יום רביעי, 1 בינואר 2020

מסריק

קפה מסריק חזר לעיר! אחרי שנסגר בשנת 2010, חזר קפה מסריק לפעול, על ידי הבעלים המקורי ובדיוק במקום בו פעל בעשור הקודם. קאמבק כזה לא נצפה במחוזותינו כבר זמן רב, כך שמיד נדרשנו לבדוק את העניין. גייסנו את אבישג זליגמן, שבין שאר פועלה הייתה שותפה לייסוד ספירוגר, שמפתחים מוצרי מאפה ומתוקים לאורח חיים בריא ודל פחמימות. 

כבר למעלה משנה שאני חושקת להיות כותבת אורחת בבלוג של עדי, ואחרי ארוחת צהרים מושלמת, נראה לי שהוא עלה על זה ופיצח את מהות החיים. לטעום מגוון של מנות שונות ומעניינות כי זה לצורך "מחקר" ואין ברירה – ככה צריך להתחיל כל חופשה.

קפה מסריק בירושלים הוא כל מה שבית קפה שואף להיות (והכותבת היא מלצרית-בריסטה בדימוס ויושבת קבועה במגוון בתי קפה באזור המרכז אז יש למה להשוות). זהו מקום מקצועי וניכר שלבעלים שלו יש המון ניסיון באיך בית קפה צריך להיראות ולפעול, ועם זאת הוא מצליח לשמור על אווירה ביתית, חיובית ונעימה בצורה הכי טבעית ולא מאולצת. העובדים במקום היו נראים שמחים ובאווירה טובה וחיובית, מה שלחלוטין משליך גם על המתארחים במקום.

הגעתי למקום לפני עדי וישבתי שם כשעה וחצי עם המחשב על כוס קפה בודד בשעת עומס. מה שבד"כ גורם למלצרים ברוב המקומות ישר לשנוא אותי ולפעמים להעיר, אבל לא במסריק. השירות היה אדיב ומלא בחיוכים, ולרגע לא הרגשתי מחויבת להזמין יותר כדי לשבת שם. שזה כבר נקודות בונוס רציניות.

עד שיגיע האוכל, קבלו תמונת מצב...

שנתחיל?

  • מיקום: עמק רפאים. לא ראיתי מקומות חניה באזור אבל זה מרחק הליכה ממתחם התחנה שהייתה בו הרבה חניה פנויה.
  • שיבה: העיצוב מקסים ומשרה אווירה חמימה וביתית. המטבח פתוח וניתן לראות את כל שלבי ההכנה של האוכל. הכל נקי ואסתטי.
  • שירות: מעולה. ברגע שהתיישבנו הגישו לנו מים. המלצר נתן לנו המלצות מצוינות על המנות, האוכל הוגש במהירות ולא היינו צריכים להמתין יותר מדי זמן.


פינוק על חשבון הבית, עד שיגיע האוכל...

שנאכל?

מנה ראשונה: בופאלו מוצרלה
המנה מכילה מוצרלה, אנשובי, צ'ילי קלוי, צנונית, בזיליקום, לימון כבוש ועגבניות מיובשות.
התחלנו את הארוחה עם הבופאלו מוצרלה, מנה מרהיבה בצילחות שלה. למזלי השותף שלי לאכילה אוהב אנשובי יותר ממני אז הוא השתלט על החלק הדגי של המנה. רציתי את המנה הזאת כי אני מכורת מוצרלה די רצינית וברוב המקומות מביאים מוצרלה זולה שלפעמים מעורבבת עם גבינות אחרת, אבל פה הייתה מוצרלה איכותית שהוגשה בנדיבות. המנה הוגשה בצורה יפהפייה וכל ביס היה תענוג של מגוון טעמים שמשתלבים ביחד - המוצרלה שיש לה טעם עדין בשילוב עם החמוץ והנגיעה של החריפות והמליחות מהדג.

מנה שנייה: כריך גרבלס
המנה מכילה סלמון בכבישה ביתית, גבינת שמנת, מלפפון, עלי רוקט, עירית וצלפים, בתוך לחם דגנים.
גם עדי וגם אני לא תכננו להזמין כריך, אבל המנה הומלצה על ידי המלצר אז ניסינו. מודה ששנינו קצת התאכזבנו. זה היה כריך טוב אבל די סטנדרטי ואם מישהו מחפש כריך סלמון רגיל אז זאת המנה בשבילו. מעבר לזה לא ראינו שום דבר מיוחד בכריך הזה, בטח לא ביחס לשם והתיאור שלו בתפריט.

קבלו אותו: קבב הדגים. אכן ספיישל!

מנה שלישית: ספיישל קבב דגים
המנה מכילה קציצות דגים על מצע של יוגורט וחיטה מבושלת ברוטב אדום, עגבניות מיובשות, זיתים שחורים, בצל, עלי מנגולד (מכיוון שמדובר במנת ספיישל שלא מופיעה בתפריט, אני לא לוקחת אחריות על רשימת הרכיבים המדויקת)
למעט הזיתים השחורים שמשהו בהם לא היה מדויק במנה, השאר היה מושלם ובעיני זאת הייתה המנה המנצחת של הארוחה המעולה הזאת. היא הייתה שונה ומיוחדת ולא חושבת שאי פעם ראיתי מנה דומה במקום אחר. ההגשה שלה הייתה יפהפייה, כל הטעמים התחברו בול והדג היה מבושל היטב. השילוב של הדג החם עם היוגורט הקר הפתיע לטובה. ריחמתי קצת על עדי כי באיזשהו שלב הכרזתי בעלות על המנה הזאת וחיסלתי אותה כמעט לבד (הערת העורך: אין מה לדאוג לעדי). מומלץ בחום.

מנה רביעית: פפרדלה מסריק
המנה מכילה פסטה פפרדלה טרייה בסגנון אל דנטה, אנשובי, צ'ילי אדום, אורגנו, בזיליקום, עגבניות צלויות וקראסט של פירורי לחם, פטרוזיליה וגבינת מנצגו.
המנה הייתה טעימה מאוד. עדי ואני היינו קצת חלוקים בנושא פירורי הלחם שעליה, הוא טען שמדובר בתוספת מעניינת שממש עושה את המנה, אישית זה היה נראה לי מיותר. פירורי לחם אצלי נתפס כמשהו שזורקים על מנות כדי שילדים יאכלו (הערת העורך: אני ילד!). הפסטה עצמה הייתה טרייה ובושלה בצורה מושלמת, מה שברוב המקומות לא עושים בצורה מוצלחת. כאחת שיודעת להעריך פסטה טובה, בעיני פירורי הלחם קצת גרעו מהיכולת לטעום אותה באמת. מעבר לזה, שאר הטעמים עבדו מעולה, והיא חוסלה די מהר.

האם לאכול פסטה עם פירורי לחם זה לגיטימי? מחלוקת פוסקים!

קינוח: פאי לימון ופיסטוק
המנה מכילה שכבת פאי, מעליה שכבה של קרם פיסטוק, מעליה שכבה של קרם לימון. לצידה נגיעות של שוקולד לבן.
זה היה הקינוח הכי מוצלח שיצא לי לטעום בשנים האחרונות. אני מאוד אוהבת פיסטוק ופאי לימון, וזה פעם ראשונה שראיתי שילוב של השניים והטעמים לגמרי עובדים ביחד. מומלץ בחום. בנוסף קיבלנו על חשבון הבית גם סורבה קלמנטינה. אני לא חובבת סורבה גדולה, אבל זה היה מיוחד ומגניב.

זו הייתה החלטה מצוינת לעשות את הסלפי עם הקינוח שהתגלה כממש מוצלח!

עם כל האוכל הזה שתינו שני קוקטיילים המבוססים על מרטיני שבכנות אני לא יודעת איך קוראים להם. היה בהם אלכוהול ומתיקות מעודנת ומעל עלה תימין שהוסיף ניחוח אקזוטי עם כל לגימה.

לסיכום, הישיבה בקפה מסריק היא לגמרי חוויה שאשמח לעבור שוב. האוכל טעים, המקום נקי ונעים והשירות מצוין.


לדף הפייסבוק של קפה מסריק

יום שבת, 21 בדצמבר 2019

נאדי


רגע לפני שקפה נאדי המיתולוגי עובר ממשכנו המוכר ברח' שץ לביתו החדש ברחוב הלל, הזמנו את אביגיל היילברון, מייסדת ארגון "לא תשתוק" המסייע לנפגעי אונס ותקיפה מינית במגזר החרדי. בזמן שאביגיל לא שותקת, היא גם עובדת כיועצת תקשורת ואסטרטגיה לארגוני אקטיביזם ומעורבת בכמה פרויקטים של החרדיות המתחדשת, בהם ארגון טקס יום הזיכרון החרדי. מוזמנים לשמוע מה יש לה לומר על הירושלמיות המתפרצת של קפה נאדי.

מכל הערים בעולם אני אוהבת את ירושלים. יש בה משהו שאין לאף אחת אחרת. שלל העדות, המגזרים והתופעות שמתרכזות כולן בתוכה, אבנים שמדברות אלי היסטוריה יהודית עתיקה רווית סיפורים משפחתיים, משולבת בד בבד עם היסטוריה צלבנית מוזהבת או היסטוריה ערבית מקומית שבילדותי היו מציאויות מאיימות למדי: אסור להתקרב לנזירים, הם יכולים לחטוף אותך. בכנסיות קורים דברים אפלים. אסור להיכנס מעבר לשיח ג'ארח, זה מסוכן לך, הורגים שם יהודים. יש משוגעים לבושי לבן במדרחוב שחושבים שהם המשיח. אל תתקרבי, קוראים למחלה שלהם "סינדרום ירושלים".

כך נפגשנו: בתכנית (משובחת!) של מכון מנדל

בירושלים יש גם אבנים שמדברות עכשווית, מה שבעוד אלף שנה יהיה מן הסתם חלק מן ההיסטוריה של העיר: גרפיטי מדויק מדי של טקסטים הנובעים ממעמקי הנפש בסמטאות שוק מחנה יהודה. פשקווילים זועקים נגד גזירת הגיוס או נגד אייפונים שהדבק שלהם מחזיק את קירות מאה שערים המטים לנפול. ויש גם דגלי גאווה במושבה הגרמנית. ירושלים של עכשיו.

ובירושלים יש גם את המקומות הירושלמיים בהם הדבר המשוגע הזה, של הקונפליקטים המפויסים בעל כורחם, של הצעירים והזקנים, של החילונים והחרדים, של בקעה, של הקטמונים ושל עזרת תורה, הדבר המשוגע הזה מתנקז אצלם, ספוג אצלם בקירות.

כבר מגיע הדיבור על האוכל, לא לדאוג. בינתיים, סלפי להרגעת התיאבון.

קפה נאדי הוא מקום כזה. הוא ירושלמי, הכי ירושלמי שיש. לא תמצאו בו עיצוב מוקפד או סגנון מתוכנן מדי. לא תמצאו בו שום פוזה טרחנית, שום ניסיון להיות חלק מטרנד מסוים ושום עטיפה. אף אחד שם לא מנסה לעשות עליכם רושם. תמצאו בו רק אווירה ירושלמית אותנטית. משהו מן השיגעון הרב-תרבותי הצבעוני הזה דבק במקום. וזה מספיק וזה הכל.

לא אמרנו, אבל אביגיל היא גם צלמת מעולה!

מיד לאחר שהזמנו, הגיעו לשולחן לחם ומטבלים אותם לא הזמנו: טפנד זיתים ועגבניות מיובשות. לא יותר, בלי פוזות. הלחם הוא לחם בדיוק כמו שלחם צריך להיות. בצורה הנכונה, עשוי מצוין. המטבלים היו מצוינים עוד יותר.

לא תמיד הלחם והמטבלים שווים תמונה. הפעם הם כן!

'סלט האורז האסור' היה נשמע לי מפתה למדי, אותו אורז שקיסרי סין נהגו לאכול ואסרו על פשוטי העם לטעום ממנו מאחר והוא מעורר חשקים. תגידו, אפשר לא לבחור במנה כזו? הסלט נראה מעולה: אוסף של עלים ירוקים, סלרי, אורגנו, בצלים ועגבניות בגריל, כל אלה מוצפים מכל הכיוונים בהמון גרגירי האורז השחור-סגול הזה. על כל זה מתנוססת לה חתיכת גבינה לא קטנה בכלל. והטעם? התאכזבתי קצת. לא אהבתי את השילוב של סלט ירקות עם אורז. מסתבר שהם עדיפים לי בנפרד.

האם זהו אורז סיני כי הוא מגיע עם גבינה בצורה של כובע סיני?
המנה הבאה פיצתה בענק, פסגת הארוחה. דווקא זו שהיא הכי פחות פוטוגנית, הייתה הכי טעימה. מה טעימה, מדהימה. אלוהית. טעם גן עדן. מנה שאחזור אליה עוד הרבה פעמים. הריזוטו. 'הריזוטו של סגל' מגיע עם פטריות יער, פורטבולו, פורציני, עשבי תיבול וגבינת פרמז'ן.

כמה לא פוטוגני, ככה טעים!

עיקרית נוספת שלקחנו, פוטוגנית בהחלט, היא הפפרדלה סלק - רוזמרין, שום, עלי תרד, סלק, בזיליקום, בצל ירוק ופקורינו. מנה מצוינת. אבל סגל הזה מהריזוטו, אף מנה לא מתחרה איתו. בטח היה בחור מקסים.

חשבתם שנוותר לכם על התמונה של המנה הכי פוטוגנית?

כמו שקורה תמיד עם החיים האלה, דברים טובים מסתיימים בסוף. לקינוח, בחרנו בעוגת קוקילידה עם גבינת מסקרפונה וצ'אי על בסיס חלב עם קרמל. בדרך כלל יש לי בעיה עם קינוחים, הם נורא מתוקים לי. הצ'אי אכן היה מתוק, אבל הקוקילידה הייתה מתוקה-מלוחה בדיוק במידה הנכונה והמסקרפונה לא הגיעה עם כמויות סוכר, מה שייצר קינוח מושלם. כל ביס תענוג לחך.

לקינוח: תמונה של קינוח מושלם.


כשארצה להרגיש ולנשום ירושלים, אני כל כך אחזור.


לאתר של קפה נאדי

יום ראשון, 1 בדצמבר 2019

WalkEat

חנן ברנד הוא איש הון סיכון שהקים את Made in JLM, ארגון שנועד להפוך את ירושלים לבירת היזמות העולמית. כששמענו על WalkEatJLMהמיזם החדש של לילך רובין, אושיית קולינריה ירושלמית ידועה שיוצאת לדרך חדשה, היה ברור שחנן הוא האיש המתאים למשימה.

"החיים הם כמו קופסת שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל" אמר פורסט גאמפ, ובאמת קצת אחרי חצות כשהגעתי הביתה, חשבתי לעצמי איך לעזאזל הגענו עדי ואני מתכנית לערב סולידי ליד הבית שבו ננסה את ההמבורגר הטבעוני של ביונד מיט במקום חדש ברחוב הרצוג, למרתון שהתחיל ב-8 בערב בתבשיל ריאות, צ'ולענט ויאפצ'ק (לא יודעים מה זה? חכו בסבלנות) בסמטאות מאה שערים, המשיך בכוסית באווירת אירופה הקלאסית פינת ביירות באמריקן קולוני, והסתיים עמוק לתוך הלילה בקינוחים בלב בית חנינא.

שני חברים יצאו לדרך. אחד הצטרף בהמשך.

אז מה הקשר? זה החלק הקל: לילך רובין. למי שלא מכיר, נספר שלילך היא מאושיות הקולינריה הירושלמית כבר שנים רבות. חלקכם מכירים את לילך כמי שניהלה את 'קפה שרגא' ברחוב ינאי שהתפרסם בזכות הסנדוויצ'ים המעולים בשמות צבעים – אדום, כתום, צהוב, כחול וסגול. לילך גם עוסקת שנים רבות בפיתוח השיטוט הקולינרי בעיר, ובעיקר זה שמחוץ לנתיב החרוש.

איפה אפשר למצוא לחמים בכל מיני צבעים? התשובה המפתיעה, בהמשך... 

למה זכינו להזמנה בדקה ה-90 לקחת חלק בסיור? מכיוון שבסופ"ש הקרוב (4-7 בדצמבר 2019), לילך מובילה עם צוות של מדריכות ושפיות, את WalkEatJLM (מי שמכיר אותי, יודע שאני חובב כל דבר שמסתיים ב-JLM), מרתון חדש של סיורים קולינריים מיוחדים במינם במסלולים שונים ברחבי העיר (לדף האירוע בפייסבוק), שמספרים בדרך הכי טובה שאפשר להעלות על הדעת, דרך הקיבה, את הסיפור של העיר המשוגעת והמשגעת הזאת.

תחנה 1: מאה שערים

במאה שערים ביקרתי לא מעט. בלילה - אף פעם לא. מי שאומר שהעיר ללא הפסקה היא תל אביב לא ביקר כאן. נשים בשביסים עם עגלות תאומים ושלישיות, חסידי תולדות אהרן בשמלות פסים, ילדים בני 5 צועדים על הכביש (יתכן שזו השכונה היחידה בעיר שבה הולכי הרגל נמצאים בהיררכיה לפני המכוניות), שלטי ברוך הבא לאדמו"ר מסאטמר, ויידיש שמתערבבת באנגלית של תלמידי הישיבה-יוניברסיטי. לילך מספרת שהחבר'ה באים לשנה בארץ בישיבת מיר והרימו כאן סצנה של אוכל ניו יורקרי, Liquer Stores ומזללות עם שמות באנגלית שפתוחות לתוך הלילה, שלא חלילה תירדם רעב על הסטנדר.

למנה ראשונה: מנה עיקרית!

עצירה ראשונה, מסעדת הפתילייה, מוסד קולינרי ותיק ברחוב בית ישראל. לא כל המנות עוד נותרו בשעה שהגענו. בכל זאת, מדובר על מסעדת פועלים שזוהרה בשעות הצהריים. ניסינו את תבשיל הריאות, צלי כתף, אורז עם שעועית (אחד אחד!) ומרק העדשים. כולם עשויים בלי דופי. החביבים עלי היו מרק העדשים והאורז שהיה מצוין.

ה-מסעדה. כשר פה.

מהמזרח התיכון המוכר המראנו הישר לשטעטל בפולין, למסעדה קטנה וצנועה שנקראת גם בשם הצנוע "ה-מסעדה". התפאורה מסביבנו, גרפיטי של הכותל ב-360 מעלות, גורם לך להרגיש שמסתכלים עליך בכל ביס וביס, וצריך באמת להתכוון. טעמנו שתי מנות, שתיהן היו מעולות. הראשונה, ניחשתם נכון, צ'ולנט. היה לו טעם מיוחד, מבוסס על חיטה ועסיסי מאד. יותר מוצלח מזה שמגישים בשבתות קידושים בבתי הכנסת של המזרוחניקים, זה בטוח. ואפילו את עדי החצי טריפוליטאי-חצי פרסי, שאינו מחובבי החמין, הוא עבר בהצלחה מרובה עד כדי כך שהזמנו מנה נוספת.

היכונו לביאת היאפצ'יק

מנה שנייה הייתה ללא ספק הכוכב של הערב. יאפצ'יק. "הגעת לארץ הקוידש ועוד לא אכלת יאפצי'ק?!", אני שומע דרך אבני הכותל 360 את זעקת אבות אבותיי מפולין גדול. לשולחן הגיע קוגל תפו"א. כפי שאתם יודעים, אוכל אשכנזי ככלל לא ניחן במראה מגרה במיוחד. טרנד הצילחות טרם הגיע ממאסטר שף לשפים של מאה שערים, כי את היאפצי'ק קיבלנו בכלי פלסטיק מכוער וחד פעמי (סלחי לי גרטה טונברי, כי חטאתי), ועל כן אודה כי הציפיות לא היו בשיאן. אבל ברגע שפתחנו את המנה, התגלתה תורת הסוד: רצועות עסיסיות של בשר בקר שנאפו לילה שלם בתוך אטריות תפוח אדמה מהבילות. הטעם התפוצץ מטעמים של הבשר הרך ופלפל שחור. אני התלהבתי מהחריפות של הפלפל השחור, אבל לילך הלובית (היא לא אוהבת את הכינוי 'טריפוליטאית', כי "לא כל מי שמלוב הגיע מטריפולי") פחות התרשמה: "פלפל שחור זה התבלין היחיד שאשכנזים מכירים". יכול להיות, אבל זה טעים מאד מאד. ביקשתי לארוז עוד מנה הביתה בשביל אשתי מיה. אם אני חוזר מאוחר, לפחות אחזור עם מנחה קטנה לפיוס, זה בדרך כלל עובד.

מאה שערים. 24 על 6.

רגע לפני שיצאנו מהשכונה, נכנסו למאפיית נחמה (המקורית!) שהוקמה כאן ב-1928 בידי משה ודוד נחמה, כהעתק של המאפייה המקורית שהוקמה ב-1910 בעיר יזד בפרס. יש כאן כמה מאפים שמכינים רק כאן, כמו בגטים מעוטרים במגוון תבלינים צבעוניים ולחם פרסי אותו אפשר לאכול כמו קרקר ענקי (או לחילופין להשתמש בו כנבוט). על הכיכר הסמוכה תלוי שלט כחול שטוען כי שם המקום 'כיכר נחמה'. אני ועדי מעלים סברה שמי שתלו אותו הם לא אנשי עיריית ירושלים. אבל נו שוין, אכיפת חוקי העזר הם לא הצד החזק של העירייה, בטח לא באזורים הללו.

תחנה 2: אמריקן קולוני

נסיעה של בדיוק 4 וחצי דקות, עוברים את שדרות בר-לב, מה שפעם היה קרוי 'כביש 1', ואנחנו בגלקסיה אחרת. זוכרים את פורסט גאמפ מהפתיח? אז נאמר שלא ציפיתי שעדי ארבל יהיה זה שבזכותו אשב לראשונה לדרינק בארמון של משפחת אל-חוסייני. האגדה מספרת שארבעת נשותיו של הפאשה לא ילדו לו בארמון, והוא החליט שהמקום מקולל ונטש. לאחר אפיזודה קצרה של קיבוץ אוטופי אמריקני, שנתן למקום את שמו, המקום נפתח כמלון ב-1902. בין אורחיו היו סיר וינסטון צ’רצ’יל, לורנס איש ערב, מרלין מונרו ,ג'ורג'יו ארמני, ריצ'רד גיר ולהקת קולדפליי.

נזכיר: רק לפני 4 וחצי היינו במאפיית נחמה במאה שערים

האווירה: משהו בין טירה קלאסית אירופית בימי הביניים לבית מרזח מסתורי השורץ מרגלים מתחילת המאה ה-20 בביירות או קהיר. לא ממש ישראל. אבל אני מתחיל להסתבך פה עם עדי, אז נמשיך הלאה. מכיוון שאת הבטן כבר מילאנו במאה שערים, והמחירים פה כצפוי בשמיים, הלכנו לשבת בבר שנמצא תחת קשתות אבן יפות, ולקחנו כל אחד משקה. ברקע, שפות אירופיות אנגלית וערבית מתערבבים, אבל שיהיה ברור: כשרוצים, כולם פה מדברים עברית.

ככה עושים מרתון בירושלים

עדי לקח קוקטייל שעליו המליץ המלצר ועליו הוא משלם משכנתא עד היום (היה טעים). לילך לקחה ג'ין טוניק, ואני, שהבנתי לאן הערב הזה הולך, הזמנתי בירה טייבה, הבירה היחידה שמייצרים בשטחי הרשות, בכפר הנוצרי טייבה. תכל'ס, אחלה בירה. שורה תחתונה, אם אתם מחפשים לשבת במקום עם קלאסה או להפתיע תיירים, קחו אותם לכאן. אבל כמובן, רק אחרי מנה גדושה של יאפצ'יק.

תחנה 3: בית חנינא

רוב הירושלמים בעלי דעה יגידו שהכנאפה הטובה בעיר היא ג'עפר בעיר העתיקה. לשם גם בדרך כלל עוד מגיעים ירושלמים ממערב העיר ותיירים מרחבי הארץ. אבל מתי פעם אחרונה ביקרתם בבית חנינא? מאז שיש יציאה מהעיר במחלף בנציון, עוברים שם קצת ברכב, אבל לעצור בשביל לאכול? ועוד ברבע לחצות? אבל מדריכתנו לילך מכירה את הרחובות כאן ככף ידה, דוברת ערבית, ונראה שהאהבה שלה לאוכל גורמת לכל המחיצות סביבה ליפול. ובינינו? אף בעל עסק לא מתנגד לכמה לקוחות נוספים, לא משנה מאיזה עדה.

אל-דמשקי (Al Demashki) נמצא בבניין חדש ומפואר למדי, שעל חזיתו כתוב בעברית 'מכון לב'. עדי ואני שמחנו לראות שהמוסד האקדמי הדתי פתח שלוחה גם במזרח העיר, אבל מבירור קצר נדמה שמדובר במרכז קרדיולוגי, ושהמשיח עוד לא הגיע.

איכות תמונה: רמת ההשקעה במזרח העיר

שאלנו את לילך, איך היא מרגישה כל כך נח בכל המקומות להסתובב ככה, כאישה חילונית בלב מאה שערים, וכיהודיה שמכירה את רוכלי הרחוב והדוכנים במזרח ירושלים? לילך עונה שזו הגישה שלה: לא באה בפחד, מדברת עם כולם בגובה העיניים, וזה גם היחס שהיא מקבלת חזרה בכל מקום. "האהבה לאוכל מחברת את כולם". ובאמת זה הקסם בירושלים. כמה דקות ואתה בעולם אחר לגמרי. ועדיין, גם כשאין חומות פיזיות והמרחק קצר, כל מי שגר פה מכיר ברגליים איפה עוברים הגבולות הבלתי נראים, פה שלי - פה שלו. כאן זה בית, שם אני זר. הסיורים של לילך גורמים לך לחשוב, מה היה יכול להיות פה אם העיר הזאת הייתה באמת אחת.

נחזור לכנאפה. מסתבר שמתחת לפני השטח ברחוב הערבי בירושלים מתחוללת מהפכה ולג'עפר הוותיק יש לראשונה תחרות אמיתית. מסתבר שהמקום כל כך מוצלח, שלילך הזמינה למקום את כתב ישראל היום, והאחרון הביא למערכת העיתון כנאפה הן מג'עפר והן מאל-דמשקי, ו-29 מתוך 30 כתבים בחרו בזה של המתחרה החדש כטעים יותר. לילך אומרת שבאסם בעל המקום היה מאושר.

לקינוח: שני קינוחים!

הגענו רגע לפני סגירה, כנאפה כבר לא הייתה, אבל טעמנו שני קינוחים קרים מעולים. הקינוח העגול נקרא חדות' – "הלחיים של הכלה". מדובר בסוג של מילפיי, שכבות של בצק בקלאווה עם קרם פטיסייר. הקינוח השני ,"ג'אבן ח'ילו" הוא מן בצק רבוך ממולא בגבינה עם פיסטוקים ומי סוכר. קינוחים מעולים, לא מתוקים מדי, נעימים ונימוחים בפה. לאור הטעם, המחיר ובמיוחד השעה המאוחרת, ביקשתי מהמוכר לארוז עוד קופסת קינוחים הביתה. כי כמו שאומרים בירושלים, כשחוזרים הביתה עם יאפצ'יק, צ'ולנט, חדות' וג'אבן ח'ילו, באמת שאי אפשר לפספס.


לדף אירוע מרתון הסיורים

יום שישי, 15 בנובמבר 2019

אנדלוסיה

אנדלוסיה הוא השילוב המושלם והמתבקש לבילוי לילי: בר קוקטיילים וטאפאסים. אילה פלק, שניהלה עד לא מזמן את השגחה פרטית, היא השילוב המושלם והמתבקש של חריצות ובליינות. ניצלנו את ההזדמנות שאילה מחפשת את האתגר הבא כדי ליצור את את השילוב המושלם והמתבקש הבא: הזמנו את אילה לספר על אנדלוסיה.

כיכר המוזיקה כבר נמצאת כאן תקופה די משמעותית, ובכל זאת בקושי יצא לי לשבת בעסקים בה. אולי כי היא משווקת יותר לתיירים, אולי כי מרכז העיר מאתגר תחבורתית, בכל אופן, הפסד שלי. המתחם מאוד נעים, מוזיקה חיה בחצר הפנימית, ואווירה כייפית מאוד. בהחלט מתכננת לחזור לשם ולדגום עסקים נוספים במתחם.

מרבה קומות מרבה אווירה

נכנסות לאנדלוסיה. לא הזמנו מקום, אבל אמצע השבוע, השעה כמעט עשר, ויש מקום בשפע. בנוסף על השולחנות בחוץ, יש במסעדה שלושה מתחמי ישיבה: בקומת הכניסה מסעדה, בקומה השנייה בר גדול ועוד כמה שולחנות, ובקומה השלישית מעין לאונג' עם ספות גדולות שנראות מפנקות, אבל הוא סגור כרגע. אני בדיוק הגעתי לגיל שבו אם אני רוצה לשוחח עם מישהו אני צריכה שיחלישו את המוזיקה, אז התיישבנו למטה. המוזיקה, אגב, הייתה ספרדית רוב הזמן ונהדרת, וסימנה שהספרדיות לא נעצרה בשלט הכניסה.

מעיינות בתפריט.
הוא מחולק לשלוש קטגוריות: ירקות, ים, יבשה. התפריט לא גדול, אבל מצליח להיות מגוון ועם מנות שהן לא שגרתיות, אבל לא מופרכות ולא נופלות לקלישאות. ויש גם המבורגר למי שלא אוהב הרפתקאות. זו מסעדת טאפאס, המנות לא גדולות, ואחרי תיאום הציפיות הזה - הן גם ממש לא קטנות.

עוד מעט האוכל מגיע. שווה לחכות!

מזמינות.
באופן מפתיע המנות של הירקות יותר מעניינות, אז לקחנו בעיקר מהן. את החיות שלי אני מעדיפה מתות ממש, ולכן נפסלו הסביצ'ה, הסשימי והקרפצ'יו. גם מנות מטוגנות אני פוסלת, כי הכל טעים מטוגן. גם סוליה תהיה טעימה בטמפורה, ואני רוצה שהשף יראה לי באמת מה הוא יודע לעשות. לא הגיוני בעיניכן לוותר על הצלחה בטוחה ולהזמין דווקא את מה שעשוי להיכשל? זה אפילו לא העיקרון הכי גרוע שאני מחזיקה בו.

המנות.

רמולצ'ה - קוביות סלק כבושות, מחית צנוברים ועליי בייבי.
חביבת הקהל. הסלק חי כמעט, חתוך לקוביות קטנות, והכבישה הוציאה ממנו מתיקות וחמיצות נהדרות. מחית צנוברים (שאני מנחשת שמעורבים בה אגוזים נוספים) נותנת פה נקודות נוספות על מקוריות ועניין, וגם קונטרה מרגיעה ונעימה לחמצמצות של הסלק. צרור עלי בייבי קטנטנים שמונחים למעלה מוסיפים המון, ולא רק מקשטים. שלושה רכיבים יחסית פשוטים, הרמוניה מהממת.

ברחנה - חציל צלוי, גמבה מוחמצת וחומוס ספרדי
גם זו מנה פשוטה עם רכיבים פשוטים שמתיישבים יפה יפה ביחד. פחות הרפתקנית מאחיותיה, אבל בכל זאת שונה מהחציל בטחינה שנמצא בכל תפריט בישראל, קודם כל כי אין פה טחינה. על כל נתח חציל בשרני יושב סלט קטן של גמבה מוחמצת נהדרת שמרימה את הכובד של החציל, וחומוס בתיבול חריף. זו המנה היחידה שפגשנו בה חריפות, ואני אוהבת חריף.

היכונו לביאת הקרפצ'יו

קרפצ'יו - קרעי פילה בקר בויניגרט חזרת, צימוקי עגבניות, ערמונים.
אחרי שהטפתי לטובת מנות נועזות עדי הדיח אותי להעיז בעצמי מנה שאני לא מחבבת בדרך כלל, ולנסות את הקרפצ'יו. זו הייתה החלטה מתגמלת ביותר, כי זה היה טעים להפליא. בניגוד למקובל ומבלי להתריע על זה בתפריט הקרפצ'יו הגיע על פרוסות חלה קטנות, שהחזיקו וספגו אותו ואת הוויניגרט חזרת, הירוקים, פרוסות צנוניות, שום קונפי ועגבניות שרי צלויות. וכל החגיגה הזאת ביחד בביס אחד, הייתה מפנקת ביותר. לא מבטיחה שמהיום והלאה ידי תהיה קלה על הקרפצ'יו, אבל הספציפי הזה הוכיח את עצמו. כמו כן, מעוניינת שוויניגרט חזרת יהפוך לנפוץ הרבה יותר, יש לו מה לתרום לכולנו. צימוקי עגבניות, אגב, לא ניצפו. התיאור בתפריט לא ממש מחייב כאן.

אלקצ'ופה - ארטישוק, צלפים, עגבניות צלויות ועשבים.
מגיעה קערה עם סלט צבעוני וחביב של עגבניות שרי טריות (ולא צלויות כמו שכתוב), קצת עלים ירוקים, צנוניות ובצל, צלפים בודדים ולבבות ארטישוק פרוסים… מהפריזר. לא ציפית לארטישוק טרי בנובמבר, אבל לתחתיות ארטישוק מופשרות אין כמעט טעם, והן מתאימות לבישול או לצלייה, לא לסלט חי. ארטישוק משומר לעומת זאת היה נותן פה אחלה מנה. נרשם פספוס.

פדרון בטמפורה - פלפלי פדרון בטמפורה ואיולי אגוזי מלך
בסוף נכנעתי להזמין גם משהו מטוגן, ולא הצטערתי. פלפלי פדרון יחודיים בחריפות המשתנה שלהם, כך טוענת ויקיפדיה, ואני לא מתווכחת, אבל לשולחן שלנו הגיעו פלפלים ירוקים שאינם חריפים בכלל, מטוגנים בטמפורה. ביס בפלפל חשף צבע ירוק נהדר שלא ממש עבר בצילום, אבל מאוד שימח אותי. גם האיולי אגוזי מלך שימח ממש.

מה זה ירוק בפנים וחום בחוץ והוא לא קיווי?

פסקדו - פילה דג ים במחבת, ירקות מוקפצים, אחו בלנקו.
לפני חודשיים נתקלתי במתכון לאחו בלנקו ומאז אני מתכננת להכין אחד אבל לא יצא, ומאוד התרגשתי לפגוש אותו כאן. אחו בלאנקו זה מרק שקדים קר ספרדי מאוד מאוד טעים. כאן הוא תיפקד כמצע/רוטב/תוספת, וכטריגר שלי לבחור במנה. חוץ מזה, זו היחידה בין מנות הדגים שהדג שלה לא נא. וחוץ מזה אני אוהבת מנות דגים שהן עדינות והתוספות שלהן עדינות וירוקות. הדג היום היה סלמון שזה אכזב אותי, גם כי המלצר קרא לו סלומון, וגם כי זה אינו דג ים והוא לא מוציא מנות עדינות. הדג עצמו אכן היה בינוני, אבל שאר מרכיבי המנה היו ממש ממש מוצלחים, ואני בטוחה שביום אחר, שיש בו דג אחר, זו מנה מצוינת.

