גם למאכלי י-ם יש אסטרטגיית יציאה מהקורונה. הפוסט האחרון שלא נכתב לפני הקורונה, הופך להיות הפוסט הראשון של אחרי הקורונה. ולמי מגיע המזל הטוב הזה? למסעדת פורטונה המשובחת, שנאחל לה לצלוח את התקופה הקשה, ולמיכל ברקאי ברודי, שחוץ מזה שהיא כותבת נהדר היא גם מייסדת מכינת עלמה ויוזמות רבות נוספות לקידום נשים וגם מרצה בתחום היזמות החברתית והמגדר.
פעם לפני מיליון שנה, לפני המבול הגדול שהכניס את חיינו לתיבת נוח ואז הוציא אותנו מהתיבה, הלכתי לארוחת צהריים עם חבר יקר. אחר כך נכנסתי הביתה ולא יצאתי כמעט חודשיים חצי. היה נראה לי מוזר, כמעט דמיוני לכתוב את הטור שהייתי חייבת לעדי.
חודשיים וחצי בפיג'מה וגולגול, מול מסכי הזום והאימיילים, בתמרון בלתי נגמר עם הילדה שלי שבבית וכל המשימות שמסביב, הכי רחוק בעולם מבלוג על אוכל, מסעדות, והשיחה העמוקה על מה שבאמת הרגיש אז כדבר הכי חשוב בעולם לדבר עליו.
אבל שערי תיבת נוח נפתחו, או לפחות מתחילים להיפתח, ופתאום עם תחילת השיבה לחיים שב אליי גם הזיכרון החי של ארוחת צהריים אחת, רגע אחרי הבחירות האחרונות לכנסת לשנה זו (לפחות נכון להיום בשעה 12:20) ואיתה שב לי גם התיאבון המשולש: לכתוב על זה, לדמיין את זה והלוואי ובקרוב לשוב ולאכול את זה.
פורטונה, מסעדה ירושלמית ותיקה (כבר יותר מעשור איתנו), עם קיר של חמסות מעוטרות באינספור גוונים וסגנונות, ריח של השוק שנכנס פנימה בעדינות, שמש קורנת ומחממת אותנו דרך השמשה הגדולה, על השולחן הכפול חבורה צבעונית ומטריפה של סלטים שעשויים טרי טרי ממיטב חומרי הגלם שבשוק, וכל ביס מרגיש כמו חגיגה של טריות וטעם בפה: קרם חצילים אפור עם טעם ממכר, סלט גזר קצוץ, מלא מלא שום, טחינה עם מרקם שנימוח בפה ועוד עוד תיאורים שגורמים לי להרגיש כמו אייל שני בדייט עם עגבניה.
ליד הדבר הזה מתרחש מאבק אימתני כשגם עדי וגם אני מפלחים כל פעם עוד ביס מפיתה חמה צרובה על הגריל ומבטיחים שזה הביס האחרון (אבל הפיתה איכשהו ממשיכה להתכווץ עד שנעלמת. וגם זו שאחריה. ממש נס הסיפור הזה).
ואז מגיע הבשר, משופדים יפה יפה על סיחים לוהטים: אנטריקוט שעשוי בדיוק, קבב עם כל ההפתעות בפנים, צ'וריסוס מספיק לא חריפים כדי שהפה האשכנזי שלי לא יעלה באש, ומעורב ירושלמי כי בכל זאת יש כבוד.
ברקע ממש ביקשתי מעדי שישכנע אותי למה תוצאות הבחירות הן הדבר הכי טוב שקרה לנו, אבל שנינו לא ניחשנו ולא ידענו שהתוצאות האלה יתהפכו והעולם הפוליטי שלנו ישתנה עוד מאה פעם מאז.
אולי זו בעצם הייתה חגיגה של טעם, של צבע, של חברות, ושל שמש, שהמטרה האמיתית שלה הייתה לגרום לי לכתוב באיחור של חודשיים וחצי כדי להעיר בי מחדש את הגעגוע לשוק, להעיר בכולנו מחדש את הגעגוע לעסקים של ירושלים שלנו, שעברו טלטלה מטורפת, שחלקם אולי שרדו בקושי וחלקם כנראה לא שרדו בכלל את הסופה הגדולה הזו אבל הם זקוקים לנו שנשוב להאמין בהם, שנשוב להזין בהם את הגוף והנשמה והחברויות שהזנחנו בזמן הזה, שנשוב להתכנס בהם מחדש, לאכול אוכל שנעשה באהבה גדולה ובכוונת הלב, שנרים שוב כוסית ונברך בכוונה חדשה מזו שיכולנו בעבר, ונחייך מכל הלב כשהכוסות ישקו זו לזו בצליל חדש ישן:
לחיים!
פעם לפני מיליון שנה, לפני המבול הגדול שהכניס את חיינו לתיבת נוח ואז הוציא אותנו מהתיבה, הלכתי לארוחת צהריים עם חבר יקר. אחר כך נכנסתי הביתה ולא יצאתי כמעט חודשיים חצי. היה נראה לי מוזר, כמעט דמיוני לכתוב את הטור שהייתי חייבת לעדי.
חודשיים וחצי בפיג'מה וגולגול, מול מסכי הזום והאימיילים, בתמרון בלתי נגמר עם הילדה שלי שבבית וכל המשימות שמסביב, הכי רחוק בעולם מבלוג על אוכל, מסעדות, והשיחה העמוקה על מה שבאמת הרגיש אז כדבר הכי חשוב בעולם לדבר עליו.
 |
| הטלפון של מיכל עם התמונות טבע, אז נסתפק בתמונות ששרדו... |
אבל שערי תיבת נוח נפתחו, או לפחות מתחילים להיפתח, ופתאום עם תחילת השיבה לחיים שב אליי גם הזיכרון החי של ארוחת צהריים אחת, רגע אחרי הבחירות האחרונות לכנסת לשנה זו (לפחות נכון להיום בשעה 12:20) ואיתה שב לי גם התיאבון המשולש: לכתוב על זה, לדמיין את זה והלוואי ובקרוב לשוב ולאכול את זה.
פורטונה, מסעדה ירושלמית ותיקה (כבר יותר מעשור איתנו), עם קיר של חמסות מעוטרות באינספור גוונים וסגנונות, ריח של השוק שנכנס פנימה בעדינות, שמש קורנת ומחממת אותנו דרך השמשה הגדולה, על השולחן הכפול חבורה צבעונית ומטריפה של סלטים שעשויים טרי טרי ממיטב חומרי הגלם שבשוק, וכל ביס מרגיש כמו חגיגה של טריות וטעם בפה: קרם חצילים אפור עם טעם ממכר, סלט גזר קצוץ, מלא מלא שום, טחינה עם מרקם שנימוח בפה ועוד עוד תיאורים שגורמים לי להרגיש כמו אייל שני בדייט עם עגבניה.
 |
| וגם בצילום אחד מהרשת, חמסה חמסה... |
ליד הדבר הזה מתרחש מאבק אימתני כשגם עדי וגם אני מפלחים כל פעם עוד ביס מפיתה חמה צרובה על הגריל ומבטיחים שזה הביס האחרון (אבל הפיתה איכשהו ממשיכה להתכווץ עד שנעלמת. וגם זו שאחריה. ממש נס הסיפור הזה).
ואז מגיע הבשר, משופדים יפה יפה על סיחים לוהטים: אנטריקוט שעשוי בדיוק, קבב עם כל ההפתעות בפנים, צ'וריסוס מספיק לא חריפים כדי שהפה האשכנזי שלי לא יעלה באש, ומעורב ירושלמי כי בכל זאת יש כבוד.
ברקע ממש ביקשתי מעדי שישכנע אותי למה תוצאות הבחירות הן הדבר הכי טוב שקרה לנו, אבל שנינו לא ניחשנו ולא ידענו שהתוצאות האלה יתהפכו והעולם הפוליטי שלנו ישתנה עוד מאה פעם מאז.
 |
| מלצר שהוא תפריט... |
אולי זו בעצם הייתה חגיגה של טעם, של צבע, של חברות, ושל שמש, שהמטרה האמיתית שלה הייתה לגרום לי לכתוב באיחור של חודשיים וחצי כדי להעיר בי מחדש את הגעגוע לשוק, להעיר בכולנו מחדש את הגעגוע לעסקים של ירושלים שלנו, שעברו טלטלה מטורפת, שחלקם אולי שרדו בקושי וחלקם כנראה לא שרדו בכלל את הסופה הגדולה הזו אבל הם זקוקים לנו שנשוב להאמין בהם, שנשוב להזין בהם את הגוף והנשמה והחברויות שהזנחנו בזמן הזה, שנשוב להתכנס בהם מחדש, לאכול אוכל שנעשה באהבה גדולה ובכוונת הלב, שנרים שוב כוסית ונברך בכוונה חדשה מזו שיכולנו בעבר, ונחייך מכל הלב כשהכוסות ישקו זו לזו בצליל חדש ישן:
לחיים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה