יום שלישי, 22 ביולי 2014

דוניא


לכל בלוג יש את הבעיות שלו. בדיוק מהסיבה הזו, הוזמנה הפעם ורד פריינד, קלינאית תקשורת ועורכת לשון. תגידו אתם אם זה עזר.

לבקר מסעדה זה לא משהו שעשיתי אי פעם. נערכתי מראש עם עשרת הדיברות לבילוי מהנה במסעדה, והלכתי לבדוק אם אכן במסעדת דוניא בשלומציון 1 אפשר לעשות √ על הרשימה כולה.

1. לפתח תחושת רעב מובהקת לפני ההגעה למסעדה: תחושת הציפייה לאכילה תורמת להנאה ממנה, וכך גם יש יותר זמן בין תחילת האכילה ובין הרגע שהבטן כבר מתמלאת ומתחילה למצמץ. אכן, באנו רעבים.

2. לבוא עם חברה נעימה: באתי עם עדי, ומודה אני על כל החסד האמת הטובה והרעה והטובה שעשיתי עמדי בכך (להתחנף לעורך המארח זה אף פעם לא מזיק). זהו סעיף נוסף בקטגוריית הכינותי מראש – כך שבינתיים קל מאוד לדוניא לעמוד בדיברות...

3. מראה משובב נפש שעושה את הכניסה למסעדה לצעד שרוצים לשמר: העובר ליד מסעדת דוניא יכול להתרשם מהיותה מוארת באור יקרות וזוהרת (במיוחד אם העובר הוא אני ועברתי קודם לכן ליד עצרת מחאה "יעשה שלום, יעשה שלום..." ומולה נושאי דגלי ישראל ודגלי תנועת כהנא - גם הם השמיעו שירה אבל בקולות נוהמים לא מובנים - ולאחר מכן ליד חרדי שרצה להגיד לי משהו על לבושי – זאת ירושלים על כל החסד והאמת הטובה והרעה והטובה שבה, ומודה אני שזכיתי להיות בה ולשבת בדוניא). בפנים העיצוב לא ממש עורר את השראתי לכתוב עליו, מלבד צבעיו הנעימים של החלל וגרמופון ששימח אותי לראות.

מבחוץ, באור יום וללא אור היקרות
4. אווירה נעימה: בכניסתנו למקום בשעה 8 בערב, לא נתקלנו באווירה מוחשית, ולכן לא נפלנו. בהמשך הערב הצוות עשה את המקום, ובין היתר הפגין שמחה גדולה בחגיגת יום הולדת לאחד האורחים. והיתר בהמשך.

5. מוזיקה טובה, בייחוד שיר שמעורר את המשפט "כמה זמן לא שמעתי את זה" בטון של געגוע: ובכן, לא היה כזה. אין מה לעשות, עיתונאות חוקרת ולא מתפשרת, ועד הסוף.

6. שירות ובדגש על היעדר תחושת שירותיות מזויפת: שני המלצרים שבאו לעזרנו היו חמודים ופיזרו את חמידותם בנדיבות. אפילו שאלת ה"הכול בסדר?" המסורתית לא באה בתזמון מפריע, אם כי שערו של המלצר ששאל אותה בשילוב עם פרצופו ותליון שרשרתו היו כל כך חמודים עד משעשעים שקשה לי להאמין שאפשר שהפצעתו בשטח הייתה עשויה להיחשב הפרעה בכל תזמון שהוא.

