דוויני

סימה סייג היא מנהלת הפרסום של מוזיאון ישראל. לרגל הביקור שלה בבלוג, החלטנו ללכת למקום המייצג את תפארת האמנות העממית, מסעדת דוויני, הפיתה בר הראשון בירושלים.

מה כבר אפשר לחדש בפיתה בר?
לוקחים פיתה... ממלאים במשהו... קצת טחינה מעל... בתיאבון.
אז זהו – שאפשר!

יש יותר ביתי מזה?

נתחיל עם המקום – ביתי, צבעוניות עדינה, מוזיקה מגוונת, נראה קטן אבל מכיל לא מעט, סגנון רטרו לא מתאמץ, והצוות... איזה צוות... חרוץ, זריז, אדיב, בלי פוזה וחף מכל מניירה. כבר התחלה מעולה.

תתיישבו על הבר (הכי שווה) ואם יתמזל מזלכם – דיני בעלת הבית תהיה שם לפטפט עמכם, ותסביר, ותפנק, ותחייך, ותוך כדי – תצלחת, תתפעל את המקום ותרימו יחד לחיים. תתחילו עם ערק שקדים (מתכון שלה) – זה ישמח לכם את הלב.

ומה ישמח את הקיבה? קשה לפספס כאן.

פתוח

המנות מגיעות ב-2 צורות: סגור או פתוח.
סגור: המנה בפיתה עם המילוי שתבחרו והתיבול הפשוט, החמצמץ, העדין והמיוחד שמוסיף ומוסיף.
פתוח: כל הנ"ל המשובח על מצע 3 ברוסקטות במקום בתוך הפיתה.

המילויים נהדרים בטעם ובמרקם, ועל הכול מנצחת הטריות. אפשר להרגיש אותה בכל ביס. כדי לחגוג את כל זה – המלצה שלי – לכו על ארוחת הטעימות. כך תוכלו לטעום פתוח, סגור, את צ'יפס שלושת השלבים, להקפיץ ערק שקדים וללגום פטל עם סודה (רטרו. זוכרים?).

צ'יפס שלושת השלבים

התחלנו עם חצי פיתה ובתוכה חריימה. הדג חריף במידה והוא מומלץ לאוהבי הטעם ולאמיצים.
המנה החליקה לנו בגרון עם יין טוב שנמזג בכוסות גדולות (ללא רגל. אז מה?) ובנדיבות. לחיים.

סגור, בשני חצאים

וכבר חיכתה לנו המנה הבאה ובתזמון מדויק גם הבאות אחריה:
חצי פיתה עם אוסובוקו חם (עדי ממש אהב)
ברוסקטות ברבוניה (ואני חשבתי שאני לא אוהבת את הדג הזה...)
ברוסקטות סביצ'ה (משו משו)
ברוסקטות כרובית (לטובת הצמחונים שבינינו)

התמלאנו ממש אבל לא ויתרנו על קינוח לארוחה המוצלחת, אז הזמנו בהמלצתה של דיני: מלבי, מנגו וסיגרים ממולאים בשקדים. וואו. המנה (היחידה שמוגשת עם סכו"ם) חוסלה (ואני בכלל מחובבי קינוחי השוקולד).

קינוח משובח על מצע תפריט מפתה

רגע לפני שעזבנו שמחים וטובי לב – שאלתי את דיני – דוויני על שום מה?
על שום שם החיבה שהומצא לדיני בילדותה ע"י סבהּ.

דיני מצאה כבר את התשובה

ולסיכום: בפעם הבאה שמתחשק לכם אוכל יאמי ואוירה משוחררת – דוויני. פיתה בר. בשוק. זה המקום – ביתי במובן החם והעוטף של המילה.


לדף הפייסבוק של דוויני

הצריף

מכירים את האנשים שככל שאתה מכיר יותר טוב אתה פחות מבין מה הם עושים? אז תמי דיין היא בדיוק כזו. תמי, שהגיעה אלינו מצפת וכיום מתנחלת בעין כרם, היא בחורה ללא גבולות. אז אותה לקחנו לבדוק את הצריף בבית מאיר, מקום חדש עם מרחבים המתאימים למידותיה.

"יום חושך ויהי ערב. ירח נדלק... מול ארץ סיני... ואנחנו נכנסנו לצריף..." (נ. אלתרמן)

אז עדי לקח אותי לצריף. בית קפה בבית מאיר הוא אמר. כדי להגיע לצריף הזה, במושב בית מאיר שבמטה יהודה, ובאמצע יער הקדושים, נדרשה משימת ניווט מורכבת. "50 מטר ימינה", אמרה האישה מה-WAZE. "תעבור את בית הכנסת הראשון", אמרה האישה הנחמדה בטלפון. אז אחרי שעברנו גם את בית הכנסת השני, ברחבה שנראית כמו מגרש חנייה, נגלה אלינו אור ראשון שהוביל אותנו לרחבת דשא גדולה, ומשם – הדרך אל הצריף אף פעם לא הייתה קלה יותר!

צריף עץ, קטן ומאורגן להפליא, עם מדפים כמו של בית, תבלינים, שמנים, קופסאות שימורים, ירקות, מעבד מזון, תנור ומכונת קפה אחת. ארבע כיסאות בר שחורים ניצבים ממש בצמוד לחלון הפתוח שממנו נשקף נוף המטבח הביתי.

מי שישקיע ויגיע בזמן, יהנה מיופי של שקיעה

בהמשך, תחת סוכה יפה (משולחן העורך: מכיוון שזו לא סוכה במובנה ההלכתי ושבכלל לא הלכנו בסוכות, בחרתי לשנות את המילה לפרגולה. אבל פרגולה זה לא בעברית, והמילה שהעניקה האקדמיה למושג היא בכלל מִצְלָלָה, שלא בדיוק תפסה בציבור. אז נישאר עם סוכה, טוב?), סובבים כסאות ושולחנות, עם מפות ונרות. בקצה שצופה להרי יהודה וליער הקדושים, יש שולחן נמוך, עם כורסאות וכריות, כאלו שרוצים להמשיך לשבת עליהם גם כשהמוזיקה נגמרת.

התיישבנו. שקט. אופק מואר ומרגיע. נר שדולק ונערה שחורת שיער, חייכנית במיוחד, צעירה ומקסימה, מגישה לנו תפריטים.

יש טוסטים, סלטים, פסטות וקינוחים. יש גם שתיות חמות ומיוחדות!

ויש גם ארוחות בוקר!

הטוסטים פחות תאמו את האווירה, אז זרמנו על סלט טונה ופסטת נפוליטנה. "בחירה מצוינת", אישררה הנערה! וצדקה!!! (משולחן העורך 2: מספר סימני הקריאה נאמנים למקור. כך תמי מדברת). קערה ענקית, מלאה בעגבניות ומלפפונים, בצל סגול, כרוב סגול, חסה, תפוחי אדמה, ביצה קשה וטונה, טריים וחתוכים יפה, מתובלים בטעם ומוגשים לצד לחם הבית וחמאה רכה. הפסטה הייתה טרייה גם היא, מתובלת היטב ברוטב עגבניות שהכינו במקום, שום ובזיליקום. המנות היו טריות, טעימות וביתיות. דאגנו לרוקן גם את סלסלת הלחם והחמאה, שהיו טריים (הערת העורך 3: שמתם לב למילת המפתח?) ונימוחים!

"מה עם הקינוח", שאלה הנערה, "על מה את ממליצה?", השבנו. כעבור כמה דקות היא חזרה עם עוגת שוקולד-גבינה וקינוח יצירתי שקראו לו "טירמיסו", וכמובן, אספרסו ארוך עם חלב חם. הקינוחים היו סיום מיוחד לארוחה ביתית. טעימים מאוד!!!!!!, אפויים נכון, מאוזנים בשילוב החומרים, כאלו שלא היו מביישים מסעדת שף מתמחה!

טירמיסו מקומי

הניווט בהחלט היה שווה!! אבא, אמא וילדה ממבשרת, שעשו מעשה ופתחו את הצריף, ומגישים אוכל שלהם באהבה גדולה ובמחירים סבירים והוגנים. וכל הטוב הזה ליד שני בתי כנסת, אז לא תצריפו?!

לדף הפייסבוק של הצריף

אישטבח

את הפוסט של אמוץ אייל הייתם אמורים לקרוא כבר מזמן. איך קרה שאתם קוראים אותו רק עכשיו? תכף אמוץ יסביר. בינתיים נספר שאמוץ הוא לא רק המייסד של סוכנות הידיעות הישראלית הראשונה, אלא שגם טיול השחרור שלו היה מהבקו"ם היישר לאחד הבתים של אהוד אולמרט. כתרומה לחברה, החליטה הנהלת הבלוג להאכיל את החייל המשוחרר במסעדה לבחירתו.

הרבה מהקוראים האדוקים של הבלוג בטח יודעים שהקונספט של עדי הוא שהאורח כותב על המסעדה רק אם הביקורת חיובית. המטרה: פשוט להמליץ על מה שטוב. אז זהו, זה לא שאין ניסיונות במסעדות פחות חיוביות, פשוט ברגע שהם לא בתו האיכות של הבלוג אז לא כותבים עליהם. איך אני יודע? כי כבר הייתי עם עדי בשני ניסיונות פחות מוצלחים בעבר... (הערת העורך: שני המקומות נסגרו. רק אומר). אז כשעדי הזמין אותי לניסיון שלישי החלטתי שחייבים ללכת על בטוח. ומה יותר בטוח מאישטבח?

אישטבח – מקום פינתי ונחמד ליד שוק מחנה יהודה מציע תפריט של דבר אחד, שָמְבּוּרַק. מאפה כורדי-סורי עם מילוי לבחירה כשלצדו מוגשים מבחר מתבלים משתנים. 

את המקום הקים אורן. בחור מזוקן ונחמד המתגורר ביישוב נוקדים. אורן מסתבר, למד בעבר באותה כיתה עם 2 שפים ירושלמים מצליחים נוספים אורי השף מהמחניודה וביחד עם השף של הפורטונה. אין לי מושג אם במקרה או לא. אבל שלוש המסעדות נמצאות באותו רחוב.

ועכשיו לאוכל. אז לאחר לבטים רבים והתייעצויות (לא באמת – כמו שציינתי למעלה יש אופציה אחת עיקרית במסעדה) הזמנו שמבורק. הפייבוריט שלי הנו שמבורק סיסקה – סיסקה זה בשר שמשמש לרוב למילוי קציצות קובה. בשר רך וטעים. אז כמובן שלא ויתרתי עליו. בשביל עדי בחרתי את המיוחד היומי: ביף בורגניון, בקר מושרה ביין שהומלץ ע"י המלצרית. 

כל מאפה מגיע ממולא בבשר כאשר מתחת יש רוטב צ'ימצ'ורי איכותי ושכבה של מחית תפו"א. השילוב של הטעמים יוצר תרכובת של טעם מושלם. אין ספק שהבשר הוא העיקר. לעומת מקומות שבהם אתה אוכל מאפה וכל ביס מחכה למצוא את המילוי, פה אתה רואה ומרגיש אותו מהרגע הראשון. 

הסיסקה היה מוצלח כתמיד, הביף בורגניון היה טעים וקצת הזכיר לי את הסיסקה עם טוויסט של טעם יין עדין. אבל ל-2 גברים רעבים זה לא היה מספיק אז הזמנתי גם שמבורק קבב. גם הקבב לא אכזב אבל ההבדל בטעם היה יותר מורגש. כאן טעם הקבב השתלט, אבל שוב התחבר לשאר המרכיבים בצורה טובה. 

פה הגיע הטוויסט בארוחה שגרם לנו להתחרט על השמבורק הנוסף. התחלתי בזה שהלכתי על בטוח, על מקום שאני מכיר ויודע מה אני אקבל כדי לכתוב ביקורת חיובית. אבל, וזה אבל גדול, למה שקרה לא הייתי מוכן. 

עדי (שלו זאת פעם ראשונה במקום) שאל אותי אם יש קינוח. עניתי לו בביטחון "מה פתאום". אף פעם לא ראיתי פה קינוח. עדי, שבין שאר תפקידיו גם עובד במכון מחקר, לא לקח את תשובתי כמובנת מאליה וחקר את המלצרית. המלצרית טענה לתדהמתי שיש להם פאדג' שוקולד. הזמנו את הפאדג' וקיבלנו את אחד הקינוחים הכי טובים שאכלתי במקום בשרי. עוגה עשירה בשוקולד ופירות, מלווה באפרסקים ברוטב מתקתק. פשוט תענוג לסיים ככה ארוחה טובה.

להלן: תענוג

בסוף כשראיתי את אורן, בעל המקום, שאלתי אותו איך הגיוני שאף אחד לא יודע על הקינוח במקום? מסתבר שעכשיו התפקיד שלי לספר.

לסיכום: אישטבח מקום שאתה יודע מה אתה מקבל ויודע שזה טעים. ישתבח שמו.

לדף הפייסבוק של אישטבח

פסקדוס

ניצן ריבלין היא בחורה של מעשים. רק שבפרונט של כל מה שהיא עושה, עומדות מילים. לא מאמינים? תבדקו בבלוג המפתיע שלה. לא פלא שבזמן לימודיה האקדמיים כבר השתלבה בהוצאת הספרים סלע מאיר. אז כשחבר טוב המליץ לי לבדוק מסעדת דגים מעולה שרק נפתחה, הזמנתי את ניצן לבדוק את המעשים שמאחורי המילים.

כשעדי שאל אותי אם אני רוצה להתלוות אליו לבדוק מסעדת דגים חדשה, ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה אכלתי במסעדה בלי המשפחה. סטודנטית תפרנית שכמותי, אוכלת דגים ואוכלת חינם, לא הייתה שאלה בכלל אם אסכים.

הגענו למסעדה ביום שני בערב והופתענו ממספר האנשים שישבו ונהנו מהארוחה והאווירה. החל ממשפחות רועשות, פגישות שעשו רושם פורמלי, פגישות חולין מחויכות וכמובן, עדי ואני. חברים מכיתה ג׳, ירושלמים חובבי אוכל, יהודים אבודים, כותבים בנשמה שבעיקר מבלבלים את המוח. דיברנו על הכול חוץ מאשר מזג האוויר, שאם כבר שאלתם, היה צח ומרענן (עודנו מהגגים והינה מגיעות המנות הראשונות וגם אווירת הפלצנות).

את המנה הראשונה נתן לי עדי להזמין ואני מודה שמילים כמו קרפצ'ו, סביצ׳ה וסשימי, הביאו אותי לבחור בהתאם להמלצת המלצר במוצא הבטוח: פטריות שמפיניון. אך המנה שקיבלנו לא הייתה קרובה לשום מנה שחשבתי שאני מכירה. הגיעו ארבע פטריות בגודל המושלם שהוא בין ביס אחד לשני ביסים. ממולאות בגבינת עיזים ומכוסות ברוטב ירקרק פסטואי שמסתיר את הנמצא מתחתיו והופך את הביס למסתורי ומפתיע. ממש לא המנה שציפיתי (אל תגלו לאף אחד, אבל אכלתי גם את אחת הפטריות של עדי).

טיפ לחיים: לטעום לפני שמצלמים!

לצד המנה הראשונה, הגיעו גם מגוון סלטים צבעוניים ולחם הבית, טרי, נוצץ ומשוח בשמן זית כמו היה דוד המלך. אני מודה שרובם היו נעימים אך לא מספיק כדי שיהיה מה להגיד אודותיהם. המצטיין הוא סלט חצילים ועגבניות שממש פתח את תאבוני, אל תפספסו אותו. קוראיי יסלחו לי שאיני מפרטת אודות כוס היין, משם שאנוכי, תינוקת זקנה בעלת כבד חלש, לא מתמודדת טוב עם אלכוהול (אך ניתנה הבטחה לבדוק את הסבילות שלי לקוקטיילים ורודים, לא אספר ממי הגיעה).

וכבר מגיעות המנות העיקריות. אני מוכרחה לפרגן לשירות המלצרים, לא חיכינו לשום מנה מעבר לזמן שדורש לעכל את קודמתה, ואפילו החשבון עתיד יהיה להגיע בטרם אספיק להתרגל למחשבה על עזיבה. לעיקרית כמהנו לדג. אחרי הכול, משמעות המילה פסקדוס בספרדית היא דגים. בתור חובבת דגים מושבעת מאז הטיול הגדול ליוון בגיל 10, אני נהנית מכל סוג דג, ומכל צורת בישול. אך אם תשאלו אותי מה לעזאזל ההבדל בין הדגים (חוץ מסלמון נו, סלמון זה ברור, אני לא עיוורת צבעים) אאלץ להסתכל עליכם בפליאה ולהודות באמת המרה. אני אוכלת מה שנותנים לי, בלי לבדוק יותר מידי מה נמצא על הצלחת. 

המלצר המליץ על לברק ולשם גיוון, בחרנו גם בסטייק טונה אדומה. הטונה הייתה צלויה על הגריל מידת מדיום, אני מודה שקצת ורודה מידי בשבילי אך נראה ששותפי לארוחה נהנה מכל רגע. הדג שלי היה עשוי בתנור והיה נהדר. אכלתי אותו עד תומו ועוד גירדתי את העור הנותר בתקווה שיקפוץ לשולחן דג נוסף. במסעדות דגים נוטים לחטוא בתיבול יתר שמסווה את הטעם של הים, או לחלופין, תיבול עדין מידי שיוצר דג יבש. שלי היה מתובל במידה המדויקת, אבל אל תשאלו אותי מה היה שם, זה היה טעים. מלבד אלו, הזמנו שתי תוספות ובתור בחורה בריאותית בחרתי בפירה בטטה (שהיה מתוק לטעמי אך לא רע) וירקות מוקפצים. חייבת לציין שמבחר התוספות היה מרשים.

טיפ לחיים: לא לשכוח לצלם את המנות!

ואז מגיע רגע האמת שלנו: הקינוחים! אני אישית טיפוס של שוקולד, היה קינוח אחד ששוקולד היה בכותרתו והוא שנבחר אוטומטית. נכון, אני גרועה. מבחינה נוספת של תפריט הקינוחים, בלטה במיוחד עוגת גבינה אפויה מהממת עם כיסוי קרם קפוצ'ינו, רוטב קרמלי ופירורי פקאן סיני. הגלגלים בראשי החלו להסתובב בחריקות נוראיות שהפריעו לכל היושבים במסעדה ובעוד מוחי מעלה עשן, עדי הציל אותי מהדילמה הנוראית והזמין לי את שני הקינוחים (כבר אמרנו ג'נטלמן?).

