ביום, אפרת זהב היא כלכלנית בות"ת שבמל"ג (לא, אלו לא ראשי התיבות מגבעת חלפון). בלילה היא אוהבת להכיר מקומות חדשים בירושלים. מה שאומר שאין מתאימה ממנה לבקר בבר המערה החדש שנפתח בווילה בראון, מלון בוטיק קסום השוכן בלב רחוב הנביאים.
בלי יותר מדי רעש או הכרזות מיותרות הגיעה גם אלינו לעיר הקודש סצנת ברי הקוקטיילים. אם עד לפני כמה שנים קוקטייל היה על תקן המשקה המתוק הקליל בסוף התפריט (כדי שגם לבחורות יהיה מה לשתות), היום הקוקטיילים מקבלים תפריט משלהם ומביאים איתם ניחוח של אומנות ותחכום (והעולם סוף סוף למד שגם נשים לא מתפשרות על איכות האלכוהול).
אז כשעדי חיפש מישהו שיכתוב על בר המערה, בר הקוקטיילים של מלון הווילה בראון, ידעתי שבדיוק לזה נועדתי, כי מי אני שאתנגד לשילוב של אלכוהול איכותי וביקורת.
אמנם בר המערה הוא לא בר הקוקטיילים הראשון בירושלים (קדמו לו הגטסבי, הזוטא וה-Tap&Tail) והוא גם לא הבר הראשון במלון ירושלמי (קדם לו המירור בר במלון ממילא), הוא אפילו לא בר הקוקטיילים הראשון במלון ירושלמי (קדם לו האימפריאלי רד במלון כרמים), ובכל זאת הוא מביא איתו משהו חדש ומרענן לעיר הזאת.
אז על מה בעצם אנחנו מדברים?
בר המערה ממוקם במלון הבוטיק וילה בראון ברחוב הנביאים בלב ליבה של ירושלים, מעין נקודת חיבור בין התרבויות השונות בעיר. כדי להגיע לבר עוברים דרך לובי המלון שמשלב ריהוט בעיצוב מודרני עם קשתות רומיות עתיקות והאבן הירושלמית המסורתית. הבר עצמו נמצא בקומת מרתף בחלל שנחצב באבן ושימש כפי הנראה כבור מים, והוא מעוצב ברוח המלון ומשלב גם הוא סגנונות מודרניים ומסורתיים. חלל הבר קטן, כל כך קטן שבכניסה יש שלט שהמקום מיועד ל-18 אנשים בלבד, ועם זאת העיצוב והתאורה נותנים תחושה של מרחב.
במקום יש תפריט נפרד לקוקטיילים ותפריט נפרד לאוכל, וכמובן ברמן עם המלצות מוצלחות. התחלנו עם תפריט הקוקטיילים, כי בכל זאת לשם כך התכנסנו. כבר במבט ראשון על התפריט אפשר היה לזהות שנקודת הפתיחה מעולה, האלכוהול בבסיס הקוקטיילים מגוון, איכותי ולא טרוויאלי. אחרי שעדי ואני סיכמנו מראש על שני סבבים של שתייה, התפנינו לבחור את הקוקטיילים של הסבב הראשון. עדי התנדב לשבור את הסטיגמה של ורוד הוא לבנות בלבד ובחר בגרסה חגיגית וטוויסט של ג'ין אנד טוניק ה-"בזיפרש". אני עם חיבה יתרה לוויסקי והטעם החמוץ בחרתי לפתוח עם ה-"טים וואלי".
בעוד הברמן דאג להזמנתנו, ניצלנו את הזמן הפנוי ועדי ערך לי סיור במלון. תיירנו בקומת הכניסה, בין ספרייה עם עיצוב מעורר מחשבה ובין תמונות העמדה של סלב ידועים (לא אגלה לכם מי, שיישמר לכם לפחות אלמנט הפתעה אחד). עלינו לגג לתצפית על האזור עם הרוח הירושלמית הקרירה, וחזרנו בדיוק בזמן אל הקוקטיילים המוכנים.
בבזיפרש, האלכוהול כמעט ולא הורגש ובאופן מפתיע לטובה נגיעות המרירות יצרו תחושת רעננות על רקע המתוק הכבד. בטים וואלי לעומת זאת הוויסקי קיבל את המרכז כאשר המרכיבים המשלימים העניקו לו את העומק הראוי.
