חנן ברנד הוא איש הון סיכון שהקים את Made in JLM, ארגון שנועד להפוך את ירושלים לבירת היזמות העולמית. כששמענו על WalkEatJLM, המיזם החדש של לילך רובין, אושיית קולינריה ירושלמית ידועה שיוצאת לדרך חדשה, היה ברור שחנן הוא האיש המתאים למשימה.
"החיים הם כמו קופסת שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל" אמר פורסט גאמפ, ובאמת קצת אחרי חצות כשהגעתי הביתה, חשבתי לעצמי איך לעזאזל הגענו עדי ואני מתכנית לערב סולידי ליד הבית שבו ננסה את ההמבורגר הטבעוני של ביונד מיט במקום חדש ברחוב הרצוג, למרתון שהתחיל ב-8 בערב בתבשיל ריאות, צ'ולענט ויאפצ'ק (לא יודעים מה זה? חכו בסבלנות) בסמטאות מאה שערים, המשיך בכוסית באווירת אירופה הקלאסית פינת ביירות באמריקן קולוני, והסתיים עמוק לתוך הלילה בקינוחים בלב בית חנינא.
אז מה הקשר? זה החלק הקל: לילך רובין. למי שלא מכיר, נספר שלילך היא מאושיות הקולינריה הירושלמית כבר שנים רבות. חלקכם מכירים את לילך כמי שניהלה את 'קפה שרגא' ברחוב ינאי שהתפרסם בזכות הסנדוויצ'ים המעולים בשמות צבעים – אדום, כתום, צהוב, כחול וסגול. לילך גם עוסקת שנים רבות בפיתוח השיטוט הקולינרי בעיר, ובעיקר זה שמחוץ לנתיב החרוש.
למה זכינו להזמנה בדקה ה-90 לקחת חלק בסיור? מכיוון שבסופ"ש הקרוב (4-7 בדצמבר 2019), לילך מובילה עם צוות של מדריכות ושפיות, את WalkEatJLM (מי שמכיר אותי, יודע שאני חובב כל דבר שמסתיים ב-JLM), מרתון חדש של סיורים קולינריים מיוחדים במינם במסלולים שונים ברחבי העיר (לדף האירוע בפייסבוק), שמספרים בדרך הכי טובה שאפשר להעלות על הדעת, דרך הקיבה, את הסיפור של העיר המשוגעת והמשגעת הזאת.
תחנה 1: מאה שערים
במאה שערים ביקרתי לא מעט. בלילה - אף פעם לא. מי שאומר שהעיר ללא הפסקה היא תל אביב לא ביקר כאן. נשים בשביסים עם עגלות תאומים ושלישיות, חסידי תולדות אהרן בשמלות פסים, ילדים בני 5 צועדים על הכביש (יתכן שזו השכונה היחידה בעיר שבה הולכי הרגל נמצאים בהיררכיה לפני המכוניות), שלטי ברוך הבא לאדמו"ר מסאטמר, ויידיש שמתערבבת באנגלית של תלמידי הישיבה-יוניברסיטי. לילך מספרת שהחבר'ה באים לשנה בארץ בישיבת מיר והרימו כאן סצנה של אוכל ניו יורקרי, Liquer Stores ומזללות עם שמות באנגלית שפתוחות לתוך הלילה, שלא חלילה תירדם רעב על הסטנדר.
עצירה ראשונה, מסעדת הפתילייה, מוסד קולינרי ותיק ברחוב בית ישראל. לא כל המנות עוד נותרו בשעה שהגענו. בכל זאת, מדובר על מסעדת פועלים שזוהרה בשעות הצהריים. ניסינו את תבשיל הריאות, צלי כתף, אורז עם שעועית (אחד אחד!) ומרק העדשים. כולם עשויים בלי דופי. החביבים עלי היו מרק העדשים והאורז שהיה מצוין.
מהמזרח התיכון המוכר המראנו הישר לשטעטל בפולין, למסעדה קטנה וצנועה שנקראת גם בשם הצנוע "ה-מסעדה". התפאורה מסביבנו, גרפיטי של הכותל ב-360 מעלות, גורם לך להרגיש שמסתכלים עליך בכל ביס וביס, וצריך באמת להתכוון. טעמנו שתי מנות, שתיהן היו מעולות. הראשונה, ניחשתם נכון, צ'ולנט. היה לו טעם מיוחד, מבוסס על חיטה ועסיסי מאד. יותר מוצלח מזה שמגישים בשבתות קידושים בבתי הכנסת של המזרוחניקים, זה בטוח. ואפילו את עדי החצי טריפוליטאי-חצי פרסי, שאינו מחובבי החמין, הוא עבר בהצלחה מרובה עד כדי כך שהזמנו מנה נוספת.
מנה שנייה הייתה ללא ספק הכוכב של הערב. יאפצ'יק. "הגעת לארץ הקוידש ועוד לא אכלת יאפצי'ק?!", אני שומע דרך אבני הכותל 360 את זעקת אבות אבותיי מפולין גדול. לשולחן הגיע קוגל תפו"א. כפי שאתם יודעים, אוכל אשכנזי ככלל לא ניחן במראה מגרה במיוחד. טרנד הצילחות טרם הגיע ממאסטר שף לשפים של מאה שערים, כי את היאפצי'ק קיבלנו בכלי פלסטיק מכוער וחד פעמי (סלחי לי גרטה טונברי, כי חטאתי), ועל כן אודה כי הציפיות לא היו בשיאן. אבל ברגע שפתחנו את המנה, התגלתה תורת הסוד: רצועות עסיסיות של בשר בקר שנאפו לילה שלם בתוך אטריות תפוח אדמה מהבילות. הטעם התפוצץ מטעמים של הבשר הרך ופלפל שחור. אני התלהבתי מהחריפות של הפלפל השחור, אבל לילך הלובית (היא לא אוהבת את הכינוי 'טריפוליטאית', כי "לא כל מי שמלוב הגיע מטריפולי") פחות התרשמה: "פלפל שחור זה התבלין היחיד שאשכנזים מכירים". יכול להיות, אבל זה טעים מאד מאד. ביקשתי לארוז עוד מנה הביתה בשביל אשתי מיה. אם אני חוזר מאוחר, לפחות אחזור עם מנחה קטנה לפיוס, זה בדרך כלל עובד.
רגע לפני שיצאנו מהשכונה, נכנסו למאפיית נחמה (המקורית!) שהוקמה כאן ב-1928 בידי משה ודוד נחמה, כהעתק של המאפייה המקורית שהוקמה ב-1910 בעיר יזד בפרס. יש כאן כמה מאפים שמכינים רק כאן, כמו בגטים מעוטרים במגוון תבלינים צבעוניים ולחם פרסי אותו אפשר לאכול כמו קרקר ענקי (או לחילופין להשתמש בו כנבוט). על הכיכר הסמוכה תלוי שלט כחול שטוען כי שם המקום 'כיכר נחמה'. אני ועדי מעלים סברה שמי שתלו אותו הם לא אנשי עיריית ירושלים. אבל נו שוין, אכיפת חוקי העזר הם לא הצד החזק של העירייה, בטח לא באזורים הללו.
תחנה 2: אמריקן קולוני
נסיעה של בדיוק 4 וחצי דקות, עוברים את שדרות בר-לב, מה שפעם היה קרוי 'כביש 1', ואנחנו בגלקסיה אחרת. זוכרים את פורסט גאמפ מהפתיח? אז נאמר שלא ציפיתי שעדי ארבל יהיה זה שבזכותו אשב לראשונה לדרינק בארמון של משפחת אל-חוסייני. האגדה מספרת שארבעת נשותיו של הפאשה לא ילדו לו בארמון, והוא החליט שהמקום מקולל ונטש. לאחר אפיזודה קצרה של קיבוץ אוטופי אמריקני, שנתן למקום את שמו, המקום נפתח כמלון ב-1902. בין אורחיו היו סיר וינסטון צ’רצ’יל, לורנס איש ערב, מרלין מונרו ,ג'ורג'יו ארמני, ריצ'רד גיר ולהקת קולדפליי.
האווירה: משהו בין טירה קלאסית אירופית בימי הביניים לבית מרזח מסתורי השורץ מרגלים מתחילת המאה ה-20 בביירות או קהיר. לא ממש ישראל. אבל אני מתחיל להסתבך פה עם עדי, אז נמשיך הלאה. מכיוון שאת הבטן כבר מילאנו במאה שערים, והמחירים פה כצפוי בשמיים, הלכנו לשבת בבר שנמצא תחת קשתות אבן יפות, ולקחנו כל אחד משקה. ברקע, שפות אירופיות אנגלית וערבית מתערבבים, אבל שיהיה ברור: כשרוצים, כולם פה מדברים עברית.
עדי לקח קוקטייל שעליו המליץ המלצר ועליו הוא משלם משכנתא עד היום (היה טעים). לילך לקחה ג'ין טוניק, ואני, שהבנתי לאן הערב הזה הולך, הזמנתי בירה טייבה, הבירה היחידה שמייצרים בשטחי הרשות, בכפר הנוצרי טייבה. תכל'ס, אחלה בירה. שורה תחתונה, אם אתם מחפשים לשבת במקום עם קלאסה או להפתיע תיירים, קחו אותם לכאן. אבל כמובן, רק אחרי מנה גדושה של יאפצ'יק.
תחנה 3: בית חנינא
רוב הירושלמים בעלי דעה יגידו שהכנאפה הטובה בעיר היא ג'עפר בעיר העתיקה. לשם גם בדרך כלל עוד מגיעים ירושלמים ממערב העיר ותיירים מרחבי הארץ. אבל מתי פעם אחרונה ביקרתם בבית חנינא? מאז שיש יציאה מהעיר במחלף בנציון, עוברים שם קצת ברכב, אבל לעצור בשביל לאכול? ועוד ברבע לחצות? אבל מדריכתנו לילך מכירה את הרחובות כאן ככף ידה, דוברת ערבית, ונראה שהאהבה שלה לאוכל גורמת לכל המחיצות סביבה ליפול. ובינינו? אף בעל עסק לא מתנגד לכמה לקוחות נוספים, לא משנה מאיזה עדה.
אל-דמשקי (Al Demashki) נמצא בבניין חדש ומפואר למדי, שעל חזיתו כתוב בעברית 'מכון לב'. עדי ואני שמחנו לראות שהמוסד האקדמי הדתי פתח שלוחה גם במזרח העיר, אבל מבירור קצר נדמה שמדובר במרכז קרדיולוגי, ושהמשיח עוד לא הגיע.
שאלנו את לילך, איך היא מרגישה כל כך נח בכל המקומות להסתובב ככה, כאישה חילונית בלב מאה שערים, וכיהודיה שמכירה את רוכלי הרחוב והדוכנים במזרח ירושלים? לילך עונה שזו הגישה שלה: לא באה בפחד, מדברת עם כולם בגובה העיניים, וזה גם היחס שהיא מקבלת חזרה בכל מקום. "האהבה לאוכל מחברת את כולם". ובאמת זה הקסם בירושלים. כמה דקות ואתה בעולם אחר לגמרי. ועדיין, גם כשאין חומות פיזיות והמרחק קצר, כל מי שגר פה מכיר ברגליים איפה עוברים הגבולות הבלתי נראים, פה שלי - פה שלו. כאן זה בית, שם אני זר. הסיורים של לילך גורמים לך לחשוב, מה היה יכול להיות פה אם העיר הזאת הייתה באמת אחת.
נחזור לכנאפה. מסתבר שמתחת לפני השטח ברחוב הערבי בירושלים מתחוללת מהפכה ולג'עפר הוותיק יש לראשונה תחרות אמיתית. מסתבר שהמקום כל כך מוצלח, שלילך הזמינה למקום את כתב ישראל היום, והאחרון הביא למערכת העיתון כנאפה הן מג'עפר והן מאל-דמשקי, ו-29 מתוך 30 כתבים בחרו בזה של המתחרה החדש כטעים יותר. לילך אומרת שבאסם בעל המקום היה מאושר.
הגענו רגע לפני סגירה, כנאפה כבר לא הייתה, אבל טעמנו שני קינוחים קרים מעולים. הקינוח העגול נקרא חדות' – "הלחיים של הכלה". מדובר בסוג של מילפיי, שכבות של בצק בקלאווה עם קרם פטיסייר. הקינוח השני ,"ג'אבן ח'ילו" הוא מן בצק רבוך ממולא בגבינה עם פיסטוקים ומי סוכר. קינוחים מעולים, לא מתוקים מדי, נעימים ונימוחים בפה. לאור הטעם, המחיר ובמיוחד השעה המאוחרת, ביקשתי מהמוכר לארוז עוד קופסת קינוחים הביתה. כי כמו שאומרים בירושלים, כשחוזרים הביתה עם יאפצ'יק, צ'ולנט, חדות' וג'אבן ח'ילו, באמת שאי אפשר לפספס.