אז הקינוח השוקולדי היה סופלה שוקולד וגלידת תות. הסופלה היה חם עם שוקולד נוזלי בתוכו (לשמחתנו, זאת מסעדה חלבית!) והגלידה הייתה מתוקה וכיפית. אבל אני מודה, שהכוכבת של הערב הייתה עוגת הגבינה. אני לא אגיד שלא נהניתי מהסופלה, אבל אם הייתי צריכה לבחור שוב קינוח אחד בלבד, הייתי הולכת על הגבינה. קלילה, רכה אך לא נוזלת, הטעם הקפוצ'יאני השתלב נהדר עם הפקאן והגודל שלה היה בול למקום בקיבתי (כמובן, שכיוון שחלקנו שני קינוחים, קל לי לומר. אם היינו צריכים שנינו לחלוק רק אותה, עדי היה בבעיה).

סוף מעשה

לבסוף, נאלצתי להודות שנגמרו הקינוחים וחוסל גם קנקן המים הנוסף. לצערי הגיע הזמן ללכת. כל כך נהניתי מהשיחה והארוחה שלא שמתי לב איך הזמן טס (ואנחנו שם כבר קרוב לשלוש שעות- לא כי אנחנו אוכלים לאט אלא כי אנחנו אוכלים בשיטתיות). המסעדה בנויה באופן שנותן פרטיות ומתגבר על קשיי האקוסטיקה באולם גדול מלא סועדים. ישבנו לצלילי חליל צד ומנהל המסעדה בעצמו ניגש אלינו לוודא שאנחנו אכן נהנים (אפילו בלי להיות מודע למשימה החשאית שלנו!).

"ערכה של ארוחה לא נקבע רק על פי איכות המנה, אלא בעיקר על פי איכות החברה" (ניצן ריבלין, הוגת דעות)

אולי תקראו את הפוסט הזה ותגידו שאני ממהרת לשבח. אולי תגידו שיש לי סטנדרטים נמוכים. אולי תגידו שאני סתם מנסה להתחנף. שורה תחתונה, היה ערב מקסים. אם כסטודנטית שחיה בצנע היה עלי לבחור מסעדה לאכול בה, זאת הייתה הבחירה. אם אתם לא חיים בצנע, רוצו לבדוק אותה! תיקחו את עוגת הגבינה המעולה ותגידו שאני שלחתי אתכם! (לא כי זה ייתן לכם משהו, סתם כי תמיד רציתי שמישהו יזכיר את השם שלי בבקשה לפרוטקציות). 

ערב מהנה ומקסים בירושלים, 

ניצן ריבלין.

לאתר המסעדה

לדף הפייסבוק של פסקדוס

Cohen's Deli

אביטל בלס היא מוסד ירושלמי מהלך. חיה רק שבע שנים בבירה וכבר הספיקה לעבוד במרכז מורשת מנחם בגין, בית אורי צבי גרינברג, כפר ירושלמי והיום היא מנהלת הטולבוקס של רוח חדשה למעצבים ואנשי המדיה המקומיים. אז לקחנו אותה לבדוק את הסניף החדש של מוסד ירושלים חדש בהתהוות.

אמ;לק לעצלנים: כל בחורה צריכה בית קפה שכונתי טוב וכהן'ס דלי הוא בדיוק מקום כזה. תפריט טעים ולא מסובך, בעיקר כריכים וגבינות, קפה טוב, מבחר קטן ומוצלח של מאפים, WiFi, מרפסת שפונה ומשקיפה לרחוב ואווירה נעימה.

תמונה למאמלקים

אני אוהבת להתעסק באוכל. לקנות, לבשל, להריח, לראות ולאכול. לפני הלימודים באוניברסיטה למדתי קונדיטוריה. כשהייתי סטודנטית בעברית עבדתי כטבחית של בית קפה ואפילו הייתי שפית פרטית אצל זוג בנחלאות. אבל עם כל ההתעסקות באוכל, מה שהכי מדבר אליי זה אוכל נקי, פשוט, לא מתאמץ ובאיכות טובה. לכן שמחתי כשעדי ביקש ממני לכתוב על כהן'ס דלי (המעדנייה של הכהנים).

כהן'ס דלי היא מעדנייה קטנה וחמודה בעלת שתי סניפים – אחד ברחוב חזקיהו המלך שבלב קטמון הישנה והשני שנפתח השנה ברחוב חרל"פ. במעדנייה ניתן לקנות שלל סוגי גבינות מהארץ ורחבי העולם, יינות בוטיק, חמוצים, ריבות תוצרת בית, לחמים ומאפים. בנוסף המקום מתפקד גם כבית קפה שמגיש כריכים, קישים, עוגות וסלט.

עם הפנים לרחוב חרל"פ

כן סלט, בלשון יחיד. התפריט מציע רק סלט אחד, הוא סלט הבית. לדעתי זהו אחד היתרונות הבולטים של המקום – תפריט מצומצם אבל מדויק, עם שילובים נכונים וחומרי גלם טריים ואיכותיים מאוד. בלי יומרות מיותרות לתפריט מנופח ובלי הגלישה המיותרת שבתי קפה שחושבים שהם עדיין באייטיז מאד אוהבים (פסטה ברוטב שמנת ופטריות מישהו? חסה טובעת בצ'ילי ובטטות?).

אנחנו בדקנו את הסניף ברחוב חרל"פ. הבחירה הגיעה אצלי ממקום נוסטלגי – עד לפני שנה וחצי גרתי בבניין הזה כשהקפה היפה בעל השיק הצרפתי עדיין היה מכולת קטנה וקצת מעופשת. לזכות בעלי הבית החדשים ייאמר שהם בהחלט שיפרו את העיצוב... באמת כמה מילים על העיצוב לפני שניכנס יותר לתחום האוכל – העיצוב חמים ומזמין, אווירה אינטימית ושקטה עם סטייל צרפתי. יש מקומות ישיבה בפנים ומרפסת יפה שמשקיפה אל הרחוב. בכלל, נחמד שבית הקפה פונה לרחוב ונראה כל-כך יפה מבחוץ. זה משרה אוירה טובה על הרחוב ומייפה את המראה שלו.

