נס קפה

חכם סיני זקן אמר פעם, שמי שבאמת רוצה לבדוק מסעדה צרפתית, צריך לקחת אליה עלמה מרוקאית. והוא גם ביקש שאמסור ד"ש לשמעון פרס, אבל זה לא קשור. אז לקחתי את ריקי ממן, אנינת הטעם ובשלנית מדהימה בפני עצמה, כדי לבדוק מה סינים זקנים רוצים מאיתנו.  

מאז שהייתי בפריז אני מתגעגעת אליה. איזו עיר או-לה-לה! כל כך הרבה יופי במקום אחד שהעין לא מספיקה לעקוב אחרי הכל. אבל היות ודאע"ש מתכננים להרוס אותה עד היסוד הבנתי שאני צריכה למצוא חלופה מקומית הולמת. מזל שעדי ארבל התקשר והזמין אותי לבראנץ' בנס קפה. המיקום: עמק רפאים, ירושלים הקפואה. התחושה? רו דה ריבולי על גדת הסיין.

עם הכניסה למקום ניתן לחוש את האווירה הצרפתית – ריח של חמאה באוויר, מבטא צרפתי בפי כל עובד, ושלל מאפים מעלי ניחוח בכל פינה. אח, פריז, מון אמור. מבט אחד בתפריט שכנע אותי שלא מדובר בבית קפה גנרי. כלומר, כן, יש שם ארוחות בוקר, פסטות, סלטים וסנדוויצ'ים. אבל מצאנו שם שילובי טעמים מעניינים ולא צפויים, ומנות שבדרך כלל לא רואים בבתי קפה סטנדרטיים. 

דופינואה. מנות שלא תמצאו במקומות אחרים #1

נתחיל עם מבחר ארוחות הבוקר שלהם: ארוחות הבוקר בנויות תמטית – ארוחת בוקר ישראלית רגילה, אבל גם ארוחת בוקר צרפתית (מבחר מאפים, בגט עם חמאה וריבה), ארוחת בוקר איטלקית (ביצים, בגט עם שמן זית וסלט קפרזה) וארוחת בוקר אמריקאית (ביצים, פנקייק וגבינת שמנת). אנחנו בחרנו לנסות את ארוחת הבוקר הצרפתית והאיטלקית ולא התחרטנו. המאפים טריים, נימוחים ונוטפי חמאה. ויחסית לצרפתים עשו חסד גם עם איטליה. יופי של שילוב בין סלט קפרזה ובגט אפוי בשמן זית. 

אבל שם רק התחלנו, כיוון שהיתה שעת בראנץ', החלטנו לנסות גם את מטעמי המנות העיקריות. אני תמיד מזמינה סלט במסעדה ולכן התרגשתי לראות שמעבר למגוון הגנרי של סלט יווני / סלט מוקפץ / סלט עם פרי / סלט הבית (סלט יווני עם בטטה), כאן באמת הפתיעו. באמת מגוון מקורי ומעניין של סלטים, שאני הולכת לחזור ולבדוק בקרוב, כמו סלט אוקיינוס עם לבבות דקל, סלמון מעושן, אבוקדו וביצה קשה או סלט גבינת עיזים חמה שבו פרוסות גבינת סנט מור מותכת על בגט עם דבש. בסוף החלטנו להזמין את סלט היער השחור שכלל שעועית ירוקה, פטריות וערמונים מוקפצים, עם קרעי קרפ פריכים ולא התאכזבנו. קצת שומני, אבל מה שווה מסעדה צרפתית אם היא לא נוטפת שמן.

לצד הסלט ניסינו את הקרפ המלוח, מאכל שלא נתקלתי בו באף מסעדה אחרת. אנחנו בחרנו את קרפ שלוש הגבינות, ואכן קיבלנו מנה מכובדת של קרפ ענק ממולא בגבינות מוצרלה, רוקפור וגבינת עיזים עם רוטב בשמל. בשלב הזה הפסקתי לספור את הקלוריות ופשוט נהניתי משלוש הביסים שהרשיתי לעצמי. מודה שאולי גלשתי לביס רביעי. זה בסדר עדי הצליח להתמודד עם השארית. אפילו הסלט שהוגש לצד הקרפ, שבבתי קפה נוטה להיות תפל, תובל ברוטב ויניגרט עשיר שממש ליקקתי מהצלחת.

פולנטה. מנות שלא תמצאו במקומות אחרים #2

למי שחובב מנות רציניות יותר הם מציעים גם שלל פסטות, פיצות ופוקצ'ות, אבל נשאיר לכם לספר איך היה. אני כבר לא עמדתי בעומס. לקינוח לא הגענו, אבל אני בטוחה שיהיה שווה את זה, אם הבריוש שלהם מעיד על שאר המאפים. ויו לה פראנס!

לדף הפייסבוק של נס קפה

כמו בבית

מסעדה שקוראת לעצמה כמו בבית, מזמינה ציפיות גבוהות. אם היא גם מגשימה אותן, היא כבר עשתה את שלה. הלכנו אנחנו לעשות את שלנו.

פעם יצאתי עם מישהי והיינו בקשר ממש רציני. אפילו דיברנו על לגור ביחד. היא רצתה שנעבור לתלפיות. כשאמרתי לה שאני לא בנוי לתלפיות, היא זרקה אותי. האם זה סיפור אמיתי או סתם שנינות דבילית, זה לא העניין פה. העניין פה שכל מי שיגיע לתלפיות, או לפחות לאזור התעשייה של תלפיות, יגלה שהחבר'ה פה בנויים לתלפיות. מה הסוד שלהם? עבודה קשה ואוכל טוב, כמו בבית.

כמו בבית הוא גם שמה של מסעדת המאכלים הביתיים השוכנת ברחוב האומן ומהווה מוקד משיכה לתלפיונים הסובבים אותה. בעלי המקום, ניצנית ואודי, הם זוג מקסים שמהרגע שאתה נכנס למסעדה אתה מרגיש כמו בבית: האוכל טעים ומגוון כמו בבית, היחס חם כמו בבית ואפילו מציעים לך לשטוף כלים, כמו בבית.

לוח מחיק עם התפריט המשתנה. כמו בבית.

התפריט המגוון משתנה מדי יום. נכון, יש כמה עיקריות קבועות שתמיד הולכות טוב: שניצל, רצועות חזה עוף, חזה עוף, מעורב ירושלמי ופרגיות. אבל בנוסף ניתן למצוא 4 עיקריות ו-4 תוספות שמתחלפות מדי יום. אנחנו זכינו לטעום קציצות עוף (טעימות מאד!), גולש (עשוי היטב!), דג מושט עם עשבי תיבול (מעודן!), ופוקצ'ה עם בשר טחון (מומלצת מאד הם מטבל החריף הנהדר המוכן במקום). בימים אחרים, ניתן למצוא גם קבב, מפרום, צלי בקר, מוסקה, סופריטו, וממולאים. המנה העיקרית היחידה שמגיעה באופן קבוע היא הקובה – כל שלישי וחמישי. כל היתר – הפתעה!

גם בתוספות ניתן לפגוש מגוון רחב מאד. אנחנו זכינו לטעום מהאורז (כמו בבית!), המג'דרה (מתובלת בטוב טעם!), תבשיל החומוס והפטריות (מפתיע לטובה!), השעועית הירוקה (מפנקת!), ותפוחי האדמה (כמו בבית, כבר אמרנו?). אם כל זה לא מספיק, תוכלו למצוא בתפריט גם קוסקוס (בכל יום שני), במיה וצ'יפס.

אם המגוון של המנות העיקריות והתוספות לא מספיק לכם, נספר שגם באגף הסלטים יש מגוון ענק שאותו נשאיר לכם לחקור בביקורכם הקרוב במסעדה. אנחנו רק ניתן לכם טיפ אחד: אל תפספסו את סלט העדשים. 

וככה המגוון הזה נראה במציאות

טוב, אבל איך טועמים ממגוון כל כך גדול של מטעמים בביקור אחד? ההמלצה שלנו – לכו על מנה עסקית, שכוללת מנה עיקרית, 2 תוספות, 3 סלטים ושתייה (45 שקלים לסועד). ואם תגיעו בזוג, גם תצליחו להכפיל את הטעמים שתזכו לפגוש. 

אם עוד לא השתכנעתם להגיע, זה המקום לספר, שכל האוכל מוכן במקום, חוץ מהחומוס והזיתים. שזה אומר, שבאמת כל האמת מוכן במקום... כמו בבית.

(פורסם במקור באתר רול)

לאתר המסעדה

סושי רחביה - הר חוצבים

סניף רביעי של סושי רחביה נפתח בירושלים. לכאורה, עוד סניף. בתכל'ס, סניף מיוחד בו תוכלו לקבל סושי ללא אורז, ללא מצוקת חנייה ועוד כשר למהדרין!

איך יודעים שהמסעדה שלך מצליחה מעבר למצופה? כשהשם של המסעדה המקורית לא מתאים לשם של רשת. קחו לדוגמא את סושי רחביה. מסעדת הסושי שנפתחה בלב שכונת רחביה אי שם בשנת 2007 הצליחה להסעיר את קיבתם של תושבי ירושלים ולהביא לפתיחתם של שני סניפים נוספים בעמק רפאים ובמרכז העיר. 8 שנים לאחר מכן, נפתח סניף רביעי, הפעם בלב פארק ההייטק של הר חוצבים.

נו טוב, אתם אומרים לעצמכם, אז נפתח עוד סניף של סושי רחביה ועוד באזור תעשייה. מה החידוש הגדול? אז זהו, שמדובר בסניף שהמיקום שנבחר עבורו הוא בשורה בפני עצמה: אם עד עכשיו חשבתם שהר חוצבים הוא רק פארק הייטק, אז מגיע הסניף החדש של סושי רחביה, מאתגר את התפיסה שלכם ופותח את המקום הראשון באזור שפתוח עד שעות הלילה המאוחרות (ליתר דיוק, עד חצות. בירושלים!). או במילים אחרות: סוף כל סוף מישהו מעז לפתוח מסעדה במיקום נגיש וללא מצוקת חנייה. בהתאם לשעות הפתיחה היומרניות, במקום יש גם תפריט אלכוהול משובח (למרות שאנחנו בכלל הלכנו על שייק פירות סולידי שהתגלה כמעדן מרענן של ממש).

זה אזור תעשייה זה?

ויש גם בונוס: מדובר במסעדת סושי כשרה למהדרין. נו טוב, אולי זה לא בונוס עבור כולם, עבור חלק ניכר מציבור הסועדים בירושלים, בהחלט מדובר בבונוס. ועבור מי שלא, נציין שהמגוון העשיר בתפריט כמעט ולא נפגע בשל כשרות המהדרין.

אחת השאלות שהסעירו את ישראל בעשור הקודם (הגיע הזמן למצוא פתרון למאה החדשה הזו. לא יכול להיות שיש לנו נייטיז, אייטיז ופיפטיז, אבל לאף אחד אין מושג איך קוראים לשני העשורים הראשונים בכל מאה!) היא האם יכול להיות סושי כשר? בשנים שעברו מאז, הסצנה הקולינרית הישראלית התבגרה, וסושי כשר ניתן למצוא כמעט בכל פינת רחוב, כאילו היה זה פלאפל או סביח.

סניף המהדרין של סושי רחביה, הוכיח שאפשר להסיר גם את סימני השאלה שאולי נותרו מעל סושי כשר למהדרין, ואולי להוסיף גם כמה סימני קריאה! סימן קריאה ראשון מגיע למרק הטום-יאם המשובח שהוגש לנו במסעדה. מדובר במרק שמתאים מאד לחורף הירושלמי: מהביל, חריף ומרובה טעמים. בקיצור: יאמי!

לאחריו, הוגשו לנו יקיטורי סלמון. ניתן למצוא לא מעט ירושלמים אשר יקראו למנה זו שיפודי יקיטורי סלומון, אבל ניתן לנחש שמדובר על אותם ירושלמים שקוראים לסלמון סלומון ולרחוב המלך ג'ורג' בשמו המלא: המלך קינג ג'ורג'. אלה וגם אלה, יסכימו שמדובר במנת פתיחה נהדרת.

מנת פתיחה מומלצת נוספת היא הדים סאם. בסניף הכשר למהדרין, תצטרכו להסתפק בארבעה סוגי דים סאם צמחוניים: ירקות מוקפצים, תרד עם בוטנים ושום, דלעת עם בטטה ומיקס פטריות. בשר מאודה כשר למהדרין? כנראה שאין חיה כזו, אבל בהחלט ניתן להתנחם בכיסונים הצמחוניים הנהדרים המוגשים במקום.

מכירים את האנשים האלו שטוענים שלא ניתן לשבוע מסושי? גם עבורם יש פתרון. הפנו אותם לעמודי המוקפצים בתפריט. מדובר במנות גדולות ומשביעות. אנחנו הלכנו על המנה האינדונזית – נתחי עוף מוקפצים עם אטריות אורז, פיטריות (שימאג'י ושמפיניון), בצל (לבן, וירוק) ועוד הפתעות – ולא התאכזבנו. 

אבל מה אני מדבר איתכם על נודלס כשאתם שואלים על סושי? אז כמו ביתר סניפי סושי רחביה, מגוון של רולים לא חסר פה. בקטגוריית הספיישלים לבדה ניתן למצוא 13 רולים שונים. אנחנו הלכנו על הריינבואו – בטטה טמפורה, מלפפון וגזר במעטפת סלמון, טונה, דג לבן ואבוקדו. למרות שאני מאנשי רוטב הספייסי מיונז, את הרול הזה אני ממליץ לקחת עם רוטב צ'ילי מתוק.

רול איט!

את הרול המיוחד באמת מצאנו לא בקטגוריית הספיישלים, אלא בקטגוריית הטמפורה. קבלו אותו: רול הטייגר איי (ובעברית: עין הנמר) – רול חם בטמפורה, עטוף באצה ללא אורז במילוי סלמון, סיבס, אבוקדו, בטטה טמפורה, טמאגו ואספרגוס. למקרה שפספסתם, חוזר שנית: ללא אורז!

האם ניתן לעשות סושי ללא אורז?  מסתבר שכן. ואפילו כשר. למהדרין.

(פורסם במקור באתר רול)

לאתר המסעדה

מנצ'יס

מכירים את זה שאתם במרכז העיר, ואז בהפתעה, באמצע היום או הלילה, תוקף אתכם רעב? אז מצאנו לכם פתרון – המנצ'יס, מסעדת בשרים בה תוכלו לקבל ארוחות עסקיות טעימות ומשביעות גם בשעות הקטנות של הלילה.

הירושלמים הוותיקים בוודאי זוכרים את שניצי, מזללת השניצלים שנסגרה לפני כשלוש שנים. חלקנו מתגעגעים עד היום למגוון השניצלים בטעמים שהיה למקום להציע. במיוחד עבורכם יש לנו בשורות טובות. באותו המקום, נפתחה לפני כחצי שנה המנצ'יס – מסעדת בשרים חדשה המציעה מגוון בשרים (תכף נספר לכם עליהם) ביניהם גם שניצל ספרדי (זהירות – חריף!), שניצל יווני (לחובבי שום) ושניצל קלאסי משובח.

מנה לדוגמא

נכון, יש את אלה שאחרי החגים פוצחים בדיאטה, ויש אותנו. אמיצים ושמנמנים שכמותנו קיבלנו על עצמנו את המשימה לבדוק מקרוב את המנצ'יס בנחלת שבעה (נוף לכיכר החתולות – כלול במחיר!). מלבד השניצלים המשובחים במקום (בדקנו והתאהבנו!), למקום יש להציע עוד שלל אפשרויות לחובבי הבשר: ראשונים ראוי להזכיר את ההמבורגר והקבב העשויים מבשר שנטחן ומתובל במקום. כדי להבין עד כמה המקום רציני נספר שכל מי שמטפלים בבשר הם קצבים במקצועם.

אחריהם נזכיר את הפרגיות המעולות, רצועות האנטריקוט העשויות היטב, ונתחי חזה העוף המתאימים במיוחד לחובבי בריאות. את כל סוגי הבשר ניתן לקבל בצלחת, בגט או ברול. בתפריט ניתן למצוא גם מעורב ירושלמי, דג מתובל, כנפיים, חביתה ועוד הפתעות. מי שרק רוצה לנשנש משהו יוכל להסתפק גם במנת חומוס עם בשר.

ההמלצה שלנו היא ללכת על העסקיות אשר מוגשות עד שעת הסגירה, 4 לפנות בוקר! נו טוב, מי אנחנו שנמנע מכם לעשות עסקים באמצע הלילה? הארוחות העסקיות הן גם זולות (35-45 ש"ח) וגם עשירות וכוללות צ'יפס, סלטים, לחם ושתיה.

למה לדבר על העיצוב החדש של המקום, אם אפשר להציג תמונה?

המיקום המרכזי של המנצ'יז מחייב אותו לפנות לקהל לקוחות מגוון, ואכן, ניתן למצוא בתפריט גם אופציות צמחוניות, ארוחות ילדים (משפחות, שמתן לב?), והכשרות במקום היא מהדרין של רבנות ירושלים. אם תוסיפו לכך גם את השיפוץ המושקע שעבר המקום, תקבלו חוייה קולינרית משביעה, נעימה וזולה מאד.

(פורסם במקור באתר רול)

לאתר המסעדה

זוטא

צביקה אבנרי חבר זוטא, חתן זוטא, בשלן זוטא, פרסומאי זוטא וסטרטאפיסט זוטא. כבר הרבה זמן אני חושב לאן לקחת אותו לביקורת מסעדות. נראה לי שמצאתי מקום מתאים. 

כך החל הערב המשובח שלנו בבר זוטא…

לא ממש הבנתי למה עדי הזכיר שאני נשוי טרי, מה לעובדה הזו וליציאת ערב של 2 גברים לבר? הנחתי את המחשבה הזו בצד, יחד עם הצלחת האחרונה בשטיפת הכלים, קיפלתי את הכביסה, סיימתי לטאטא את הסלון, ודפקתי בעדינות בדלת כדי לבקש רשות מיעל אשתי לצאת לערב חופשי, למזלי היא הסכימה. כמו גבר אמיתי ביקשתי שהיא תסיע אותי לעדי ותיקח אותנו עד לפתח המסעדה.הצטיידתי בסיגר ובכוונות לדפוק את הראש, אספנו את עדי ולדרך יצאנו.

האמת שההצעה של עדי, גרגרן פוליטי ידוע, באה בזמן. בר חדש ועוד שמגיש מנות מהמטבח של 1868 נשמע לי בדיוק כמו הדרך הנכונה להעביר ערב מוצלח. בר הזוטא ממוקם בחצר הקדמית (או האחורית, עניין של פרספקטיבה) של מסעדת 1868. מדובר בחדר סגור עם בר ומספר שולחנות, מצוייד באווירה אינטימית ושקטה ותאורה עמומה, החלל הוא מעין אנטרפרטציה מודרנית לבר קצינים אנגלי.

את התפריט הציג לנו הברמן החביב, שגם ליווה אותנו במהלך הערב בהמלצות קולינריות ואלכוהוליות מוצלחות. הזוטא (והברמן החביב) מציע מנות בסגנון טאפס, מנות קטנות וטעימות. בעצה אחת עם הברמן החלטנו ללכת על מגוון ממנות הבית:

הזמנו מנה אחת מכל קטגוריה בתפריט - בקטגוריית ה"בצנצנת" ניצחו "הסיגרים במילוי בשר" עליהם גם קיבלנו טיפ מידידה של עדי שכבר סעדה במקום. בקטגוריית ה"בקערה" נבחר ה"ניוקי תפו"א ושפונדרה עגל". בהמלצה חמה של הברמן בחרנו ב"פלטת הנקניקים בייצור עצמי" שמככבת בקטגוריית ה"על הבוצ'ר", ההזמנה יצאה לדרכה ועדי ואני בחרנו לחמם מנועים וגרונות עם משקה אלכוהולי, בכ"ז אנחנו בבר קוקטיילים.

הוי פלטת הנקניקים

לאחר התייעצות עם הברמן בחרתי ב- Sazerac, קוקטייל קלאסי מקוניאק וויסקי, משקה יבש עם סיומת מתוקה. עדי בחר בקוקטייל פירותי והזמין את ה Holy plam.

פתחנו את הערב בשיחה על טסארטאפים, טיול במרוקו והמצב בירושלים, איך שהגענו למסקנה שהזוטא היא אחד המקומות בירושלים שאתה שמח לקבל בהם סכין, המנות הגיעו לשולחן. מילוי הבשר של הסיגרים אכן קיים את ההבטחה. השפונדרה והניוקי היו טעימים אם כי קצת מתובלים מדי לטעמי, אבל פלטת הנקניקים, הוי פלטת הנקניקים...

על קרש קצבים הוערמו 4 סוגי נקניק פרושטו, הודו, אווז ורוסטביף שהוגשו יחד עם מיטבל ופרוסות לחם טרי. זו מנה טעימה מאוד שכיף לאכול בשניים. הגענו לרגע הידוע הזה שבו אתה מתלבט אם להזמין עוד מנה או שכבר שבעת לגמרי, אנחנו לא היססנו, הזמנו. הזוטא בורגר הגיע בלחמניה פתוחה וסגר לנו את הפינה.

כשאמרנו לחמניה פתוחה, התכוונו לזה!

לקחנו את הקוקטיילים ויצאנו לחצר הפתוחה לעשן סיגר ולדבר פוליטיקה (עדי דיבר על משהו, ואני הירהרתי עדיין בנקניקים ממקודם), לקח לנו בערך 15 דקות למפות את כל בעיות המזרח התיכון. ומיד הבנו שצריך לחגוג את ההישג בקינוח שיהלום את האירוע, מנת ה"אנרכייה של ממתקים" אומנם תיארה יפה את המצב, אולם כמחווה לחיילת מג"ב בחרנו ללכת על ה"מגנום". בניגוד לחיילת, הקינוח פגע בול.

בחרנו לסיים את הערב הזה כמו שרק גברים רווקים יודעים, אז עדי התקשר להדס וביקש שתאסוף אותנו בחזרה הביתה. אומרים שכל דבר טוב מגיע לסופו, למזלכם הטוב, הכלל הזה לא חל על הזוטא בר והוא נפתח מחדש כל ערב, אנחנו כאמור ממליצים.

לאתר המסעדה

הצלחת

השמועה על מאכלי י-ם הגיעה עד לאתר המסעדות רול, עבורם אתחיל לכתוב מעתה ומעת לעת. הביקור הראשון מטעמם (קלטתם? חחח...) היה למסעדת הצלחת, בה למרות המנות הגדולות, בסוף תישארו רק עם הצלחת. קריאה מהנה!

