לרגל
נסיעתה להודו, הזדרז הבלוג לארח את מיכל שמעוני מדנמרק. לא המדינה, בית הספר. אגב,
הבחורה צמחונית שאוכלת דגים. הבלוג עדיין מנסה לגבש עמדה סופית לגבי העניין.
בוקר יום חמישי,
בחצר האחורית של מרכז העיר. לבית הקהוה הגענו כמחווה לשפה הערבית, שעדי ואני
התחלנו ללמוד לאחרונה. התיישבנו על הספה הכיפית שמחוץ למסעדה, ובאין נוף עוצר
נשימה סביבנו (ע"ע חצר אחורית), יכולנו להתרכז בשיעורי הבית ובאוכל לשמם
התכנסנו (לאו דווקא בסדר הזה).
קהוה (קפה בערבית, בניגוד לקאווה הספרדית) דווקא לא הזמנו. כמורה בישראל שזה עתה יצאה לחופש (זהירות: טקסט לא חינוכי), הייתי
הלומת חמרמורת, והזמנו כל מה שהמלצר המליץ כ"אוכל שטוב להאנגאובר".
ראשית, יש לציין
את השירות המעולה. דוגמאות נבחרות לטיב השירות: המלצר הבין את חומרת החמרמורת,
ומיהר להגיש את מיץ התפוזים. כשהוא שמע את הסכין שנפל לעדי על הרצפה, מיהר לשאול
אם להביא חדש. עדי אמנם עשה "פו" והיה מוכן להמשיך לאכול כרגיל (אנחנו
ברחוב, ונזכיר, חצר אחורית...), ובכל זאת הוגשה לו סכין נקייה.
האוכל, בגדול,
מעניין. לצד ירקות מסודרים בטוב טעם (תרתי משמע), נחה לאפה מגולגלת עם חביתה
וגבינת שמנת. כן, עכשיו כשאני כותבת את זה, זה לא נשמע מלבב. אבל תצטרכו להאמין לי
שזה מלבב גם מלבב.
 |
| את הרוב עדי אכל |
לגבי קציצות הבטטה
והחומוס, שנחו על מצע מאוד טעים של ספק חומוס ספק טחינה, אני אמביוולנטית. מעניין,
זה בטוח. עדי טוען שזה קבב של צמחונים. המנה השלישית הייתה לביבת חנוכה גדולה
כגודל הצלחת. גם כאן התלבטנו:
- "עדי, זה
לא תפל לך הלביבה?"
- "בהתחלה,
אבל התרגלתי".
הממממ. אציין שאם
נעזרים בגבינה שבאה עם הלביבה, הסיפור היה אחר לגמרי.
 |
| להלן: מבט חטוף פנימה |
מבט חטוף פנימה
מגלה חלל קטן ומעוצב, לקורת רוחם של אוהבי כפריות ווינטאז'. אני אהבתי. לסיכום: אם
כבר נקלעתם למרכז העיר, וחשקה נפשכם לאוכל חלבי קצת שונה מבתי הקפה הרגילים,
תגיעו. השירות מעולה, פנים המקום יפה, המנות נעות מ"מעניין"
ל"טעים", והמחירים, אגב, שווים לכל נפש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה