רובן

סניף ראשון של רשת רובן נפתח בירושלים, ממש בסמוך למשרד שלי. איתי במשרד יושב ד"ר שוקי בלס, מנהל מחלקת המדיה והדובר של פורום קהלת. אך טבעי היה לחבר ביניהם...

הופתעתי כשיום בהיר אחד פנה אליי עדי ארבל, מנהל הפורום לחברה האזרחית, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו לאכול צהריים ברובן, מסעדת המבורגרים וכריכי בשר בגבעת שאול. מה לי ולעדי ארבל? שאלתי את עצמי. מה לי ולגבעת שאול או להמבורגרים? הרהרתי לעצמי נוגות. אבל אז נזכרתי שעדי חולק איתי משרד ובכלל אנחנו מכירים כבר עשור, שאנחנו יושבים בגבעת שאול ושמסעדת המבורגרים זה מקום שמתאים לקחת אליו אדם בלתי מתוחכם קולינרית כמוני.

האם שני יהודים דתיים אכלו בצהרי היום סנדוויץ' שיפון עם בשר וגבינה שוויצרית? 

לפני שנשיב על השאלה המרתקת. (ספוילר: לא). למה ששני יהודים דתיים יעשו דבר כזה? טוב ששאלתם. מסעדת רובן, לפחות לפי אתר הרשת, רואה עצמה כסוג של המשך מסורת כריכי רובן (Reuben) שהתחילה בארה"ב. אולם זאת יש לדעת, מחלוקת קשה קיימת בעניין המצאת סנדוויץ' הרובן המקורי, מחלוקת שיש המשווים אותה (אני) למחלוקת על זהות חומוס אבו שוקרי המקורי. 

האוכל יגיע עוד מעט, מבטיחים!

סנדוויץ' רובן המקורי הוא כריך מלחם שיפון, שכולל קורנד ביף (הערת העורך: בדקתי, ככה אמורים לכתוב את זה), כרוב כבוש, רוטב רוסי (אלף האיים עם יותר אגו – זו כבר לא הערת העורך) וגבינה שוויצרית. יש מחלוקת האם הכריך הראשון הונדס עבור שחקנית ששיחקה עם צ'רלי צ'פלין בניו יורק ב-1914, אולי ב-1927. לפי גרסה אחרת, רובן הוכן עבור שחקן פוקר באומהה שבנברסקה בשנות ה-20. האם הכל התחיל ממשפחתו של המסעדן ארנולד רובן בניו יורק, ממשפחת שימל שאבי המשפחה צ'רלס ובנו ברנרד הגו והכינו סנדוויץ' לאדם בשם רובן קולקובסקי, או שאולי הוא הוכן כמו הגרסה שהמצאתי כעת והשתכנעתי בנכונותה, על ידי ידידו הקונגולזי של הכדורגלן ראובן עטר בשנות ה-90? האם אפשר לקבוע בכלל ששילוב של כמה מרכיבים בין שתי פרוסות לחם "הומצא" על ידי אדם מסוים? אם כן, מי המציא את הטוסט גבינה? האם ניתן לומר שמי שהוסיף לטוסט פרוסת עגבנייה יכול לקרוא לטוסט על שמו ולזכות את עצמו וצאצאיו בתהילת עולם? 

כשמחשבות אלה טורדות את מוחי הגענו סוף סוף למקום. השירות היה בסדר גמור, השירותים נראו מרווחים ונקיים (חשוב למי שלא אוכל מטר מהמשרד). היה מקום רב במסעדה בפנים ובחוץ. ישבנו בחוץ. 

מנה ראשונה בדרך

כעת נגיע לאוכל המאוד כשר (מהדרין הרב מחפוד, למקרה שתהיתם). פתחנו בסיגרובן – בניגוד לרובן מארה"ב לא היה בו תערובת בשר וחלב, אגב גם לא פירות שביעית או שרימפס, אך כן היה בו קורנד ביף שהוגש עם טחינה וחריף. טעים מאוד, פיקנטי עד חריף, כולל ציפוי פריך. פשוט, קטן ונחמד. 

עברנו לעיקרית, אני ועדי לא באנו לשחק. הזמנו כריך קומות שמוגדר בתפריט כ"מנת הדגל" ועוד כריך קורנד ביף. חצינו אותם כך שכל אחד אכל חצי מכל כריך. לאחר הצבעה שהוכרעה על חודו של קול, הגענו להסכמה שהקורנד ביף היה יותר טעים או לפחות יותר מיוחד. הוא היה עסיסי, מוכן במידה הנכונה ותובל ברטבים הנכונים. כריך הקומות, על אף שהיה טעים מאד, לא היה יוצא דופן בזירת ההמבורגרים של השנים האחרונות. 

כותבים את זה קורנד ביף!

בתוספות הזמנו צ'יפס בטטה שהיה טעים ופריך ברובו. כיוון ששמתי לב שהקדשנו תשומת לב רק לתוצרי בקר וקצת צמחים ואין לי רצון לעצבן את מועצת הלול בעניין הזה, הזמנו גם כנפיים שהייתה מנה טובה, די גדולה אבל לא מיוחדת. 

משראיתי שעדי עוד נראה נינוח ואפילו לא התקשר בבהלה למנהל הבנק (ברור, יש היום אפליקציה), שאלתי "ומה לגבי קינוחים?". ברבים. גם כאן הלכנו על בחירות מסורתיות למדי, בכל זאת רובן ומסורת הולכים ביחד. או לא, תלוי אם מסורת יהודית יכולה לכלול סנדביץ' עם בשר וגבינה או לא. כך או כך, הלכנו על עוגת פאדג' שוקולד (פרווה) ועל פאי לימון מפורק. עוגת פאדג' שוקולד לא מצריכה הבנה מיוחדת כדי לאכול אותה. ואכן, פירקנו אותה עצמאית במהירות הבזק.

כפית ארוכה כפית קצרה, אילוסטרציה

פאי הלימון, או ליתר דיוק פאי הלימון "המפורק", דווקא טרד את מחשבותיי. מה ההיגיון לקחת דבר טוב ולפרק אותו, שאלתי את עצמי. מסתבר שבקול, כי עדי ענה לי שעושים את זה גם עם סושי וזה נותן תחושה של שפע או משהו כזה. הפאי היה טעים מאוד וגם יצר עניין כשחשבתי לעצמי האם הם בנו את הפאי עד הסוף ואז פירקו אותו או שמראש הם לא הרכיבו את כל החלקים. בנוסף יש לשאול, האם מדובר במדרון חלקלק ובשלב הבא כשנזמין פאי מפורק נקבל קערה עם לימונים, קמח, ביצים וכל שאר הדברים שבטח מכניסים לזה. הזמנת "מפורק", לא?

לסיכום, מקום מומלץ בהחלט לחובבי כריכי הבשר ו/או המסורת. יש במקום מגוון מרשים של עסקיות צהריים משביעות במחירים שווים לכל נפש (49-69 ₪).

לאתר המסעדה