- "אני צריכה שתלך לבדוק מסעדה ממש נחמדה ברחוב כנפי נשרים בירושלים" 

- "מה מסעדה בכנפי נשרים? את שולחת אותי למסעדת פועלים?!" 

- "אל תדאג, זו לא סתם מסעדת פועלים. כשתגיע תבין." 

העורכת צדקה. איך שהגענו למסעדה ראינו שמדובר במשהו אחר. מסעדה חדשה דנשדשה ומטופחת. למרות שהגענו בשעת צהריים מאוחרת, קצת אחרי שעות העומס, היא הייתה נקייה ומצוחצחת. לפני שהזמנו את האוכל, רחרחנו קצת וניסינו להבין מה הסיפור של המקום. אלמוג, הבעלים החדשים של המקום, פתר לנו את התעלומה וסיפר לנו על השיפוץ המושקע שנערך במקום לפני מספר חודשים. 

עד כמה מושקע? בוא נגיד שאם אלוהים היה באמת נמצא בפרטים הקטנים, הוא היה צריך להיות על המפית, ולא הלוגו של המסעדה, בליווי המוטו שלה: חדר אוכל. כנראה שמישהו פה הבין את הסוד. אם אתה רוצה להביא למסעדה שלך את עובדי האזור באופן יום יומי, אתה צריך לתת להם את המגוון שהם רוצים ובסטייל שהם אוהבים. בתור פתיחה הזמנו מגוון סלטים עם פיתות וסלוף שנאפה במקום. כל הסלטים, כמו כל האוכל בתפריט, הם תוצרת המקום. בין מגוון הסלטים תוכלו למצוא כאלה שכולם אוהבים (טחינה, חומוס, חמוצים וסחוג) לצד כמה פחות סטנדרטיים: סלק, פלפלים קלויים, רצועות גזר וטבעות חציל. 

יהודה, שותפי לארוחה, עף על הטחינה. אני הופתעתי מאד לטובה מסלט הגזר שאיים להראות חריף, אבל נמצא מתוק וטעים במיוחד. גם מהחצילים והפלפלים נשארה רק הצלחת (יכול להיות שזו הסיבה לשם המסעדה?). 

ואז הגיעו העיקריות, ואנחנו התחרטנו על כל הפיתות שבלסנו יחד עם הסלטים. המנות העיקריות שהגיעו, צלחת של סופריטו בקר על מצע מג'דרה וצלחת גדושה של קוסקוס וירקות עם מפרום. אי אפשר שלא לשבוע מהמנות הללו. כאילו כל זה לא מספיק, אלמוג פינק אותנו גם בתבשיל גולש מבשר שהיה עשוי היטב. 

בכלל, השמועות מספרות שאלמוג אוהב לפנק ופותח את המסעדה במיוחד לקבוצות של 30-50 איש שמעוניינות להגיע בשעות הערב לאירוע משפחתי או בדרך לסיור סליחות בכותל. 

בטח שמתם לב שהמגוון הקולינרי של המנות משתרע על עדות שונות ומשונות. ואכן, בתפריט תוכלו למצוא גם מרק קובה, שניצלים, פירה וחריימה. זה המקום לספר שהתפריט של 'הצלחת' משתנה בהתאם לימים. את המפרום תוכלו למצוא בימי שלישי, טשולנט בימי חמישי ועוד שלל מטעמים מתחלפים מדי יום. אז נכון מה שאומרים על הצלחת. זו לא מסעדת פועלים. זו מסעדה שווה עם מחירים שווים לכל נפש, שגם נראית מצוין. אז מי אמר שאי אפשר להסתכל בצלחת?

(פורסם במקור באתר רול)

לאתר המסעדה

מודרן

לרגל פסטיבל היין במוזיאון ישראל, זמם הבלוג תכנית גדולה: לבקר במסעדת המוזיאון בטרם ההגעה לפסטיבל היין, בכדי להכין את הקיבה לכמויות אלכוהול בלתי נדלות. לשם כך צוותה למשימה המרגלת לשעבר, דליה בר מזור.

כל מי שמכיר אותי יודע שאינני מחבבת דברים מודרניים. נימוסים מודרניים, קוד לבוש מודרני, טלפונים סלולריים שאינם מבית נוקיה - כל אלה חזקים עלי כחשודים. מסעדות שמתהדרות בהיותן מודרניות הן בגדר עלבון של ממש, במיוחד כשהן ממוקמות במוזיאון שמתהדר בממצאים בני שלושת אלפים שנה. אבל היות ובעל הבלוג הציע לי הצעה שלא ניתן לסרב לה - ארוחה במסעדת "מודרן" במוזיאון ישראל בירושלים מלווה בשתייה לשכרה בפסטיבל היין שהתקיים בשבוע שעבר בחצר המוזיאון - החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה צ'רלי צ'פלין ולהתחבר לזמנים המודרניים.  

להלן: מינימליזם עיצובי

נאמנה למילה, מסעדת "מודרן" אכן מספקת חווית אכילה מודרנית – מינימליזם עיצובי עד אחרון הפרטים הקטנים. וויזואליה יפיפייה של האוכל שמתכתב במפורש עם יצירות אמנות. דגש על קולינריה פסדו-ירושלמית כמו סולת, פיצוחים וטחינה. צורך לעשות שמיניות באוויר (כפשוטו) כדי לתפוש את תשומת ליבם של לגיון המלצרים שנקבצו לדבר ליד הבר. היו רגעים שנדמה היה שגלימת העלמות הארי פוטרית עוטפת אותנו והופכת אותנו לבלתי נראים לעין מלצרית, ורק רשתית המארחת הצליחה לאתר אותנו ולדאוג לשלוח שירות בכיווננו.

מבחינה קולינרית, "מודרן" איננה מציעה בשורות חדשות ודומה שאף אינה מנסה. מה שהיא עושה, ועושה היטב, היא לספק אוכל טרי, טעים, שהוא בעיקר תאווה לעיניים. המנות הראשונות היו בנאליות, אבל לשם ההגינות, ייתכן שהאשם נעוץ בבחירה הבנאלית שלנו בסלט ירוקים ובאנטיפסטי מוסררה. וכבר אמרו חכמים: מי שגר בבית זכוכית, אל יתפלא אם הוא נתקל מידי פעם בקירות וגו'. הסלט הירוק, שקושט בסלסולים מטוגנים מסוג כלשהוא, היה טעים, אפילו טעים מאוד, אבל לא שום דבר שלא נראה לפני כן במחוזותינו. הדבר היחיד שהציל את האנטיפסטי משעמום טוטלי היה רקיק הלחם האורפלי שעליו הוגש, אבל היות וניתן היה לבצוע ממנו רק לאחר שחוסלו רוב הירקות, קשיים לוגיסטיים מנעו מאיתנו לראות איך הוא הולך עימם.

קדאיף הפתעה

ההקפדה בעיצוב האוכל הבשילה לכדי שלמות במנות העיקריות. התיאור בתפריט של מנת קדאיף פרגית של ג'קסון הבטיח אסתטיקה שג'קסון פולוק היה סומך עליה את ידיו המלוכלכות מצבע. ואכן, העיצוב היה מרהיב – כיפה של חוטי קדאיף זהובים שעוטרה מכל צדדיה בנתזי צבע צבעוניים. משנבצעה, גילתה נתחי פרגית מעורבבים בחמוציות מיובשות (רמזים משיחיים נמצאים אך ורק בראשו של הקורא הפרנואידי). בעוד המילוי היה טעים והמתיקות של החמוציות הוסיפה רבות לפרגית, חוטי הקדאיף השאירו טעם נלווה של נודלס שהתקשה. המנה העיקרית השנייה שהזמנו, קבב משמש, גרמה לבעל הבלוג להטריד את המלצרית בשאלה היכן מתחבא המשמש (התשובה הייתה שהוא נטחן ועורבב בבשר הקציצה). אבל למרות טעמו הבלתי מובחן, המנה הייתה מצוינת, ארבעת הקבבים היו עשויים היטב ומצע העדשים ועשבי התיבול עליו הונחו משך נשנוש מתמיד. המנות לא היו ענקיות כמו בכמה ממסעדות-רשת אבל גם לא מיקרוסקופיות כמו בכמה ממסעדות-שף. בדיוק במינון הנכון לארוחה שנועדה בעיקר להשביע את העיניים והנשמה.

קבב איפה המשמש?

בקיעים ראשונים של חוסר נוחות עם העידן המודרני החלו כשהעליתי את נושא הקינוח. או אז עשה לי בעל הבלוג פרצופים. קינוח? במסעדה בשרית? ועוד לפני שאנחנו הולכים לפסטיבל היין על שלל השוקולדים שמוצעים שם? אולם נדרש כוח חזק ממנו כדי לעמוד ביני לבין קינוח, ומשקיבלנו את תפריט הקינוחים התברר לנו שסוף סוף נתקלנו בו: סורבה הקוקוס שנלווה כמעט לכל קינוח בתפריט. צמרמורת פיסחית עברה בגבנו. אילולא הסכימה המלצרית להחליף אותו בגלידת וניל, היינו בוחרים להישאר במצרים עד היום הזה. במקום זאת בחרנו בכדור גלידת וניל לצד טארטלט שוקולד נימוח שהגיע מעוטר בעיגול דקיק של פיצוחים מקורמלים, מה שחידד את התמיהה שלי על המוטיב החוזר של "אוכל ירושלמי" בתפריט שכלל למיטב זכרוני מלבד קדאיף, גם עוגת סולת ופיצוחים, ארטישוק ירושלמי, עשבים מהרי יהודה, וכינוי רנדומלי של כל מיני מנות כ"ירושלמי/ת".

התזה שלי גורסת שאין כזה דבר אוכל ירושלמי. אם לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים, אז לכל אחד יש גם מטבח ירושלמי משלו. אבל לא זו התיאוריה השלטת. בשנים האחרונות, כחלק מהמגמה הפוסט-מודרנית של חזרה לשורשים, נפתחו בעיר מסעדות שף רבות המתיימרות לספק אוכל ירושלמי 'אותנטי', על סמך זיכרונותיו של השף התורן מהבישול של סבתו או מהבישול של סבתא של מישהו או ממה שהוא מדמה שהבישול של סבתות אלו, שמוצאן מוצג בדרך כלל מעיראק, מתימן או מארם נהריים, אמור היה להיות. היינו מצפים למצוא בהן גרסאות מתחרות של מהו אוכל ירושלמי אמיתי, בהתאם למוצאן העדתי או למיקומן השכונתי. אבל בפועל, רוב המסעדות הללו מציעות את אותו תפריט חדגוני שנראה בעיקר כאילו יצא מהזיכרון הקולקטיבי של סיפורי משפחת בנאי ושירי הגשש החיוור. ספק אם תושבי העיר מלפני מאה או אפילו חמישים שנה היו מזהים אותו כאוכל מקומי, אבל היום כולנו נצביע עליו כירושלמי בעיניים עצומות ובבלוטות טעם מריירות. זוהי כוחה של ההבניה החברתית לשתול בראשנו רעיונות קולקטיבים שבפער בינם לבין המציאות ניתן להעביר חטיבת צנחנים שלמה וכותל אחד.

מה שמזכיר לי ערב שביליתי עם חברה לפני זה כמה שנים לצד פלוגות עיתונאים זרים וראשי פת"ח בבר של מלון "האמריקן קולוני" במזרח העיר. שם נתקלנו בסיטואציה שנדמה היה כאילו יצאה מספר לימוד על תורת המשחקים: המלצרים המעונבים, שמוצאם האתני מבני המיעוטים (ככה אומרים זאת בפוליטיקי-קורקט, נכון?), ניגשו לקחת את ההזמנה שלנו; הם ידעו שאנו דוברות עברית. אנחנו ידענו שגם הם דוברי עברית. ועדיין, את השיחה ניהלנו באנגלית. כי זו המציאות המדומיינת שהובנתה עבורנו בפינה זו של העיר, ולא העזנו לסטות ממנה ימין ושמאל.

במקרה של מסעדת "מודרן", המציאות המדומיינת יצרה תוצאה לא רעה. מי שמחפש אוכל אותנטי של סבתא, או לחלופין טעמים חדשים ואקזוטיים, לא ימצא כאן את מבוקשו. אבל מי שמחפש אווירה ירושלמית, עיצוב מודרני, היצע יין נרחב, ואוכל החורג מהשגרה, ישמח על המציאה.

ואסיים בניסוי ותוצאותיו: בעל הבלוג טען שקיבל מפי השמועה שמלצרים נוהגים לשים את הקיסמים על השולחן בסוף הארוחה כאיתות לשאר צוות השירות שהסועדים כבר נשאלו אם הכול בסדר עם הארוחה ולכן אין לגשת אליהם יותר. אני הטלתי ספק בנכונות התזה, שנשמעה לי כמו המצאה חברתית נוספת. כדי להכריע בסוגיה, ערכנו ניסוי: החבאנו את הקיסמים שקיבלנו מתחת לשולחן וחיכינו לריצת אמוק מצד כל מלצרי המסעדה לברר אם הכול טוב בעינינו. אבל שולחננו המשיך להיות אזור נקי משירות. אני לא יודעת אם זה מעיד משהו על חסרונות המלצרות המודרנית או על איכותן של התיאוריות של עדי, אבל זה בהחלט היה רגע ניצחון מתוק למדע המודרני, מתוק יותר מסורבה קוקוס.

תבחרו: לאתר המסעדה או לפייסבוק שלה.