מונטיפיורי

פסח חלף הלך לו, וזו סיבה נהדרת להמלצה על מסעדת חמץ מובהקת. לרגל האירוע, מארח הבלוג את דבורה גינזבורג, יועצת התקשורת של חבר הכנסת זבולון כלפה, האיש, החליפה והסנדלים. היועצת החליטה שהפעם משנים קונספט והולכים על בלוג צילום. זרמתי. כאילו הייתה לי ברירה...

הכל התחיל במסרון החביב שקיבלתי מעדי בשעות אחר הצהריים. "רוצה להתארח הערב בבלוג המסעדות הירושלמיות שלי?" ואחרי שביררתי שמדובר בארוחה חינם, אישרתי מיד. היעד שבחר מיטיבי הפעם היה מסעדת מונטיפיורי במשכנות שאננים, למה דווקא היא? עדי טוען שהמטבח, שהיה פעם חלש, השתפר מאוד בזמן האחרון ושווה לכתוב על זה. זרמתי.

עת הגענו למסעדה, המסתתרת ברחוב הצייר יעקב, ניגשתי קודם כל לדגום את השירותים. התוצאה: א. הם בקומה התחתונה. ב. רמת הניקיון סבירה ומטה. עליתי למעלה בחזרה לגלות שארבל התנהג כג'נטלמן מושלם, לא הזמין דבר ואף עודד אותי להזמין עבורו את המנות שלו בטענה כי הוא: "אוכל הכל".

ואחרי כל ההקדמה הזו, הגיע הזמן להתחיל בסקירה, תיהנו.

לחמניות השום והמטבלים

כמי שמנסה להימנע מגלוטן מטעמי דיאטה, נתתי לעדי לחסל את לחמניות השום שהוגשו כמנת פתיחה. המטבלים שלצידם היו טעימים מאוד, אם כי הוטבעו בשמן זית, מוטיב שאגב חזר על עצמו כמעט בכל המנות. אולי בשל הקירבה לעיר העתיקה, שחומותיה מהוות תפאורה נהדרת.

סלט סלק אגוזים וגבינת רוקפור (לאו דווקא בסדר הזה)

סלט נחמד מאוד, אם כי הסלק הוחבא היטב מתחת לערימת העלים והגבינה שגיררו מעל כמעט ולא הורגשה. האגסים היו מצוינים.

תחתיות ארטישוק ממולאות ערמונים

הגיעו בסך הכל שלוש תחתיות שהוטבעו בכמות רבה מידי של שמנת. המילוי הזכיר מרקם וטעם של קציצות, אך היה מתובל היטב. ועדי מוסיף: "ומה רע שהטביעו את זה בשמנת?"

פילה סלמון תפו"א ושעועית מוקפצת

יחסית, מדובר במנה הכי בריאה שהזמנו שהורכבה מפחמימות, חלבונים וירקות. אממה, היא גם היתה הכי פחות טעימה (עדי: רואה?!) : הדג היה יבש ותפוחי האדמה היו גדולים מידי וקצת נאים. השעועית עם הפטריות הייתה סבבה.

רביולי במילוי חצילים על מצע עגבניות מיובשות

מנה שהוזמנה בשל היותה חריגה בנוף הפסטות, מי שמע על רביולי חצילים?!.  הבאסה: מדובר בחציל קלוי. למי שאוהב (עדי). העגבניות המיובשות היו מצוינות.

זה מה שנשאר

בנקודה הזו עדי הזכיר שעלינו צריכים לגמור הכל מהצלחת כמו פולנים טובים (למרות שאנחנו לא). הוא לא עמד בדיבורו ולא אכל את 19 שיני השום (ספרנו!) שנותרו מצלחת הרביולי.

ואיך אפשר בלי סלפי...

השעה 22:35 והמסעדה התרוקנה. לא שקודם לכן היא הייתה מלאה אבל היה קצת מבאס לגלות שבשעה שאחינו התל אביבים רק מתחילים את הלילה, אצלנו המלצרים מרימים את הכיסאות לשטיפה.

קינוח: טירמיסו

אחרי המנות המושקעות והבאמת משביעות וטעימות, הייתי מצפה ממסעדה חלבית המכבדת את עצמה להשקיע בקינוחים שווים יותר. אלא שכבר בשלב התפריט זה לא היה נראה מבטיח. במנה הזו, שכבת השוקולד העליונה הייתה מרירה ופשוטה מידי והקרם היה משעמם.

קינוח 2: עוגת גבינה

עוגה נחמדה למדי אם כי מעט יבשה. הקוקוס שהוצמד לתחתית העוגה עורר בי חרדה: האם אכלנו כרגע קינוח של פסח???

למרות הכל היה מעולה ובכוונתי לחזור למונטיפיורי בקרוב. הצעה של עדי: אם הדייט שלך מתגלה כ"דיל ברייקר" תזמיני את הרביולי חצילים ותאכלי את המנה עד הסוף, כולל השומים J

לאתר המסעדה

לארא

לרגל חג החירות, מארח הבלוג את אבישג צחי, לוחמת חירות ישראל ומאופות החלות המקוריות בארצנו.

האם אלוהים יכול לברוא סלע כבד כך שלא יוכל להרים אותו? מדוע צדיק ורע לו? ולמה קוראים ל"לארא" "לארא"? יש שאלות ברומו של עולם, ויש את זו ששאלתי את עצמי - למה אנשים, לא כל שכן כאלו שאוהבים לבשל ולהישאר בבית, הולכים למסעדה? הערב שביליתי ב"לארא" עם עדי ביקש לענות על השאלה הזו.

תנו לי להתחיל באכזבה שלא קשורה לאוכל, ומפה, אני מבטיחה, זה רק ילך וישתפר. השטיח. השטיח הפרסי שמכסה את רצפת המסעדה בתמונות התדמית ומצולם באתר של "לארא" מכל זווית אפשרית. הוא לא היה שם. קצת נעלבתי, לא רק בשל שורשיו הפרסיים של שותפי לארוחה. גם לא נפרס לכבודנו אף שטיח אחר. את ציור הקיר המכוער המקשט את קיר המסעדה הפנימי ופזל אליי לאורך כל הערב לעומת זאת כדאי היה לכסות בשטיח, אחד גדול במיוחד. אבל למה לא לפתוח בשבחה של אכסניה? ב"לארא", יודעים לפנק; עיכוב קטן במנה העיקרית והופ – שתי כוסות קיר רויאל הוגשו אל השולחן. ככר הלחם חוסלה, ובלי לשאול יותר מדי שאלות הוגשה לשולחן נוספת, טובה ממנה, מחוממת ועליה שפריץ של שמן זית. רק נלקחה ההזמנה וכבר הוגש היין. המלצרית, המתוקה להפליא, היטיבה לאזן בין התעניינות אמיתית בהתרשמותנו מהמנות לבין נוכחות עדינה ולא מעיקה.

כיאה לארוחה שנערכה ערב הימים הנוראים של חיות המאכל (פסח דרך יום העצמאות בואכה ל"ג בעומר), הקפדנו להזמין אך ורק מנות שהותקנו על טהרת החי, או מה שפעם היה כזה, ועל הדרך לשחק ים-יבשה.

אז למה קוראים לה לארא?

כך, פתחנו בקציצות דג ולצידן מנה צפון אפריקאית טיפוסית של סרדינים מחותנים, כזו שפעמים רבות רציתי לטעום אך מעולם לא העזתי. אולי לשם כך הגעתי עד הלום? אז שינסתי שיניים ושמתי ביס. הסרדינים היו טריים ובשרניים וזה לא דבר של מה בכך במסעדה הממוקמת בעיר שאין לה חוף ים צמוד. גוף הסרדין היה עסיסי ומלא טעם ועורו המטוגן פריך ומתפצח ובאורח פלא נטול אותה בת טעם שמנונית המתלווה לעיתים קרובות למאכלים מטוגנים. מישהו במטבח כנראה הקפיד להחליף את השמן. המילוי, של עשבי תיבול ופירורי לחם, איזן יפה את טעם הדג הדומיננטי וסלט קטן של כוסברה, צימוקי זיתים ועגבניות שרי צלויות שהתחבא מתחת לשני זוגות האוהבים הטריים רענן היטב את פקעיות הטעם. תשובה ראשונה לשאלתי – צ'ק. קציצות הדג שהוכנו מתערובת שהמלצרית לא ידעה לפרט היו אנמיות וטחונות דק מדי אך מוצקות, ולמזלן זכו לליווי ראוי של תבשיל ירקות שורש שיד מיומנת במטבח חתכה אותם לקוביות מדויקות ותיבלה בנדיבות בשפע של לימון וזעפרן. אני רוצה לחשוב שלדגים היה נעים לשכשך בתבשיל הזה לא פחות מאשר במי הים.