7. אוכל טעים: לאחר שקוראיי כבר מטפסים על הקירות מרוב מתח - הנה המידע הקריטי: בחרנו מתפריט הערב (יש תפריטי בוקר, יום, ערב ולילה) לפתיחה את הכרובית של דוניא, שמגיעה מטוגנת ומתובלת בלימון, כמון, פטרוזליה וטחינה. זוהי מנה חביבה ביותר בשילוב המרקמים שבה (גילוי נאות: אני אוהבת שילוב מרקמים) ובשילוב הטעמים (כולל מעט חמצמצות מעניינת) שבה. לתחושתי היא סידרה יפה את הבטן, ותרמה לחוסר כבדותה של הארוחה. בהגיענו לבחירת המנות העיקריות ראינו שיש יותר מדי אפשרויות מפתות, וביקשנו את עזרת המלצר. המלצתו לבחור במנת הניוקי פטריות וערמונים ניתנה כפשוטה והתקבלה כפשוטה, והתוצאה: אחלה מנה, מעניינת ולא מלוחה מדי. לעיקרית נוספת המלצר בחר להמליץ על דג שלא היה באותו יום (סקופ: היה מחסור בדגים בים ביום שני), וזאת בשל חיבתו העזה לריזוטו המלווה את המנה. החלטנו לפתח מיידית חוט שדרה, והזמנו מנה אחרת: פילה סלמון בתנור אבן על ירקות מדורה, בחמאת לימון ורוזמרין. אני אוהבת סלמון ואני אוהבת אנטיפסטי (המנה כוללת חציל, בטטה ותפוח אדמה) – היה מעולה. בשלב הקינוח בחרנו לגוון ולהסתמך הפעם על המלצתו של המלצר השני (אם כבר יש צוות מלצרים), ואכן צדקנו בוותרנו על עוגת גבינה ובהעדיפנו את הברולה קומותיים (מתוך התפריט: שכבות קרם ברולה וניל בין טווילים של בצק עלים מקורמל). אגב צריך לכתוב ולומר קומָתיים: היא והטווילים שכלולים בה היו סיום קליל, בעל מרקם מעניין ולא מתוק מדי לארוחתנו הנחמדת.

פילה סלמון וירקות מדורה
8. נדרש מהמקום שהוא עצמו יעורר עניינים לשוחח עליהם בעת השהייה בו: מהי המילה הזאת, טווילים? מדוע קוראים למסעדה "דוניא", עולם בערבית, בעוד שאין בה שום מוטיב ערבי, לא בעיצוב לא במוזיקה ולא במנות? ומדוע השם דוניא כתוב על חלון הראווה של המסעדה בעברית ובאנגלית, אך בערבית – יוֹק? (או בערבית: מפיש)

9. שהמקום יצור רצון לחזור אליו: ברגעים אלו של כתיבה והעלאה מחדש בזיכרון אני מתגעגעת לעיקריות...

10. לסיים את כתיבת הביקורת על המסעדה בתחושת קורת רוח ובחיוך: Done.

לדף המסעדה

לדף הפייסבוק של דוניא

יום שבת, 28 ביוני 2014

בית הקהוה


לרגל נסיעתה להודו, הזדרז הבלוג לארח את מיכל שמעוני מדנמרק. לא המדינה, בית הספר. אגב, הבחורה צמחונית שאוכלת דגים. הבלוג עדיין מנסה לגבש עמדה סופית לגבי העניין.

בוקר יום חמישי, בחצר האחורית של מרכז העיר. לבית הקהוה הגענו כמחווה לשפה הערבית, שעדי ואני התחלנו ללמוד לאחרונה. התיישבנו על הספה הכיפית שמחוץ למסעדה, ובאין נוף עוצר נשימה סביבנו (ע"ע חצר אחורית), יכולנו להתרכז בשיעורי הבית ובאוכל לשמם התכנסנו (לאו דווקא בסדר הזה). 

קהוה (קפה בערבית, בניגוד לקאווה הספרדית) דווקא לא הזמנו. כמורה בישראל שזה עתה יצאה לחופש (זהירות: טקסט לא חינוכי), הייתי הלומת חמרמורת, והזמנו כל מה שהמלצר המליץ כ"אוכל שטוב להאנגאובר".

ראשית, יש לציין את השירות המעולה. דוגמאות נבחרות לטיב השירות: המלצר הבין את חומרת החמרמורת, ומיהר להגיש את מיץ התפוזים. כשהוא שמע את הסכין שנפל לעדי על הרצפה, מיהר לשאול אם להביא חדש. עדי אמנם עשה "פו" והיה מוכן להמשיך לאכול כרגיל (אנחנו ברחוב, ונזכיר, חצר אחורית...), ובכל זאת הוגשה לו סכין נקייה.