הגענו למקום בסביבות 11 בבוקר, בגלל החום בחרנו לשבת בפנים. באותו זמן ישבו שם גם זוג אמריקאי מבוגר שנראו כמו תושבי רחביה טיפוסיים, עוד בחורה שישבה ועבדה עם הלפטופ שלה וכמה סטודנטים. חלק מהיושבים במקום נראו כמו לקוחות קבועים.

מה אכלנו? יותר נכון אני אכלתי, עדי הקריב את עצמו ערב קודם לכן, כדי לדגום מסעדת בשרים אז הוא לא הגיע יותר מדי רעב ככה שאת הרוב אכלתי לבד... (הערת העורך: שקר גס! אכלתי לא פחות מאביטל)

מי שיזהה את ארבעת סוגי הגבינות יזכה בצלוחית עם זיתים

• סלט הבית - עגבניות, מלפפונים, בצל סגול, פטרוזיליה, שקדים, אגוזים, שמן זית מלח ים וטחינה. מקרה קלאסי בו השלם גדול מסך חלקיו. אמנם הרכיבים פשוטים אבל החיבור והתיבול יוצרים סלט מעולה. 
• פלטת גבינות - מגיעה עם ארבעה סוגי גבינות (אני לא זוכרת את השמות אבל כן, קיבלנו הסבר ואולי תוכלו לזהות מהתמונה), צלוחית זיתים וצימוקי עגבניות שרי, סלסלה עם בגט פרוס דק וירקות חתוכים. אנחנו ביקשנו גם ריבה (מומלץ בחום כשילוב עם גבינות כחולות). 
• כריך הבית - חצי בגט עם חמאה, פרוסות דקות של גבינה שווייצרית, עגבנייה ומלפפון חתוכים דק ופטרוזיליה. גם המנה הזו מוגשת בלי תוספות מיותרות ובלי להעמיס ממרחים. פשוט נותנים כבוד לגבינה וגם במקרה זה, כמו בסלט, זה פשוט וזה מאוד מאוד טעים. הלחם במקום מגיע ממאפיית ראסל בשוק, וניתן לבחור בין חצי בגט לבן / קמח מלא לבין לחמניית בריאות. 

כריך הבית מחפש בית חדש

לקינוח הזמנו בריוש עם קרם שקדים. בריוש הוא מאפה בוקר שמכיל 60% חמאה ולכן קשה לטעות איתו. הוא באמת היה טרי וטעים וקרם השקדים היה טוויסט נחמד ומוצלח. אגב, כל המאפים מגיעים מקונדיטוריית פרנק דלייטס – קונדיטוריה צרפתית בגבעת שאול שמספקת מאפים ועוגות לכמה מבתי הקפה בעיר.

לסיכום, אם אתם מחפשים מקום נחמד לשבת ולשתות קפה עם חברה, לעבוד עם הלפטופ לכמה שעות בנחת, לאכול משהו קטן וטעים זה מקום מושלם. המחירים אמנם לא זולים (25 ₪ לסנדוויץ' קטן) אבל בתכל'ס כמעט בכל בתי הקפה של ירושלים לא זול ופה לפחות הכול באיכות מעולה. 

לדף הפייסבוק של המעדנייה

חליטת'ה

תניה גייגר היא בריטית מלידה וצמחונית בהתהוות. ולמרות כל אלה, היא על הכיפאק של בחורה, וגם מורת דרך מעולה ברחבי ארץ ישראל. לטובת הפוסט שלה נבחר חליטת'ה, בית תה משובח באמצע של מרכז העיר. 

מיקום: בסמטה קטנה היוצאת מרחוב הלל שבמרכז העיר פונים למסעדה חבויה המתקראת חליט'תה.

השם: חליט'תה על שום מה? על שום היצע חליטות התה המשובח שיש פה. זה הקונספט של המקום. במידה ואתם אוהדי תה דלגו על החפירות שיש כאן מטה ופשוט פיקדו את המסעדה.

על המקום:
המסעדה הירושלמית במקור (היום גם בעלת שלוחה תל אביבית) הוקמה בשנת 2012 ומטרתה המוצהרת (באתר) להציע תפריט צמחוני מושקע עם טוויסט בדגש על היצע חליטות תה מכל העולם. עניין היותי חצי בריטית וחצימחונית (= צמחונית למחצה שאוכלת גם דגים, ידוע גם כפסקטריון), סגר את הפינה-  אני אמורה לאהוב תה על פי הסבירות הגנטית ואת האוכל על פי הסבירות הקולינרית.

בחוץ 2 שולחנות נמוכים, עם כסאות מתאימים בסגנון ישיבת חוף ו-2 שולחנות רגילים. בפנים 8 שולחנות המפוזרים בחלל קטן ואינטימי. אידיאלי לדייט, פחות לארוחה גדולה של החבר'ה. עדי ואני ישבנו בחוץ במטרה ליהנות מהבריזה הצוננת של ירושלים בחודש אוגוסט, אבל עדי החכים לציין שנתחיל כאן ובטח נעבור פנימה כי יהיה לי קר. הבחור יודע על מה הוא מדבר ואכן מיד אחרי התה שיפרנו מיקום לישיבה בפנים.

הנה התה מגיע:
התיישבנו בחוץ ולפני שצללנו לעומק התפריט במטרה לבחור את האוכל החלטנו לפתוח את הארוחה בהזמנת תה. זו הייתה בחירה מתאימה לספתח משובח. הייתי צריכה לעשות סוויצ' בראש, להתחבר למקורות (הבריטים כאמור) ולבחור בקפידה תה שלא יעליב את המשפחה. היה קשה לבחור, היו כל כך הרבה סוגים והכל היה נראה טעים. המבחר כולל מטעמים מהודו, סין וגם דרום אפריקה. בסוף נפל הפור ובחרתי תה ירוק עדין ומעניין.

תכירו: אליזבת

למקום יש אלמנט טקסי בכך שלפני הגעת התה מגיע מתקן עשוי זכוכית עם אלמנטים דקורטיביים זרוקים בפנים, סטייל צמחים. במרכזו נר קטן שקצת מזכיר את הגרסה השברירית של מתקן פונדו. אנחנו נקרא לאביזר בשם אליזבת, רק לטובת הסיפור. תפקידה של אליזבת הוא להחזיק את הקנקן, לו נקרא הממלכה. הממלכה, מעוצבת להפליא עשויה גם היא זכוכית שקופה ולכן כאשר היא מגיעה מלאה בתה המשובחה שנרקח במטבח זה עתה ויוצאת לשולחן, כולם מתרגשים ממנה. בעיקר מגניב שניתן לראות את צבע התה וגם למדוד חלוקה נאותה בין שני השותים.

ציון חווית התה - 9.5. לאליזבת ולממלכה שלום.

במידה ויצאתם מטקס התה בו התלהבתם מאליזבת והממלכה עד כדי תגובה אימפולסיבית של "גם אני רוצה שיהיה לי כזה בבית!", נפלתם על המקום הנכון כי כניסה אל תוך המסעדה חושפת קיר שלם של ערכות תה מהודרות למכירה. ההיצע מרשים! (אותו ניתן גם לרכוש באתר שלהם)

אז מה אוכלים?
באנו רעבים ומוכנים למשימה שכוללת ארוחה מלאה ממנות פתיחה ועד קינוחים עם עיקריות מפנקות. לפתיחה בחרנו בניוקי פלפלים. בהחלט המנה המנצחת עבור שנינו. מרקם ניוקי טעים אבל העיקר היה הרוטב. ממש מטריף עם איזה תבלון סודי בפנים. היה טוויסט חריף בסוף כל ביס שהיה מדויק להפליא. מותאם גם ל"לא אוהבים חריף".

הערת עורך נדירה: הניוקי הטוב ביותר שטעמתי מעולם

למנה עיקרית ראשונה לקחנו את 'משתה במדבר', מנה יפה שכוללת כל מיני הפתעות המותאמות לתקן זוגי: זוג שיפודי ירקות צלויים וטיבול טעים, ה"כוכב" בשיפוד היה גבינת חלומי טעימה. סלט ירקות על בסיס חסה וכרוב מתובל בבלסמי. צלוחיות קטנות שכללו זוג עלי גפן, זוג תמרים ממולאים בגבינה וטחינה מעולה משומשום מלא עם חצילים, ממש ללקק את הצלוחיות.

משתה במדבר

המנה העיקרית השנייה שבחרנו הייתה סלט טבולה, בה הופגן יחס מושלם בין הטבולה, השקדים והחמוציות. המנה כללה גם בצל סגול ופטרוזיליה קצוצים. המנה מגיעה כמצע נדיב לזוג ארטישוקים ירושלמים שהיו מתובלים להפליא. בנוסף לכל ההפתעות הללו, יש לבחור טפנדים שבאים בצלוחיות קטנות. הזמנו סלט ביצים, סלט טונה ואנטיפסטי. סלט הביצים היה נחמד, סלט הטונה לא היה מיוחד, אבל האנטיפסטי שהיה מתובל עם רוזמרין היה הפתעה טעימה. המנה המעולה העלתה בקרבנו נושא לשיחה עמוקה. איך אומרים טבולה? Tabule או Tabula? איך אתם אומרים?

טאבולה שמעלה ארטישוק על ראש שמחתה

לסיים עם מתוק:
התייעצנו עם השף-מלצר מה הוא ממליץ. נאמר לנו שעוגת הגזר זה סימן ההיכר שלהם. זרמנו איתו ואכן זו הייתה עוגת הגזר הטעימה שאכלתי by far. העוגה הגיעה כ-2 פרוסות עבות קטנות ומחוממות, בתוספת שומשום ושאר תבלינים סודיים שלא הסכימו לחשוף מהם. נימוח בפה, בהחלט מעל ומעבר לעוגת גזר סטנדרטית של Tea Time! בנוסף הזמנו עוגת שכבות עם עוגיות קפה  שהגיעה בפורמט של מאג זכוכית ודמתה לטירמיסו קפוא. עוד קינוח מפנק ללא ספק.

מי אמר שעוגת גזר זה לא טעים?

כשר פה? 
המקום כשר עם תעודת כשרות של הרבנות הראשית.

עוד פרטים אזוטריים:
השירותים לא מרשימים במיוחד, אבל כן נקי ויש נייר טואלט. המלצה לשיפור: לתלות וו על הדלת. כל בחורה תעריך את השדרוג המאפשר לתלות את התיק מאשר להניחו על רצפה מלוכלכת.
השירות - אדיב, חמים, משפחתי ואכפתי. מתעניינים מה אהבנו יותר ומה פחות.
ציון סופי - 9.5.

השורה התחתונה:
מסעדה מעולה לצמחונים שבינינו, מנות מפנקות ושונות מהסצנה הצמחונית הרגילה בליווי אווירה מעולה. ממליצה גם לאוהבי בשר שרוצים קצת לגוון את התפריט, בתאבון!


לאתר של המסעדה
לדף הפייסבוק של חליטת'ה

הכנענית

איתי ראובני הוא חוקר בכיר בארגון NGO Monitor שחושף את מה שארגונים אנטי ישראליים לא רוצים שתדעו עליהם. כפי שתוכלו לגלות מהפוסט שהזמנתי אותו לכתוב על מסעדת הכנענית, יש מצב שהעבודה שם קצת השפיעה עליו...

ירושלים היא אתגר קולינרי כשמדברים על מסעדת בשרים אמיתית. אני לא מתכוון לסטקייה, שיפודיה או מסעדה עם תפריט גנרי של פרגית-אנטריקוט-פילה (ויש כמובן כמה טובות כאלה בירושלים), אלא על מסעדה על טהרת הבשר. נוכחתי לדעת, שעל מנת למצוא אחת כזאת, שיכולה כל יום להפתיע עם נתח אחר, יהיה עלינו לצאת מהגבולות המוניציפליים של העיר, אל המערב הפרוע - יהודה ושומרון (או כמו שאומרים האירופאים, המקום הזה שאנחנו מחרימים אותו כי יש שם יהודים ואין לנו משהו אחר לעשות).המסעדה שהוצעה הייתה ״הכנענית" שבכפר אדומים. שמעתי עליה רבות, אך לא יצא לי לבקר בה. ולכן, מלא ציפייה לנתחי בשר עסיסיים, שיננתי את החוקים הבאים:

1. עוף זה לא בשר.

