שם:טוב

כותבת וכוכבת הפוסט הפעם היא הילה לוקסנבורג. פרזנטורית של מועצת יש"ע ביום וסטייליסטית בלילה.

שוק מחנה יהודה של הלילה זה לא שוק מחנה יהודה של היום.

בניגוד לאחרים, אני לא מאלה שמתות עליו ביום. אותנטיות אותנטיות, אבל להלך על רצפה מלאה בנוזלים ניגרים שאינם נראים כמו מים, צרחות מכל עבר, עגלות שנתקעות בך וריח דגים שמלווה את כל החגיגה- כל אלה לא ממש עושים לי את זה, אני מודה.

אבל בשנה האחרונה גיליתי את מחנה יהודה של הלילה, וזה כבר עולם אחר לגמרי: הפאבים והמסעדות שנפתחו במקום מקנים חיי לילה הכי ירושלמים שאפשר, במובן הטוב של המילה כמובן. כל כך טוב שאפילו הקישואים המרוחים על הרצפה הופכים לנסבלים.

מכיוון שאני מוצאת את עצמי בשוק לא מעט בכלל, ומכיוון שכבר די הייתי בכל המקומות מספר לא מבוטל של פעמים, ומכיוון שאין יותר מדי מגוון של מקומות, ומכיוון שאני מתה על חידושים- מצאתי את עצמי לא מזמן בבר-מסעדה חדש- "שם טוב". טוב,אולי גם כיוון שחברה טובה שלי, שהיא חברה טובה של בעל המקום סחבה אותי לשם...

אני מודה שלקח לי קצת זמן עם ה"שם טוב". זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון. אבל עם הזמן, אחרי כל פעם שהגעתי (או יותר נכון- חברה טובה שלי סחבה אותי..), הצלחתי לאהוב את המקום יותר ויותר. המקום מאד קטן וצפוף מה שגורם לך להתחיל לדבר עם כל האנשים שיושבים סביבך גם אם לא התכוונת או רצית, ואפילו ליהנות מזה.

האוכל פשוט ולא מתחכם, כאשר מנת הדגל היא החמשוקה- חומוס בשילוב שקשוקה, שאני מודה שלא טעמתי אבל שמעתי שמדובר בדבר החם הבא. המלצרים והמלצריות אדיבים ובעל המקום המדובר, קוראים לו גילי, מכנה את עצמו כ"בעל שם טוב" בשנינות ירושלמית של דתל"שים (אבל אנחנו נמשיך לקרוא לו גילי שם טוב), תמיד ייתן חיוך ויזרוק איזו בדיחה (עד כמה היא מצחיקה זה כבר תלוי בסוג ההומור שלכם). הכי חשוב- יש גולדסטאר מהחבית, כי אם אני שמה את הציונות שבי בצד, במקרה הזה- ישראלי זה באמת הכי טוב.

בקיצור- מקום ירושלמי צנוע ופשוט עם אווירה משפחתית. רק טיפ קטן- אפשר לגוון קצת עם המוסיקה. הפלייליסט הישראלי הקבוע גם לא משהו וגם כבר צפוי...

לאתר האינטרנט של שם:טוב

אקליפטוס

והפעם מארח הבלוג את מרים רסט, סטודנטית לתואר שני בלימודי אירופה, עובדת בקרן מנדל-ישראל – במקור ילדת היישוב הקטן שהגיעה לעיר הגדולה ומוכרת היום בתור ירושלמית נהנתנית.

נוהגים, אותם אנשים מבחוץ שלא ספגו מספיק ריח אורנים, לומר על ירושלים שהכול בה שחור ולבן. אבל נכון הרבה יותר לטעון שהעיר סובלת מחוסר איזון כללי. לא מדובר רק בעליות ובירידות, בריבוי הדתות שהחליטו להשתכן בה ובמספר הוופל ברים למטר מרובע. זה גם נטורי קרתא לצד סטודנטים בבצלאל, קור חודר עצמות וקרני שמש עוצמתיות. החורבה וההולילנד. אוויר הרים צלול ועשן מוסכים צפוף.

מסעדת אקליפטוס ממשיכה את הקו ומוכיחה את הירושלמיות שלה. ההמלצות על המקום אף הן יצאו מאיזון, הן כללו תגובות מ-מדהים והמממ יאמי יאמי טעים ל-לא מוצלח, יומרני ומיועד לתיירים.

יום אחרי פורים, האזור של חוצות היוצר עומד לו שומם. בקיץ סוגרים את המתחם כדי למנוע קריסה. סמטת אבן קסומה עם גלריות ומסעדה. יחסית לרחוב, המסעדה הומה, אבל בגדול כנראה שנפלנו על ערב שקט. אחר כבוד המלצרית הובילה אותנו אל שולחן פינתי המוסתר מאחורי מחיצה, מעין אלה שניתן למצוא בבתי כנסת ארעיים שחסמה את כל ההתרחשות המעניינת של המטבח.

הפתיחה הייתה טובה: לחם ומטבלים לא שגרתיים, מלוביה עם אגוזים ועד טחינת הסלק המהממת (השראה נהדרת לטחינת בטטה). כמנות ראשונות לקחנו חציל עזורה, ממולא כל טוב (מה כבר יכול להיות רע בשילוש הקדוש – טחינה, בשר וחציל) ותאנים ממולאות בעוף עם הרבה רכז רימונים, שהיו בעיקר מרוכזות, וכנראה גם סימן לבאות.

בעיקריות חוסר האיזון הירושלמי הותיר חותם עמוק בתוך התבשילים. עיקרית תפלה (מקלובה) לצד מנה עשירה מדי שעל כל פשעיה כיסו חטאים מתוקים בדמות אגסים ביין עם קרם שקדים. את הארוחה סיימנו עם מעט מקום בקיבה ומגוון קינוחים שנאלצנו להסתפק בטעימות מהם.

הישיבה בעזרת הנשים המאולתרת הוציאה ממני קצת מרמור אבל בגדול מדובר ביעד מומלץ לחברים / אורחים מהניכר, מה גם שהשירות במקום נעים - אם אתם קופצים תזכרו ששתי כוכביות בתפריט מסמנות מומלצים. שבעת המינים המשתלבים להם במאכלי עדות מסורתיים, ההגשה, הניקיון והשירות הופכים את אקליפטוס לבחירה קולינרית ייצוגית של ההולי סיטי. רק קחו בחשבון שמבחינת טעמים, המקום מאמין שרק סוסים הולכים באמצע.

לאתר האינטרנט של אקליפטוס.

טאפאסיטס

לרגל הפוסט הראשון, מארח הבלוג את עדי מושקוביץ, תושבת הקטמונים, עורכת דין ביום ורקדנית סלסה בלילה, שחונכת את 'מאכלי י-ם' בטאפאסיטס – מסעדת טאפאס חדשה בנחלת שבעה.

מי שמכיר אותי יודע שכל דבר שיש לו ניחוח ספרדי עושה לי את זה. בדיוק בגלל זה שמחתי להיענות להזמנה להצטרף לארוחת ערב בטאפאס בר החדש, טאפטסיטס, הממוקם ברחוב ריבלין שחוצה את נחלת שבעה. בבירור טלפוני מקדים נמסר לנו כי המסעדה הבשרית כשרה ופתוחה בימות חול בלבד, אולם היא אינה מחזיקה בתעודת כשרות. הירושלמים כבר מכירים את הקונספט. בליינים דתיים שעולים לרגל רק לכבוד חמשושלים או עוד דייט ודאי יתקשו להתרגל לרעיון. המסעדה נפתחה רק לאחרונה, עדיין אינה מוכרת ועל כן, לא הומה אדם – יתרון שבהחלט כדאי לנצל בטרם יהיה מאוחר.

הישיבה במסעדה נעימה מאוד, העיצוב מתוק ומושקע ביותר, החל בריהוט, דרך התמונות המיוחדות וכלה בנברשות התאורה הנהדרות. מתחם הישיבה העיקרי הינו סביב שולחנות שלצידם ספות וכסאות נוחים ונעימים. כמו כן קיימת אפשרות לישיבה על בר מינימלי. מיני בר, אם תרצו. ניכר כי ממון רב הושקע בעיצוב ובריהוט המקום. להשלמת האווירה האינטימית מצטרפת מוסיקת לדינו נעימה (למבינים: יסמין לוי). בדיוק המקום לשבת ולשוחח עם בן זוג או חבר טוב.

בהתאם לרוח הבלוג, אני לא מתכוונת להרחיב בעניין איכות האוכל, מהסיבה הפשוטה שאינני מבינה גדולה בזיהוי חומרי הגלם או בשילוב הטעמים. האוכל בטאפאסיטס פשוט נראה טוב ומוגש באופן מאד אסתטי. ניכרת השקעה בסידור המנות ובכלים השונים. גודלן של המנות סביר והמחיר שלהן הוגן. אמנם אמרתי שאני לא מתכוונת להתפלצן בניתוח איכותו של האוכל אבל פטור בלא כלום אי אפשר... אמא שלי תמיד אומרת לי שטיבו של האוכל במסעדה הוא כטיב לחם הבית המוגש בתחילת הארוחה. אז הנה שני דברים שכדאי שתדעו שאני מעריכה: את דעותיה של אמא שלי, ואת לחם הבית של טאפאסיטס.

לאתר האינטרנט של טאפאסיטס