איתי ראובני הוא חוקר בכיר בארגון NGO Monitor שחושף את מה שארגונים אנטי ישראליים לא רוצים שתדעו עליהם. כפי שתוכלו לגלות מהפוסט שהזמנתי אותו לכתוב על מסעדת הכנענית, יש מצב שהעבודה שם קצת השפיעה עליו...
ירושלים היא אתגר קולינרי כשמדברים על מסעדת בשרים אמיתית. אני לא מתכוון לסטקייה, שיפודיה או מסעדה עם תפריט גנרי של פרגית-אנטריקוט-פילה (ויש כמובן כמה טובות כאלה בירושלים), אלא על מסעדה על טהרת הבשר. נוכחתי לדעת, שעל מנת למצוא אחת כזאת, שיכולה כל יום להפתיע עם נתח אחר, יהיה עלינו לצאת מהגבולות המוניציפליים של העיר, אל המערב הפרוע - יהודה ושומרון (או כמו שאומרים האירופאים, המקום הזה שאנחנו מחרימים אותו כי יש שם יהודים ואין לנו משהו אחר לעשות).המסעדה שהוצעה הייתה ״הכנענית" שבכפר אדומים. שמעתי עליה רבות, אך לא יצא לי לבקר בה. ולכן, מלא ציפייה לנתחי בשר עסיסיים, שיננתי את החוקים הבאים:
1. עוף זה לא בשר.
2. פחות לחם ופחמימות = יותר בשר.
3. רמת הרעב חייבת להיות מקסימום 70% בסולם "אני מסוגל לאכול פחית לוף".
4. אין דבר כזה בשר ללא אלכוהול.
מעט אחרי הפנייה מכביש 1 לכפר אדומים, מאחורי תחנת הדלק, מסתתרת לה מסעדת ״הכנענית״. שם המסעדה כבר מעיד על החיבור לארץ שהייתה פה לפני. ארץ משגשגת ומודרנית, שאותה כבשנו בפראות, שתושביה פזורים ברחבי העולם, מחכים רק לחזור הביתה. הלא היא… ארץ כנען. כבר בכניסה מורגשת תחושה כמעט תנכית של שטח, של מדבר, של ״בוא נצוד משהו ונאכל אותו בלי לשטוף ידיים״. ניתן להגיד שאם יש מושג כזה ״ישראליות״, המסעדה באה להמציא מושג חדש - ״כנעניות״. יותר מכל, היא מזכירה את מסעדות הבשרים ברמת הגולן (שבאופן מפתיע גם אותה האירופאים מחרימים). יכול להיות שלאירופים יש בעיה עם יהודים שאוהבים בשר? או בכלל, עם יהודים?! אעדכן.
 |
| זהירות ספוילר: סכין שמופיעה במערכה הראשונה. |
הבעלים, יוסי אוחנה (שבהמשך הערב הצטרף אלינו) סיפר כי המסעדה התחילה כחברת טיולים באזור, כאשר עם הזמן ועם הרעב הבינו את הפוטנציאל של מסעדה הממוקמת בלב המשולש ירושלים-ים המלח-בקעת הירדן. למקום מגיעים מבקרים מכל הסוגים - תיירים, אנשי עסקים, פוליטיקאים, מטיילים, קבוצות ואף ניתן לסגור אותה לאירועים. עוד דבר מעניין אמר אוחנה, זה על המתח בין הרצון להתפתח, להשקיע במקום שיתאים לכל ימות השנה ולכל הקהלים, לבין התחושה הנוכחית - פשטות, כפריות, ותשומת לב בעיקר על האוכל ופחות באיזה צבע יהיו המלחיות. מלחיות אגב, אין. המלח והפלפל מוגשים בקעריות קטנות, כיאה למקום שמכבד את רצון הסועד לפלפל ולמלח את הבשר באצבעותיו.
נחזור לרגעי הכניסה. המלצר הנחמד הבין ישר שעינינו נישאות אל המנות העיקריות. ההמלצה, עליה שמעתי גם לפני מספר חודשים, הייתה צלע העגל - ״מעושנת על העצם עטופה ברוטב מיסו תמרים״. בנוסף לצלע העגל (אוסובוקו בשפת העם), התפריט כלל מטפונה עוף מעושנת שעות בגחלים, פרגית, המבורגר בוקרים, סטייק אנטריקוט, חזה מולארד, פילה בקר וחריימה סלומון לחלשים מבנינו. המנות נעות בין 65 ש״ח להמבורגר ועד 174 ש״ח לפילה, שנחשב לנתח איכותי ביותר.
תוך כדי החקירה הצולבת שביצענו למלצר, הוא ציין שאין היום פילה. יצוין כי המשקל והגודל של הבשרים משתנה, ומוגש בהתאם לאספקת הבשר של המסעדה, סימן חיובי מאוד לזה שהמסעדה נאמנה לעצמה ולבשר שלה ולא לתפריט. בהמשך, הוא זרק איזו מילה על פריים ריב במשקל 800 גרם שלא מופיע בתפריט, והמשיך כאילו כלום לא קרה. ״עצור או שאני יורה״ צעקתי בהפגנתיות. ״ספר לי עוד על הפריים ריב״. הפריים ריב, הוא אנטריקוט שמוגש עם העצם שלו, כאשר העצם כוללת בערך 20-30 אחוז ממשקלו. הוחלט ללכת על הצלע עגל והפריים ריב הנעלם.
תפריט המנות הראשונות, שזוכה לכותרת ״בראשית״, מספק גם הוא רשימה לא מתפשרת של מטעמים, ברוח ארץ ישראלית. אליו הצטרף תפריט המיוחדים, שמשתנה מדי פעם בהתאם לרוח השף ולאספקת הבשר. תפריט הראשונות כולל שני סוגים לחמים (16 ש״ח ללחם כפרי, 32 ש״ח בליווי מזטים משתנים), כנפיים, קרפצ׳יו סינטה עגל, מאמאגנוש וסלט הכנענית, עם מגוון תוספות מעניינות. המחירים נעים בין 37-43 ש״ח למנה.
את העין ישר תופס המאמאגנוש - ״חציל במילוי בשר וצנוברים, מוקרם עם טחינה מקומית בטבון האבן. על מצע תבשיל עגבניות קצוצות״. הוזהרנו כי המנה יכולה למלא לפני העיקריות, אבל לא יכולנו לעמוד בפניה. כאשר אנחנו קשובים לחוק 2 ו-3 בהתאמה, החלטנו להזמין מנה אחת לשולחן, לפתיחת התיאבון.
 |
| מאמאגאנוש. יא באבא! |
התפריט גם מספק רשימה קצרה ומבטיחה של יינות אדומים ולבנים. כאות סולידריות עם תנועת החרם על ישראל, הזמנתי יין אדום מרלו תוצרת יקב הצבי, הממוקם בחבל בנימין. היין התאים בדיוק לפתיחת הערב ולהכנת הקיבה לכמות הבשר שהוזמנה. אני בהחלט ממליץ לאיחוד האירופי לסמן את היין הזה, כך שאוכל למצוא אותו יותר בקלות במסעותיי הבאים באירופה.
בעוד אנחנו ממתינים למנות, הצטרף אלינו אביחי שורשן, תושב כפר אדומים ואחד ממקימי הארגון ״האמת שלי״. ״תקשיבו״, הוא אומר לנו אחרי שיחה עם חבריו עובדי המסעדה, ״החבר׳ה שם אומרים שהזמנתם מלא בשר״. ״שטויות״, ענינו בגיחוך, ״אין דבר שלא יאכל על השולחן הזה, כולל שאריות המלח״.
 |
| בתפקיד הצלע השלישית: שורשן |
תוך זמן סביר בהחלט, הגיעה המנה הראשונה אותה החלטנו לחלוק. במרכז השולחן הונחה צלחת ממולאת ברוטב עגבניות פיקנטי וסמיך. שם צף לו, כאילו היה משט הומניטארי לעזה, חציל ממולא בבשר וצנוברים עטוף בטחינה. המנה נראית כאילו פוקדת עליך לאכול אותה עם לחם, ואז לוודא הריגה על רוטב העגבניות. אז ממש החזקנו את עצמנו להיות קשובים לחוק מס׳ 2, תפסנו מזלגות והסתערנו על המנה. הטעמים התערבבו בצורה מושלמת, עם הבשר הקצוץ דק, כמות צנוברים יפה והחציל שמתמזג עם הטחינה המוקרמת. תוך דקות ספורות המנה חוסלה, כאשר רמת הרעב שלנו כמעט ולא זזה.