2. פחות לחם ופחמימות = יותר בשר.

3. רמת הרעב חייבת להיות מקסימום 70% בסולם "אני מסוגל לאכול פחית לוף". 

4. אין דבר כזה בשר ללא אלכוהול.

מעט אחרי הפנייה מכביש 1 לכפר אדומים, מאחורי תחנת הדלק, מסתתרת לה מסעדת ״הכנענית״. שם המסעדה כבר מעיד על החיבור לארץ שהייתה פה לפני. ארץ משגשגת ומודרנית, שאותה כבשנו בפראות, שתושביה פזורים ברחבי העולם, מחכים רק לחזור הביתה. הלא היא… ארץ כנען. כבר בכניסה מורגשת תחושה כמעט תנכית של שטח, של מדבר, של ״בוא נצוד משהו ונאכל אותו בלי לשטוף ידיים״. ניתן להגיד שאם יש מושג כזה ״ישראליות״, המסעדה באה להמציא מושג חדש - ״כנעניות״. יותר מכל, היא מזכירה את מסעדות הבשרים ברמת הגולן (שבאופן מפתיע גם אותה האירופאים מחרימים). יכול להיות שלאירופים יש בעיה עם יהודים שאוהבים בשר? או בכלל, עם יהודים?! אעדכן.

זהירות ספוילר: סכין שמופיעה במערכה הראשונה.

הבעלים, יוסי אוחנה (שבהמשך הערב הצטרף אלינו) סיפר כי המסעדה התחילה כחברת טיולים באזור, כאשר עם הזמן ועם הרעב הבינו את הפוטנציאל של מסעדה הממוקמת בלב המשולש ירושלים-ים המלח-בקעת הירדן. למקום מגיעים מבקרים מכל הסוגים - תיירים, אנשי עסקים, פוליטיקאים, מטיילים, קבוצות ואף ניתן לסגור אותה לאירועים. עוד דבר מעניין אמר אוחנה, זה על המתח בין הרצון להתפתח, להשקיע במקום שיתאים לכל ימות השנה ולכל הקהלים, לבין התחושה הנוכחית - פשטות, כפריות, ותשומת לב בעיקר על האוכל ופחות באיזה צבע יהיו המלחיות. מלחיות אגב, אין. המלח והפלפל מוגשים בקעריות קטנות, כיאה למקום שמכבד את רצון הסועד לפלפל ולמלח את הבשר באצבעותיו.

נחזור לרגעי הכניסה. המלצר הנחמד הבין ישר שעינינו נישאות אל המנות העיקריות. ההמלצה, עליה שמעתי גם לפני מספר חודשים, הייתה צלע העגל - ״מעושנת על העצם עטופה ברוטב מיסו תמרים״. בנוסף לצלע העגל (אוסובוקו בשפת העם), התפריט כלל מטפונה עוף מעושנת שעות בגחלים, פרגית, המבורגר בוקרים, סטייק אנטריקוט, חזה מולארד, פילה בקר וחריימה סלומון לחלשים מבנינו. המנות נעות בין 65 ש״ח להמבורגר ועד  174 ש״ח לפילה, שנחשב לנתח איכותי ביותר.

תוך כדי החקירה הצולבת שביצענו למלצר, הוא ציין שאין היום פילה. יצוין כי המשקל והגודל של הבשרים משתנה, ומוגש בהתאם לאספקת הבשר של המסעדה, סימן חיובי מאוד לזה שהמסעדה נאמנה לעצמה ולבשר שלה ולא לתפריט. בהמשך, הוא זרק איזו מילה על פריים ריב במשקל 800 גרם שלא מופיע בתפריט, והמשיך כאילו כלום לא קרה. ״עצור או שאני יורה״ צעקתי בהפגנתיות. ״ספר לי עוד על הפריים ריב״. הפריים ריב, הוא אנטריקוט שמוגש עם העצם שלו, כאשר העצם כוללת בערך 20-30 אחוז ממשקלו. הוחלט ללכת על הצלע עגל והפריים ריב הנעלם.

תפריט המנות הראשונות, שזוכה לכותרת ״בראשית״, מספק גם הוא רשימה לא מתפשרת של מטעמים, ברוח ארץ ישראלית. אליו הצטרף תפריט המיוחדים, שמשתנה מדי פעם בהתאם לרוח השף ולאספקת הבשר. תפריט הראשונות כולל שני סוגים לחמים (16 ש״ח ללחם כפרי, 32 ש״ח בליווי מזטים משתנים), כנפיים, קרפצ׳יו סינטה עגל, מאמאגנוש וסלט הכנענית, עם מגוון תוספות מעניינות. המחירים נעים בין 37-43 ש״ח למנה.

את העין ישר תופס המאמאגנוש - ״חציל במילוי בשר וצנוברים, מוקרם עם טחינה מקומית בטבון האבן. על מצע תבשיל עגבניות קצוצות״. הוזהרנו כי המנה יכולה למלא לפני העיקריות, אבל לא יכולנו לעמוד בפניה. כאשר אנחנו קשובים לחוק 2 ו-3 בהתאמה, החלטנו להזמין מנה אחת לשולחן, לפתיחת התיאבון.

מאמאגאנוש. יא באבא!

התפריט גם מספק רשימה קצרה ומבטיחה של יינות אדומים ולבנים. כאות סולידריות עם תנועת החרם על ישראל, הזמנתי יין אדום מרלו תוצרת יקב הצבי, הממוקם בחבל בנימין. היין התאים בדיוק לפתיחת הערב ולהכנת הקיבה לכמות הבשר שהוזמנה. אני בהחלט ממליץ לאיחוד האירופי לסמן את היין הזה, כך שאוכל למצוא אותו יותר בקלות במסעותיי הבאים באירופה. 

בעוד אנחנו ממתינים למנות, הצטרף אלינו אביחי שורשן, תושב כפר אדומים ואחד ממקימי הארגון ״האמת שלי״. ״תקשיבו״, הוא אומר לנו אחרי שיחה עם חבריו עובדי המסעדה, ״החבר׳ה שם אומרים שהזמנתם מלא בשר״. ״שטויות״, ענינו בגיחוך, ״אין דבר שלא יאכל על השולחן הזה, כולל שאריות המלח״.

בתפקיד הצלע השלישית: שורשן

תוך זמן סביר בהחלט, הגיעה המנה הראשונה אותה החלטנו לחלוק. במרכז השולחן הונחה צלחת ממולאת ברוטב עגבניות פיקנטי וסמיך. שם צף לו, כאילו היה משט הומניטארי לעזה, חציל ממולא בבשר וצנוברים עטוף בטחינה. המנה נראית כאילו פוקדת עליך לאכול אותה עם לחם, ואז לוודא הריגה על רוטב העגבניות. אז ממש החזקנו את עצמנו להיות קשובים לחוק מס׳ 2, תפסנו מזלגות והסתערנו על המנה. הטעמים התערבבו בצורה מושלמת, עם הבשר הקצוץ דק, כמות צנוברים יפה והחציל שמתמזג עם הטחינה המוקרמת. תוך דקות ספורות המנה חוסלה, כאשר רמת הרעב שלנו כמעט ולא זזה.

בדיוק רבע שעה לאחר הגשת המנה הראשונה, בתזמון מושלם, יצאו העיקריות. ראשונה הונחה הפריים ריב, בתוספת אורז פרא במיקרו קדירת פויקה (שילוב של שלושה סוגי אורז ותבלינים), עגבנייה צלויה קלות, רטבי צ׳ימיצ׳ורי וחרדל ביתיים ו...סכין קומנדו. מלצר נוסף, הניח את צלע העגל, חרוכה קלות מבחוץ, שמנה כזאת שלא תבייש את התקציב של ארגון בצלם. עם צלע העגל הגיעו תפוחי אדמה במדורה, מעולים ועשויים היטב. שורשן הזמין את לחם הבית עם מספר מזטים שכללו טחינה ועגבניות קצוצות, חומוס, סלט כרוב ועוד. כל התוספות לבשרים היו בכמות מספקת ולא מפוצצת יתר על המידה, כשמעל כולם בולטת מנת אורז הבר.

אינתיפאדת הסכינים יוצאת לדרך

את הדבר הבא שקרה אני יכול לתאר רק כאינתיפאדת סכינים. תוך שניות כולנו תפסנו סכין (אני בטעות לקחתי מזלג מרוב התרגשות) והתחלנו להסתער על שתי המנות, ללא שום סדר הגיוני. הצלע, תלויה על בלימה כאילו היא עוד רגע נתלשות מהעצם בתנועת אוויר קלה, הייתה נימוחה, עשירה בטעם הבשר ועשתה חשק לעוד. השומן התמזג עם הבשר ויצר חגיגת טעמים לא נורמלית. הבשר של הפריים ריב, היה עשוי Medium-Well, עם כמות שומן בינונית, בדיוק כמו שצריך להיות.

וכך, כאילו השולחן הוא המודל המושלם לסוציאליזם, כולם התחלקו בהכל. כולם שווים. כל אחד דוקר את חתיכת הבשר שנראית לו ומלווה אותה עם אחת מהתוספות המעולות. אין שלי שלך, יש שלנו. אין חתיכת בשר שלא פגשה אחת מהתוספות, ולא משנה מי הזמין מה.

בשלב כלשהו הגענו למסקנה שסכין קומנדו זה ממש לא מנומס, והחלטנו לאכול עם הידיים. אחרי שכבר כל שארית שנתלתה על עצם העגל או הפריים כורסמה וכל צלוחית מזט לוקקה, המלצר הגיע אלינו עם בקבוק עראק אשקלון. כאילו ידע שכרגע יושב מולו אשקלוני גאה (נתעלם לרגע מהעובדה שברחתי משם לפני 10 שנים), הוא הצטרף אלינו לצ׳ייסר, והעראק עשה את שלו. לא עברו שלוש דקות כשעדי מיישר אליי מבט רציני ואומר ״אז מה, קינוח?״.

דיון שולחני מהיר העלה שיש עוד מקום לקינוח. פירוט הקינוחים היה ישיר ולא מתנצל: כל קינוח מוגש עם חלבה ופרי - אפשר לבחור סופלה, קוקילידה וסניקרס. ואז עשיתי את הדבר הכי אנטי-דמוקרטי שאפשר לעשות בדמוקרטיה שלנו (שגם ככה בסכנה): שללתי את הסניקרס כי אכלתי מיני-סניקרס אחד בבוקר. ואז המצפון התחיל לעבוד: סופלה? מזכיר חתונות. קוקילידה? מזכיר בריתות. אבל סניקרס… זה כבר יכול להיות מעניין. שברתי שתיקה. ״יאללה, תביא סינקרס״. 

סניקרס וקיווי טובעים בשוקולד. ברשימת הניצולים: חלווה.

מהר מאוד הונח על השולחן חטיף שוקולד מלבני מצופה אגוזים, על בריכת שוקולד וחתיכות קיווי. אני מכריז בזאת שזהו אחד מקינוחי הפרווה הטובים ביותר שאכלתי, כזה שגרם לי לשכוח כמה הוא עלה. לא מתוק מדי, עם שילוב מדויק של ציפוי שוקולד, אגוזים, מילוי אגוזים ושכבת עוגה דקה וכמעט בלתי נראית. החלבה והפרי ששוברים את השילוב הזה, רק הוסיפו. 

יוסי, הבעלים, הצטרף אלינו לקראת סוף הערב לשיחה על ההיסטוריה של המסעדה, על הבשר, ועל קצת פוליטיקה. מהמסעדה יצאתי עם בטן מלאה וטעם של עוד. כל פרט ופרט, משם המסעדה דרך סכין הקומנדו וטעם הבשר, מתחברים לאותו חוט מקשר. אם הייתי צריך לסכם את החוט המקשר הזה במילה, הייתי בחור במילה הנוראית מכולן שגורמת לחברינו האירופאים לזוז באי-נוחות - ציונות.

לאתר המסעדה

לדף הפייסבוק של הכנענית