לדף אירוע מרתון הסיורים
"החיים הם כמו קופסת שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל" אמר פורסט גאמפ, ובאמת קצת אחרי חצות כשהגעתי הביתה, חשבתי לעצמי איך לעזאזל הגענו עדי ואני מתכנית לערב סולידי ליד הבית שבו ננסה את ההמבורגר הטבעוני של ביונד מיט במקום חדש ברחוב הרצוג, למרתון שהתחיל ב-8 בערב בתבשיל ריאות, צ'ולענט ויאפצ'ק (לא יודעים מה זה? חכו בסבלנות) בסמטאות מאה שערים, המשיך בכוסית באווירת אירופה הקלאסית פינת ביירות באמריקן קולוני, והסתיים עמוק לתוך הלילה בקינוחים בלב בית חנינא.
 |
| שני חברים יצאו לדרך. אחד הצטרף בהמשך. |
אז מה הקשר? זה החלק הקל: לילך רובין. למי שלא מכיר, נספר שלילך היא מאושיות הקולינריה הירושלמית כבר שנים רבות. חלקכם מכירים את לילך כמי שניהלה את 'קפה שרגא' ברחוב ינאי שהתפרסם בזכות הסנדוויצ'ים המעולים בשמות צבעים – אדום, כתום, צהוב, כחול וסגול. לילך גם עוסקת שנים רבות בפיתוח השיטוט הקולינרי בעיר, ובעיקר זה שמחוץ לנתיב החרוש.
 |
| איפה אפשר למצוא לחמים בכל מיני צבעים? התשובה המפתיעה, בהמשך... |
למה זכינו להזמנה בדקה ה-90 לקחת חלק בסיור? מכיוון שבסופ"ש הקרוב (4-7 בדצמבר 2019), לילך מובילה עם צוות של מדריכות ושפיות, את WalkEatJLM (מי שמכיר אותי, יודע שאני חובב כל דבר שמסתיים ב-JLM), מרתון חדש של סיורים קולינריים מיוחדים במינם במסלולים שונים ברחבי העיר (לדף האירוע בפייסבוק), שמספרים בדרך הכי טובה שאפשר להעלות על הדעת, דרך הקיבה, את הסיפור של העיר המשוגעת והמשגעת הזאת.
תחנה 1: מאה שערים
במאה שערים ביקרתי לא מעט. בלילה - אף פעם לא. מי שאומר שהעיר ללא הפסקה היא תל אביב לא ביקר כאן. נשים בשביסים עם עגלות תאומים ושלישיות, חסידי תולדות אהרן בשמלות פסים, ילדים בני 5 צועדים על הכביש (יתכן שזו השכונה היחידה בעיר שבה הולכי הרגל נמצאים בהיררכיה לפני המכוניות), שלטי ברוך הבא לאדמו"ר מסאטמר, ויידיש שמתערבבת באנגלית של תלמידי הישיבה-יוניברסיטי. לילך מספרת שהחבר'ה באים לשנה בארץ בישיבת מיר והרימו כאן סצנה של אוכל ניו יורקרי, Liquer Stores ומזללות עם שמות באנגלית שפתוחות לתוך הלילה, שלא חלילה תירדם רעב על הסטנדר.
 |
| למנה ראשונה: מנה עיקרית! |
עצירה ראשונה, מסעדת הפתילייה, מוסד קולינרי ותיק ברחוב בית ישראל. לא כל המנות עוד נותרו בשעה שהגענו. בכל זאת, מדובר על מסעדת פועלים שזוהרה בשעות הצהריים. ניסינו את תבשיל הריאות, צלי כתף, אורז עם שעועית (אחד אחד!) ומרק העדשים. כולם עשויים בלי דופי. החביבים עלי היו מרק העדשים והאורז שהיה מצוין.
 |
| ה-מסעדה. כשר פה. |
מהמזרח התיכון המוכר המראנו הישר לשטעטל בפולין, למסעדה קטנה וצנועה שנקראת גם בשם הצנוע "ה-מסעדה". התפאורה מסביבנו, גרפיטי של הכותל ב-360 מעלות, גורם לך להרגיש שמסתכלים עליך בכל ביס וביס, וצריך באמת להתכוון. טעמנו שתי מנות, שתיהן היו מעולות. הראשונה, ניחשתם נכון, צ'ולנט. היה לו טעם מיוחד, מבוסס על חיטה ועסיסי מאד. יותר מוצלח מזה שמגישים בשבתות קידושים בבתי הכנסת של המזרוחניקים, זה בטוח. ואפילו את עדי החצי טריפוליטאי-חצי פרסי, שאינו מחובבי החמין, הוא עבר בהצלחה מרובה עד כדי כך שהזמנו מנה נוספת.
