוצה ממני ביקורת על מסעדות בתי חב"ד ברחבי המזרח – מוזמן בשמחה (כשירות לציבור, קבלו תקציר: בוויאטנם האוכל הכי טוב – אחלה המבורגר; בתאילנד הקינוח ממש נחמד; בהודו השקשוקה נחמדה; בנפאל הפסטה השמנונית והשניצל מרגישים כמו מעדן מלכים אחרי טרק ארוך; בקמבודיה חביב, ובשבתות יש קינוח טעים מאבוקדו!).

עוד סיבוב של בירה עם וודקה מסתיים עם מפה רטובה

בין המנות הראשונות לעיקריות לקחנו עוד סיבוב של בירה-וודקה, תוך כדי נשנוש קימצ'י – כרוב מותסס מתובל, שאני יודעת שיש לו מעריצים נאמנים (נניח, עדי). אני קצת פחות התחברתי.

אחרי ההפסקה המתודית, הגיעו אל השולחן שתי מנות עיקריות: ביבימאפ, ובאנס קוריאנים. ביבימאפ זוהי מנה בסיסית שמורכבת מאורז לבן עם ירקות, ורוטב חריף ממשחת פלפלים חריפים וירקות. הירקות היו עשויים מצוין, חלוטים קלות כך שהם היו רעננים ופריכים, ותובלו בהרבה פלפל ובמה שהרגיש כמו שמן שומשום. ראויות לציון במיוחד הן הפטריות, שהיו בשרניות וטעימות, וניגר מהם נוזל בישול טעים ומיוחד, שהזכיר לי יער (באסיה!). יחד עם הירקות הוגשה חצי ביצה חומה ומעניינת שוודאי שהוכנה באמצעות שיטה ייחודית, שאילו הייתי מבקרת מסעדות מקצועית יותר - הייתי אמורה לברר. אבל אני העדפתי להתרכז בכך שטעים לי האוכל, ומצחיק לי עם עדי – ולכן לא תדעו לעולם איך מכינים ביצה קוריאנית.

המנה העיקרית השנייה, הייתה הבאנס. באנס קוריאנית זוהי הלחמנייה האסייתית המוכרת ממקומות אחרים במזרח (למיטב שיפוטי. כאמור, בטיולי באסיה יותר הסתכלתי על האוכל האסייתי ופחות אכלתי ממנו). ללחמנייה בעלת המרקם הייחודי יש טעם מתקתק, שמשתלב נפלא עם הטופו העטוף ברוטב מתקתק אף הוא. המלפפונים בתחמיץ הוסיפו ניגודיות מעניינת לטעמים המתוקים, והקפיצו את הטעם של המנה.

והעיקריות: לא לפחד כלל!

סיימנו את הטעימות שבעים, שתויים ומרוצים, ועכשיו נשאר רק קינוח. הופתענו לגלות שאין קינוח קוריאני, אלא יש רק גלידה עם בראוניז, אבל הזמנו את הקינוח בכל זאת. אני חייבת לומר שבשלב הזה כבר הייתי קצת מסוחררת מהאלכוהול הקוריאני ולא דאגתי לתיעוד מספק של המנה, אז אני רק יכולה להגיד שהיה פשוט קינוח מעולה.

אחרי שלא נותרה טיפה של גלידה לגרד ולא נשאר זכר מהקינוח, יצאנו מבית הקפה החמים אל הלילה הירושלמי הקר. בחוץ פגשנו את נעמה גאון – השפית שאחראית לארוחת הטעימות הזאת. אחרי שעדי בירר איתה אם היא קשורה ליהורם גאון (היא לא, למי שבדומה לעדי מוצא את זה מעניין), החמאנו לה על ארוחה מצוינת, טעימה, כיפית ומעניינת. ארוחה שגרמה לנו להרגיש קצת מזרח באמצע החורף.


לדף הפייסבוק של שרגא קפה