בדיוק רבע שעה לאחר הגשת המנה הראשונה, בתזמון מושלם, יצאו העיקריות. ראשונה הונחה הפריים ריב, בתוספת אורז פרא במיקרו קדירת פויקה (שילוב של שלושה סוגי אורז ותבלינים), עגבנייה צלויה קלות, רטבי צ׳ימיצ׳ורי וחרדל ביתיים ו...סכין קומנדו. מלצר נוסף, הניח את צלע העגל, חרוכה קלות מבחוץ, שמנה כזאת שלא תבייש את התקציב של ארגון בצלם. עם צלע העגל הגיעו תפוחי אדמה במדורה, מעולים ועשויים היטב. שורשן הזמין את לחם הבית עם מספר מזטים שכללו טחינה ועגבניות קצוצות, חומוס, סלט כרוב ועוד. כל התוספות לבשרים היו בכמות מספקת ולא מפוצצת יתר על המידה, כשמעל כולם בולטת מנת אורז הבר.
 |
| אינתיפאדת הסכינים יוצאת לדרך |
את הדבר הבא שקרה אני יכול לתאר רק כאינתיפאדת סכינים. תוך שניות כולנו תפסנו סכין (אני בטעות לקחתי מזלג מרוב התרגשות) והתחלנו להסתער על שתי המנות, ללא שום סדר הגיוני. הצלע, תלויה על בלימה כאילו היא עוד רגע נתלשות מהעצם בתנועת אוויר קלה, הייתה נימוחה, עשירה בטעם הבשר ועשתה חשק לעוד. השומן התמזג עם הבשר ויצר חגיגת טעמים לא נורמלית. הבשר של הפריים ריב, היה עשוי Medium-Well, עם כמות שומן בינונית, בדיוק כמו שצריך להיות.
וכך, כאילו השולחן הוא המודל המושלם לסוציאליזם, כולם התחלקו בהכל. כולם שווים. כל אחד דוקר את חתיכת הבשר שנראית לו ומלווה אותה עם אחת מהתוספות המעולות. אין שלי שלך, יש שלנו. אין חתיכת בשר שלא פגשה אחת מהתוספות, ולא משנה מי הזמין מה.
בשלב כלשהו הגענו למסקנה שסכין קומנדו זה ממש לא מנומס, והחלטנו לאכול עם הידיים. אחרי שכבר כל שארית שנתלתה על עצם העגל או הפריים כורסמה וכל צלוחית מזט לוקקה, המלצר הגיע אלינו עם בקבוק עראק אשקלון. כאילו ידע שכרגע יושב מולו אשקלוני גאה (נתעלם לרגע מהעובדה שברחתי משם לפני 10 שנים), הוא הצטרף אלינו לצ׳ייסר, והעראק עשה את שלו. לא עברו שלוש דקות כשעדי מיישר אליי מבט רציני ואומר ״אז מה, קינוח?״.
דיון שולחני מהיר העלה שיש עוד מקום לקינוח. פירוט הקינוחים היה ישיר ולא מתנצל: כל קינוח מוגש עם חלבה ופרי - אפשר לבחור סופלה, קוקילידה וסניקרס. ואז עשיתי את הדבר הכי אנטי-דמוקרטי שאפשר לעשות בדמוקרטיה שלנו (שגם ככה בסכנה): שללתי את הסניקרס כי אכלתי מיני-סניקרס אחד בבוקר. ואז המצפון התחיל לעבוד: סופלה? מזכיר חתונות. קוקילידה? מזכיר בריתות. אבל סניקרס… זה כבר יכול להיות מעניין. שברתי שתיקה. ״יאללה, תביא סינקרס״.
 |
| סניקרס וקיווי טובעים בשוקולד. ברשימת הניצולים: חלווה. |
מהר מאוד הונח על השולחן חטיף שוקולד מלבני מצופה אגוזים, על בריכת שוקולד וחתיכות קיווי. אני מכריז בזאת שזהו אחד מקינוחי הפרווה הטובים ביותר שאכלתי, כזה שגרם לי לשכוח כמה הוא עלה. לא מתוק מדי, עם שילוב מדויק של ציפוי שוקולד, אגוזים, מילוי אגוזים ושכבת עוגה דקה וכמעט בלתי נראית. החלבה והפרי ששוברים את השילוב הזה, רק הוסיפו.
יוסי, הבעלים, הצטרף אלינו לקראת סוף הערב לשיחה על ההיסטוריה של המסעדה, על הבשר, ועל קצת פוליטיקה. מהמסעדה יצאתי עם בטן מלאה וטעם של עוד. כל פרט ופרט, משם המסעדה דרך סכין הקומנדו וטעם הבשר, מתחברים לאותו חוט מקשר. אם הייתי צריך לסכם את החוט המקשר הזה במילה, הייתי בחור במילה הנוראית מכולן שגורמת לחברינו האירופאים לזוז באי-נוחות - ציונות.