אלכוהול.
אני מודה ומתוודה, תפריטי קוקטיילים מבלבלים אותי. אני אף פעם לא מכירה את כל השמות של כל הרכיבים, ובוחרת בין לצאת למחקר לימודי בגוגל, לתת הנחיות כלליות לברמן ולסמוך עליו, או סתם להמר. הפעם החלטתי להמר. על המנה של עדי, בעיקר כדי למתוח את גבולות ההכלה שלו, והזמנתי לו קוקטייל שהכיל גויאבה. וואלה, לא היה כל כך טעים, וגם לא כל כך הרגשתי גויאבה, אבל עדי כן הרגיש, ושתה את הכל, אבל לאט. לעצמי הזמנתי כוס יין אדום ספרדי - ריוחה. אני תמיד מעדיפה יין עם האוכל, ואת הקוקטיילים לקינוח.

אי אפשר ללכת לבר קוקטיילים ולא להזמין קוקטיילים, נכון?

בשלב הקינוח בחרתי שני קוקטיילים נוספים, לעדי מגזרת החמוצים והמרעננים ולי מגזרת המתוקים הפירותיים. שניהם היו מוצלחים מאוד, אבל שלי יותר. הוא מכיל חלבון ביצה וזה הופך אותו לקרמי בפנים ומקציף קצת מלמעלה, ומרקמים הם חשובים לא פחות מטעמים. אוקיי, הרבה פחות מטעמים, אבל חשובים. שלי גם היה יפה יותר וורוד.

קינוח.
פוסטרה טרס לצ'ס - עוגת וניל בחלב שקדים, אורז'ה, קרם אנגלייז.
וואי וואי וואי. זה היה טעים ברמה של לנקות את הצלחת היטב. שקדים הם נהדרים. העוגה הייתה לחה וספוגה בקרם שקדים נפלא, ושחתה בעוד ממנו, והשקדים הקלויים מעליה היו מסוכרים ממש בעדינות. הטעם של המשוקד והקלוי שלהם היה עז הרבה יותר מהמתיקות. זה היה כל כך כיף.

לקינוח: קינוח!

ל ס י כ ו ם .
היה כיף. טעים. נעים. תפריט לא שגרתי ומעניין. אחלה מקום לדייטים. אחלה מקום לאורחים מחו"ל (רק אם הם כבר סימנו וי במקומות אחרים על כל המנות שהוספנו להן ערק-סילאן-טחינה כדי להרגיש ישראלים). טאפאס זה קונספט כייפי ממש והמטבח הספרדי כה טעים. כיסאות נוחים, שירותים נקיים, מוזיקה טובה. מתכננת לחזור לשם בקרוב לדגום את שאר התפריט. בהחלט נכנס לרשימת המומלצים.


לאתר של אנדלוסיה

יום חמישי, 7 בנובמבר 2019

בירתנו

ארוחה ויקינגית ראשונה אי פעם בבירתנו, מרכז הבירה הירושלמי. נשמע כמו הזדמנות נהדרת לביקור. מי מחבריי נראה כמו ויקינג? רועי מונין! ירושלמי דור תשיעי, מנכ״ל Made in JLM, שיחד עם הקרן לירושלים מגייסים כספים לטובת קהילות שתורמות לפיתוח הכלכלי של העיר.

״ארוחה ויקינגית״. אני לא זוכר מה עדי כתב לפני או אחרי, אבל עניתי כן. הגענו בזמן. עדי חנה בחנייה הסודית האהובה עליו בעיר. אני באתי ברגל, סיימתי שיחת טלפון ונכנסתי. המקום - מואר עם אווירה חמה. ״בירתנו - מרכז הבירה הירושלמי״. זה שעוברים לידו ברחוב הלל. אורות צבעוניים משתקפים מבקבוקי הבירות. באמצע שולחן עץ גדול עם עדי ואנשים שמעולם לא פגשתי, אבל אני מיד מחבב.

ויקינגים, תמונת אילוסטרציה (צילום: ולריה לוצ'נזוב הצמחונית)

החוויה
״אתם תרצו לשים סינר״, ״תשטפו ידיים״ ו״תיזהרו, הגרזן חד״ הם חלק מהמשפטים ששמענו מהבעלים ליאון שוורץ ב-5 הדקות הראשונות. האנשים כאן רציניים לגבי האוכל, והאוכל אולי רציני יותר מהאנשים. עוד לא עברו 10 דקות ועל השולחן כבר 2 עופות, לחם ביתי, ירקות מבושלים, תפוחי אדמה בנייר כסף. מישהו כאן התכונן לזה שנבוא רעבים. בירה ומשהו שנקרא תמד - יין דבש. אין סכו״ם. מתחילים לפרק ואני מאתגר את עצמי להשאיר יד אחת נקייה בשביל לצלם. זה לא יחזיק.

וזה למה קוראים למקום בירתנו

הכל טעים ברמות לא הגיוניות ואנחנו רק במנה השנייה. משהו בלקרוע את האוכל בידיים מוציא את האושר מאנשים, וגם קצת צעקות. מעלים תמונות לסטורי, השולחן מלא עצמות. זו לא ארוחה לצמחונים, ובפייסבוק כבר יש תגובות. לפי Vogue, דיאטת ויקינגים זה ה-Paleo החדש. שזה מעולה כי עדי בדיוק ניצח את המשקל, ואני בעליה של אחרי החגים. אני לא מעודד להמשיך באכילת יתר גם אחרי החגים, אבל אם שמתם כובע עם קרניים צריך להיות מותר לכם לעשות מה שאתם רוצים.

Cut the bull

השף הבטיח "רק" 6 סוגי בשרים, אבל הקטע של ויקינגים זה לא לספור, ואנחנו אחרי קצת יותר מדי תמד ספרנו 10 מנות בשר לפחות. עוף, הודו, שפונדרה, אסאדו ואווז. מתוק, חריף, מעושן, עולה באש, ומנות אחרונות בטעם של מוגזם - כי כולנו כבר בקושי זזים.

קינוח. לא מה שחשבתם.

פסק הדין
ארוחת הויקינגים של ״בירתנו״ היא חוויה חברתית אותנטית, מלאה בכיף ואושר, עולה על הציפיות, מצדיקה כל שקל ומפנקת, שבאמת אכפת לה שתיהנו. גם בעידן הפאפאגאיו, בו הישרדות בעולם האוכל היא משחק של מירוץ לתחתית בין רשתות ״קופי פייסט״ שמזכירות משהו שפעם היה מגניב. כאן לא תמצאו העמסות פחמימות והארכה של זמני המתנה בין מנות בתקווה לחסוך. מעבר לאוכל והאלכוהול המשובחים בכמויות לא הגיוניות, הקסם האמיתי של בירתנו הוא טעם, נשמה ושמחת חיים. בעלים ירושלמים שאוהבים מה שהם עושים, עם רצון לשמח, ולתת משהו שונה, טבעי, נטול פוזות ומגניב. ובעצם, למה בכלל להקים עסק אוכל אם לא מהמקום הזה?

Its burning man hallelujah

בירתנו
ארוחת הוויקינגים מתוכננת להפוך למסורת של יום חמישי האחרון לכל חודש (פה תוכלו למצוא את פרטי האירועים הקרובים). בין לבין צפויים עוד הרבה ניסויים של בשר ובירה. עם שף הבשרים חדש לוי ליין, בירתנו מלאה בבירות מקוריות ומקומיות, ומשקאות מיוחדים, עם תפריט מנות ליומיום, ובעיקר, אנשים ששווה לבקר ויעשו לכם שמח. אם אתם לא אוכלים בשר, בואו בשביל לשתות. אם אתם לא שותים, בואו בשביל האנשים. מומלץ מאוד, במיוחד עם חברים.

סוף דבר

לאתר המסעדה

יום שני, 21 באוקטובר 2019

מזקקה

את מיכל פורת הכרתי לראשונה כשהובילה קמפיין רשת סוחף לאי התמודדה לראשות עיריית ירושלים. הקמפיין הצליח ומיכל התקבלה לעבודה במחלקה לניו-מדיה בעירייה. לאחרונה עברה מיכל לעבוד בהיי-טק וגם הקימה את הפודקסט דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר. ואז מיכל הזמינה את עצמה להתארח בבלוג ולכתוב על המזקקה. יש הצעות שפשוט אי אפשר לסרב להן.

הזמן: מוצאי יום הכיפורים
המקום: רחוב שושן

הייתי שמחה לומר שעדי הזמין אותי לכתוב בבלוג, אבל האמת היא שאני הזמנתי את עצמי. תמיד אהבתי לכתוב, אבל בשנים האחרונות התחלתי לאהוב אוכל והאהבה הזו התפתחה במקביל לנכונות שלי לנסות דברים חדשים. כמובן, במגבלות הז׳אנר. אני רגישה ללקטוז, מה שאומר שיכולה לאכול גבינות עזים וכבשים, אז אל תרחמו עליי כל כך מהר. חוץ מזה אני מתעבת את הטנספורמציה הגרועה ביותר שיכול לעבור ירק - מלפפון חמוץ. לאחר שהכללים הללו הובהרו, לקחנו לידינו את התפריט של המזקקה. המזקקה לאחרונה עברה שדרוג - היא הפכה מבר הופעות לסוג של בר-מעדניה, שמגיש כריכים, סלטים, פלטות גבינות ונקניקים ואפילו בראנץ׳ חמוד מאוד בשבת.

ברוכים הבאים למזקקה, לחיים!

כאמור, נפגשנו במוצאי יום הכיפורים. אני הייתי שבעה מהצום ומהצפייה בנטפליקס. עדי התפאר בכך שצומות כבר באים לו בקלות. זה היה נחמד, כך שלא הייתי צריכה לרחם עליו. אך חשוב מזה - לא דאגתי שהוא הגיע רעב במיוחד ולא ישאיר לי כלום. למעשה, זו הייתה סגירת מעגל קטנה - פגישתנו הראשונה הייתה ברחוב הזה ממש, בערב 'סטוריטלינג' שהתקיים בחורף האחרון בשושנה בר. והנה אנחנו נפגשים שוב, כמה צעדים משם במזקקה - מקום שבו צברתי חוויות שונות ומשונות - מערב הקרנת סרט ועד ערב הקראת שירה למשוררים חובבים (ואולי לא מדובר בחוויות כל כך רחוקות תפיסתית…). באופן כללי, רחוב שושן הוא רחוב מעניין מאוד, בעל אופי חילוני-משהו, אך ניתן לצפות בו בכל הטיפוסים של העיר הזו (נו, כמעט).

אז לאחר הבהרנו את הכללים (כן לגבינות עזים וכבשים + מלפפון חמוץ הוא השטן - זוכרים?) עדי אמר לי להזמין מה שאני רוצה. אני טובה בדרך כלל בהחלטות, אבל עדי הגדיר לי כלל משלו - בגלל שהמקום מגיש גם בשר, נלך על צמחוני. אז זרמתי. התחלנו בשתייה - עדי הזמין את תזקיק העשבים שמיוצר במקום ואני הלכתי על הבייסיק - 400 מ״ל של שפירא, הבירה הכי ירושלמית שיש. אחרי שעדי סיים את התזקיק הוא הזמין קוקטייל על בסיס וודקה שהתחבב עליו במיוחד.

אחד. אחד הטובים.

מבחר הכריכים היה מרשים והחלטנו ללכת על הכריך הראשון, שגם נושא את השם 'אחד'. הכריך היה מעולה, כבר מהביס הראשון. יש כריכים שצריך לקחת כמה ביסים כדי לחוש בכל המרכיבים. כאן הביס הראשון נתן את התמונה הגדולה על כל צבעיה - הסלק, החרדל... הכל היה שם והשתלב בצורה נפלאה. חשוב לציין כי בתפריט מוצעת אפשרות לקבל את הכריכים בלחם ללא גלוטן, דבר מבורך במיוחד עבור קהילת הצליאקים בירושלים שלא זוכה לרוב לאופציות ראויות.

את הפחמימות היה לנו חשוב לאזן קצת עם מזטים ופלטת גבינות (אבל אל תדאגו, גם אלו הגיעו עם פחמימות). פלטת הגבינות הייתה מעניינת מאוד, עם גבינות מחלב עזים וכבשים (כך כל הגבינות במעדניה - מומלץ לחובבי הז׳אנר). הטעמים היו חזקים וניכר גיוון בכל הדברים מסביב - פירות, ריבות שונות והשטן הגדול מכולם - מלפפון חמוץ, שעדי הרחיק ממני ונרגעתי.

על גבינות, עזים ומה שביניהן

אי אפשר לפקוד מעדניה מבלי לטעום מהמזטים שהיא מציעה, לכן הזמנו שלושה - צזיקי סלק, פלפלים קלויים וטעימים וסלט חצילים שהיה מתובל עם הרבה הרבה לימון, בקטע טוב כמובן. הצזיקי סלק הזכיר לנו במראה שלו את סלט הכרוב הסגול במיונז של ״אחלה״ שאפשר לקנות בסופר. אבל לפי מה שעדי דיווח - הדמיון הוא במראה בלבד.

אלכוהול בלי פחמימות בשבילי זה כמו שישי בלי ביקור בשוק. כמו קפה שחור בלי סוכר. כמו תקופת מבחנים בלי בכי. כמו בחירות בלי עוד בחירות אחריהן. לכל אורך הארוחה זרם אלינו לחם. חשוב לי לציין שבאופן אישי, תנאי הסף שלי לשתיית אלכוהול הוא ליווי של פחמימה. הלחם שהגיע היה פריך וחם. זו הייתה תוספת מבורכת על כל המזטים והגבינות שהיו על השולחן. מבורך אף יותר היה חידוש המלאי הנדיב, שעליו נגבה בדרך כלל סכום כסף משמעותי במסעדות.

כל מזט צריך לחם. הרבה לחם.

העיניים שלנו היו קצת גדולות והזמנו גם סלט. על אף שהשפע שעל השולחן כמעט נעלב מהרצון שלנו לצרף סתם ״ירקות פשוטים״ לחגיגה. הסלט עצמו - סלט רגיל למדיי שארזנו בסוף הארוחה. נשנשתי ממנו קצת, אבל מראש כשנכתב בתפריט שמדובר בסלט משתנה והמלצרית הסבירה שמדובר בסלט שוק, ידעתי שמדובר כאן בהימור.

כך גם היה עם הקינוחים - עוגיית שוקולד צ׳יפס ומקרון שבחרתי כי אהבתי את הצבעים שבו. עד עכשיו אני לא בדיוק יודעת מה היה טעמו, אבל זה היה הימור. כי אתם יודעים מה אומרים: מוצאי יום הכיפורים זה הזמן הכי טוב להימורים. סתם, אף אחד לא אומר את זה.

מבחר קינוחים בצבעי בית"ר

לסיכום הביקור - היה טעים. אבל מעבר לכך, היה מגוון ומיוחד ובעיקר שונה מכל מה שקורה ברדיוס הזה בעיר. אני אוהבת את הקונספט הזה של מעדניות, שמאפשר לך להגיע ולקבל בכל פעם חוויה קולינרית אחרת.

לאחר שסיימנו לאכול ולדבר על פוליטיקה, אריאל שרון, ההתנתקות, כלכלה ועל ההיסטוריה הירושלמית של שנינו - הבנתי שאנחנו מאוד שונים. אבל זה גם מה שיפה בעיר הזו - אפשר לשבת במוצאי כיפור במקום שמגיש בשר וחלב, להזמין אוכל צמחוני (כדי שנוכל לחלוק הכל) למרות ששנינו אוכלי בשר ולשתות בירה ירושלמית ותזקיק שמוכן במקום.


לאתר האינטרנט של המזקקה

יום שבת, 5 באוקטובר 2019

האטצ'

הילה סולימני היא מנהלת פרויקטים בקרן מיראז' ישראל. בין יתר תפקידיה היא רכזת פורום ארגוני החיילים הבודדים. אחרי שלוש שנים בתפקיד, נראה לנו הגיוני שהיא תוכל לתת לחיילים הבודדים שמגיעים אלינו מארצות הברית כמה המלצות על אוכל אמריקאי טוב. אז לקחנו אותה להאטצ', שילוב מנצח של מבשלת בירה ומטבח אמריקאי.

ירושלמים לא סתם מוקסמים מעירם. זר לא יבין זאת כנראה לעולם. אבל אפשר להבין אותם במקצת ברגע שמגלים את סודות הסמטאות והקסם בלילות. בשנים האחרונות הגיעה שמועה גם לאנשי המרכז - יש קולינריה ירושלמית. כך שכשקיבלתי את ההזמנה מעדי להגיע לירושלים ולנחות במסגרת הבלוג היישר ללב ליבה של ירושלים הקולינרית, קפצתי על ההזדמנות. היעד הנבחר היה האטץ', שאולי כשמה, מנסה לבקוע את חומות הקולינריה הישראלית.

יוצאים לדרך

אם כל חייכם רציתם לשבת במסעדה בניו יורק ולטעום קצת על מה כל המהומה, אך אתם שומרי כשרות, האטץ' יכולה להוות פתרון נחמד עבורכם. המסעדה ממוקמת בלב השוק ויכולה בהחלט לספק חוויה אמריקאית. אם זה בעיצוב של המקום, הצוות דובר האנגלית (רגע, תנשמו... הם מבינים גם עברית 😊) וכמובן התפריט החווייתי. האוכל מוגש בכלים חד פעמיים, מה שמעצים את החוויה של אוכל רחוב קליל שאפשר פשוט לחטוף וליהנות ממנו. לא כולם יאהבו את הרעיון, אבל עליי זה עבד.

האטצ' מבטיחה אוכל אמריקאי וכמי שידועה בחיבתה לתחום הגעתי רעבה. התחלנו בקטנה עם צ'יפס דרום אמריקאי וכדור מק אנד צ'יז. הצ'יפס איכזב עם רוטב כבד שנשפך בנדיבות יתר ומעליו הונחו פרוסות בצל סגול וחתיכות בצל ירוק. ואז הגיע המנה שיכולה בהחלט להיות מוכרזת כמנה הטובה ביותר של הערב - כדור מק אנד ציז', שאפשר לסכם אותה במשפט: "אם היו עוד 10 בצלחתי הייתי בקלות מסיימת אותם". כדור מושלם שמצליח לדמות בהחלט תחושה של כדור עם גבינה, כשמעל יש רוטב עדין ותוספות קלילות שהצליחו לסחוף אותנו. מיותר לציין שסיימנו בקלות את המנה.

טקס יהודי עתיק לפני שמתחילים לאכול: סלפי

ואם כבר הרחקתי עד ירושלים אז חובה לפרוש כנפיים ולטעום את ההבטחה הגדול של התפריט - הכנפיים. הזמנו כנפי שום ופרמז'ן, רק שלמעשה הגיעה בסוף מנת באפלו. מנה מעט חריפה למי שלא חובב אוכל חריף אבל בהחלט הייתה מנה טעימה ששווה לנסות למרות החריפות. באמצע המנה שכבר הבנו שנעשתה טעות במנה, ביקשנו לחזור להזמנה המקורית וקיבלנו כנפיים שעמדו במשימת הפרמז'ן-דמה והיו מעניינות ומיוחדות בטעמן. עדי העדיף את גרסת הבאפלו, אבל עבורי השום-פרמז'ן בהחלט עבד.

הקוקטיילים המעניינים שתפסו את עינינו והקפיצו את הסעודה היו The Passion of the Hibiscus שהקליל את הרטבים הכבדים והצליח ללוות את הארוחה בכיף ובטעם פירותי מענג, ומשקה ה-Southern Brunch ששיחק על אותם טעמים אך היה מחוזק ומחודד יותר בטעמיו. 2 אופציות שיכולות בהחלט לעשות את העבודה לצד ארוחה שכזו.

כנגד 4 בירות דיברה התורה

המסעדה מתפארת במבשלת בירה מקומית, לכן החלטנו להזמין את מגש הטעימות שכולל אופציה לבחור 4 מהבירות. אנחנו הלכנו על Sour with a Splash בתוספת נענע, שכמו בתפריט הייתה חמוצה ועדינה ואכן יכולה להוות אחלה של משקה קליל ומרענן למי שלא אוהב את טעם הבירה הדומיננטי (הערת העורך: אני!). הבחירה השנייה שלנו הייתה ה-Vienna Schalager שהבטיחה מורכבות טעמים והתגלתה כבירה רגילה ועדינה. השלישית, Mr. Greenblatt, השאירה טעם עז של בירה מרוכזת עם מרירות שיכולה להתאים לחובבי בירה עם טעמים עמוקים. אם כבר אתם חזק בענייני בירות תוכלו להמשיך ולטעום את Pliz שהוצגה כ-"הבחור ההוא שלא אמור להדאיג אותי" אבל אותי היא הדאיגה מאוד עם טעם עז של מרירות מה שאומר שזה ממש לחובבי אקסטרים קולינרי.

לקינוח הזמנו את "ה-עוגיה" (כך היא נקראת בתפריט) שנשמעה מוזרה ומסקרנת עם שומן בקר במקום חמאה. בפועל זו הייתה רק עוגיית שוקולד צ'יפס שלא הצליחה לגלות טעמים מיוחדים שיצדיקו את היותה האופציה היחידה לקינוח במסעדה. וחבל, כי הארוחה דרשה איזה קינוח קליל שיאזן את הטעמים.

שכחנו להשאיר מסר שלנו: עוד נשוב. בתקווה לקינוח טוב יותר :-)

לסיכום כללי, אפשר לצאת שבעים, אם יודעים מראש מה הבשורה של כל מנה ועד כמה מוכנים לנסות תחליפי גבינה פחות  מוכרים לחך הישראלי. המיקום מזמין ונוח, החוויה הכללית משדרת חו"ל וסטייל ניו יורקי שבכיף מושך את הקהל הישראלי. ואולי הכי חשוב האוכל מוגש בצורה מזמינה ובמהירות יחסית (ויש שיאמרו במהירות מדי...).


לאתר המסעדה