האוכל, בגדול, מעניין. לצד ירקות מסודרים בטוב טעם (תרתי משמע), נחה לאפה מגולגלת עם חביתה וגבינת שמנת. כן, עכשיו כשאני כותבת את זה, זה לא נשמע מלבב. אבל תצטרכו להאמין לי שזה מלבב גם מלבב.

את הרוב עדי אכל
לגבי קציצות הבטטה והחומוס, שנחו על מצע מאוד טעים של ספק חומוס ספק טחינה, אני אמביוולנטית. מעניין, זה בטוח. עדי טוען שזה קבב של צמחונים. המנה השלישית הייתה לביבת חנוכה גדולה כגודל הצלחת. גם כאן התלבטנו:
- "עדי, זה לא תפל לך הלביבה?"
- "בהתחלה, אבל התרגלתי".
הממממ. אציין שאם נעזרים בגבינה שבאה עם הלביבה, הסיפור היה אחר לגמרי.

להלן: מבט חטוף פנימה
מבט חטוף פנימה מגלה חלל קטן ומעוצב, לקורת רוחם של אוהבי כפריות ווינטאז'. אני אהבתי. לסיכום: אם כבר נקלעתם למרכז העיר, וחשקה נפשכם לאוכל חלבי קצת שונה מבתי הקפה הרגילים, תגיעו. השירות מעולה, פנים המקום יפה, המנות נעות מ"מעניין" ל"טעים", והמחירים, אגב, שווים לכל נפש.


יום חמישי, 5 ביוני 2014

נויה

חלבי זה לחלשים, וכדי להתכונן בהתאם לחג השבועות, הלך הבלוג למסעדה בשרית ראויה. והאורח הפעם הוא שי שחף, אחראי תחום המעברים בזכויות אדם כחולבן ומבקר מסעדות בעתיד.

אחרי ההתאוששות מההזמנה הנדיבה של עדי, להגשים חלום קטן שלי ולכתוב כמה מילים תמורת ארוחה מפוארת, נכנסתי לאוטו ושמתי פעמיי לקראת מסעדת 'נויה' שבמרכז העיר.

למסעדה, שחלון הראווה שלה מציג במלוא הדר את רחוב שלומציון המלכה, הגעתי בג'ינס, נעלי עבודה אוסטרליות וחולצת פולו יומיומית. ובכן, הפער היה כשנכנסנו והבנתי שהיא, נויה, כנראה מצפה ממני לקצת יותר מאמץ וכבוד בתחום הלבוש.

חזית מנצחת
בכל אופן, ברגע שהתיישבנו המבוכה שככה והרעב, אשר נבנה בהדרגתיות, תפס את מקומו. מבט זריז בתפריט הביא להבנה כי לי ולעדי טעם דומה ולכן הזמנת המנות היתה פשוטה ומהירה.

לפתיחה הזמנו תערובת רביולי ופטה כבד, אבל לא לפני שקיבלנו את פוקצ'ת הבית. פוקצ'ה בגודל של מגרש כדורגל שלא היה מבייש את הסנטיאגו ברנבאו שבמדריד. עם פוקצ'ת הענק הגיעו כמה 'קמצנייטות' כפי שאני מכנה אותן, ובהן היה סלט פלפלים קלויים, סלט סלק, שעועית ירוקה חלוטה וזיתים טעימים במיוחד.

לאחר חיסול של חצי מהפוקצ'ה הגיעו המנות הראשונות. הרביולי היה מוצג בצורה יפיפייה ומעוררת תיאבון. חמישה כיסוני בצק שוחים בתוך בריכה כתומה מבטטה עם נגיעות ירוקות של פסטו. הרביולי עצמו ממולא בתרד וארטישוק, אך את המילוי לא הרגשתי כ"כ. סה"כ הטעם היה טוב והרוטב נתן למנה ייחודיות מעניינת. המנה השניה היתה כאמור, פטה כבד. בדר"כ בפטה כבד אין חדש תחת השמש, אך הפעם הטוויסט שעשה לי את המנה היה הריבה. ריבת בצל מתוקה עם מרקם מצוין למריחה וטעם שפשוט משלים את הכבד בצורה מדויקת.

כבד קל
לעיקריות הזמנו פרגית במילוי בטטה וריזוטו בקר. הריזוטו בקר היה פשוט מצוין, אמנם מבחינת היחסים היה יותר מידי בקר ביחס לריזוטו, אבל מי אני שאתלונן על כך שיש יותר מידי בשר. מנת הפרגית היתה יפה מאוד במראה שלה וכשחותכים את נתח הפרגית שעטוף בבצק עלים רואים את השכבות הצבעוניות שנוצרות בעקבות הבשר, הבטטה והבצק שבתחתיתו היה רוטב כהה.
 
אחרי שסיימנו את העיקריות, ואת יתרת הפוקצ'ה המפלצתית, הזמנו קינוח. באותו רגע הגיעה מלצרית עם שני כדורי אקמול גדולים וקערת מים חמים. באורך פלא, היא הכניסה את הכדורים למים ואלו התנפחו לכדי מטליות לחות ברמה של מחלקה ראשונה באל-על. מבחינתי זהו נס מדעי בו נתקלתי בפעם הראשונה. במילה אחת: מדהים!

הקינוח שהזמנו היה פאי אגוזים. או כפי שהתפריט קורא לזה: בצק פריך ממולא ב-3 סוגי אגוזים בליווי גלידת וניל. הפאי היה חביב והגלידה היתה טובה, יחסית להיותה פרווה.

כמה אגוזים יש בפאי?
בסופו של דבר התגלגלנו לשיחה על פוליטיקה, זכויות אדם ותקשורת ישראלית. עם בטן מלאה כמו של שנינו, אתם בטח מבינים כמה היה לכל אחד מאיתנו מה לומר...


יום רביעי, 7 במאי 2014

המושבה 54

לרגל חודש העצמאות, השאיל הבלוג את שלומי פרלמוטר, האדמו"ר של בית המדרש לציונות של המכון לאסטרטגיה ציונית ואיש אשכולות וספר, שהחליט לכתוב פוסט קצת אחר בדרכו הייחודית רק לו.

אני רוצה לספר לכם על מסעדה שמשתלבת נפלא עם החזון של 'חברת מופת ציונית'. אולי בעלי המסעדה לא התכוונו לזה, אבל יש כאן לקח למי שעסוק בתיקון עולם ובחזונות על שכלול האיכות שלנו בכל המימדים. הנה הסיפור:

אני ועדי צועדים בעמק רפאים, במושבה הגרמנית בירושלים, אחרי שהסתיים עוד מפגש מרתק של 'בית המדרש לציונות' (??? - !!!) במרכז מורשת מנחם בגין. הפעם פגשנו דימויים מנוגדים של 'חברת מופת': קראנו ב'אלטנוילנד', האוטופיה האירופאית העתידנית של הרצל, ואת הביקורת ששילח בו אחד-העם, עם החזון הרוחני האלטרנטיבי - 'מדינה יהודית באמת, ולא רק מדינת יהודים'. בגלל זה נורדאו כתב מכתב פומבי בו הכריז שאחד העם לא מבין כלום בציונות, ושהוא בכלל אנטי-ציוני. אני אומר לעדי שאחד העם לא העלה על דעתו שבעתיד יבואו דתיים "אולטרה-ציוניים" ויתנו פירוש תורני מרחיק לכת למושג 'מדינה יהודית באמת', כלומר 'מדינת הלכה'. האם אחד העם היה אומר עכשיו שהם עצמם בכלל לא ציונים?...

כיוון שאני קיבוצניק לשעבר, ועדי הוא מנהל מצטיין של 'המכון לאסטרטגיה ציונית' (הערת העורך: טקסט זה לא נערך), אנחנו הולכים ומהגגים על המחלוקת המחכה לנו גם במפגש הבא של בית המדרש: ברל וא.ד. גורדון עם רעיונות השותפות והקיבוץ, לעומת הליברליזם הלאומי הבורגני של ז'בוטינסקי. בינתיים עדי מציע שאבוא לאכול איתו במסעדה נחמדת, לחוש את טעם הקסם הבורגני, לברר אם גם העיר היא 'ניסיון שלא נכשל'... ואני קופץ על המציאה. המשכנו למעמקי עמק רפאים, אל תוך ליבה של המושבה הגרמנית, והחלטנו להמר באופן סולידי משהו על מסעדת 'המושבה 54'.

תמונה אחת שווה 330 מילים
ומה אגיד לכם? היה נפלא! ולמה להכביר מילים ודקדקנות טרחנית על פרטי השניצלים והבשרים, תפוחי האדמה המצוינים והסלטים המתובלים? חבל על הזמן. שלא לדבר על המנות האחרונות שנוזל לי הריר רק מלחשוב עליהם... אז לא אדבר. בקיצור - אוכל טעים מאוד, אווירה ומוזיקה טובה, שירות נחמד. אני אומר לעצמי: שלומי, לך תדע מי צודק לגבי החזון של 'חברת מופת ציונית', אבל ככה צריכה להיראות מסעדת מופת!


יום שלישי, 22 באפריל 2014

מונטיפיורי

פסח חלף הלך לו, וזו סיבה נהדרת להמלצה על מסעדת חמץ מובהקת. לרגל האירוע, מארח הבלוג את דבורה גינזבורג, יועצת התקשורת של חבר הכנסת זבולון כלפה, האיש, החליפה והסנדלים. היועצת החליטה שהפעם משנים קונספט והולכים על בלוג צילום. זרמתי. כאילו הייתה לי ברירה...

הכל התחיל במסרון החביב שקיבלתי מעדי בשעות אחר הצהריים. "רוצה להתארח הערב בבלוג המסעדות הירושלמיות שלי?" ואחרי שביררתי שמדובר בארוחה חינם, אישרתי מיד. היעד שבחר מיטיבי הפעם היה מסעדת מונטיפיורי במשכנות שאננים, למה דווקא היא? עדי טוען שהמטבח, שהיה פעם חלש, השתפר מאוד בזמן האחרון ושווה לכתוב על זה. זרמתי.

עת הגענו למסעדה, המסתתרת ברחוב הצייר יעקב, ניגשתי קודם כל לדגום את השירותים. התוצאה: א. הם בקומה התחתונה. ב. רמת הניקיון סבירה ומטה. עליתי למעלה בחזרה לגלות שארבל התנהג כג'נטלמן מושלם, לא הזמין דבר ואף עודד אותי להזמין עבורו את המנות שלו בטענה כי הוא: "אוכל הכל".

ואחרי כל ההקדמה הזו, הגיע הזמן להתחיל בסקירה, תיהנו.

לחמניות השום והמטבלים
כמי שמנסה להימנע מגלוטן מטעמי דיאטה, נתתי לעדי לחסל את לחמניות השום שהוגשו כמנת פתיחה. המטבלים שלצידם היו טעימים מאוד, אם כי הוטבעו בשמן זית, מוטיב שאגב חזר על עצמו כמעט בכל המנות. אולי בשל הקירבה לעיר העתיקה, שחומותיה מהוות תפאורה נהדרת.

סלט סלק אגוזים וגבינת רוקפור (לאו דווקא בסדר הזה)
סלט נחמד מאוד, אם כי הסלק הוחבא היטב מתחת לערימת העלים והגבינה שגיררו מעל כמעט ולא הורגשה. האגסים היו מצוינים.

תחתיות ארטישוק ממולאות ערמונים
הגיעו בסך הכל שלוש תחתיות שהוטבעו בכמות רבה מידי של שמנת. המילוי הזכיר מרקם וטעם של קציצות, אך היה מתובל היטב. ועדי מוסיף: "ומה רע שהטביעו את זה בשמנת?"
פילה סלמון תפו"א ושעועית מוקפצת
יחסית, מדובר במנה הכי בריאה שהזמנו שהורכבה מפחמימות, חלבונים וירקות. אממה, היא גם היתה הכי פחות טעימה (עדי: רואה?!) : הדג היה יבש ותפוחי האדמה היו גדולים מידי וקצת נאים. השעועית עם הפטריות הייתה סבבה.

רביולי במילוי חצילים על מצע עגבניות מיובשות
מנה שהוזמנה בשל היותה חריגה בנוף הפסטות, מי שמע על רביולי חצילים?!.  הבאסה: מדובר בחציל קלוי. למי שאוהב (עדי). העגבניות המיובשות היו מצוינות.

זה מה שנשאר
בנקודה הזו עדי הזכיר שעלינו צריכים לגמור הכל מהצלחת כמו פולנים טובים (למרות שאנחנו לא). הוא לא עמד בדיבורו ולא אכל את 19 שיני השום (ספרנו!) שנותרו מצלחת הרביולי.

ואיך אפשר בלי סלפי...
השעה 22:35 והמסעדה התרוקנה. לא שקודם לכן היא הייתה מלאה אבל היה קצת מבאס לגלות שבשעה שאחינו התל אביבים רק מתחילים את הלילה, אצלנו המלצרים מרימים את הכיסאות לשטיפה.

קינוח: טירמיסו
אחרי המנות המושקעות והבאמת משביעות וטעימות, הייתי מצפה ממסעדה חלבית המכבדת את עצמה להשקיע בקינוחים שווים יותר. אלא שכבר בשלב התפריט זה לא היה נראה מבטיח. במנה הזו, שכבת השוקולד העליונה הייתה מרירה ופשוטה מידי והקרם היה משעמם.

קינוח 2: עוגת גבינה
עוגה נחמדה למדי אם כי מעט יבשה. הקוקוס שהוצמד לתחתית העוגה עורר בי חרדה: האם אכלנו כרגע קינוח של פסח???

למרות הכל היה מעולה ובכוונתי לחזור למונטיפיורי בקרוב. הצעה של עדי: אם הדייט שלך מתגלה כ"דיל ברייקר" תזמיני את הרביולי חצילים ותאכלי את המנה עד הסוף, כולל השומים
J


לאתר המסעדה

יום ראשון, 13 באפריל 2014

לארא

לרגל חג החירות, מארח הבלוג את אבישג צחי, לוחמת חירות ישראל ומאופות החלות המקוריות בארצנו.

האם אלוהים יכול לברוא סלע כבד כך שלא יוכל להרים אותו? מדוע צדיק ורע לו? ולמה קוראים ל"לארא" "לארא"? יש שאלות ברומו של עולם, ויש את זו ששאלתי את עצמי - למה אנשים, לא כל שכן כאלו שאוהבים לבשל ולהישאר בבית, הולכים למסעדה? הערב שביליתי ב"לארא" עם עדי ביקש לענות על השאלה הזו.

תנו לי להתחיל באכזבה שלא קשורה לאוכל, ומפה, אני מבטיחה, זה רק ילך וישתפר. השטיח. השטיח הפרסי שמכסה את רצפת המסעדה בתמונות התדמית ומצולם באתר של "לארא" מכל זווית אפשרית. הוא לא היה שם. קצת נעלבתי, לא רק בשל שורשיו הפרסיים של שותפי לארוחה. גם לא נפרס לכבודנו אף שטיח אחר. את ציור הקיר המכוער המקשט את קיר המסעדה הפנימי ופזל אליי לאורך כל הערב לעומת זאת כדאי היה לכסות בשטיח, אחד גדול במיוחד. אבל למה לא לפתוח בשבחה של אכסניה? ב"לארא", יודעים לפנק; עיכוב קטן במנה העיקרית והופ – שתי כוסות קיר רויאל הוגשו אל השולחן. ככר הלחם חוסלה, ובלי לשאול יותר מדי שאלות הוגשה לשולחן נוספת, טובה ממנה, מחוממת ועליה שפריץ של שמן זית. רק נלקחה ההזמנה וכבר הוגש היין. המלצרית, המתוקה להפליא, היטיבה לאזן בין התעניינות אמיתית בהתרשמותנו מהמנות לבין נוכחות עדינה ולא מעיקה.

כיאה לארוחה שנערכה ערב הימים הנוראים של חיות המאכל (פסח דרך יום העצמאות בואכה ל"ג בעומר), הקפדנו להזמין אך ורק מנות שהותקנו על טהרת החי, או מה שפעם היה כזה, ועל הדרך לשחק ים-יבשה.

אז למה קוראים לה לארא?
כך, פתחנו בקציצות דג ולצידן מנה צפון אפריקאית טיפוסית של סרדינים מחותנים, כזו שפעמים רבות רציתי לטעום אך מעולם לא העזתי. אולי לשם כך הגעתי עד הלום? אז שינסתי שיניים ושמתי ביס. הסרדינים היו טריים ובשרניים וזה לא דבר של מה בכך במסעדה הממוקמת בעיר שאין לה חוף ים צמוד. גוף הסרדין היה עסיסי ומלא טעם ועורו המטוגן פריך ומתפצח ובאורח פלא נטול אותה בת טעם שמנונית המתלווה לעיתים קרובות למאכלים מטוגנים. מישהו במטבח כנראה הקפיד להחליף את השמן. המילוי, של עשבי תיבול ופירורי לחם, איזן יפה את טעם הדג הדומיננטי וסלט קטן של כוסברה, צימוקי זיתים ועגבניות שרי צלויות שהתחבא מתחת לשני זוגות האוהבים הטריים רענן היטב את פקעיות הטעם. תשובה ראשונה לשאלתי – צ'ק. קציצות הדג שהוכנו מתערובת שהמלצרית לא ידעה לפרט היו אנמיות וטחונות דק מדי אך מוצקות, ולמזלן זכו לליווי ראוי של תבשיל ירקות שורש שיד מיומנת במטבח חתכה אותם לקוביות מדויקות ותיבלה בנדיבות בשפע של לימון וזעפרן. אני רוצה לחשוב שלדגים היה נעים לשכשך בתבשיל הזה לא פחות מאשר במי הים.

לירושלמית כמוני קשה להיות זמן רב בים, אז הגיע הזמן לעבור אל היבשה. תבשיל של אסאדו עגל בירקות שורש (יבשה כפול שתיים!) הביא אותי אל סף הרהורי כפירה על צמחונות שכן השורשים עזי הטעם היו כה טובים – רכים אך מוצקים, עם מתיקות אגוזית לצד חריפות עדינה – עד שגנבו את ההצגה מהשחקן המרכזי עול הימים. פרוסות בעלות גוף של נתח קצבים עם טעם בשרי בולט הביאו למפנה חד בעלילה. לא, צמחונות היא לא בשבילי (בינתיים. גם לא טבעונות. סליחה גארי). נתח בשרני זה שאינו נגיש לאדם מן השורה שלא מנהל עם הקצב השכונתי שלו יחסים הדומים בטיבם לאלו של דכנר עם אולמרט, ובעיקר אופן התקנתו, סיפק תשובה שניה לשאלת המחקר שלי. סלט עלים חמצמץ עם עגבניות שרי ופרוסות תפוח דקיקות באדיבות הבית, הקל מעט על הבטן וגם על המצפון.

קינחנו במתוקים מאכזבים שבשל טעם הלוואי המורגש של תחליפי מוצרי החלב חבל להזכיר אותם, אז לא אמרתי כלום ואעבור מיד לתשובה שלישית לשאלתי: העובדה שלא הייתי צריכה לשטוף כלים בסוף הארוחה.
  
