Burrito חי

שני ישראלוביץ' עובדת במחלקת השיווק של בית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית. שני גם חוגגת יומולדת. אז לקחנו אותה להכי חו"ל שאפשר בירושלים. נו טוב, אולי לא הכי חו"ל, אבל הכי מקסיקו. מוזמנים לקרוא מה יש לשני לספר לכם על המסעדה המקסיקנית החדשה במחנה יהודה.

"דמיין שאנחנו יושבים עכשיו במזנון באיזה כפר נופש בקנקון, מסתכלים על החול הלבן והצח והים הכחול שנפרס לפנינו" תיארתי בהתמוגגות. אבל למול עינינו ניצבו הבניינים של שוק מחניודה ואנשים עוברים ושבים אל הברים והמסעדות שהחליפו את ההמולה של הבסטות, כמעין חילופי משמרות בין השוק של היום לשוק הלילה.

התיישבנו לאכול ב"בוריטו חי", ברח' אשכול 4, מסעדה מקסיקנית בסגנון "אוכל רחוב". ברקע נשמעה מוזיקת מיינסטרים, והמקום היה גדוש באנשים, שעל פי המבטא והשפה הגיעו מרחבי העולם. מלצרית נחמדה ניגשה אלינו ושאלה באנגלית מה נרצה להזמין. לגמרי תחושה של חו"ל! 

ביקשנו את התפריט והזמנו סלט טאקו קריספי סטייק, נאצ'וס בשר, ותירס טוסטדה סטייק. מכיוון שאי אפשר בלי קצת אלכוהול, בחרתי בדאקירי קפוא בטעם תותים עם טאקילה (מסעדה מקסיקנית, אחרי הכל).

התפריט מושקע. האוכל זול.

המנות הוגשו בצורה יצירתית: סלט הטאקו הקריספי סטייק הגיע בדמות קערת טאקו מטוגנת בצורת פרח, ובתוכה הונחו הסלט, הבשר, האורז המיוחד הספרדי כששלל נקודות צבעוניות של תוספות ממלאות את הקערה הפריכה והנפלאה הזו: גוואקמולי, תירס, שעועית שחורה (התוספת המקסיקנית האולטימטיבית) ופיקו דה גאיו (סלסת עגבניות מעט חריפה).

הנאצ'וס בשר הגיע גם הוא בקערה יחד עם כל הרטבים והתוספות (בשר טחון, שעועית שחורה, גוואקמולי, פיקו דה גאיו, סלסה, תירס בגריל ושמנת צמחית. וכמובן נאצ'וס). מי שמוצא דמיון למנה של סלט הטאקו, לא יטעה... מנת התירס טוסטדה סטייק לא אכזבה גם היא. מדובר על שתי טורטיות קלויות (ללא גלוטן!) וטעימות, עליהן היו מונחות התוספות: בשר, גוואקמולי, שעועית שחורה, סלסה, שמנת צמחית, אורז ספרדי, תירס קלוי וחסה. המנות היו טעימות, והמשחק במרקמים של הטורטייה הפריכה עם הרטבים, הבשר והתירס היה מעניין ומרגש. כל ביס שעלה על המזלג, הביא איתו טעמים מפתיעים וחדשים, כמו יצירת אומנות מקסיקנית אמיתית.

למען הסר ספק: זה לא שהטאקו קטן כמו שהדאקירי ענק...

הדאקירי היה מרענן, היחס בין כמות הברד-תותים לטאקילה היה מדויק. הוא הוגש בכוס גדולה (חד פעמית) עם קש ומטרייה חמודה ואדומה. גם כלי האוכל האחרים הוגשו בכלים חד פעמיים (צלחות, מזלגות וכוסות המים). 

לקינוח, הזמנו צ'ורוס, סופגניות מקסיקניות דקות מצופות קינמון וסוכר עם סירופ שוקולד. מנה במיוחד לחובבים הגדולים של קינמון וסוכר, והרבה מהם. הקינוח השני שהזמנו היה צ'ימינצ'נגה בננה, טורטייה קריספית ממולאת בבננה ורוטב שוקולד, שהגיעה עם נר נעוץ במרכזה לכבוד יום הולדתי שחל באותו שבוע. הטורטייה הייתה נפלאה (כי בעיניי, שילוב של שוקולד ובננה עם משהו מטוגן- זה המתכון לניצחון).

צ'ימיצ'נגה!

אז אם מתחשק לכם לצאת לאכול במקום טרנדי, לא יקר, בסביבה ירושלמית אותנטית עם אווירה של חו"ל ובניחוח מקסיקני, בוריטו חי זה המקום בשבילכם. Adiós!  

לדף הפייסבוק של המקום

סרבסה

שני חברים מפסגת זאב מנסים להגשים את פסגת שאיפותיהם ולהקים את הפאב הכי איכותי בירושלים. בינתיים הולך להם לא רע.

לפני שנה החליטו גל ומתן, חברי ילדות מפסגת זאב להגשים חלום ישן: להקים בר איכותי במרכז ירושלים. שנה אחרי שהקימו את הסרבסה ברחוב שמאי, גל ומתן יכולים לסמן וי על החלום. ולא, זה עדיין לא מספיק להם.

בדרך כלל כשאני מגיע לפאב, אני מעדיף לשבת ליד שולחן. דווקא בסרבסה, אני ממליץ לכם להתיישב ליד הבר, ולנסות ליהנות מהידע הרב שמתן, שבנוסף להיותו אחד הבעלים הוא גם הברמן, ישמח לספק לכם. הבר הייחודי של הסרבסה הוא אמנם לא גדול, אך בזכות העיצוב המחושב של המקום, ניתן לשבת על הבר גם בתוך המסעדה וגם מחוצה לה. אחרי שהתיישבתם ליד הבר, תבקשו ממתן שיכין להם את אחד הקוקטיילים שהוא מכין בהרכבה אישית בהתאם לטעמו של הלקוח.

בשנת הפעילות של הסרבסה, תרגום של המילה בירה בספרדית למקרה ותהיתם, הצליח הפאב להציב סטנדרט גבוה של מקום איכותי לצאת לשתות בו. זה קרה בזכות החלטת הבעלים להשקיע בשיפוץ המקום ועיצובו כך שישרה אווירה נעימה ואינטימית על אורחי הפאב כאילו היה זה פאב שכונתי, אך מבלי להתפשר על המקצוענות שבאה לידי ביטוי בכל היבט של חוויית הלקוח: החל מאיכות האלכוהול, דרך השירות המתוקתק ועד אופן הגשת המשקאות.

ראשית, כל בירה מוגשת בכוס המותאמת לה. בביקור בסרבסה למדתי שלכל בירה שמחשיבה את עצמה יש כוס ייעודית שמטרתה לגרום לכך שהבירה תגיע לבלוטות הטעם הנכונות על הלשון בהתאם לטעמים השונים של הבירה. אז נכון שכוסות בירה מותאמות ניתן למצוא היום כמעט בכל בר שמכבד את עצמו, אבל מסתבר שהסרבסה היא כנראה המקום היחיד בירושלים שמגיש בירות מהחבית לא רק בכוסות של שליש וחצי ליטר, אלא גם בכוסות של ליטר שלם. מגוון הבירות שמציע המקום הוא גדול. ליתר דיוק, 19 סוגי בירות שונים, כדי לא לקפח אף אחד.

אם החלטתם לוותר על בירה ולהזמין מיקס (וודקה רדבול, ג'יין וטוניק, או כל מיקס אחר), תקבלו אותו בשתי כוסות נפרדות. מקצוענות כבר אמרנו? מגוון המשקאות לא נעצר בבירות וכולל גם 15 סוגים של וויסקי, 8 טקילות, 7 זני ארק, 5 מיני רום, וכ-20 ליקרים.

לקראת הכניסה לשנת הפעילות השנייה של הסרבסה, צפויים גם כמה שדרוגים קולינריים משמעותיים במקום: תפריט האוכל מתרחב באופן משמעותי והמטבח יהיה כשר עם תעודה (עד לאחרונה היה כשר, אך ללא תעודה).

פאב הסרבסה נפתח כל ערב (מלבד שישי) בשעה 18:00, ומתחיל עם אווירה שקטה יחסית בשעות המוקדמות של הערב, הכוללות האפי האוור עד שעה 21:00. בשלב זה המקום מתחיל להתחמם עם מוזיקה יותר מסיבתית, כשבמסכי הלד שברקע מוקרנים אירועי ספורט מרכזיים. בקרוב יתחיל המקום לארח גם הופעות של מוזיקאים צעירים.

החידה הגדולה של המקום היא שעת הסגירה: על הנייר המקום נסגר בארבע לפנות בוקר. בפועל, המקום פתוח עד לקוח אחרון, כשבאופן תדיר למדי המשמעות של העניין היא שהמקום פתוח עד לאור ראשון. מוזמנים לבדוק אותם. החברים בסרבסה ישמחו להיענות לאתגר.


לאתר של סרבסה
לדף הפייסבוק של המקום

אלומה

בדיוק לפני שנה הקים אביחי שורשן, הידוע גם בשמו שורשן, את ארגון האמת שלי. לרגל יום ההולדת הראשון של הארגון החשוב הזה, לקחנו אותו כדי שיספר את האמת שלו על אלומה, מסעדת שף חדשה שזה עתה הגיעה לעיר.

מי לא חולם באיזשהו שלב בחייו להיות מבקר מסעדות? ובכן, בתור אחד שאוהב אוכל ואוהב לאכול, החלום הזה תמיד ישב באיזה פינה במוח וקיווה שמתישהו הוא יתגשם. ואז הטלפון צלצל ועדי שאל אם אני רוצה להצטרף אליו למסעדה חדשה שנפתחה בעיר. לסרב לא הייתה אופציה וכל שנשאר הוא לקבוע תאריך.

כשעדי אמר לי להגיע לקראון פלאזה, חשבתי שזאת בטח רק נקודת ציון ושהמסעדה בקרבת מקום, אך כשירדתי מהרכב, עדי הכווין אותי למלון עצמו ואני קצת חששתי באותו הרגע. תמיד היה נראה לי מוזר הקונספט של מסעדות בבתי מלון. תמיד הרגשתי שהם רק כפלסטר לאוכל של בית המלון. אז בדיעבד אני שמח שהלכתי עם עדי דווקא לשם, גם בשביל החוויה הקולינרית עצמה וגם בשביל לשבור את הסטיגמה איתה באתי מהבית.

אלומה היא מסעדה חדשה שנפתחה לפני כחודש בהובלת השף מיכאל כץ וממוקמת בקומת הלובי של מלון קראון פלאזה. במהלך הארוחה זכינו להכיר את מיכאל, וחשבתי שזו הזדמנות טובה גם בשבילכם: מיכאל התחיל את דרכו המקצועית במסעדות בעלות כוכבי מישלן בבלגיה ולאחר מכן לימד בבית הספר לבישול 'קורדון בלו' בלונדון. הקריירה המקצועית שלו בישראל כוללת את תפקיד השף הראשי של מסעדות קבוצת 'אדום' בירושלים, ועד לאחרונה השף הראשי של 'טרטוריה חבה', המוכרת בשוק מחנה יהודה.

** עדכון מבאס: השף מיכאל כץ כבר אינו מועסק במסעדה **

רואים את ההשקעה (צילום: דניאל לילה)

אם להאמין למה שעדי אומר (בדקתי אותו בגוגל, הוא צודק), אז הושקעו במסעדה הזו למעלה מ-3 מיליון שקלים. האמת, אני לא מבין גדול בשיפוצים ועלות של ריהוט, אבל מהרגע שנכנסים אפשר לראות שבאלומה חשבו על הפרטים הקטנים ועל העיצוב הקפדני. לא רק האוכל והמנות בסגנון מודרני אירופאי אלא גם המקום והאווירה.

אז אחרי שהתלהבנו מכל המסביב, סוף סוף התיישבנו לאכול. כישראלי לא יכולתי שלא לפתוח עם משהו בייתי ולא התבלבלתי לפני שהזמנתי למנה הראשונה את הסלט סביח חם הכולל חציל קלוי שמוגש עם גרגירי חומוס, אריסה, עגבניות, טחינה והקאצ' של המנה: ביצה עלומה פריכה. כגולנצ'יק, לגמרי יכולתי להסתפק במנה הזאת שמגיעה עם סלסלת לחמי הבית ומבחר מטבלים.

להלן: סלט סביח (צילום: דניאל לילה)

סביר להניח שאם לא הייתי מקבל תפריט בהתחלה ויודע מה מצופה לי להמשך, הייתי פשוט מזמין את אותה המנה פעם שנייה ובזה גומר את הסיפור. אבל המלצר המליץ בחום על מרק היום, שהתגלה כהברקה של ממש למרות שהיה לא סטנדרטי בעליל. אני בהחלט מאחל לכם שביום שתגיעו גם יהיה את מרק תפוחי האדמה והכרישה.

משם המשכנו למנה העיקרית. ופה מגיע גילוי נאות. אני קצת ארגנטינאי ובתור קצת ארגנטינאי, בכל פעם בה אני ניצב מול התפריט וצריך להחליט, אבות אבותי מימים ימימה נגלים מולי ומשתקפים בתפריט ומשם ההחלטה כבר פשוטה: אנטריקוט. המנה גדולה משביעה, הבשר היה מיושן כהלכתו, והפי'צרים (ככה אני קורא לדברים שבאים לצד הבשר) שמגיעים עם האנטריקוט, השום קונפי, תפוחי האדמה הפריכים והשעועית הופכים את המנה למעדן. עדי בחר כמנה עיקרית תבשיל צלי בשר בבירה, המגיע עם שעועית ירוקה וכדורי פירה. ייאמר לזכות עדי שגם הוא פגע במנה משובחת.

לבחור את הקינוח היה כבר הרבה יותר קל. אני פריק של שוקולד שזה יתרון וחיסרון לכאלו כמוני שהם גם לא עלינו שומרים כשרות. אז נכון, לרוב קינוחי הפרווה אינם ראויים למאכל, אבל לא כך הוא במקרה של המוס שוקולד שמוגש באלומה. לא חושב שהייתי מנחש שזה פרווה אם לא הייתי רואה את המשגיח מתרוצץ במסעדה כל זמן הארוחה. המוס מגיע עם הפתעה בתוכה, וכיאה להפתעות, לא תדעו מה היא אם לא תבואו לטעום אותה. תגידו שאני המלצתי. לא יצא לכם מזה שום דבר כמובן ואף אחד שם לא ידע על מי אתם מדברים, אבל לפחות אני אהיה עם תחושה טובה.

מוס פרווה בטעם מוס לא פרווה (צילום: דניאל לילה)

לסיכום, מסעדת אלומה היא מקום מרשים מאוד עם מנות גדולות ומכובדות, אשר מתאימה לפגישות חשובות או אם אתם רוצים להרשים את עמיתכם לארוחה. זה לא מקום לחטוף משהו וללכת, אז אם כבר אתם מגיעים לכאן אז תפנו לעצמכם ביומן איזה שעה וחצי שעתיים ותיהנו מהאווירה ומהמקום. השירות במקום מצוין ומספר מלצרים גדול ונותן תחושה של יחס אישי וחם. במקום חדר אירוח מיוחד ובר מרשים.

תבלו!

לאתר המסעדה

סטיישן 9

רן בריו הוא בחור מיוחד. מאד מיוחד. כזה שלא אוהב לצאת מהארץ, אבל עושה את זה מלא כדי לדבר על ישראל (הוא אפילו כתב על זה ספר). כזה שאוהב לאכול, והרבה, אבל נראה כמו דוגמן. כזה שאוהב לרוץ למרחקים ארוכים (אולי מסביר את הנקודה הקודמת), אבל בסוף חוזר לאותה נקודה. והבלוג הזה כפי שאתם יודעים, אוהב בחורים מיוחדים. קבלו אותו. 

כמה מפתיע, שזכיתי להיות בתפקיד של מבקר מסעדות (או לפחות – מסעדה). אני, שנהנה מאוכל צבאי, שאת השאריות של שבת יכול לאכול גם בשישי בבוקר, חובש כובע של בעל דעה בתחום הקולינרי. פייר? התרגשתי. אני מקווה שאצליח לגרום גם לכם להתרגש בהמלצה הקצרה הזו.

אז עדי ארבל הציע שנלך למסעדה שהוא ממש אוהב ופינק אותי בארוחה בסטיישן 9, מסעדה אסייתית שנפתחה בדיוק לפני שנתיים במתחם התחנה. המיקום של המסעדה מצוין - מספיק קרוב למרכז העניינים של המתחם אבל לא בתוך כל הרעש. המסעדה מעוצבת בצורה שונה ממה שאני רגיל. הצלחות עשויות מתכת כהה, ובכלים דומים גם מוגשות כל המנות. מקלות צ'ופסטיקס (שזה ביטוי שמזכיר קצת את המלך קינג ג'ורג') מוגשות לכל סועד אך סכו"ם רגיל נגיש בכלי ייעודי על כל שולחן.

היושבים על הבר נהנים מהנוף הפעלתני של המטבח

המלצרית האדיבה שלנו ידעה לעזור לנו בבחירת המנות בדיוק על פי הטעם שלנו. מתוך השיחה איתנו היא ידעה לקלוע למידה הרצויה של החריפות, והצליחה לגרום לי לצאת מאזור הנוחות שלי ולנסות מאכלים שכנראה לא הייתי מנסה ללא עידוד.

פתנו בעוף פופקורן. אפשר לתאר את המנה הזו בתור שניצלים שחתכו אותם לקוביות או עיגולים קטנים ועטפו אותם בציפוי טעים עם רוטב. התיאור נכון. אבל האמת שהמנה הייתה מעולה. אפשר גם לתאר את המנה הזו בצורה אחרת – נתחי עוף מעולים עטופים בטמפורת (שזה טיגון) פנקו (שזה פירורי לחם יפניים) עם צ'ילי מתוק. הכמות מספיקה בהחלט ויכולה לשמש לסועד רגיל לא רק כמנת פתיחה אלא כמנה של ממש. רוטב הצ'ילי היה בדיוק בכמות המספקת בכדי שיהיה אפשר להרגיש אותו ושהמנה לא תהיה יבשה, אך לא בכמות שתגבר על טעמו של העוף.

המשכנו במנה מוקפצת (הרי בכל זאת הגענו למסעדה אסייתית) – פאד תאי. אטריות אורז מוקפצות עם ירקות, ביצה טרופה ובוטנים. וכמובן בקר.אפשר כמובן לבחור גם עוף או טופו אבל למה בעצם? כמו שציינתי, המלצרית הצליחה לקלוע בדיוק לרמת החריפות כדי שנרגיש את הטעם מצד אחד אבל לא נצטרך לגמוע מים כדי להרגיע את הלשון מן הצד השני. הכמות גם כאן משביעה מאוד ויש יחס הוגן וראוי של בשר לאטריות וירקות.

המנה המעניינת שלנו, הייתה פרייד סי פיש. מדובר בדג ים שלם מטוגן בשמן עמוק אותו אוכלים בהרכבה עצמית. מה הכוונה? על מגש הברזל עליו מגיע הדג, מצאנו חסה, בצל, נענע, פלפל חריף, אטריות, רטבים שונים (בתפריט אומרים שהם בסגנון וייטנאמי) ועוד כל מיני תוספות. את המנה הזו אוכלים באופן הבא: לוקחים עלה חסה, מוסיפים ירקות על פי הטעם האישי, ומניחים בו גם חתיכת דג (זהירות מהעצמות!). מגלגלים וסוגרים את כל התערבות עד שזה נראה כמו מיני-לאפה מעלי חסה, וטובלים ברטבים. לעדי זה הרגיש יותר כמו כורך למתקדמים. אבל אולי בגלל שלא עבר מספיק זמן מאז פסח. החיסרון היחידי במנה הזו היא שמתלכלכים בידיים. המלצרית הייתה ערוכה מראש וידעה להביא כמות מספקת של מפיות ומגבונים לחים.

יש לי יום יום דג

התפנקנו גם בקינוח. בתור אחד שלא נוהג לאכול קינוחים שמחתי שנמצא משהו שאני יכול להתחבר אליו. ביקשנו לראות תפריט קינוחים, והמלצרית המליצה לנו לסמוך עליה. לשולחן הגיעה צלחת עם קינוח המבוסס על פירות טרופיים (או אקזוטיים. מה ההבדל בעצם?). מכיוון שהייתי מלא מהאוכל, מה שלא קורה לי בקלות בדרך כלל, הקינוח הקליל התאים לי מאוד.

לסיכום, מסעדה מסוגננת, מיוחדת, עם מנות גדולות, משביעות וטעימות מאוד, ומלצרים מביני עניין. חשוב להבין שמדובר במסעדה ולא מקום של אוכל מהיר. כדאי להגיע עם הבנה שהולכים לשבת זמן מה ולא לבלוע ולצאת. מתאים במיוחד למפגש עם חברים שכיף לשוחח אתם בנחת ובאריכות, או לדייטים בשלבים יותר מתקדמים של הקשר (הערת / המלצת העורך: אם היא שווה את זה, סטיישן 9 היא מקום נהדר לפגישה ראשונה ואכמ"ל).


לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק

נוקטורנו

ירון אדל עוזב לתל-אביב. האיש שהכניס אותי לעולם הכדורגל הירושלמי, השכן שאצלו הירושלמיות היא עסק בדוק, היזם שהרים את פרויקט רסיסים, עוזב אותנו לתל אביב. הוא אומר שזה זמני, אני אומר, בוא נפתה אותו לחזור שוב לירושלים. אז לקחתי אותו לנוקטורנו.

נתחיל מהסוף, או כמעט מהסוף.

לפני כשנה וחצי זוגתי ואני טסנו לברלין, לחופש קצר במולדת המילקי. היה לנו חשק למשהו מתוק, נכנסו ללובי של מלון הוולדורף אסטוריה, והזמנו, יותר כברירת מחדל, עוגת גבינה. הצבע לא היה לבן, אלה כמעט בז', צלחת לא "מצולחתת", מלצר אדיש, העוגה הזו הייתה לא אפויה, ולא פירורים, משהו בין לבין. לא ציפינו להרבה משום מה, אבל כבר בביס הראשון הבנו שאנחנו אוכלים קינוח אלוהי. לא פחות. מדהים. סדרת הביסים הזו הפכה מבחינתנו לאורים ותומים בכל הקשור לשילוב של גבינה ומתוק. טעם שחיפשתי מאז, ואמשיך לחפש.

לכן, כשהזמנו את עוגת הגבינה [פירורים, לא אפוי, אבוי] בנוקטורנו, הופתעתי לגלות כמה היא עוגה מעולה. כי במחשבה ראשונה, הנוקטורנו, אינו נתפס כבירת הקינוחים הירושלמית. יש הרבה מקומות שמתיימרים להיות כאלה, על חלקם נכתב ממש בבלוג זה. אבל המרקם האחיד, לא רך ולא קשה מדי, הטעם המתוק אבל לא מדי, הבסיס טעים וקרנצ'י במידה נכונה, עוגה מאוזנת להפליא, הופך אותה לאחת הקינוחים המוצלחים בירושלים.

אז נחזור להתחלה.

ירון ואני, בימים טובים יותר

החלטנו ללכת לנוקטורנו לא בגלל האוכל. לפחות זאת הייתה המחשבה שלי. רציתי ללכת למקום שמסמל עבורי את הירושלמיות שלי. כן, ***לא עלינו, מלח מים מלח מים***, עברנו לפני כמה חודשים בודדים לבבילון, תל אביב. ואם כבר לאכול במסעדה, אז נוקטורנו הוא השם הראשון שעולה לי בראש [מהמסעדות הכשרות…]. בכל זאת, איפה תראו עוד בית קפה שקורא לעצמו בית וקפה?

נוקטורנו עבורי הוא מקום של יצירה, של בנייה, של מפגש. מעבר לדברים המובנים מאליהם כמו מתחם האומנים שקיים במקום, המיקום שלו במעלה מדרחוב בצלאל, ממש מרכז האומנות הירושלמי, הקירבה למחלקה לאדריכלות, מעבר לכל זה, בנוקטורנו תמיד קורה משהו. תמיד. כשאני שם, אני פוגש חברים שיושבים ומדברים על דברים מעניינים, שמתכננים דברים חשובים, מלא מסכי לפטופ זקורים מאירים על תווי הפנים העובדים של אנשים. אשכרה יוצרים שם, בנוקטורנו. יוצרים שם לא פחות מאשר בהר הצופים או בצלאל, או באקסלרטורים לסטארטאפים, או סדנאות אומנים. אולי אפילו יותר. זאת אחת הסיבות שהנוקטורנו הפך עבורי למקום מועדף לפגישות עבודה.

לא סתם מקום. בית. קפה.

באור הזה, כשאכלתי שם, נגיד את הסלט-פטריות-כפרי המעולה, האוכל היה משני. התרכזתי בליצור, ופחות בללעוס. זה היה הפרט שהיה שונה מהותית בחוויה הזאת. התרכזנו באוכל. את האוכל ליוותה שיחה ממש כיפית, אבל כמשלימה לאוכל. 

הזמנו קיש תרד ופסטת פטריות-שמנת כמנות עיקריות, שאותן חלקנו, ושתינו שוקו אגוזי לוז (לא אני…) ומה שנקרא "מיץ-מיקס סחוט במקום: גזר, תפוח, אגס וג'ינג'ר" (כן אני). קיבלנו את השתייה מעט לפני המנות העיקריות, אותן קיבלנו יחד בתזמון מעולה ביחס לרגע שהזמנו. לפסטה היה טעם דומיננטי של פטריות, עם שבבי פרמז'ן, פטוצ'יני אל דנטה וכל טוב. מנה פשוטה, ומוצלחת מאוד, שקל לטעות בה - יותר מדי שמן, פחות מדי פטריות, פסטה באסה - אבל בנוקטורנו הכינו אותה מעולה. ככה גם הקיש - בהתחלה התלבטנו בין הבטטה לתרד לברוקולי, אבל רוני המלצרית (האדירה!) המליצה על התרד וכמה שהיא צדקה. איזון בין הקרנ'ציות לבין התרד, טעם עדין, מנה מוצלחת.

אוכל מקומי, מבט על

כשלוקחים בחשבון את עוגת הגבינה, הנוקטורנו סיפקה עבורנו חוויה קולינרית מוצלחת ונגישה, לא מתיימרת בכלל, חוויה שמקדשת איזון ודיוק, שירות טוב, ובצירוף האווירה הנעימה והקלילה, אפשר להגיד שזהו אחד מבתי הקפה הטובים ביותר בעיר. ואנחנו, מצאנו סטנדרט ירושלמי גבוה לקינוח אהוב.

לאתר המסעדה

מוזה בהר

מדי פעם הבלוג חוטא ביציאה למסעדות בעוטף ירושלים. את המקרה של מוזה בהר קל להצדיק. אפילו את גשר המיתרים רואים מפה. לטובת המשימה הפעם נבחרה מיכל שמעון, ציירת בחסד ועד לא מזמן העוזרת הפרלמנטרית של חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק.

כל העניין של ביקורת מסעדות די חדש לי, עד היום פשוט הגעתי ואכלתי – היה לי טעים או לא טעים ושם נגמר הסיפור. אבל האכילה מתוך מחשבה על – מה אני מכניסה עכשיו לפה, מה אני מרגישה, האם הביס הזה טעים לי ומה איתו בהשוואה לביס הקודם, הכניסה אותי לחוויה חדשה לגמרי. וכשמדובר במסעדה כמו "מוזה בהר" בשורש שבהרי ירושלים, החוויה הפכה לנעימה ומרגשת אפילו יותר.

מיכל שמעון, דיוקן עצמי, מנקודות בלבד.

בניגוד לשאר המסעדות הירושלמיות, שאתה מגיע אליהן כי בדיוק עברת באזור, למסעדה בשורש, מגיעים במיוחד. ההגעה לשם היא בנסיעה לא ארוכה על כביש אחד, יציאה מההמולה של העיר וכניסה לאווירה חדשה, מרגיעה ומרעננת.

המסעדה ממוקמת ממש על צלע ההר בקצה המושב, והנוף שנגלה לעיניך בהגעה למסעדה הוא עוצר נשימה. הרי ירושלים נפרשים במלוא תפארתם מבעד לקיר הזכוכית של המסעדה. ישנה אפשרות לשבת בחלק הפנימי יותר או ממש בצמוד לחלון, כפי שאכן בחרתי. מביס לביס יכולתי להעיף מבט ולהיזכר במקום היפה בו אני יושבת.

מסעדה. נוף. השתקפות.

המסעדה נעימה וריחנית, עם רצפת פרקט, האקוסטיקה מאפשרת לבצע שיחה בצורה נעימה והמלצרים אדיבים. באופן כללי האווירה במקום היא של מסעדת יוקרה, וזאת למרות שגם סטודנטית תפרנית שכמותי יכולה למצוא שם כמה מנות שיהיו נוחות לכל כיס.

לפני שבכלל התחלנו, קיבלנו שתיה קלה עם קרח וקש, סלסילת לחמים קטנה עם שלושה מטבלים – מטבל עגבניות, שמן זית וסלט זיתים – כיף לפתוח ככה ארוחה.

למנה ראשונה החלטתי לבדוק מנה סטנדרטית ומנה שאין לי מושג למה לצפות. המנות הגיעו יחסית במהירות. הגיע לשולחננו סלט שוק צבעוני שהיה מורכב מירקות מגוונים כמו קולורבי, גזר ושאר ירקות. הסלט כלל גם קרוטונים עם זעתר ובצל מטוגן, והאמת שיחסית למנה הסטנדרטית – זו הייתה מנה מפתיעה לטובה.

המנה המיוחדת הייתה באמת מיוחדת. סלמון כבוש בהדרים וערק. תודו שמפתיע. כשהמנה הגיעה לשולחן הרגשתי כמו תל אביבית שמאלנית נהנתנית ואנינת טעם. אבל אז טעמתי ואמרתי לעצמי – למה שהתל אביבים יתפסו בעלות על הנאות החיים? גם לי מגיע! הצלחת הייתה מעוצבת עם מספר רצועות סלמון מעושן נא, מעט קרם סלק, שום שחור וצלפים מפוזרים. מנת שף דליקטס.

הכיבוש משחית. תשאלו את הסלמון.

בינתיים הגיעו לשולחננו המנות העיקריות. תבשיל הבקר שהזמנו הגיע בפורט ושזיפים, רוטב מתקתק עם ירקות שורש כדוגמת תפוח אדמה וגזר. כדי לעשות בשר שיהיה רך יש צורך בבישול ארוך – הבקר הזה בלי ספק בושל זמן ממושך. הבקר היה רך ונימוח, וספג את כל הטעמים של הרוטב והירקות שאיתם התבשל. הזכיר לי את שולחן שבת – ואמא שלי עכשיו יכולה להיות מוחמאת.

בנוסף לבשר המתוק, הזמנו גם ספגטי רצועות בקר. כאן לא מדובר על מנה מתוקה אלא ספגטי שעורבב עם נתחי בקר ברוטב יין אדום ופטריות. המנה נתנה בדיוק את הטעם הנוסף שהיה חסר לצורך השלמת הארוחה, הפטריות היו דומיננטיות והבקר קיבל ארומה מיוחדת מהיין האדום. גם הספגטי השתלב במנה שהוכתרה אצלי כמנה מוצלחת ביותר. הייתי מזמינה אותה שנית.

כדי לסיים את החוויה כמו שצריך, הזמנו נוגט גלאסה לקינוח, ולשולחננו הגיעה צלחת עם מנה מעוצבת שלא ממש יכולתי לזהות כל אחד מהמרכיבים בה. כן היו שם זלפי סירופ מעל, פירות יבשים וקפואים, עם קרם מתוק וטעים במיוחד עם גרגירי נוגט מפוזרים, כמה ענבים ודובדבן קפוא. אקורד סיום נהדר לסעודה משובחת.

אין לתאר. או לפחות מיכל התקשתה.

לצערי לא ניתן להזמין את כל התפריט – הן מטעמים כלכליים והן ממוגבלות טכנית של מערכת העיכול האנושית, אבל במסעדה "מוזה בהר" תפריט עשיר ומזמין, עם מנות דג שונות, מנות בשריות ואפילו ניתן למצוא מענה עבור אחינו הטבעונים. למגיעים עם ילדים, המסעדה מציעה מנות במיוחד עבורם. בעיניי המסעדה מושלמת עבור זוגות שמעוניינים באחר צהריים רומנטי, באווירה שונה מהיומיום. אך אולי אני סתם מדברת מהרהורי ליבי. בכל אופן, ממליצה בלב שלם עם מסעדת "מוזה בהר" – צאו לפעמים מגבולות ירושלים, זה לא רחוק מדי, ושווה את היציאה.


לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של המסעדה

ג'קוס סטריט

כבר יותר מדי זמן שאנשים נוזפים בי שעדיין לא עלתה לפה ביקורת על ג'קוס סטריט. ואני, בחור צייתן שכמותי, החלטתי להיכנע לתכתיבי החברה ולהביא את תכלת חזוני, עלמה צעירה ומבטיחה, כדי שתספר מה יש לעתיד של העיר הזאת לומר על ההווה.

לא הרחק מהשוק, באווירה ירושלמית למדי, שוכנת מסעדת ג'קוס סטריט. המקום שוקק חיים ומשרה אווירה חמה, עם שלטי רחוב המעטרים את הקירות (משחק מומלץ: כמה רחובות אתם מכירים בירושלים? J), ומוזיקה ישראלית קופצנית (הערת העורך: זו הדרך של תכלת לרמוז למוזיקה מזרחית).

אזהיר שהמסעדה מיועדת בעיקר לאוהבי בשר. אמיתיים. כמו במסעדת בשר ראויה, ניתן להזמין מנות מגוונות או בשר לפי משקל. יש גם אפשרות לארוחת טעימות, אבל אותה רצוי להזמין מראש.

אז מה אכלנו? עוד לפני שהתחלנו לדבר, הגיעה לשולחן, או יותר נכון לבר במקרה שלנו (הזדמנות להמליץ: תזמינו מקום מספיק זמן מראש כי הבר קצת צפוף למי שמגיע למטרה של יותר משתייה) סלסלת מעוצבת בצורת סל כביסה בה פרוסות מלחם הבית ולצידה מתבל איולי חצילים משובח.

שלטי הרחוב, הבר והמטבח הפתוח

למנה ראשונה הלכנו על קרפצ'ו דג ים שהיה חביב, וסביצ'ה דג סלמון שהיה מעולה! (שניהם מדג נא, אבל אם אתם אוכלים סושי, לא צפויה לכם בעיה). הסביצ'ה היא מנה מיוחדת ויצירתית, עם סלמון ותותים מפתיעים. מומלץ מאוד לנסות, לא תמצאו כזו מנה באף מקום אחר.

למנות עיקריות הזמנו פילה בקר ברוטב יין אדום ופוקצ'ת אווז. הסטייק היה עשוי באופן מדויק (MR כמו שצריך!), והבשר היה טרי ועסיסי. כשזה נוגע לסטייק שלי אני לא מוותרת לאף אחד, ובאמת שזה היה סטייק איכותי שלמרות המחיר הגבוה לא אכזב. גם תוספת הבצל הממולא באורז הייתה במקום, כך שהייתה זו מנה מוצלחת על פי כל קנה מידה.

מדיום רייר. לרייר.

פוקצ'ת האווז היא מנה מתוקה, כך שהיא מתאימה בעיקר למי שאהב את השילוב של בשר ומתוק. מכיוון שאני מאוד מחבבת את השילוב, אז אני שמחה להמליץ גם על המנה המצויינת הזו בחום רב. האמת שמנות בשר אווז הם לא כל כך נפוצות, כך שייחודיות המנה בצירוף איכותה הגבוהה, יגרמו לכם לחזור לג'קוס בוודאות.

בין המנות אני בחרתי לנסות מגוון יינות לבנים, בעוד עדי בדק שניים מהקוקטיילים המקומיים: הראשון היה האננסטייל - קוקטייל המורכב מבקארדי אוקהארט, סירופ קוקוס, סירופ שקדים ומיץ אננס – שילוב שהתאים מאד לפתיחת הארוחה. הבחירה השנייה הייתה ילדה סוכר (הערת העורך: מחווה לאורחת הבלוג) שכללה פילנדיה, פידג', מונין ליצ'י, לימונים ונענע – שילוב מוכר ומנצח.

אני לא חסידה גדולה של קינוחים, אבל אספר שעדי אהב את הבאקט שוקולד – דלי קטן גדוש בשוקולדים במגוון טעמים ומרקמים. למרות שלא הזמנו, פונקנו על ידי המלצר (או יותר נכון: ברמן. זוכרים להזמין מקום?) החמוד בכוס סולרו שהתגלה כחביב מאד.

הבאקט והשוקולד

לסיכום, המסעדה מאוד מומלצת לאוהבי בשר המחפשים ערב מהנה.

לאתר המסעדה