לירושלמית כמוני קשה להיות זמן רב בים, אז הגיע הזמן לעבור אל היבשה. תבשיל של אסאדו עגל בירקות שורש (יבשה כפול שתיים!) הביא אותי אל סף הרהורי כפירה על צמחונות שכן השורשים עזי הטעם היו כה טובים – רכים אך מוצקים, עם מתיקות אגוזית לצד חריפות עדינה – עד שגנבו את ההצגה מהשחקן המרכזי עול הימים. פרוסות בעלות גוף של נתח קצבים עם טעם בשרי בולט הביאו למפנה חד בעלילה. לא, צמחונות היא לא בשבילי (בינתיים. גם לא טבעונות. סליחה גארי). נתח בשרני זה שאינו נגיש לאדם מן השורה שלא מנהל עם הקצב השכונתי שלו יחסים הדומים בטיבם לאלו של דכנר עם אולמרט, ובעיקר אופן התקנתו, סיפק תשובה שניה לשאלת המחקר שלי. סלט עלים חמצמץ עם עגבניות שרי ופרוסות תפוח דקיקות באדיבות הבית, הקל מעט על הבטן וגם על המצפון.

קינחנו במתוקים מאכזבים שבשל טעם הלוואי המורגש של תחליפי מוצרי החלב חבל להזכיר אותם, אז לא אמרתי כלום ואעבור מיד לתשובה שלישית לשאלתי: העובדה שלא הייתי צריכה לשטוף כלים בסוף הארוחה.

  

לארא – היה ממש לא רע. אולי בגלל זה קוראים לך ככה. היה טוב וכיף, גם בלי שטיח פרסי.

לדף המסעדה עם כל הפרטים והתפריטים.

גבריאל

לרגל חודש הגאולה, מארח הבלוג את יהודית ליטנברג (AKA יודית) המעולה, מפיקת האירועים של ישפה (מי שיודע מה זה, צריך לדעת, ומי שלא – לא) ואוחזת בלוג איכותי בעצמה.

יוצא לי לא מעט לבקר במסעדות, מבקרת מסעדות אני עדיין לא. אבל גם חברה נעימה, גם אוכל טוב, שווה בשביל זה לכתוב כמה מילים.

את גבריאל אני מכירה כבר הרבה זמן (כנראה יותר מהזמן שאני מכירה את עדי). מכירה זאת אומרת ששמעתי עליה המון, קראתי אבל עכשיו זאת ההזדמנות להכיר לעומק. איזה כיף. אז הלכנו, ואולי זה המינוס הגדול בערב, כי המיקום של גבריאל הוא לא מהאהובים עלי בעיר הזאת. זה לא השוק השיקי והעדכני, רחוב עזה הסטודנטיאלי וההיפסטרי, עמק רפאים הקלאסי. צריך לעבור בדרך בכיכר החתולות ואת כל יחצני הפאבים באזור שמנסים לשדל אותנו לשבת לבירה ונרגילה ואנחנו בסך הכל רצינו לאכול גורמה בקטנה.

לא לבלבל עם גבריאלה הסמוכה (והחלבית)!

בסוף הגענו, וכשמגיע האוכל גם שוכחים את המיקום הפחות מפתה בבן שטח (יש כאלו שאוהבים את האזור, הם פשוט בני 18). הגענו בדיוק לשבוע ההוקרה שמנהיגה המסעדה ללקוחותיה: מנה ראשונה, עיקרית וקינוח ב-120 שקלים. הרבה פחות מהמחירים הנהוגים במקום בימים רגילים (המבצע מסתיים ביום חמישי הקרוב). מה צריך יותר מזה? שיהיה טעים. מזל שהיה.

דבר ראשון חשוב להתחיל במנה האחרונה, כשקיבלנו את התפריט התלבטנו איזו עיקרית ואיזו ראשונה על האחרונה לא היה התלבטות. ניקח שני טראפלס שוקולד, כי מה שעומד מול זה מלבי. למזלי עדי קלט את השולחן לידנו שקיבל בדיוק גם הם ארבעה צלחות טראפלס לארבעת האזרחים הוותיקים שיבו בשולחן, כי מי לוקח מלבי? אז עדי ישר ביקש מהמלצרית לשמור לנו טראפלס לסוף האוכל (מעניין אם זה ניסיון של בעל בלוג מסעדות). מזל, כי הסתבר לנו שבשלב זה, נשארו שלושה אחרונים...

ובהתחלה? עוד לפני המנות הראשונות, הגיעו לחמניות מתוקות עם מבחר הטאפאסים האיכותיים של המקום (לא לשכוח לבקש את הגזר!). למנות ראשונות בחרנו כבד עוף מזוגג (היה יאמי!) ומגדל של חציל בלאדי עם עגבניות שרי והתוספת השווה במיוחד של פילה בקר למעלה. ביס מושלם. גם העיקריות היו מעולות: ביף ברוגניון ופילה בורי שהיו מעולים. כיף לאכול אוכל פשוט טוב. ואז הגיעו הטראפלס...

מנה מסוימת שלא הופיעה בתפריט המבצע. אבל תודו שהיא נראית טוב!

הבעיה היחידה שאחרי שיוצאים שבעים ומאושרים יותר קשה לברוח מממציעי הנרגילה ובירה בכיכר החתולות. פעם הבאה, ממשיכים לכיוון של שלומציון.

לאתר המסעדה.

לה פאווה

והפעם בבלוג, יעל צלניק (שם זמני). לשם הגילוי הנאות נספר שיעל היא רכזת האירועים של המרכז הירושלמי לאתיקה. לא בטוח למה הוא נדרש פה, אבל עם כללי אתיקה לא מסתבכים.

אני אניח את זה כאן: כשהגעתי למסעדת La Pavee עדי עדיין לא הגיע. התקשרתי אליו ולא הבנתי למה כל הזמן תפוס. עם מי כבר יש לו לדבר? ואז גילית שתחת השם "עדי" שמרתי את מספר הטלפון של עצמי. לזכותו של עדי ייאמר, שהוא דווקא הגיע בזמן. זו אני שהקדמתי. לו באמת, לא היה עם מי לדבר.

מסעדת La Pavee היא מסוג המסעדות שממוקמות ליד מלונות יוקרה, ממלאים לך כל הזמן את הכוס ויש מפות לבנות על השולחנות. למה? למה המפות על השולחנות? כי ככה זה. זה המסעדות האלה, ותודה לאלוהי הגרופונים.

נתחיל בזה שהיה ממש אחלה. בסך הכל יצאנו מרוצים, לא נרעשים אבל לגמרי מרוצים. שם המסעדה אגב, למקרה ותהיתם, מגיע מצרפתית. משמעותו רחוב סלול. כנראה סוג של רחוב הולנדי, אבל למה שצרפתים יתנו קרדיט לאומה שאינה צרפתית? זהו גם שמו של רחוב בפריז בו נמצא בית כנסת מפורסם, כך אמרה המלצרית, אותה אילצנו לתחקר את עובדי המסעדה עד אחרון שוטפי הכלים. משמעות שלישית ואחרונה היא סוג של בשר. בשלב זה הגענו למסקנה שלא כדאי לדחוק את המלצרית האומללה לפינה וירדנו ממנה. יכול להיות שזה היה בגלל שכבר הגיע האוכל.

היה לחם מעולה, רך מבפנים ופריך ומלוח מבחוץ. המנות הראשונות היו סביצ'ה סלמון וחציל בטחינה. לכאורה חציל בטחינה זו מנה נדושה, שיש אותה בכל מסעדה במדינת ישראל. אבל! החציל הזה היה שונה וטעים במיוחד כי הטחינה הייתה מתוקה! וגמבה קלויה היתה מפוזרת עליה, והחציל החמוד הזה היה כל כך טעים שחיסלנו הכל וליקקנו את האצבעות.

לפעמים החציל הוא רק תירוץ

גולת הכותרת התרחשה בין המנה הראשונה לעיקרית, כאשר המלצרית שלנו מזגה לנו יין אדום ואמרה משהו בסגנון "אתם בטח נשואים". כשאמרנו לה שלא, היא אמרה שאם אתה זוכה לקבל את השלוק האחרון בבקבוק (וזכינו, לא בטוחה אם השלוק הזה נחת בכוס של עדי או שלי. לא שזה משנה, עדי לא שותה יין אדום, אז אני נאלצתי לטפל בעניין בכוחות עצמי) אז אתה מתחתן בקרוב. את שאר הארוחה ביליתי בלהבין למה לא סיפרו לי על זה וכמה בעיות זה היה יכול לחסוך, ובהבטחות לעצמי שצריך לקנות כמה בקבוקים במבצע שלוש במאה, לשפוך אותם לשירותים כמעט עד הסוף ואת השלוק האחרון לשתות.

הזמנו שתי מנות עיקריות – תבשיל עגל ופילה מוסר ים. תבשיל העגל היה טעים והבשר רך, אבל אני רוצה לספר לכם על הדג שהיה מ-ע-ו-ל-ה. דמיינו שתי חתיכות דג לבנות ועסיסיות עם טעם לימוני כזה, על מצע עדשים, אבל לא עדשים מימיות כאלה אלא תבשיל עדשים עם טעם מדהים שבתוכו חתיכות לימון כבוש שלדעתי הוקפצו קצת במחבת. זה היה טעים ממש ועדי התלהב שהיו שתי חתיכות דג ולא אחת, כי אחרת הוא היה נאלץ לאכול את החתיכה האחת בעצמו ולי לא היה נשאר. אל תיקלעו איתו לאי בודד אני אומרת לכם.

הקינוח היה סבבה – שלושה כדורי טראפלס שוקולד, אתם יודעים איך זה מרגיש. אחד לי, שתיים לעדי.

לסיום קיבלנו כרטיס שמזמין אותנו לציין את יום הולדתנו ואת יום נישואינו (מקווה שלא יותר מעוד שישה סופים של בקבוקי יין ואני סוגרת תאריך). הקפדנו למלא כל פרט ותיאמנו בינינו תאריך יום נישואין אטרקטיבי, כי היה כיף אז למה שלא ניפגש שוב בLa Pavee  לאכול איזה משהו, נגיד,  ב- 11.11?

לאתר המסעדה

גוסטו איטליאנו

אל הבלוג הגיעה אורטל קורן, יועצת חינוכית ואחת שיודעת. לאכול. לייעץ. לחנך. ועוד. לא תקראו את מה שיש לה לומר?

בלב שכונת קטמון, צמוד לבית הקפה השכונתי המוכר (שושקפה, למה לא לפרגן גם להם על הדרך?), החליט מי שהחליט לפתוח מסעדה נחמדה, שכונתית ו... איטלקית. גוסטו איטליאנו. זה השם. כבר התחלה טובה לתושבת שכונת קטמון הישנה והאהובה. המקום מעוצב בסגנון קלאסי ונותן אוירה חמימה ואת פנינו קיבלה מלצרית חייכנית ומקסימה.

התחלנו את הארוחה במיטב הקלאסה יין לבן חצי יבש (עד כאן מגיעה הבנתי ביין) ולמנות פתיחה הזמנו שתיים: הראשונה, מיני קפרזה. שזה אומר שיפודים של מיני מוצרלה ועגבניות שרי בשמן זית ואורגנו, המוגשות עם פוקצ'ה משובחת ופסטו.

למנת פתיחה שנייה הגיעה ברוסקטה פטריות. פטריות שמפיניון ופורטובלו בשמן זית, חמאה, קונפי שום ופטרוזיליה. ההגשה מיוחדת ושילוב הטעמים היה מעניין. אולי הייתי מוסיפה מטבל או גבינה נוזלית לצד הפטריות כדי לרכך את הטעמים, אבל בהחלט התחלה טובה.

פסטה נורדיקה. יחי הסלמון!

אחרי שפתחנו את התיאבון הגיע הזמן שנזמין את המנות העיקריות. הלכנו על פסטה וסלט. שילוב בין שחיתות לבריאות. בגזרת הסלט נבחר הפרוטי: חסה, רוקט, פרי העונה, חמוציות, גורגונזולה ושקדים, ברוטב שמן זית, דבש וחומץ תפוחים (אם תרצו, סלט ממתקים שבארוחה של ספרדים היה יכול להשתלב עם הקינוח). בכדי למלא הקיבה הזמנו גם פסטה נורדיקה: סלמון, אספרגוס, שמנת ושום. טעם עדין של סלמון בשילוב טעמים משלימים נתן לפסטה נוכחות חשובה שלא ביישה את היומרה של המסעדה האיטלקית.

רוקנו את הצלחות ולא השארנו פירור אבל היינו חייבים לא להזניח את הקינוח והחלטנו להזמין טירימיסו. מנה קלאסית לאוהבי קפה. באמת לא טעינו והקינוח, שהגיע בחתיכה נדיבה, היה בחירה מצויינת לסיום ארוחה מפנקת.

תודו שזו חתיכה נדיבה

לסיכום: באה לשכונה מסעדה חדשה, והיא כאן כדי להישאר.

לדף הפייסבוק ושאר הפרטים של גוסטו.

אל דנטה

לאכול במסעדה זה זכויות אדם. בדיוק מהסיבה הזו הוזמנה להתארח בבלוג נוה דרומי, רכזת פעילות זכויות אדם כחולבן במכון לאסטרטגיה ציונית.

אל-דנטה. נשמע תחילה כמו מסעדה איטלקית בפרברי חיפה שאבד עליה הכלח. שם לא מקורי לעוד מסעדה איטלקית לא מקורית. ואם נוסיף על זה את העובדה שהוזמנתי למסעדה על ידי הבוס שלי.... נו. תבינו לבד.

כרגיל הוא איחר. הגנים הפולניים שלי ואני כבר מכירים את התחושה ונערכים לה בשלל משפטים מעוררי מצפון. כדאי גם לפתוח את המחשב ולהוציא מחברת כדי להמחיש את סך הזמן הרב שחיכיתי. מתנצל ונושף הוא הגיע. לא סלחתי.

כלפי חוץ חייכתי ובפנים בערתי. מרעב, לא מכעס. סתם, שיקרתי. מכעס. הדרך לליבה ולמצב רוחה של אישה מתחילה ונגמרת בבטן ובינתיים ההתחלה מתהמהת נורא.

ככה נראית אל-דנטה

בזמן שהוא קשקש ופטפט, אני התנחמתי בציורים הקסומים ובאווירה האיטלקית הרומנטית השוררת בכל פינה. אם האוכל יהיה ברמה של העיצוב אז אני עומדת בפני הרפתקה קולינרית טעימה במיוחד, וכמו כל הרפתקה טובה, הכיף מתחיל טיפין טיפין. ניחוחות של אוכל החלו להגיע מכיוון המטבח. אם זה היה סרט מצויר היו רואים ענן לבן של ניחוח יוצא מהתנור החם היישר אל תוך מחילות האף שלי ומיד אחריו הגיעו המנות הראשונות – הברוסקטה והאנטיפסטי. יש משהו לא אנושי בלהגיש לאדם מורעב צלחת מלאה כל טוב בכמות מוגבלת – כביכול הרעב אמור להרגע, אבל בפועל התאבון מתגבר.

ואז הן הגיעו. כשהן מוקפות בהילה בוהקת ויפה - שתי צלחות שהופיעו על השולחן במלוא הדרן - פסטה מעולם לא נראתה טעימה יותר.

וכך, עמדו לפני שתי צלחות עם פסטה בצורה שמעולם לא ראיתי, עם טעם שמיימי שלא ציפיתי לו ושמות איטלקים נהדרים (פפרדלה פטריות ופרויארבו) שיכולים לגרום לאישה רומנטית לחשוב כי המאהב האיטלקי נמצא ממש מעבר לפינה. לצערי הייתי צריכה לחלוק אותן. ולא עם המאהב האיטלקי.

ככה נראית פפרדלה

 כשהגענו לקינוח עמדה בפניי דילמה. כחובבת קינוחים מוכרת, המחשבה שיגיע קינוח לא מוצלח, יכולה להדיר שינה מעייני. לאחר שהעברתי את המלצר חקירת שב"כ מיומנת וביררתי את מידת הנימוחות והמתיקות של כל אחד מהקינוחים, החלטתי ללכת על עוגת השוקולד שהוא המליץ עליה. לא אהבתי. בהתחלה. המלצר המסכן לא ידע שיושבת לפניו מרי אנטואנט של ימינו, אבל למזלו הבחור הקשקשן לידי אהב את העוגה וכך ניצל המלצר החביב מאכילת ראש קיצונית. לקראת סוף העוגה, משהו גרם לי לנסות ולתת צ'אנס שני לעוגה ממנה האיש מתמוגג כל כך. פתאום זה הרגיש לי יותר טעים. סוף העוגה. סוף.

טורו

הבלוג הוזמן להתארח לסעודת טעימות במסעדת טורו המתחדשת, וזו סיבה נהדרת לספר לכם על אחת המסעדות עם הלוקיישנים הכי שווים בעיר! אה כן, וגם האוכל נהדר.

הקדמה קצרה: מסעדת טורו היא מסעדת שף (בני אשכנזי שמו) ים תיכונית הממוקמת בלב ליבה של משכנות שאננים מול נופיה המרהיבים של חומות העיר העתיקה. טורו, שנפתחה מחדש בחודש מאי האחרון, מציעה תפריט בשרי כשר, הכולל גם מגוון דגים.

מתוקף תפקידנו החשוב, זכינו לטעום מ-12 מנות שונות מתוך המגוון הרחב המוצע במסעדה (התפריט כולל לא פחות מ-33 פריטים!) שהיו באמת טעימות אחת אחת. זה עוול לא קטן להזכיר רק חלק מהן, אבל מישהו פה צריך לקבל החלטות קשות ולספק לכם הקוראים הצצה לכמה מהמנות היותר מיוחדת של טורו.

מבין המנות הראשונות, מומלץ מאד לנסות את קציצות הפראסה ותפוחי אדמה שפשוט נימוחות בפה ופותחות את התיאבון. לחובבי הכבד, מומלץ לנסות את הכבד הקצוץ שמוגש ברוב עם והדרת מלך. למי שאוהבים לפתוח את הארוחה עם סלט, אזי סלט האנדיב מהווה בהחלט תשובה הולמת: לבבות חסה, סלק, פילה תפוז, בצל סגול, בזיליקום, רוקט, אגוזים, שקדים סלרי, צנונית וויניגרט דבש לימון.

כבד. מרחיב את הלב ואת הבטן.

מבין המנות העיקריות, שלשמן התכנסנו, בולטות מעל כולן שלוש מנות שוות במיוחד ומיוחדות בשונותן: השפונדרה, הסינייה והניוקי פילה בקר (הסדר לא משנה). מנת השפונדרה (נתח מספר 9, למקרה שתהיתם) מגיעה לאחר בישול ארוך (7 שעות, לא טעיתם) ובליווי שעועית לבנה, פטריות, דלעת, בצל ושעועית ירוקה. הסינייה, לעומת זאת, היא בשר טלה טחון מלווה בטחינה, תפו"א, לימון כבוש, בצל, עגבניות צלויות וכוסברה. הניוקי מגיע עם פילה בקר, וכל מסיבת הטעמים הזו עשויה בציר פורצ'יני, אליהם מתלווים ערמונים מעודנים. 

שפונדרה. שווה כל דקה משבע שעות הבישול.

לקינוח, אמליץ בקלות על הטרטפו שוקולטה, המווה בעצמו חגיגה של טעמים: שטורייזל שוקולד, מקרון קפה, פטיסייר, פירות יער וגלידת רום – הכל באחד!

טרטפו. All in One

כשתגיעו למסעדה, תיווכחו בעוד שלל מטעמים אותם מציע התפריט. מתסכל משהו. לפתרון הבעיה, או לפחות לצמצומה, ניתן להציע שתי אפשרויות:

·         נצלו כל סיבה למסיבה, והגיעו למסעדה עם מספר חברים או בני משפחה, כך שתוכלו לטעום גם מהמנות שלהם. אם לא תגמרו להם את כל האוכל, אז בסוף החבר'ה גם יודו לכם.

·         הגיעו למסעדה בין 12:00 ל-16:00 ובקשו לנסות את המנות העסקיות שמחירן נע בין 79 ל-99 שקלים, וכוללות מנה ראשונה, עיקרית ולחם שאור עם מטבלי הבית.

ואם כבר הגעתם עד הלום, אל תשכחו לבקר גם בשירותים המעוצבים של המקום.

לאתר ודף הפייסבוק של טורו (צילום: דניאל לילה)