 |
| היכונו לביאת היאפצ'יק |
מנה שנייה הייתה ללא ספק הכוכב של הערב. יאפצ'יק. "הגעת לארץ הקוידש ועוד לא אכלת יאפצי'ק?!", אני שומע דרך אבני הכותל 360 את זעקת אבות אבותיי מפולין גדול. לשולחן הגיע קוגל תפו"א. כפי שאתם יודעים, אוכל אשכנזי ככלל לא ניחן במראה מגרה במיוחד. טרנד הצילחות טרם הגיע ממאסטר שף לשפים של מאה שערים, כי את היאפצי'ק קיבלנו בכלי פלסטיק מכוער וחד פעמי (סלחי לי גרטה טונברי, כי חטאתי), ועל כן אודה כי הציפיות לא היו בשיאן. אבל ברגע שפתחנו את המנה, התגלתה תורת הסוד: רצועות עסיסיות של בשר בקר שנאפו לילה שלם בתוך אטריות תפוח אדמה מהבילות. הטעם התפוצץ מטעמים של הבשר הרך ופלפל שחור. אני התלהבתי מהחריפות של הפלפל השחור, אבל לילך הלובית (היא לא אוהבת את הכינוי 'טריפוליטאית', כי "לא כל מי שמלוב הגיע מטריפולי") פחות התרשמה: "פלפל שחור זה התבלין היחיד שאשכנזים מכירים". יכול להיות, אבל זה טעים מאד מאד. ביקשתי לארוז עוד מנה הביתה בשביל אשתי מיה. אם אני חוזר מאוחר, לפחות אחזור עם מנחה קטנה לפיוס, זה בדרך כלל עובד.
 |
| מאה שערים. 24 על 6. |
רגע לפני שיצאנו מהשכונה, נכנסו למאפיית נחמה (המקורית!) שהוקמה כאן ב-1928 בידי משה ודוד נחמה, כהעתק של המאפייה המקורית שהוקמה ב-1910 בעיר יזד בפרס. יש כאן כמה מאפים שמכינים רק כאן, כמו בגטים מעוטרים במגוון תבלינים צבעוניים ולחם פרסי אותו אפשר לאכול כמו קרקר ענקי (או לחילופין להשתמש בו כנבוט). על הכיכר הסמוכה תלוי שלט כחול שטוען כי שם המקום 'כיכר נחמה'. אני ועדי מעלים סברה שמי שתלו אותו הם לא אנשי עיריית ירושלים. אבל נו שוין, אכיפת חוקי העזר הם לא הצד החזק של העירייה, בטח לא באזורים הללו.
תחנה 2: אמריקן קולוני
נסיעה של בדיוק 4 וחצי דקות, עוברים את שדרות בר-לב, מה שפעם היה קרוי 'כביש 1', ואנחנו בגלקסיה אחרת. זוכרים את פורסט גאמפ מהפתיח? אז נאמר שלא ציפיתי שעדי ארבל יהיה זה שבזכותו אשב לראשונה לדרינק בארמון של משפחת אל-חוסייני. האגדה מספרת שארבעת נשותיו של הפאשה לא ילדו לו בארמון, והוא החליט שהמקום מקולל ונטש. לאחר אפיזודה קצרה של קיבוץ אוטופי אמריקני, שנתן למקום את שמו, המקום נפתח כמלון ב-1902. בין אורחיו היו סיר וינסטון צ’רצ’יל, לורנס איש ערב, מרלין מונרו ,ג'ורג'יו ארמני, ריצ'רד גיר ולהקת קולדפליי.
 |
| נזכיר: רק לפני 4 וחצי היינו במאפיית נחמה במאה שערים |
האווירה: משהו בין טירה קלאסית אירופית בימי הביניים לבית מרזח מסתורי השורץ מרגלים מתחילת המאה ה-20 בביירות או קהיר. לא ממש ישראל. אבל אני מתחיל להסתבך פה עם עדי, אז נמשיך הלאה. מכיוון שאת הבטן כבר מילאנו במאה שערים, והמחירים פה כצפוי בשמיים, הלכנו לשבת בבר שנמצא תחת קשתות אבן יפות, ולקחנו כל אחד משקה. ברקע, שפות אירופיות אנגלית וערבית מתערבבים, אבל שיהיה ברור: כשרוצים, כולם פה מדברים עברית.
 |
| ככה עושים מרתון בירושלים |
עדי לקח קוקטייל שעליו המליץ המלצר ועליו הוא משלם משכנתא עד היום (היה טעים). לילך לקחה ג'ין טוניק, ואני, שהבנתי לאן הערב הזה הולך, הזמנתי בירה טייבה, הבירה היחידה שמייצרים בשטחי הרשות, בכפר הנוצרי טייבה. תכל'ס, אחלה בירה. שורה תחתונה, אם אתם מחפשים לשבת במקום עם קלאסה או להפתיע תיירים, קחו אותם לכאן. אבל כמובן, רק אחרי מנה גדושה של יאפצ'יק.
תחנה 3: בית חנינא
רוב הירושלמים בעלי דעה יגידו שהכנאפה הטובה בעיר היא ג'עפר בעיר העתיקה. לשם גם בדרך כלל עוד מגיעים ירושלמים ממערב העיר ותיירים מרחבי הארץ. אבל מתי פעם אחרונה ביקרתם בבית חנינא? מאז שיש יציאה מהעיר במחלף בנציון, עוברים שם קצת ברכב, אבל לעצור בשביל לאכול? ועוד ברבע לחצות? אבל מדריכתנו לילך מכירה את הרחובות כאן ככף ידה, דוברת ערבית, ונראה שהאהבה שלה לאוכל גורמת לכל המחיצות סביבה ליפול. ובינינו? אף בעל עסק לא מתנגד לכמה לקוחות נוספים, לא משנה מאיזה עדה.
אל-דמשקי (Al Demashki) נמצא בבניין חדש ומפואר למדי, שעל חזיתו כתוב בעברית 'מכון לב'. עדי ואני שמחנו לראות שהמוסד האקדמי הדתי פתח שלוחה גם במזרח העיר, אבל מבירור קצר נדמה שמדובר במרכז קרדיולוגי, ושהמשיח עוד לא הגיע.
 |
| איכות תמונה: רמת ההשקעה במזרח העיר |
שאלנו את לילך, איך היא מרגישה כל כך נח בכל המקומות להסתובב ככה, כאישה חילונית בלב מאה שערים, וכיהודיה שמכירה את רוכלי הרחוב והדוכנים במזרח ירושלים? לילך עונה שזו הגישה שלה: לא באה בפחד, מדברת עם כולם בגובה העיניים, וזה גם היחס שהיא מקבלת חזרה בכל מקום. "האהבה לאוכל מחברת את כולם". ובאמת זה הקסם בירושלים. כמה דקות ואתה בעולם אחר לגמרי. ועדיין, גם כשאין חומות פיזיות והמרחק קצר, כל מי שגר פה מכיר ברגליים איפה עוברים הגבולות הבלתי נראים, פה שלי - פה שלו. כאן זה בית, שם אני זר. הסיורים של לילך גורמים לך לחשוב, מה היה יכול להיות פה אם העיר הזאת הייתה באמת אחת.
נחזור לכנאפה. מסתבר שמתחת לפני השטח ברחוב הערבי בירושלים מתחוללת מהפכה ולג'עפר הוותיק יש לראשונה תחרות אמיתית. מסתבר שהמקום כל כך מוצלח, שלילך הזמינה למקום את כתב ישראל היום, והאחרון הביא למערכת העיתון כנאפה הן מג'עפר והן מאל-דמשקי, ו-29 מתוך 30 כתבים בחרו בזה של המתחרה החדש כטעים יותר. לילך אומרת שבאסם בעל המקום היה מאושר.
 |
| לקינוח: שני קינוחים! |
הגענו רגע לפני סגירה, כנאפה כבר לא הייתה, אבל טעמנו שני קינוחים קרים מעולים. הקינוח העגול נקרא חדות' – "הלחיים של הכלה". מדובר בסוג של מילפיי, שכבות של בצק בקלאווה עם קרם פטיסייר. הקינוח השני ,"ג'אבן ח'ילו" הוא מן בצק רבוך ממולא בגבינה עם פיסטוקים ומי סוכר. קינוחים מעולים, לא מתוקים מדי, נעימים ונימוחים בפה. לאור הטעם, המחיר ובמיוחד השעה המאוחרת, ביקשתי מהמוכר לארוז עוד קופסת קינוחים הביתה. כי כמו שאומרים בירושלים, כשחוזרים הביתה עם יאפצ'יק, צ'ולנט, חדות' וג'אבן ח'ילו, באמת שאי אפשר לפספס.
לדף אירוע מרתון הסיורים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה