בין עזה לברלין

את פורת סלומון, תושב בת-עין, אמן ומייסד בית הספר הגבוה לאמנות 'פרדס', לא תצליחו להכניס לאף קופסא (ניסיתי, תאמינו לי). מה שלאדם הממוצע נראה כמו סתירה מוחלטת, יושב אצל פורת בהרמוניה סוערת. בדיוק כמו שמה של 'בין עזה לברלין', שחיה מצוין עם היותה אוקסימורון כחומוסייה ומוסד קולינרי.  

האופציה המסורתית מחכה לי כבר תקופה על משענת הכיסא, עדיין עם הפתק, מחכה שאחליט אם לתלוש את הפתק או להחזיר ולקבל זיכוי מהחנות. מאז הקריאה בספרו המופתי של פרופ' מאיר בוזגלו "שפה לנאמנים" אני מודד אותה שוב ושוב מול המראה, מתפעל מכמה מדויקת לי הגיזרה הזו, ואז נאנח ותולה אותה בחזרה על הכיסא. לא יודע, אולי משהו במרקם.

דבר אחד יותר חזק מהיצירה הזו של פורת: העובדה שהיא תלויה בסלון ביתו.

לכן כשהגיעה ההזמנה לכנס המסורתיות נרשמתי מיד. לא רק בגלל התוכן וההרצאות, יותר בשביל למדוד שוב את התחושה על הגוף. למדוד את האפשרות שמציעה המסורתיות למזג חלוקות חברתיות שחוצות גם את הנפש פנימה, לארגן מחדש זהויות שבטיות לכדי מארג משפחתי שמחליף את מבחן האמונה בברית של נאמנות. דתיים, חילונים, ישראלים, יהודים – למה לא לפתוח שולחן מתחת לבלוק, להוציא כל אחד את הסירים שלו ולאכול ביחד? מה צריך משגיח של הרבנות בשביל זה?

זהירות ספוילר: עוד מעט יגיע האוכל

ואיזו ארוחה מעולה. באמת. אחרי דברי הברכה נפתח הכנס בשורה של אנשי אקדמיה שהציגו את הבשורה דרך המחקרים ההיסטוריים, התורניים והחברתיים שלהם. איך המסורת בונה גשרים מפתיעים, חותרת תחת סבכים בלתי-פתירים לכאורה, מתפקדת דווקא כסוכנת של שינוי והתפתחות וכן הלאה. והכל ערב לחיך והכל בטעם מוכר ומנחם, והכל בטעם של בית – בית של חבר טוב מהכיתה, אבל לא הבית שלי. 

טעם מוכר ומנחם בדמות חומוס פטריות

לפני המושב הבא, שהסתמן כמשהו קרוב יותר לשיחה של ועד הבית – על משאבים והנעת תהליכים והשפעה על המרחב הציבורי, הגיע הזמן לחמוק החוצה עם שכני לספסל האחורי, המרגיש-בבית האולטימטיבי – עדי ארבל. יוצאים לאכול? יאללה. יש פה את "בין עזה לברלין". היית פעם? לא, סבבה. אני משלם על הארוחה, אתה כותב ביקורת מסעדה? אחלה.

ביקורת מסעדות זו טעות. תיאור מדוקדק של המנות שאכלת – איזו מין הקרמה עבר הארטישוק ואיך החמיצות הקדימה במעט את המרירות של הקרום – זה כמו לנסות למסור במלים ציור מופשט. אינך יכול להיכנס לאותו ציור פעמיים. אז על מה כן לספר? על השיחות שנוצרות במקום הזה. ביקורת מסעדות טובה הייתה מספקת את המידע החשוב באמת: המלצה על מסעדה טובה לפתוח בה כאבים מהילדות, קפה טוב לסגירה של עסקת נדל"ן ומנה מומלצת להיפרד בה מקשר שגווע מזמן. 

אין טעים יותר מהמטוגן שיצא הרגע מהמחבת

אז על מה דיברנו שם? על בנט שעבר צד (עדי) או עדיין לא (אני), על מחויבות או לא למסורת בעל פה שהפכה לקוד כתוב, על חאלד הפלסטיני שפרש מהטרור. על חומוס שקוראים לו בין עזה לברלין למרות שהוא כבר לא. על שניצל דג ישר מהמחבת שאי אפשר להגיד עליו מילה רעה אבל גם אף מילה על איזה דג זה. על ארוחה ששוכחים עוד לפני הביס. על מסעדת פועלים שיורדים אליה כל מי שעובדים מהבית. אוכל טעים, ביתי - כמו של אמא של חבר מהכיתה, רגע לפני שרצים למגרש.

בזמן שבנט עובר צד או לא, עובר גם האוטובוס עם הכיתוב הזה

ואולי זה מה שחסר לי שם, בין עזה לברלין. מה יש שם באמצע, שהוא לא "לא עזה" ולא "לא ברלין"? מעבר להצעה החברתית המכילה והמאחדת, מעבר לחיבוק החם של הרב לשכן שזורק את הסיגריה בכניסה – מהי התנופה הרוחנית החדשה שמציע השולחן הערוך של המסורתיות, איפה שאני עדיין תקוע? איך נשמעת הבשורה של השכן ההוא שזרק את הסיגריה, כשהוא עולה בעצמו על הדוכן לומר דבר תורה?

היה גם קובה! התשלום בסוף ועכשיו העורך נזכר שעליו הוא לא שילם... 

אולי הוא דיבר שם בכנס, ואני פספסתי. את שאר הדוברים אשמע כבר מההקלטות, למדוד שוב על עצמי מול המראה.