לארא – היה ממש לא רע. אולי בגלל זה קוראים לך ככה. היה טוב וכיף, גם בלי שטיח פרסי.


לדף המסעדה עם כל הפרטים והתפריטים.

יום רביעי, 9 באפריל 2014

גבריאל

לרגל חודש הגאולה, מארח הבלוג את יהודית ליטנברג (AKA יודית) המעולה, מפיקת האירועים של ישפה (מי שיודע מה זה, צריך לדעת, ומי שלא – לא) ואוחזת בלוג איכותי בעצמה.

יוצא לי לא מעט לבקר במסעדות, מבקרת מסעדות אני עדיין לא. אבל גם חברה נעימה, גם אוכל טוב, שווה בשביל זה לכתוב כמה מילים.

את גבריאל אני מכירה כבר הרבה זמן (כנראה יותר מהזמן שאני מכירה את עדי). מכירה זאת אומרת ששמעתי עליה המון, קראתי אבל עכשיו זאת ההזדמנות להכיר לעומק. איזה כיף. אז הלכנו, ואולי זה המינוס הגדול בערב, כי המיקום של גבריאל הוא לא מהאהובים עלי בעיר הזאת. זה לא השוק השיקי והעדכני, רחוב עזה הסטודנטיאלי וההיפסטרי, עמק רפאים הקלאסי. צריך לעבור בדרך בכיכר החתולות ואת כל יחצני הפאבים באזור שמנסים לשדל אותנו לשבת לבירה ונרגילה ואנחנו בסך הכל רצינו לאכול גורמה בקטנה.

לא לבלבל עם גבריאלה הסמוכה (והחלבית)!
בסוף הגענו, וכשמגיע האוכל גם שוכחים את המיקום הפחות מפתה בבן שטח (יש כאלו שאוהבים את האזור, הם פשוט בני 18). הגענו בדיוק לשבוע ההוקרה שמנהיגה המסעדה ללקוחותיה: מנה ראשונה, עיקרית וקינוח ב-120 שקלים. הרבה פחות מהמחירים הנהוגים במקום בימים רגילים (המבצע מסתיים ביום חמישי הקרוב). מה צריך יותר מזה? שיהיה טעים. מזל שהיה.

דבר ראשון חשוב להתחיל במנה האחרונה, כשקיבלנו את התפריט התלבטנו איזו עיקרית ואיזו ראשונה על האחרונה לא היה התלבטות. ניקח שני טראפלס שוקולד, כי מה שעומד מול זה מלבי. למזלי עדי קלט את השולחן לידנו שקיבל בדיוק גם הם ארבעה צלחות טראפלס לארבעת האזרחים הוותיקים שיבו בשולחן, כי מי לוקח מלבי? אז עדי ישר ביקש מהמלצרית לשמור לנו טראפלס לסוף האוכל (מעניין אם זה ניסיון של בעל בלוג מסעדות). מזל, כי הסתבר לנו שבשלב זה, נשארו שלושה אחרונים...

ובהתחלה? עוד לפני המנות הראשונות, הגיעו לחמניות מתוקות עם מבחר הטאפאסים האיכותיים של המקום (לא לשכוח לבקש את הגזר!). למנות ראשונות בחרנו כבד עוף מזוגג (היה יאמי!) ומגדל של חציל בלאדי עם עגבניות שרי והתוספת השווה במיוחד של פילה בקר למעלה. ביס מושלם. גם העיקריות היו מעולות: ביף ברוגניון ופילה בורי שהיו מעולים. כיף לאכול אוכל פשוט טוב. ואז הגיעו הטראפלס...

מנה מסוימת שלא הופיעה בתפריט המבצע. אבל תודו שהיא נראית טוב!
הבעיה היחידה שאחרי שיוצאים שבעים ומאושרים יותר קשה לברוח מממציעי הנרגילה ובירה בכיכר החתולות. פעם הבאה, ממשיכים לכיוון של שלומציון.