הבוטקה בקטמונים

לפני כשנה עשיתי את ההשקעה החברתית של החיים שלי, כשרכשתי כרטיסייה מפנקת במסגרת קמפיין גיוס ההמונים של הבוטקה בקטמונים. כדי לוודא שאכן עשיתי עסקה טובה, הבאנו את דפנה שקדי, מנהלת המוזיאון במרכז מורשת מנחם בגין, שהבין משהו בעניינים חברתיים, כדי שתבדוק האם כצעקתה.

לאחר 16 ימי אולימפיאדה בהם ביליתי את רוב זמני בצפייה מסביב לשעון בשידורים חיים והרגשתי שחיי סובבים בעיקר סביב איפון, ווזארי או צוקהרה בגוף ישר, הציע עדי לציין את סיום המשחקים בארוחה טובה באווירה ירושלמית. מסתבר שכנראה אכן פספסתי דבר או שניים בתקופה האחרונה כיוון שהגענו למקום חדש (בשבילי....) - הבוטקה בקטמונים.

אי אפשר להתחיל בלי להכיר את סיפור המקום. הבוטקה בקטמונים הינו בית קפה קהילתי המנציח את זכרו של מושיקו דוינו ז"ל, בן השכונה, שנהרג במבצע צוק איתן. הוריו של מושיקו, רוחמה וניסים, בחרו להנציח את זכרו על ידי הקמת מקום קהילתי שיהווה מקום חי ותוסס וישמר את רוחו של בנם. הבוטקה הוקם כמיזם של קבוצת צעירים תושבי השכונה במטרה להוות זירת מפגש ופעילות שכונתית ולקדם ערכים של קהילתיות, יצירה ויוזמה מקומית. כל רווחי הבוטקה מושקעים לצורך פעילויות התוכן המתקיימות בו: הרצאות בנושאים אקטואליים, סדנאות הורים, פעילויות לילדים ועוד.

מריחים את האווירה?

כבר כשמגיעים למקום, קשה לפספס את האווירה המיוחדת: שילוב של בית קפה שכונתי, קהל מקומי מכל הסוגים והסגנונות ואוכל טעים בפשטותו. אמנם הגענו בערב, אבל אני יכולה רק לנחש שבמקום מתחלפת האווירה לפי שעות היממה ובכל שעה המקום מקבל נופך אחר: סטודנטים ואנשים עובדים המחפשים מקום שקט במהלך היום לשבת ולכתוב (ולפעמים אף לקבל קצת מוזה...), הורים לילדים שמנצלים את אחר הצהריים ואת העובדה שהמקום נמצא למרגלות גן משחקים (אין טוב מלהשקיף על הילדים משחקים עם כוס קפה טובה ביד), ובערב- קבוצות חברים, זוגות, ותושבי השכונה שיוצאים לבלות ואף (ספוילר קטן להמשך...) ליהנות מהרצאה/ערב שירה או אירוע תרבות אחר.

אחרי שהתוודעתי לרקע המרגש והמיוחד על המקום כל מה שנשאר זה... לאכול. המקום מציע מגוון כריכים מיוחדים – עדשים מרגשים (ציטוט מדויק!), סלמון, טוסטים, אבוקדו ועוד. חובבי הז'אנר יוכלו להתענג על סלטים שונים בכל מיני שילובים מעניינים (כולל פסטה!).

יודע דבר או שניים בענייני אוכל אמר לי שלא כדאי לפספס את מנת הבית- ראפ הבוטקה. טורטייה עם מילוי אנטיפסטי, גבינת עיזים ופסטו- שילוב מנצח מבחינתי! איתו הזמנו כריך בטטה פטריות, עלי בייבי וממרח זיתים. שתי המנות מגיעות עם זיתים, ירקות ומטבל טחינה בצד. שני הכריכים היו מעולים, מפנקים, טריים, רעננים ומיוחדים. מסתבר שאפילו כריכים יכולים להפתיע!

כריך עדשים. לא הספקנו להגיע לזה...

הבעיה העיקרית הייתה שאחרי השלב הזה לא הצלחתי לעמוד בהמשך התכנית ודילגתי על מנה נוספת של סלט או פסטה מהמגוון המוצע והחלטנו לעבור לשלב הקינוחים. בדרך לקינוחים עשינו עצירה קטנה ומרעננת בתחום השייקים – שייק תפוח אגס נענע על בסיס תפוזים, ושייק תמר מנגו אפרסק על חלב. שני השייקים עשו את העבודה לקראת המשך הערב.

מכיוון שבסופו של דבר ידוע הוא כי הכול סובב סביב קפה ורצוי לסיים בו כל ארוחה טובה, לא ויתרנו על הטקס- קפה טוב בכוס זכוכית (ולסקרנים מה פשר ההתעקשות על כוס זכוכית, זה כבר מצריך הסבר מנומק בפוסט אחר) כשלצדו עוגת שמרים ועוגת תפוחים מענגות. לקינוח הקינוח הוספנו כדורי שוקולד ותמרים מעולים המוכנים במקום.

כפי שכבר הבנו, זה לא אותו דבר בלי פודיום. אז את מדליית הזהב הייתי נותנת לאווירה: מקום ירושלמי אמיתי, המגלם בתוכו את כל מה שיפה בירושלים – קהילתיות, תרבות, שילוב של אוויר ואווירה. את מדליית הכסף (בהפרש של נקודות...) הייתי מעניקה לאוכל – הכול עשוי בטעם טוב, טרי, אסתטי וטעים (ואם כבר מדברים על כסף, אז גם לא יקר). איך אפשר אצלנו בלי מדליית הארד? כמובן למארח שהכיר לי את המקום, ממש פינת חמד באמצע השכונה.

לדף הפייסבוק של הבוטקה

חרוצים

מיכל שילאור היא א' סובלנות בירושלים. מה שאומר שיש לה לא מעט עבודה לעשות פה, אבל היא בהחלט בכיוון, אם לשפוט לפי מה שהיא עושה במרכז הבין-תרבותי לירושלים ובמיזם 0202 שהקימה ומביא ידיעות ממזרח העיר. הנהלת הבלוג ושלל הצוות חשבו שזה יהיה רעיון טוב לקחת אותה לעסק החברתי שנפתח לאחרונה בתלפיות.

חשבתם שהבלוג הזה הוא על אוכל במסעדות ירושלמית? אז הפעם צדקתן רק חלקית. הפעם תגלו, כמו שהפלייר הקטן ליד הסוכרים על השולחן שלנו אמר לנו, שעם כוס קפה, אפשר לשנות את העולם.

יצאתי עם עדי לחרוצים – ביסטרו חברתי, מסעדה שמפעילה עמותת שק"ל, כדי לטעום את האוכל ועל הדרך גם לשמוע קצת יותר על האידאולוגיה, הקהילתיות, והסובלנות אשר מסתתרות מאחורי המנות והטעמים ברח' יד חרוצים שבתלפיות.

נתחיל מזה שאני גרה חמש דקות הליכה מהמסעדה ועוברת אותה ביומיום, אבל הופתעתי לגלות עד כמה היא מעוצבת בצורה מודרנית ומדליקה מבפנים! יש בר סלטים מושקע ומגניב, לוח גיר עם הסבר על דיל העסקיות (כל היום!), חנות שמוכרת את המוצרים שמכינים במסגרות האחרות של שק"ל ובאופן כללי וייב צעיר, חדשני ומלא באופטימיות.

נכנסתי פעורת פה והבטתי סביב. חלק מהעובדים חבשו כיפות וחלק מהעובדות היו עם מטפחות ועם חיג'אב, חלק במכנסיים וחלק בחצאיות, נשים וגברים, ערביות ויהודים, וכמו שהמלצרית אמרה: "חלקנו מיוחדים, וחלקנו מיוחדים בצורות אחרות". כל הרווחים הולכים לעמותת שק"ל, שמשלבת אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה ביחד עם אנשים שאינם בעלי צרכים מיוחדים. המסעדה כשרה למהדרין כך שלא הופתענו שכמה דקות אחרינו, נכנס גם זוג חרדי לאכול ארוחת צהריים – והצטרף למגוון הדתי והעדתי שכבר ישב בשני החללים של המסעדה. כך יצא שלפני שהתיישבנו כבר התאהבתי – הנה מסעדה שמכריחה אותנו לפגוש את המגוון הירושלמי, ומייצרת תשתית של סובלנות בתוכנו מבלי שבכלל נשים לכך לב.

האווירה והאופי שלי ושל עדי הביאו אותנו לשיחה – איך לא? – על פוליטיקה ועל ירושלים. אני חייבת לומר – אולי בזכות האווירה במסעדה – שהשיחה הייתה נעימה, מכבדת, מכילה ומקבלת. זה לא סוד שאני ועדי באים ממקומות שונים ואידאולוגיות שיכולות להתפרש כהפוכות, אבל משהו בגיוון, באוכל, בחברה, בעיצוב המסעדה, אפשר לנו לדבר זה עם זו בהקשבה אמיתית ועם רצון כן שוחח ולא לשכנע. ונחשו מה? אפילו הסכמנו בכמה מובנים! אז הסובלנות ששררה בחלל גם השפיעה על השיחה, הרחיקה אותנו מהאמירות על ירושלים הגזענית והסגורה, והפגישה אותנו עם ירושלים האמיתית: ירושלים שיודעת לראות את האחר, ירושלים שמוכרחה לחיות איתו ביומיום ומצליחה לעשות זאת בלי מכשולים פוליטיים או מחשבות כבדות מדי.

נדבר רגע על האוכל? אז הנה אני מתוודה: אני טבעונית, ובימים אלו גם מתנזרת מגלוטן. אני יודעת שעכשיו אתם תגידו לי את הבדיחה הידועה... "איך יודעים שטבעוני טבעוני? זה הדבר הראשון שהוא אומר!" אז תראו, זה לא הדבר הראשון שאני אומרת, ואם לא הייתי כותבת לכם על מסעדה, לא הייתי אומרת! וחוץ מזה, אם בסבלנות עסקינן, צריך להיות סובלניים גם כלפי טבעוניות וגם כלפי אוכלות-כל... וכך גם התפריט: סובלני כלפי כל האוכלוסיות. כשר למהדרין כאמור, חלבי, ויגן-פרנדלי, עם שתייה חמה, קרה ואלכוהולית (עדי גילה לי שהוא לא שותה שתייה חמה, אז גם אחרות כזו יש לקבל...), ארוחות בוקר, סלטים, פסטות, פיצות, פרי-שייקים וקינוחים.

ובכן, בתור טבעונית-ללא-גלוטן, ניגשתי מיד לחלק של הסלטים – והיו כמה ממש מעניינים. בחרנו שני סלטים: סלט בטטה עם חסה, עגבניות שרי, בצל סגול, סלק, גזר וצ'יפס בטטה ברוטב ויניגרט, וסלט אסייתי עם אטריות שעועית, בצל סגול, מלפפון, פלפלים, גזר, שומשום קלוי ברוטב סויה, בוטנים, בצל ירוק, שמן שומשום ומירין. והנה, סטיות של טבעונים: תנו לי סלק ואהיה שמחה, תנו לי אטריות שעועית ואהיה מאושרת. השילובים היו מעולים והמלצרית ענתה בסבלנות ובחיוך לכל השאלות ששאלתי אותה.

דרך אגב, המסעדה מארחת אירועים פתוחים לציבור. היא מציעה מגוון מהמם של הרצאות, שיחות פתוחות עם אנשי מקצוע ואקדמאיים, סרטים, ערבי שירה – מה שתרצו. והכל, כמובן, בשילוב ובהתאמה לאוכלוסיות השונות הצורכות והעובדות במסעדה. תוכלו להתעדכן על אלו בעמוד הפייסבוק של המקום.

אז למה אתן מחכות? בואו לראות את הירושלמיות המגוונת, בואו לחוות עולם קטן של נגישות, של תרבויות שמתערבבות-לא-מתערבבות, של חרדים וימניות וערבים ונכות ושמאלנים ודתיות ויהודים ובקיצור – כולםן. ועל הדרך, תאכלו איזה משהו.

לאתר המסעדה

פפיטוס

אל תתנו למראה 'הרגע-חזרתי-מהודו-אחרי-טיול-של-שנתיים' של תומר נאור לבלבל אתכם. תומר נאור הוא עורך דין. לא סתם עורך דין. עורך דין מהתנועה לאיכות השלטון. ואנחנו, אוהבים איכות ואוהבים שלטון. אז החלטנו שהגיע הזמן להביא מישהו שמבין באיכות שיכתוב לנו כמה משפטים.  

חוויה טובה של אוכל רחוב, יודע כל תרמילאי מוצלח, אף פעם לא מסתיימת רק באוכל. משום שבניגוד לישיבה מסודרת במסעדה, בה המשתנים פחות או יותר קבועים ושומרים על החוקיות שלשמה עוצבו, חווית האכילה ברחוב מזמנת לך בכל פעם מחדש 1001 משתנים שהופכים כל ארוחה לחוויה חדשה בפני עצמה, הרפתקה.

אני מודה - גם בתור טייל מושבע, מהסוג שמצליח להפוך גם סופ"ש בלונדון להרפתקה תרמילאית, לקח לי זמן להיכנס באמת לתוך הסצנה של לאכול ברחוב באמת. הבהרה חשובה לפני שממשיכים: שווקי אוכל מג'ונדרים שעושים נחמד לתמונות וכואב לכיס זה לא זה באמת. אוכל רחוב אמיתי הוא מסוג המקומות שאתה נהנה בעת ובעונה אחת ממה שיש למזדמני הרחוב להציע לך ביחד עם מטבח טוב וזול, והרבה פעמים עם בעל בית חביב שבשבילו הסועדים הם לא פחות חוויה מאשר הוא בשבילם.

מזדמני רחוב. ככה תומר קורא להם. בהמשך תגלו עליהם פרטים נוספים.

היות ויש לי קטע כזה, שבכל פעם שאני מתבקש להציג את עצמי בכמה מילים, איכשהו המילים ירושלמי ותרמילאי ישתרבבו להן פנימה, קיוויתי שההזדמנות המופלאה שנתן לי עדי לכתוב על אוכל בעיר שלי תוכל לחבר את שתי האהבות המשותפות שלי ביחד. ולכן, היה זה רגע קטן של אושר כשנתקלתי לפני שבועיים במודעה של פפיטוס, או כמו שהם מתארים את עצמם "פפיטוס – אוכל רחוב לטיני".

מגיעים לשוק. תרשו לי להיות רומנטי לרגע, שוק מחנה יהודה מסמן בעיני את אחד הניצחונות הגדולים ביותר של הרוח הירושלמית בשנים האחרונות. אפשר לאהוב, ואפשר שלא, אבל אי אפשר להתעלם מהשפע, האור, ההוויי שהמקום מציע. כל מי שגדל בעיר הזאת זוכר איך לפני לא מעט שנים אחרי השקיעה האזור היה הופך להיות אחד המקומות הפחות נעימים בירושלים – ותראו אותו עכשיו.

אם באוכל רחוב עסקינן היום, המקומות המוצלחים באמת שבהם תבקרו, יהיו אלו בהם התרבות צמחה מתוך השטח, ולא באיזו החלטה במשרד ממוזג של כמה פוליטיקאים. שוק מחנה יהודה המתפתח הוא ניצחון הרוח הירושלמית, כל פינה בו שרה את השיר המיוחד של העיר הזאת, טומנת בחובה הרפתקאות מזדמנות לעובר אורח לצד בטוח מוכר וידוע ליודעי הח"ן. ושם, באמצע כל השמחה, בין השוקא לפסטה בסטה, החליט אנדרס, עולה חדש (8 שנים בארץ) לפתוח את המקום שלו.

מה צריך כדי לעשות אדם מאושר? האמת שאין לי מושג, אבל אני מניח שאחת הדרכים היא לתת לו אוכל טעים ופשוט – במובן החיובי של המילה – ואם אפשר, גם שיהיה במחיר שפוי. וזה בדיוק מה שהחבר'ה בפפיטוס עושים. כי באמת, לא צריך יותר מדי. אוכל הרחוב הטוב ביותר שאכלתי בחיי נאכל בדרך כלל בישיבה על המדרכה ליד איזו עגלה ריחנית וצבעונית, ולצידם של פועלים מקומיים שמתענגים על הרגע המיוחד של השקט ועל בליל הטעמים שהוכן במיוחד בשבילם.
וזו התחושה בפפיטוס.

המבחר לא גדול, אבל מדויק. סך הכל 8 כריכים שונים, עם שמות דרום אמריקאיים מחייבים בהחלט (עדי עשה מחקר קטן לגבי מקורו של כל כריך, התשובות אצלו בכספת). 6 מתוכם בשריים, עוד אחד צמחוני וכריך טונה – את כל אלו אפשר לקבל או בג'בטה או בטורטייה שנלחצים בטוסטר אחרי ההכנה. לצד אלו יש נאצ'וס, וגרסת סלט מעניינת עם נקניקיות צ'וריסו חמות חתוכות בפנים, צ'וריסלד קוראים לזה. וזהו. תוספות רטבים בחינם, ומי שרוצה, יוסיף עוד כמה שקלים ויקבל גם מנת בשר כפולה. כדי להרטיב את הגרון המקום מציע בירה במחירים שוברי שוק (כי אנחנו בשוק כאילו...), ויותר מזה אנחנו באמת לא צריכים.

כריך מקומי, הצעת הגשה.

התיישבנו על כיסאות העץ בחוץ, וביקשנו מאנדרס שימליץ לנו על מנה. אנדרס נקט בשיטת חכמת ההמונים שהוכיחה עצמה, והצביע על 3 המנות הפופולריות ביותר – כי "זה מה שהכי הרבה מזמינים" שנשמע נהדר במבטא דרום אמריקאי – והמליץ שהיות ואנחנו שניים, נתחלק חצי חצי בשתי מנות כדי לגוון. המלצה מצוינת.

החלטנו לקחת את ה"צ'וריפן קון טודו" – נקניקיית צ'וריסוס עם כל התוספות (מנה ארגנטינאית מסתבר), עליה אמר אנדרס שהיא אחת הפופולריות, ולידה את מנת ה"לה נגרה" (השחורה) המקסיקנית, של שני נקניקים, ירקות ורטבים, ושעועית שחורה. כדי להרגיש את המקום עד סוף, לקחנו את הארגנטינאית בג'בטה ואת המקסיקנית בטורטייה. לפתיחה הזמנו את הצ'וריסלד, בשביל הבריאות כמובן.

מילה קטנה מהצד, יש לי חיבה קטנה למקומות שלא שואלים אותך מה לשים בסנדוויץ' אלא מניחים בשבילך מה השילוב המנצח. זוהי יופי של דרך לנסות שילובים שלא הייתי חושב עליהם בעצמי, וגם אפשרות לברוח מהמוכר והנדוש. תעשו ניסוי פעם בפלאפל החביב עליכם, כשהמוכר שואל מה תרצו בפנים, תבקשו ממנו שיכין לכם את המנה שהוא מכין לעצמו בדרך כלל. ב-90% מהפעמים תופתעו לטובה.

אנחנו מחכים לאוכל, ובזמן הזה פוזלים לשאר הסועדים, כמובן שבשם החוויה התרמילאית יצא שבשולחן לידנו (כל המקום מכיל כרגע 4 שולחנות בלבד) ישבו 4 תיירים מפולין שמבקרים בארץ, הם היו אחרי האוכל ובהחלט נראו מרוצים. אנחנו התעניינו איך יצא שמכל המקומות הרועשים והמושכים בשוק הם התיישבו דווקא בפינת החמד הנעימה הזאת, והם ניסו להבין את פשר החרדים שמסתובבים בשוק בשעה 23:00 בלילה. אני חושב שהם מעט התאכזבו שאמרתי להם שאלו רק מבקשי נדבות מפוקפקים ולא משהו רוחני יותר.

המנות מגיעות בטפטופים, וכל בחירה מתגלה כמוצלחת כקודמתה. כמי ששומר כשרות בחו"ל (רק בבשר), ההזדמנות לאכול מנות רחוב בשריות מיבשת אחרת קוסמת לי מאוד, ובאמת עירוב הטעמים מתגלה כמדויק וטעים. אין פה בשורה קולינרית מתוחכמת שדורשת סופרלטיבים משתפכים וציוריים, יש פה סנדוויץ' טוב מאוד, עשיר בתוספות, וכמו שאמרתי – פשוט, במובן הכי חיובי של המילה. הסלט הוא בעצם גרסת מה שהייתם מקבלים בסנדוויץ' רק בלי הלחם, ובהחלט עומד יפה כמנה ראשונה.

צ'וריסלד. לפעמים הסלט הוא רק תירוץ.

זוכרים ששום אוכל רחוב לא יהיה מושלם בלי הבעלים שיצטרף בשלב מסוים? אז מסתבר שאנדרס חוגג יומולדת 29, והוא מתיישב לידנו עם שוטים של וויסקי. הוא קונה אותי כשהוא מספר שהוא גר כיום בקריית ה-יובל! אנדרס, שנים אני מסתובב העולם חושב שאני היחידי שיודע להגות נכון את שם השכונה הזאת, איפה היית כל חיי!? אנדרס מספר שהם הקימו את המקום שלשה חברים דרום אמריקאיים ושבקרוב יצטרפו לתפריט גם מאפים דרום אמריקאים מקמח תירס ובמילוי בשר קצוץ. טוב, כנראה נצטרך לחזור לנסות גם אותם.

אני יודע שבדרך כלל בביקורות על אוכל, נהוג גם לספר על מה דיברנו בשולחן. במקום זה אני אספר לכם שעדי ואני לא מסכימים על לא מעט נושאים בחברה הישראלית, ושהשיחה איתו הייתה מרתקת, מחכימה ומעניינת. על דבר אחד שנינו הסכמנו לחלוטין בסוף הערב: הפפיטוס היה בחירה מצוינת. ראו בכך המלצה חוצת מגזרים.

בתאבון!

לדף הפייסבוק של המסעדה

קפה עדן

נועה סגרי היא ירושלמית ברמ"ח אבריה, שעושה ימים ולילות כדי להביא משקיעים וחברות היי-טק לירושלים, במסגרת עבודתה ב-JVP. כבת להורים שעשו כמה שליחויות ברחבי תבל, יצא לה קצת לראות עולם. אז ביקשנו ממנה לחזור לשכונה בה גדלה, ולבדוק את הקפה החדש במלון עדן, שהוא הרבה יותר מקפה.

כשמבקשים ממני להגדיר את עצמי, לרוב התשובה הראשונה שיוצאת מפי היא ירושלמית. כנראה שההגדרה הזאת היא גם מה שהביא לארוחת הצהריים בה גילינו פנינת חן קטנה והיא שזו שיצרה דיון ער על ירושלמיות ועל כל מה שעובר וקורה בעיר שלי.

כירושלמית, אני תמיד אוהבת לגלות מקומות חדשים, כאלה שמעט נסתרים מהעין. פנינות חן קטנות ברחובות צדדיים מלאים קסם ורחוקים מעט מההמולה התיירותית של מרכז העיר. כך הרגשתי שהגענו לקפה עדן אשר במלון עדן בארנונה. הקפה ממוקם בקומת הכניסה למלון הקטן שנמצא ברחוב צדדי בשכונה, רחוב שהיה פעם, אי-שם בסוף שנות ה-90 החצר האחורית של התיכון שלי. 

קפה עדן עונה להגדרה של בית קפה שכונתי. מקום קטן ונעים שמשרה אווירה מזמינה ורגועה. אפשר לשבת בחוץ תחת הצלייה וליהנות מהאוויר הירושלמי, או לשבת בפנים בין היצירות המשעשעות של אמן הקריקטורות יוחנן לקיצביץ שמעטרות את קירות הקומה. כמעט בכל מקום בו תחליטו לשבת תרגישו בנוח, קצת כאילו אתם בבית.

וגם טעים פה!

בית המלון וכן הקפה מנוהלים על ידי לין ויובל, זוג נמרץ ומלא אהבה לירושלים ולמקום אותו הם מפעילים. את המלון הם מנהלים ביד רמה כבר קרוב לשש שנים וחווים יחד עם העיר את העליות והמורדות של חיינו כאן. היצירתיות של לין ויובל באה לידי ביטוי לא רק בתפריט של המקום והיא עוברת גם בגנים. השניים הם ההורים של האחיות ג'משיד, הצמד המוזיקלי החם בעיר (אזהרת פרסומת סמויה: ניתן להשיג את הדיסק החדש שלהן במקום!).   

לפני קצת יותר מחצי שנה החליט הזוג ג'משיד (המקורי!) לפתוח את הקפה במלון שייתן מענה גם לאורחי המלון וגם לכל מי שמחפש מקום לקפה ואוכל בשכונה. בית הקפה פועל בשעות היום והזוג מציע גם אפשרות לאירועים במקום מבריתות, בר מצוות, שבתות חתן ועד להשקות ספרים, מוסיקה וסדנאות בישול.

כיאה ליום קיצי באמצע חודש יולי, התיישבנו בחוץ כדי ליהנות מהשמש (בכל זאת כשמבלים בתוך משרד כל היום מנצלים כל הזדמנות להיות בחוץ באמצע היום...). יובל ולין גרמו לנו להרגיש מיד בבית. לצד התפריט הסטנדרטי של מנות "בית קפה"- ארוחות בוקר, שקשוקות, סלטים, כריכים ופסטות – ניתן היה למצוא בתפריט גם מספר מנות מפתיעות: החל מארוחת בוקר טוניסאית דרך ציזיקי ועד שקשוקה ירוקה. בנוסף לכך מוצעות מנות ייחודיות לפי ימי השבוע, כך שבכל יום יש מנה מיוחדת. הניצוץ בעיניים של יובל כשהוא מסביר על המנות המיוחדות, רק מדגיש כמה הנאה הוא מקבל מהכנתן.

מרק, מאפה וסלט נכנסים לבית מלון. 

כששואלים אותי מאיזה מוצא המשפחה שלי, לרוב אני מגמגמת מעט ובוחרת לפני האדם שמולי איזה תשובה לתת. איטלקייה, בריטית, ספרדייה, ולפעמים אני מנסה להסביר ליושב מולי שלמרות החזות הפסאודו בלונדינית שלי, בכלל יש לי שורשים מרוקאיים. כך מצאתי את עצמי בין שני פרסים שמגוללים ביניהם מסורות מפוארות של בישול פרסי, בזמן שאני מנסה בגמגום קל להראות שגם אני יודעת. ברור, אצלנו מכינים קוסקוס בחגים וזה ממש מיוחד בבית שלנו כשתוך כדי שאני מנסה לזכור את שמות המנות הפרסיות והדקויות ביניהם ומבינה שאין סיכוי שזה יקרה. 

בינתיים התחיל לזרום לשולחננו מצעד של טעימות בצבעים וטעמים שונים. למרות מזג האוויר החם המרקים שהגישו לנו היו נפלאים, מרק עדשים עם נגיעות של שמן זית וסומק ומרק קובה (טבעוני!) היו רק ההתחלה. המשכנו עם סלטים טריים קצוצים דק ומאפה בוכרי בשם ביצ'אק במילוי דלעת ובצל. ואז הגיעו המנות מבית, תבשיל אורז פרסי ותפוחי אדמה עם המון ירק ושעועית אדומה (המתקרא על ידי התפוצה האיראנית חורוש סבזי) שהיה נפלא וקוסקוס עם ירקות שהיה טעים במיוחד.

אחרי שהתענגנו על המנות הראשונות והעיקריות, נכנסו פנימה למנה אחרונה וקפה. במזגן פנינו לעסוק בעניינים החשובים באמת – עוגת הגבינה. ופה יובל סיפר לנו שמעבר לאהבה שלו לבישול, הוא תמיד חלם לאפות ולכן כל המתוקים שמוגשים במקום הם מכינים בעצמם. אנחנו, שקיבלנו חתיכה לא קטנה של עוגה, הבנו שכשאופים מאהבה אפשר ממש לטעום את זה. תוך כדי שעדי ואני עושים תחרות סמויה מי יאכל יותר מהעוגה (עדי ניצח בקלות), שמנו לב שהעוגה הייתה נטולת בצק. כשביררנו את העניין, גילינו שזה לא מקרי: חלק ניכר מהתפריט מאד ידידותי לרגישים לגלוטן, וגם לטבעונים, כך שכל סועד יוכל למצוא בדיוק את המנה המתאימה לו.

קפה גן עדן

לצד עוגת הגבינה הוגשה לנו ריבת תפוזים סינים משובחת הנעשית במקום, ואיתה קיבלתי גם את כוס האספרסו. הקפה הוא מבחן קשה לכל מי שיש לו אפילו גרם של גנטיקה איטלקית וגם את המבחן הזה המקום עבר בהצלחה יתרה, כמות הקפה, הטמפרטורה והאיכות היו בדיוק כמו שאיטלקייה הייתה רוצה לשתות ברומא. 

מילה אחרונה: מעבר לזה שהקפה הוא פנינה ירושלמית, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים, קפה שכונתי שמכיל בתוכו תרבויות שונות ומושפע מכל מה שיש לעיר וליושביה להעניק, זהו גם אחד מהמקומות הפועלים בשיתוף פרויקט ירושלמי ייחודי אחר – השגחה פרטית. פרויקט השגחה פרטית הוא מודל כשרות חלופי למסעדות ולבתי עסק. הפרויקט החשוב הזה פועל מכוח אמון ושיתוף פעולה הנרקמים יום יום בין הקהילה, המיזם והעסק. לנו רק נותר ליהנות מהפירות של שיתוף הפעולה המקסים הזה.

לאתר של מלון עדן

פיקולינו

הדס קדרון, מנהלת משאבי אנוש במוסד אקדמי רציני בירושלים, החליטה לנצל את ההזמנה לביקורת מסעדות ללמד את הציבור גם את רזי המקצוע. לטענתה, לכתוב ביקורת מסעדות זה ממש כמו לגייס עובדים. אז ביקשתי ממנה לשנס את כישוריה כמגייסת ולצאת לדרך.

פיקולינו
או: מבוא לגיוס עובדים דרך הבטן

הגדרת תפקיד – מה אני מצפה מהמסעדה

תורת גיוס העובדים מלמדת שגיוס מוצלח הוא לא זה החותר לדרג אנשים בסקלת 'מי יותר טוב ממי' אלא דווקא זה שעוסק ב'מי יותר מתאים למה שאנחנו מחפשים'. כלומר, התאמה בין מועמד ספציפי לתפקיד ספציפי במקום עבודה ספציפי.

כמו כן, להתחיל תהליך גיוס בלי להיצמד להגדרת תפקיד ברורה – זהו צעד טיפשי שעלול לגרום לטעויות מרות. קצת כמו לבחור בסטקייה (משובחת ככל שתהיה) כשדווקא יש לי דודא לחלבי.

התבוננתי בכרסי המפותחת, הקשבתי לקרקורי הקיבה ושקלתי את הדברים לעומק מערכת העיכול. הידוק יזום של שרירי הבטן הוביל אותי לעמדה מוצקה – מסעדה חלבית טובה שתספק לי בילוי ערב נעים ומרגיע.

ואז פירטתי לעצמי:
1)   מסעדה טובה היא מסעדה עם שירות מעולה, אוכל טעים ועיצוב משובח.
2)   בילוי במסעדה יהיה מרגיע עם חברה טובה.
3)   בילוי במסעדה צפוי להשתדרג משמעותית אם נפונק על חשבון הבית במזון לנפש. 
4)   מזון לנפש יכול לבוא בדמות הופעת מחול, מוזיקה או תיאטרון.

חברה טובה ידעתי שתהיה לי. אפשר לסמן וי. 

קורות חיים – לסנן את אלה שלא עונים על הגדרת התפקיד

מוכוונת מטרה, ניגשתי למשימת החיפוש והתחלתי לקרוא קורות חיים, כלומר תפריטים והמלצות ברשת.

מה המטרה של קורות חיים? תיאום פגישה. ובמילים אחרות - לעורר מוטיבציה אצל המגייס לזמן אותך לפגישה, קרי, ראיון עבודה. לאור העובדה שזמן הקריאה הממוצע של קובץ קורות חיים נע בין 9 ל-10 שניות מדובר במשימה מאוד לא פשוטה. בתוך הררי קורות החיים הנאספים אל שולחנה של מנהלת משאבי אנוש, רק קורות חיים נהדרים יזכו לעיון מעמיק יותר. בעיקר אלה מהם שמצליחים להיות ממוקדים, מפרטים רק את מה שרלוונטי להגדרת התפקיד ומעוצבים באופן קריא, נעים לעין וברור.

עבור המגייס מדובר בכלי מצוין לסינון מועמדים עצלנים ששולחים את קורות החיים שלהם באופן גורף לכל מקומות העבודה בלי לבצע מחקר מקדים הכולל בירור הגדרת התפקיד וחיפוש רִשתי אודות מקום העבודה אליו הם מבקשים להתקבל.

התפריט של פיקולינו עושה עבודה מצוינת מהבחינה הזאת. העיצוב נקי ומזמין ואין בו פירוט מיותר של כל יכולות המסעדה אלא התמקדות במנות הכי טובות שהיא יכולה להציע לי. את האווירה במסעדה, העיצוב, טעמן של המנות, צבען ואופן הגשתן – אוכל לבחון לעומק כשניפגש.

עיצוב נקי ומזמין יחד עם היילייטים מושכי תשומת לב כמו "רביולי ארטישוק ברוטב רומאי"

נטוורקינג והמלצות – חיסכון במשאב היקר: זמן

אפשר לעבור על קורות חיים במשך ימים שלמים. אפשר גם להיפגש עם כל 34985734 האנשים שהגישו קורות חיים. אבל לא. זה לא יעיל ולא כיף. זה בעיקר מייאש, מעייף ו... מיותר. תשמרו על הזמן שלכם. השקיעו את הזמן בריאיון מעמיק, בשיחות עם ממליצים או ביצירת מעגל קשרים שיעזור לכם להגיע למועמדים הנכונים. אל תבזבזו את הזמן שלכם ושל המועמדים בראיונות בלתי רלוונטיים. אם יצאתם מראיון עבודה אחרי 10 דקות כי הבנתם שזה ממש לא בכיוון של מה שאתם מחפשים – כנראה שפישלתם בתהליך הסינון הראשוני.

נטוורקינג הוא לא כלי העבודה היחיד שעומד לרשותכם אבל הוא בהחלט אחד היעילים. המלצה מאדם שמכיר אתכם ושאתם מעריכים את דעתו יכולה לחסוך לכם זמן יקר ולעזור לכם להגיע למועמד המתאים. את ההמלצות על פיקולינו קיבלנו מכמה חברים אניני טעם במיוחד – והן אלה שעזרו לנו להכריע את ההתלבטות שהייתה לנו בין שתי מסעדות.

ראיון טלפוני – לקבל עוד מידע על המועמד

מתקשרים לתאם ריאיון. כלומר להזמין מקומות ולשמוע קצת על המקום. זהו אחד השלבים הקריטיים בגיוס: האם יהיה מענה? האם המענה יהיה תואם לרושם שקיבלתי מקריאת קורות החיים? לשמחתנו, המענה הטלפוני היה מהיר ואדיב. ויש גם בונוס: הופעה של האקדמיה למוזיקה מאחת האוניברסיטאות הידועות בצרפת. אני שמחה. עד כה, המועמדת הוכיחה את עצמה כמועמדת מסקרנת ומרשימה העונה להגדרת התפקיד.

הופעה מוזיקלית. אם היא תהיה טובה כמו שאנחנו מצפים - יש לנו מזון לנפש מן הסוג המשובח והמרומם

הרושם הראשוני – מה משדרת הופעתה של המועמדת

אנחנו צועדים מרחוב שמאי דרך סמטה קטנה. ברגע אחד נחשפת בפנינו במלוא הדרה, כאילו מחכה רק לנו, כיכר המוזיקה. רחבה קסומה בין מבנים עתיקים ורבי רושם, מוקפת מסעדות ובשוליה – במה. שולחנות המסעדות ממלאים את הרחבה, ערוכים בסדר מופתי, לבושים במפות לבנות, מעוטרים בפרחים וכלי אכילה. אנשים שמחים מקשטים את הכיסאות. מטריות צבעוניות תלויות מעלינו, סוככות מסנוור כוכבים ומשרות אווירה של פסטיבל.

מארח נעים סבר לוקח אותנו אל השולחן שלנו שנמצא קרוב לבמה עליה תתחיל ממש עוד רגע ההופעה. אנחנו נרגשים וסקרנים להכיר את המסעדה יותר לעומק. עד כה התרשמנו לטובה. אנחנו דוחפים את ראשינו אל התפריטים. אוטוטו נבקש מהמועמדת לספר על עצמה.

פרחים, מטריות צבעוניות וצלחות הפוכות כדי שלא אחשוש שמישהו התעטש לי לתוך הצלחת לפני שהגעתי 

ארנצ'יני למנה פתיחה – ספרי לי על עצמך

כמנת פתיחה, מספרת לנו המסעדה את סיפורו של הארנצ'יני. הארנצ'יני – עם השם החמוד שמתגלגל על הלשון בהנאת אין קץ - היא מנה איטלקית קלאסית של כדורי ריזוטו על מצע יוגורט. אני מביטה בארנצ'יני והוא מביט בי. כדורים מטוגנים על מצע לבן. אני מתרשמת. יש משהו מקסים בכדוריות הארנצ'ינית ובמפגש הצבעים הנכון כל כך ויזואלית, בין צבעו הזהוב-חום של הארנצ'יני לצבע היוגורט הלבן, הבוהק מתוך צלחת טורקיז המעוטרת בפלפלונים צהובים. זהוב, צהוב, לבן, טורקיז. כמו ים וחוף. כמו התבוננות אל נקודת מגוז בנופי ים מלח.

ארנצ'יני רגע לפני החשיפה

זה יפה, אבל זה עדיין לא לגמרי מספר לי את הסיפור. אני מעוניינת לדעת עוד על איכויותיו של הארנצ'יני. הוא לא מאכזב ונפתח. שופע גבינת מסקרפונה ועונג. הריזוטו עשיר ומתרסן היטב בעזרת חמצמצות היוגורט שמקלילה את הכובד, הפלפל הקטן והשובב מעניק טוויסט מוצלח, מעין רפסודת טעם מפתיעה בים החלביות שבמנה. הביס מושלם. אני מתקשה לחכות למנה הבאה.

הלב נפתח

מנה עיקרית – למה את חושבת שאת מתאימה לתפקיד?

"תודה רבה לך על הפתיחה המוצלחת" אני אומרת למועמדת "אין ספק שהצלחת להציג איכויות מרשימות, אולי אפילו יוצאות דופן, אבל בואי נדבר תכל'ס, למה את חושבת שאת מתאימה לתפקיד? אני מעוניינת להבין קצת יותר לעומק מה הניסיון שלך, איך השכלתך באה לידי ביטוי בעבודתך ומהם כישורייך".

היא לא אומרת יותר מדי אבל מורה לשלוח אלינו רביולי ארטישוק ברוטב רומאי. בזמן ההמתנה למנה אני חושבת שעבודת המחקר שעשתה עלי לפני פגישתנו לוקה בחסר. אילו ידעה שאני בת כהן, הייתה נמנעת מהגשת מנה הכוללת את המילה רומאי. הרי מן הידועות שכוהנים רגישים מאוד בכל הנוגע לחורבן בית המקדש. אני משהה לרגע את תחושת האבדן וחוסר הנעימות לטובת המקצועיות שדופקת לי מרפקית ולוחשת לי משהו על השהיית עניינים אישיים בזמן עבודה, על אובייקטיביות וגם על כמה אסורה וחמורה היא אפליה בעבודה ובכלל.

"או וואו!" אני פולטת בלי משים כשהרביולי מונח אחר כבוד על השולחן ושוכחת לגמרי מחורבן הבית. הוא יושב שם מלא ביטחון, נראה מצוין ומדיף ניחוח מעורר תיאבון. הטעימה משאירה אותי חסרת מילים לדקות ארוכות כי אני פשוט לא מצליחה להפסיק לאכול. מרקם הבצק של הרביולי מדויק, מלית הארטישוק ממלאה בנדיבות את בצק הרביולי ומלטפת את החך בכל ביס. הרוטב הרומאי מורכב משמן זית, עשבי תיבול ויחד איתו עוטפות את הרביולי גם חתיכות ארטישוק שמייצרות חווית אכילה טעימה מאוד ומהנה מאוד.

"אחחח, הרומאים האלה!" אני אומרת לעדי "איזו אומה נפלאה! תראה איזה אוכל טעים הם עושים!"

מי שמפלה עלול להפסיד את הטובים ביותר. רביולי ארטישוק ברוטב רומאי לבת כהן 

סלט בריאות – אין דבר כזה מועמדים מושלמים

מדושנת עונג אני מתחילה לדאוג. אחד החשובים בתפקידי המגייס הוא למצוא את חסרונות המועמד ולבחון האם מדובר בחסרונות שניתן להכיל בתוך קונטקסט התפקיד ומקום העבודה או לא. אם מצאתם מועמד נטול חסרונות – צפו פגיעה בהמשך: מדובר בזיוף.

הדאגה מחלחלת עמוק ומעוררת בי חרדה, אנחנו כאן כבר שעה ועדיין לא הצלחתי למצוא את חסרונותיה של פיקולינו. סלט הבריאות מגיע אל השולחן ואני נושמת לרווחה. בביס הראשון אני כבר ממש מאושרת; פיקולינו נופלת במדד החסה ובמדד הצ'יפס.

שלא תבינו לא נכון, סלט הבריאות טעים. מתובל בדיוק רב, מכיל עדשים עתירות בברזל ומבוצל במקומות הנכונים. יחד עם זאת, פיקולינו נפלה בהתחקות אחר תרבות הסלטים הקלולקלת שנפוצה במחוזותינו. תרבות הגודשת סלטים בחסה, תוך התעלמות בוטה מהעובדה שחסה היא עלה נטול טעם ומיותר שנברא ככל הנראה עבור בעלי הטלפיים.

גם ניסיון להתנחם בצ'יפס הבטטה - שעיטר אחר כבוד את הסלט מלמעלה -העלה חרס בידי. הצ'יפס היה מטוגן מדי, כלומר שרוף. "תרצי שאבקש להחליף?" שאל אותי עדי כג'נטלמן אמיתי. "לא!" זעקתי בבהלה בעודי אוחזת בצלחת כילד האוחז בסוכריה שמבקשים לקחת ממנו. "מדובר בחסרונות שאני יכולה ורוצה להכיל. אלו חסרונות שהופכים את החיים ליותר מעניינים ויפים ואת חווית האכילה להרבה יותר מסקרנת".

פרפקציוניזם זה לא חסרון בעיני, שריפת צ'יפס בטטה דווקא כן.

קינוח – יש לך משהו נוסף שתרצי להגיד או לשאול?

אל השולחן הגיע פאי שוקולד בעיצוב מוטרף לחלוטין, מפוצץ גלידה ונצנצים. מסתבר שמאחורי הרושם האלגנטי שקורן ממנה, פיקולינו יודעת להיות גם פרועה כשהיא רוצה. למרות שאמרתי לעדי מראש שאני פחות בקטע של קינוחים היום ושאני מפוצצת ושאני חייבת להתחיל לשמור על הגזרה והבריאות – לא יכולתי באמת לעמוד בפני פצצת הכיף המדהימה הזאת שהייתה טעימה ושוקולדית באופן מענג.

עשיתי את הדבר הראוי ביותר לעשות באותו רגע: נתתי לעדי לנשנש חתיכות חסה מסלט הבריאות ("זה בריא!" אמרתי לו) וחטפתי בזריזות את צלחת הפאי המופרעת.

לסיים בטעם טוב

סיכום ריאיון

פיקולינו ענתה על כל דרישות התפקיד שהגדרתי. מדובר במסעדה משובחת ואלגנטית, המעניקה ללקוחותיה חווית אכילה מהנה ומפנקת. האווירה במסעדה מרוממת נפש וההופעות המתחלפות בכיכר המוזיקה הופכות את הסעודה לחוויה תרבותית של ממש. האוכל בה טעים מאוד, השירות אדיב ונעים. חסרונותיה מתגמדים לעומת יכולותיה המרשימות להפוך ערב סתמי לערב קסום.
לאתר המסעדה

Burrito חי

שני ישראלוביץ' עובדת במחלקת השיווק של בית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית. שני גם חוגגת יומולדת. אז לקחנו אותה להכי חו"ל שאפשר בירושלים. נו טוב, אולי לא הכי חו"ל, אבל הכי מקסיקו. מוזמנים לקרוא מה יש לשני לספר לכם על המסעדה המקסיקנית החדשה במחנה יהודה.

"דמיין שאנחנו יושבים עכשיו במזנון באיזה כפר נופש בקנקון, מסתכלים על החול הלבן והצח והים הכחול שנפרס לפנינו" תיארתי בהתמוגגות. אבל למול עינינו ניצבו הבניינים של שוק מחניודה ואנשים עוברים ושבים אל הברים והמסעדות שהחליפו את ההמולה של הבסטות, כמעין חילופי משמרות בין השוק של היום לשוק הלילה.

התיישבנו לאכול ב"בוריטו חי", ברח' אשכול 4, מסעדה מקסיקנית בסגנון "אוכל רחוב". ברקע נשמעה מוזיקת מיינסטרים, והמקום היה גדוש באנשים, שעל פי המבטא והשפה הגיעו מרחבי העולם. מלצרית נחמדה ניגשה אלינו ושאלה באנגלית מה נרצה להזמין. לגמרי תחושה של חו"ל! 

ביקשנו את התפריט והזמנו סלט טאקו קריספי סטייק, נאצ'וס בשר, ותירס טוסטדה סטייק. מכיוון שאי אפשר בלי קצת אלכוהול, בחרתי בדאקירי קפוא בטעם תותים עם טאקילה (מסעדה מקסיקנית, אחרי הכל).

התפריט מושקע. האוכל זול.

המנות הוגשו בצורה יצירתית: סלט הטאקו הקריספי סטייק הגיע בדמות קערת טאקו מטוגנת בצורת פרח, ובתוכה הונחו הסלט, הבשר, האורז המיוחד הספרדי כששלל נקודות צבעוניות של תוספות ממלאות את הקערה הפריכה והנפלאה הזו: גוואקמולי, תירס, שעועית שחורה (התוספת המקסיקנית האולטימטיבית) ופיקו דה גאיו (סלסת עגבניות מעט חריפה).

הנאצ'וס בשר הגיע גם הוא בקערה יחד עם כל הרטבים והתוספות (בשר טחון, שעועית שחורה, גוואקמולי, פיקו דה גאיו, סלסה, תירס בגריל ושמנת צמחית. וכמובן נאצ'וס). מי שמוצא דמיון למנה של סלט הטאקו, לא יטעה... מנת התירס טוסטדה סטייק לא אכזבה גם היא. מדובר על שתי טורטיות קלויות (ללא גלוטן!) וטעימות, עליהן היו מונחות התוספות: בשר, גוואקמולי, שעועית שחורה, סלסה, שמנת צמחית, אורז ספרדי, תירס קלוי וחסה. המנות היו טעימות, והמשחק במרקמים של הטורטייה הפריכה עם הרטבים, הבשר והתירס היה מעניין ומרגש. כל ביס שעלה על המזלג, הביא איתו טעמים מפתיעים וחדשים, כמו יצירת אומנות מקסיקנית אמיתית.

למען הסר ספק: זה לא שהטאקו קטן כמו שהדאקירי ענק...

הדאקירי היה מרענן, היחס בין כמות הברד-תותים לטאקילה היה מדויק. הוא הוגש בכוס גדולה (חד פעמית) עם קש ומטרייה חמודה ואדומה. גם כלי האוכל האחרים הוגשו בכלים חד פעמיים (צלחות, מזלגות וכוסות המים). 

לקינוח, הזמנו צ'ורוס, סופגניות מקסיקניות דקות מצופות קינמון וסוכר עם סירופ שוקולד. מנה במיוחד לחובבים הגדולים של קינמון וסוכר, והרבה מהם. הקינוח השני שהזמנו היה צ'ימינצ'נגה בננה, טורטייה קריספית ממולאת בבננה ורוטב שוקולד, שהגיעה עם נר נעוץ במרכזה לכבוד יום הולדתי שחל באותו שבוע. הטורטייה הייתה נפלאה (כי בעיניי, שילוב של שוקולד ובננה עם משהו מטוגן- זה המתכון לניצחון).

צ'ימיצ'נגה!

אז אם מתחשק לכם לצאת לאכול במקום טרנדי, לא יקר, בסביבה ירושלמית אותנטית עם אווירה של חו"ל ובניחוח מקסיקני, בוריטו חי זה המקום בשבילכם. Adiós!  

לדף הפייסבוק של המקום

סרבסה

שני חברים מפסגת זאב מנסים להגשים את פסגת שאיפותיהם ולהקים את הפאב הכי איכותי בירושלים. בינתיים הולך להם לא רע.

לפני שנה החליטו גל ומתן, חברי ילדות מפסגת זאב להגשים חלום ישן: להקים בר איכותי במרכז ירושלים. שנה אחרי שהקימו את הסרבסה ברחוב שמאי, גל ומתן יכולים לסמן וי על החלום. ולא, זה עדיין לא מספיק להם.

בדרך כלל כשאני מגיע לפאב, אני מעדיף לשבת ליד שולחן. דווקא בסרבסה, אני ממליץ לכם להתיישב ליד הבר, ולנסות ליהנות מהידע הרב שמתן, שבנוסף להיותו אחד הבעלים הוא גם הברמן, ישמח לספק לכם. הבר הייחודי של הסרבסה הוא אמנם לא גדול, אך בזכות העיצוב המחושב של המקום, ניתן לשבת על הבר גם בתוך המסעדה וגם מחוצה לה. אחרי שהתיישבתם ליד הבר, תבקשו ממתן שיכין להם את אחד הקוקטיילים שהוא מכין בהרכבה אישית בהתאם לטעמו של הלקוח.

בשנת הפעילות של הסרבסה, תרגום של המילה בירה בספרדית למקרה ותהיתם, הצליח הפאב להציב סטנדרט גבוה של מקום איכותי לצאת לשתות בו. זה קרה בזכות החלטת הבעלים להשקיע בשיפוץ המקום ועיצובו כך שישרה אווירה נעימה ואינטימית על אורחי הפאב כאילו היה זה פאב שכונתי, אך מבלי להתפשר על המקצוענות שבאה לידי ביטוי בכל היבט של חוויית הלקוח: החל מאיכות האלכוהול, דרך השירות המתוקתק ועד אופן הגשת המשקאות.

ראשית, כל בירה מוגשת בכוס המותאמת לה. בביקור בסרבסה למדתי שלכל בירה שמחשיבה את עצמה יש כוס ייעודית שמטרתה לגרום לכך שהבירה תגיע לבלוטות הטעם הנכונות על הלשון בהתאם לטעמים השונים של הבירה. אז נכון שכוסות בירה מותאמות ניתן למצוא היום כמעט בכל בר שמכבד את עצמו, אבל מסתבר שהסרבסה היא כנראה המקום היחיד בירושלים שמגיש בירות מהחבית לא רק בכוסות של שליש וחצי ליטר, אלא גם בכוסות של ליטר שלם. מגוון הבירות שמציע המקום הוא גדול. ליתר דיוק, 19 סוגי בירות שונים, כדי לא לקפח אף אחד.

אם החלטתם לוותר על בירה ולהזמין מיקס (וודקה רדבול, ג'יין וטוניק, או כל מיקס אחר), תקבלו אותו בשתי כוסות נפרדות. מקצוענות כבר אמרנו? מגוון המשקאות לא נעצר בבירות וכולל גם 15 סוגים של וויסקי, 8 טקילות, 7 זני ארק, 5 מיני רום, וכ-20 ליקרים.

לקראת הכניסה לשנת הפעילות השנייה של הסרבסה, צפויים גם כמה שדרוגים קולינריים משמעותיים במקום: תפריט האוכל מתרחב באופן משמעותי והמטבח יהיה כשר עם תעודה (עד לאחרונה היה כשר, אך ללא תעודה).

פאב הסרבסה נפתח כל ערב (מלבד שישי) בשעה 18:00, ומתחיל עם אווירה שקטה יחסית בשעות המוקדמות של הערב, הכוללות האפי האוור עד שעה 21:00. בשלב זה המקום מתחיל להתחמם עם מוזיקה יותר מסיבתית, כשבמסכי הלד שברקע מוקרנים אירועי ספורט מרכזיים. בקרוב יתחיל המקום לארח גם הופעות של מוזיקאים צעירים.

החידה הגדולה של המקום היא שעת הסגירה: על הנייר המקום נסגר בארבע לפנות בוקר. בפועל, המקום פתוח עד לקוח אחרון, כשבאופן תדיר למדי המשמעות של העניין היא שהמקום פתוח עד לאור ראשון. מוזמנים לבדוק אותם. החברים בסרבסה ישמחו להיענות לאתגר.


לאתר של סרבסה
לדף הפייסבוק של המקום