אחרי שנחה דעתנו מהטעימה הראשונית התפנינו לבחון את תפריט האוכל. המנות הינן מנות "טאפס" והמבחר אמנם מצומצם (ובמצומצם הכוונה לארבע אפשרויות בלבד), אך הן מכסות די הצורך. לאחר התלבטות קלה החלטנו להזמין שלוש מתוך ארבע המנות האפשריות: מיני טוסטונים, כריך הווילה ומיקס פטה (לטובת הצמחונים/טבעונים שבקהל אציין כי המנה הצמחונית היחידה היא המיני טוסטונים).
יתרון משמעותי וחשוב יש לטאפס בכך שלא צריך לחכות הרבה מרגע ההזמנה. וכך תוך מספר דקות היו מולנו שלוש המנות שהזמנו: המיני טוסטונים הגיעו על מגש עם ירקות קצוצים מעורבבים במטבלים ייחודיים מעל, כריך הווילה (שהוגש לנו בגרסה המשודרגת של הברמן) הגיע כשתי פרוסות לחם לבן עבות וטריות עם רוסטביף ושילוב נכון של ירקות וממרח איולי, ומיקס פטה הגיע כעיגול סימטרי של פטה, מעליו ריבת גויאבות ולצידו טוסטונים. המנות כולן היו טעימות במיוחד, אבל את העונג הצרוף שיש בכל ביס ממיקס הפטה קשה לתאר במילים. למזלנו הברמן במקום, כיאה לברמן טוב, יודע לקרוא את הקהל שלו גם בלי דיבורים ופינק אותנו במנת פטה נוספת.
אחרי האוכל הגיע השלב לסבב נוסף של קוקטיילים, עדי בחר באווירה הירושלמית את "יא חביבי", ואני באווירת הקינוח מצד אחד והדבקות בוויסקי מצד שני הלכתי על "רד פלאמי". גם בסבב הזה הקוקטיילים לא אכזבו. יא חביבי, עם אניס משובח שאפילו קיבל כוכב אניס לקישוט ורד פלאמי עם שילוב מצוין של שוקולד וויסקי.
ואם כל הטוב הזה לא מספיק, בין דיונים על ירושלים, לימודים, אלכוהול ועבודה הברמן פרגן לנו בצ'ייסרים מעת לעת (בכוסיות מעוצבות באופן מקורי למדי, יש לציין). וכמו שאמרנו, הברמן לא היה צריך לשאול יותר מדי כדי לדעת מה נרצה לשתות, לעדי הוא מזג מיניי ליקרים מתקתקים ולי הוא מזג –טוב אתם בטח כבר מנחשים...
כשיצאנו מהמקום, צעדנו רגלית חזרה הביתה ועברנו דרך רחוב יפו שבימים אלו ממש בנייניו מוארים בתאורה ייחודית שבהחלט השלימה את האווירה.
לסיכום: אם אתם מחפשים לשנות אווירה ורוצים לנסות טעמים חדשים, אם בא לכם קצת אווירת חופשה בסוף יום עבודה, אם אתם מוכנים להתנתק לרגע מהטלפון והעולם החיצון (אין קליטה בבר, בכל זאת מדובר בבור מים), זה המקום בשבילכם. ולסיכום במילה: מומלץ.
[נ.ב. אם אתם מחובבי הכשרות כמוני, תשמחו לשמוע שלמלון ולבר יש פיקוח של ארגון השגחה פרטית.]
בלי יותר מדי רעש או הכרזות מיותרות הגיעה גם אלינו לעיר הקודש סצנת ברי הקוקטיילים. אם עד לפני כמה שנים קוקטייל היה על תקן המשקה המתוק הקליל בסוף התפריט (כדי שגם לבחורות יהיה מה לשתות), היום הקוקטיילים מקבלים תפריט משלהם ומביאים איתם ניחוח של אומנות ותחכום (והעולם סוף סוף למד שגם נשים לא מתפשרות על איכות האלכוהול).
אז כשעדי חיפש מישהו שיכתוב על בר המערה, בר הקוקטיילים של מלון הווילה בראון, ידעתי שבדיוק לזה נועדתי, כי מי אני שאתנגד לשילוב של אלכוהול איכותי וביקורת.
 |
| ברוכים הבאים למערה! |
אז על מה בעצם אנחנו מדברים?
בר המערה ממוקם במלון הבוטיק וילה בראון ברחוב הנביאים בלב ליבה של ירושלים, מעין נקודת חיבור בין התרבויות השונות בעיר. כדי להגיע לבר עוברים דרך לובי המלון שמשלב ריהוט בעיצוב מודרני עם קשתות רומיות עתיקות והאבן הירושלמית המסורתית. הבר עצמו נמצא בקומת מרתף בחלל שנחצב באבן ושימש כפי הנראה כבור מים, והוא מעוצב ברוח המלון ומשלב גם הוא סגנונות מודרניים ומסורתיים. חלל הבר קטן, כל כך קטן שבכניסה יש שלט שהמקום מיועד ל-18 אנשים בלבד, ועם זאת העיצוב והתאורה נותנים תחושה של מרחב.
 |
| רוצים לנחש של מי הקוקטייל הוורוד? |
בעוד הברמן דאג להזמנתנו, ניצלנו את הזמן הפנוי ועדי ערך לי סיור במלון. תיירנו בקומת הכניסה, בין ספרייה עם עיצוב מעורר מחשבה ובין תמונות העמדה של סלב ידועים (לא אגלה לכם מי, שיישמר לכם לפחות אלמנט הפתעה אחד). עלינו לגג לתצפית על האזור עם הרוח הירושלמית הקרירה, וחזרנו בדיוק בזמן אל הקוקטיילים המוכנים.
בבזיפרש, האלכוהול כמעט ולא הורגש ובאופן מפתיע לטובה נגיעות המרירות יצרו תחושת רעננות על רקע המתוק הכבד. בטים וואלי לעומת זאת הוויסקי קיבל את המרכז כאשר המרכיבים המשלימים העניקו לו את העומק הראוי.
 |
| כל תפריט האוכל (כמעט) בתמונה אחת |
יתרון משמעותי וחשוב יש לטאפס בכך שלא צריך לחכות הרבה מרגע ההזמנה. וכך תוך מספר דקות היו מולנו שלוש המנות שהזמנו: המיני טוסטונים הגיעו על מגש עם ירקות קצוצים מעורבבים במטבלים ייחודיים מעל, כריך הווילה (שהוגש לנו בגרסה המשודרגת של הברמן) הגיע כשתי פרוסות לחם לבן עבות וטריות עם רוסטביף ושילוב נכון של ירקות וממרח איולי, ומיקס פטה הגיע כעיגול סימטרי של פטה, מעליו ריבת גויאבות ולצידו טוסטונים. המנות כולן היו טעימות במיוחד, אבל את העונג הצרוף שיש בכל ביס ממיקס הפטה קשה לתאר במילים. למזלנו הברמן במקום, כיאה לברמן טוב, יודע לקרוא את הקהל שלו גם בלי דיבורים ופינק אותנו במנת פטה נוספת.
 |
| עוד סיבוב! |
אחרי האוכל הגיע השלב לסבב נוסף של קוקטיילים, עדי בחר באווירה הירושלמית את "יא חביבי", ואני באווירת הקינוח מצד אחד והדבקות בוויסקי מצד שני הלכתי על "רד פלאמי". גם בסבב הזה הקוקטיילים לא אכזבו. יא חביבי, עם אניס משובח שאפילו קיבל כוכב אניס לקישוט ורד פלאמי עם שילוב מצוין של שוקולד וויסקי.
ואם כל הטוב הזה לא מספיק, בין דיונים על ירושלים, לימודים, אלכוהול ועבודה הברמן פרגן לנו בצ'ייסרים מעת לעת (בכוסיות מעוצבות באופן מקורי למדי, יש לציין). וכמו שאמרנו, הברמן לא היה צריך לשאול יותר מדי כדי לדעת מה נרצה לשתות, לעדי הוא מזג מיניי ליקרים מתקתקים ולי הוא מזג –טוב אתם בטח כבר מנחשים...
 |
| כוסות השוטים של המערה |
לסיכום: אם אתם מחפשים לשנות אווירה ורוצים לנסות טעמים חדשים, אם בא לכם קצת אווירת חופשה בסוף יום עבודה, אם אתם מוכנים להתנתק לרגע מהטלפון והעולם החיצון (אין קליטה בבר, בכל זאת מדובר בבור מים), זה המקום בשבילכם. ולסיכום במילה: מומלץ.
[נ.ב. אם אתם מחובבי הכשרות כמוני, תשמחו לשמוע שלמלון ולבר יש פיקוח של ארגון השגחה פרטית.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה