נאדי

רגע לפני שקפה נאדי המיתולוגי עובר ממשכנו המוכר ברח' שץ לביתו החדש ברחוב הלל, הזמנו את אביגיל היילברון, מייסדת ארגון "לא תשתוק" המסייע לנפגעי אונס ותקיפה מינית במגזר החרדי. בזמן שאביגיל לא שותקת, היא גם עובדת כיועצת תקשורת ואסטרטגיה לארגוני אקטיביזם ומעורבת בכמה פרויקטים של החרדיות המתחדשת, בהם ארגון טקס יום הזיכרון החרדי. מוזמנים לשמוע מה יש לה לומר על הירושלמיות המתפרצת של קפה נאדי.

מכל הערים בעולם אני אוהבת את ירושלים. יש בה משהו שאין לאף אחת אחרת. שלל העדות, המגזרים והתופעות שמתרכזות כולן בתוכה, אבנים שמדברות אלי היסטוריה יהודית עתיקה רווית סיפורים משפחתיים, משולבת בד בבד עם היסטוריה צלבנית מוזהבת או היסטוריה ערבית מקומית שבילדותי היו מציאויות מאיימות למדי: אסור להתקרב לנזירים, הם יכולים לחטוף אותך. בכנסיות קורים דברים אפלים. אסור להיכנס מעבר לשיח ג'ארח, זה מסוכן לך, הורגים שם יהודים. יש משוגעים לבושי לבן במדרחוב שחושבים שהם המשיח. אל תתקרבי, קוראים למחלה שלהם "סינדרום ירושלים".

כך נפגשנו: בתכנית (משובחת!) של מכון מנדל

בירושלים יש גם אבנים שמדברות עכשווית, מה שבעוד אלף שנה יהיה מן הסתם חלק מן ההיסטוריה של העיר: גרפיטי מדויק מדי של טקסטים הנובעים ממעמקי הנפש בסמטאות שוק מחנה יהודה. פשקווילים זועקים נגד גזירת הגיוס או נגד אייפונים שהדבק שלהם מחזיק את קירות מאה שערים המטים לנפול. ויש גם דגלי גאווה במושבה הגרמנית. ירושלים של עכשיו.

ובירושלים יש גם את המקומות הירושלמיים בהם הדבר המשוגע הזה, של הקונפליקטים המפויסים בעל כורחם, של הצעירים והזקנים, של החילונים והחרדים, של בקעה, של הקטמונים ושל עזרת תורה, הדבר המשוגע הזה מתנקז אצלם, ספוג אצלם בקירות.

כבר מגיע הדיבור על האוכל, לא לדאוג. בינתיים, סלפי להרגעת התיאבון.

קפה נאדי הוא מקום כזה. הוא ירושלמי, הכי ירושלמי שיש. לא תמצאו בו עיצוב מוקפד או סגנון מתוכנן מדי. לא תמצאו בו שום פוזה טרחנית, שום ניסיון להיות חלק מטרנד מסוים ושום עטיפה. אף אחד שם לא מנסה לעשות עליכם רושם. תמצאו בו רק אווירה ירושלמית אותנטית. משהו מן השיגעון הרב-תרבותי הצבעוני הזה דבק במקום. וזה מספיק וזה הכל.

לא אמרנו, אבל אביגיל היא גם צלמת מעולה!

מיד לאחר שהזמנו, הגיעו לשולחן לחם ומטבלים אותם לא הזמנו: טפנד זיתים ועגבניות מיובשות. לא יותר, בלי פוזות. הלחם הוא לחם בדיוק כמו שלחם צריך להיות. בצורה הנכונה, עשוי מצוין. המטבלים היו מצוינים עוד יותר.

לא תמיד הלחם והמטבלים שווים תמונה. הפעם הם כן!

'סלט האורז האסור' היה נשמע לי מפתה למדי, אותו אורז שקיסרי סין נהגו לאכול ואסרו על פשוטי העם לטעום ממנו מאחר והוא מעורר חשקים. תגידו, אפשר לא לבחור במנה כזו? הסלט נראה מעולה: אוסף של עלים ירוקים, סלרי, אורגנו, בצלים ועגבניות בגריל, כל אלה מוצפים מכל הכיוונים בהמון גרגירי האורז השחור-סגול הזה. על כל זה מתנוססת לה חתיכת גבינה לא קטנה בכלל. והטעם? התאכזבתי קצת. לא אהבתי את השילוב של סלט ירקות עם אורז. מסתבר שהם עדיפים לי בנפרד.

האם זהו אורז סיני כי הוא מגיע עם גבינה בצורה של כובע סיני?

המנה הבאה פיצתה בענק, פסגת הארוחה. דווקא זו שהיא הכי פחות פוטוגנית, הייתה הכי טעימה. מה טעימה, מדהימה. אלוהית. טעם גן עדן. מנה שאחזור אליה עוד הרבה פעמים. הריזוטו. 'הריזוטו של סגל' מגיע עם פטריות יער, פורטבולו, פורציני, עשבי תיבול וגבינת פרמז'ן.

כמה לא פוטוגני, ככה טעים!

עיקרית נוספת שלקחנו, פוטוגנית בהחלט, היא הפפרדלה סלק - רוזמרין, שום, עלי תרד, סלק, בזיליקום, בצל ירוק ופקורינו. מנה מצוינת. אבל סגל הזה מהריזוטו, אף מנה לא מתחרה איתו. בטח היה בחור מקסים.

חשבתם שנוותר לכם על התמונה של המנה הכי פוטוגנית?

כמו שקורה תמיד עם החיים האלה, דברים טובים מסתיימים בסוף. לקינוח, בחרנו בעוגת קוקילידה עם גבינת מסקרפונה וצ'אי על בסיס חלב עם קרמל. בדרך כלל יש לי בעיה עם קינוחים, הם נורא מתוקים לי. הצ'אי אכן היה מתוק, אבל הקוקילידה הייתה מתוקה-מלוחה בדיוק במידה הנכונה והמסקרפונה לא הגיעה עם כמויות סוכר, מה שייצר קינוח מושלם. כל ביס תענוג לחך.

לקינוח: תמונה של קינוח מושלם.

כשארצה להרגיש ולנשום ירושלים, אני כל כך אחזור.


לאתר של קפה נאדי