פסקדוס

ניצן ריבלין היא בחורה של מעשים. רק שבפרונט של כל מה שהיא עושה, עומדות מילים. לא מאמינים? תבדקו בבלוג המפתיע שלה. לא פלא שבזמן לימודיה האקדמיים כבר השתלבה בהוצאת הספרים סלע מאיר. אז כשחבר טוב המליץ לי לבדוק מסעדת דגים מעולה שרק נפתחה, הזמנתי את ניצן לבדוק את המעשים שמאחורי המילים.

כשעדי שאל אותי אם אני רוצה להתלוות אליו לבדוק מסעדת דגים חדשה, ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה אכלתי במסעדה בלי המשפחה. סטודנטית תפרנית שכמותי, אוכלת דגים ואוכלת חינם, לא הייתה שאלה בכלל אם אסכים.

הגענו למסעדה ביום שני בערב והופתענו ממספר האנשים שישבו ונהנו מהארוחה והאווירה. החל ממשפחות רועשות, פגישות שעשו רושם פורמלי, פגישות חולין מחויכות וכמובן, עדי ואני. חברים מכיתה ג׳, ירושלמים חובבי אוכל, יהודים אבודים, כותבים בנשמה שבעיקר מבלבלים את המוח. דיברנו על הכול חוץ מאשר מזג האוויר, שאם כבר שאלתם, היה צח ומרענן (עודנו מהגגים והינה מגיעות המנות הראשונות וגם אווירת הפלצנות).

את המנה הראשונה נתן לי עדי להזמין ואני מודה שמילים כמו קרפצ'ו, סביצ׳ה וסשימי, הביאו אותי לבחור בהתאם להמלצת המלצר במוצא הבטוח: פטריות שמפיניון. אך המנה שקיבלנו לא הייתה קרובה לשום מנה שחשבתי שאני מכירה. הגיעו ארבע פטריות בגודל המושלם שהוא בין ביס אחד לשני ביסים. ממולאות בגבינת עיזים ומכוסות ברוטב ירקרק פסטואי שמסתיר את הנמצא מתחתיו והופך את הביס למסתורי ומפתיע. ממש לא המנה שציפיתי (אל תגלו לאף אחד, אבל אכלתי גם את אחת הפטריות של עדי).

טיפ לחיים: לטעום לפני שמצלמים!

לצד המנה הראשונה, הגיעו גם מגוון סלטים צבעוניים ולחם הבית, טרי, נוצץ ומשוח בשמן זית כמו היה דוד המלך. אני מודה שרובם היו נעימים אך לא מספיק כדי שיהיה מה להגיד אודותיהם. המצטיין הוא סלט חצילים ועגבניות שממש פתח את תאבוני, אל תפספסו אותו. קוראיי יסלחו לי שאיני מפרטת אודות כוס היין, משם שאנוכי, תינוקת זקנה בעלת כבד חלש, לא מתמודדת טוב עם אלכוהול (אך ניתנה הבטחה לבדוק את הסבילות שלי לקוקטיילים ורודים, לא אספר ממי הגיעה).

וכבר מגיעות המנות העיקריות. אני מוכרחה לפרגן לשירות המלצרים, לא חיכינו לשום מנה מעבר לזמן שדורש לעכל את קודמתה, ואפילו החשבון עתיד יהיה להגיע בטרם אספיק להתרגל למחשבה על עזיבה. לעיקרית כמהנו לדג. אחרי הכול, משמעות המילה פסקדוס בספרדית היא דגים. בתור חובבת דגים מושבעת מאז הטיול הגדול ליוון בגיל 10, אני נהנית מכל סוג דג, ומכל צורת בישול. אך אם תשאלו אותי מה לעזאזל ההבדל בין הדגים (חוץ מסלמון נו, סלמון זה ברור, אני לא עיוורת צבעים) אאלץ להסתכל עליכם בפליאה ולהודות באמת המרה. אני אוכלת מה שנותנים לי, בלי לבדוק יותר מידי מה נמצא על הצלחת. 

המלצר המליץ על לברק ולשם גיוון, בחרנו גם בסטייק טונה אדומה. הטונה הייתה צלויה על הגריל מידת מדיום, אני מודה שקצת ורודה מידי בשבילי אך נראה ששותפי לארוחה נהנה מכל רגע. הדג שלי היה עשוי בתנור והיה נהדר. אכלתי אותו עד תומו ועוד גירדתי את העור הנותר בתקווה שיקפוץ לשולחן דג נוסף. במסעדות דגים נוטים לחטוא בתיבול יתר שמסווה את הטעם של הים, או לחלופין, תיבול עדין מידי שיוצר דג יבש. שלי היה מתובל במידה המדויקת, אבל אל תשאלו אותי מה היה שם, זה היה טעים. מלבד אלו, הזמנו שתי תוספות ובתור בחורה בריאותית בחרתי בפירה בטטה (שהיה מתוק לטעמי אך לא רע) וירקות מוקפצים. חייבת לציין שמבחר התוספות היה מרשים.

טיפ לחיים: לא לשכוח לצלם את המנות!

ואז מגיע רגע האמת שלנו: הקינוחים! אני אישית טיפוס של שוקולד, היה קינוח אחד ששוקולד היה בכותרתו והוא שנבחר אוטומטית. נכון, אני גרועה. מבחינה נוספת של תפריט הקינוחים, בלטה במיוחד עוגת גבינה אפויה מהממת עם כיסוי קרם קפוצ'ינו, רוטב קרמלי ופירורי פקאן סיני. הגלגלים בראשי החלו להסתובב בחריקות נוראיות שהפריעו לכל היושבים במסעדה ובעוד מוחי מעלה עשן, עדי הציל אותי מהדילמה הנוראית והזמין לי את שני הקינוחים (כבר אמרנו ג'נטלמן?).

אז הקינוח השוקולדי היה סופלה שוקולד וגלידת תות. הסופלה היה חם עם שוקולד נוזלי בתוכו (לשמחתנו, זאת מסעדה חלבית!) והגלידה הייתה מתוקה וכיפית. אבל אני מודה, שהכוכבת של הערב הייתה עוגת הגבינה. אני לא אגיד שלא נהניתי מהסופלה, אבל אם הייתי צריכה לבחור שוב קינוח אחד בלבד, הייתי הולכת על הגבינה. קלילה, רכה אך לא נוזלת, הטעם הקפוצ'יאני השתלב נהדר עם הפקאן והגודל שלה היה בול למקום בקיבתי (כמובן, שכיוון שחלקנו שני קינוחים, קל לי לומר. אם היינו צריכים שנינו לחלוק רק אותה, עדי היה בבעיה).

סוף מעשה

לבסוף, נאלצתי להודות שנגמרו הקינוחים וחוסל גם קנקן המים הנוסף. לצערי הגיע הזמן ללכת. כל כך נהניתי מהשיחה והארוחה שלא שמתי לב איך הזמן טס (ואנחנו שם כבר קרוב לשלוש שעות- לא כי אנחנו אוכלים לאט אלא כי אנחנו אוכלים בשיטתיות). המסעדה בנויה באופן שנותן פרטיות ומתגבר על קשיי האקוסטיקה באולם גדול מלא סועדים. ישבנו לצלילי חליל צד ומנהל המסעדה בעצמו ניגש אלינו לוודא שאנחנו אכן נהנים (אפילו בלי להיות מודע למשימה החשאית שלנו!).

"ערכה של ארוחה לא נקבע רק על פי איכות המנה, אלא בעיקר על פי איכות החברה" (ניצן ריבלין, הוגת דעות)

אולי תקראו את הפוסט הזה ותגידו שאני ממהרת לשבח. אולי תגידו שיש לי סטנדרטים נמוכים. אולי תגידו שאני סתם מנסה להתחנף. שורה תחתונה, היה ערב מקסים. אם כסטודנטית שחיה בצנע היה עלי לבחור מסעדה לאכול בה, זאת הייתה הבחירה. אם אתם לא חיים בצנע, רוצו לבדוק אותה! תיקחו את עוגת הגבינה המעולה ותגידו שאני שלחתי אתכם! (לא כי זה ייתן לכם משהו, סתם כי תמיד רציתי שמישהו יזכיר את השם שלי בבקשה לפרוטקציות). 

ערב מהנה ומקסים בירושלים, 

ניצן ריבלין.

לאתר המסעדה

לדף הפייסבוק של פסקדוס

Cohen's Deli

אביטל בלס היא מוסד ירושלמי מהלך. חיה רק שבע שנים בבירה וכבר הספיקה לעבוד במרכז מורשת מנחם בגין, בית אורי צבי גרינברג, כפר ירושלמי והיום היא מנהלת הטולבוקס של רוח חדשה למעצבים ואנשי המדיה המקומיים. אז לקחנו אותה לבדוק את הסניף החדש של מוסד ירושלים חדש בהתהוות.

אמ;לק לעצלנים: כל בחורה צריכה בית קפה שכונתי טוב וכהן'ס דלי הוא בדיוק מקום כזה. תפריט טעים ולא מסובך, בעיקר כריכים וגבינות, קפה טוב, מבחר קטן ומוצלח של מאפים, WiFi, מרפסת שפונה ומשקיפה לרחוב ואווירה נעימה.

תמונה למאמלקים

אני אוהבת להתעסק באוכל. לקנות, לבשל, להריח, לראות ולאכול. לפני הלימודים באוניברסיטה למדתי קונדיטוריה. כשהייתי סטודנטית בעברית עבדתי כטבחית של בית קפה ואפילו הייתי שפית פרטית אצל זוג בנחלאות. אבל עם כל ההתעסקות באוכל, מה שהכי מדבר אליי זה אוכל נקי, פשוט, לא מתאמץ ובאיכות טובה. לכן שמחתי כשעדי ביקש ממני לכתוב על כהן'ס דלי (המעדנייה של הכהנים).

כהן'ס דלי היא מעדנייה קטנה וחמודה בעלת שתי סניפים – אחד ברחוב חזקיהו המלך שבלב קטמון הישנה והשני שנפתח השנה ברחוב חרל"פ. במעדנייה ניתן לקנות שלל סוגי גבינות מהארץ ורחבי העולם, יינות בוטיק, חמוצים, ריבות תוצרת בית, לחמים ומאפים. בנוסף המקום מתפקד גם כבית קפה שמגיש כריכים, קישים, עוגות וסלט.

עם הפנים לרחוב חרל"פ

כן סלט, בלשון יחיד. התפריט מציע רק סלט אחד, הוא סלט הבית. לדעתי זהו אחד היתרונות הבולטים של המקום – תפריט מצומצם אבל מדויק, עם שילובים נכונים וחומרי גלם טריים ואיכותיים מאוד. בלי יומרות מיותרות לתפריט מנופח ובלי הגלישה המיותרת שבתי קפה שחושבים שהם עדיין באייטיז מאד אוהבים (פסטה ברוטב שמנת ופטריות מישהו? חסה טובעת בצ'ילי ובטטות?).

אנחנו בדקנו את הסניף ברחוב חרל"פ. הבחירה הגיעה אצלי ממקום נוסטלגי – עד לפני שנה וחצי גרתי בבניין הזה כשהקפה היפה בעל השיק הצרפתי עדיין היה מכולת קטנה וקצת מעופשת. לזכות בעלי הבית החדשים ייאמר שהם בהחלט שיפרו את העיצוב... באמת כמה מילים על העיצוב לפני שניכנס יותר לתחום האוכל – העיצוב חמים ומזמין, אווירה אינטימית ושקטה עם סטייל צרפתי. יש מקומות ישיבה בפנים ומרפסת יפה שמשקיפה אל הרחוב. בכלל, נחמד שבית הקפה פונה לרחוב ונראה כל-כך יפה מבחוץ. זה משרה אוירה טובה על הרחוב ומייפה את המראה שלו.

הגענו למקום בסביבות 11 בבוקר, בגלל החום בחרנו לשבת בפנים. באותו זמן ישבו שם גם זוג אמריקאי מבוגר שנראו כמו תושבי רחביה טיפוסיים, עוד בחורה שישבה ועבדה עם הלפטופ שלה וכמה סטודנטים. חלק מהיושבים במקום נראו כמו לקוחות קבועים.

מה אכלנו? יותר נכון אני אכלתי, עדי הקריב את עצמו ערב קודם לכן, כדי לדגום מסעדת בשרים אז הוא לא הגיע יותר מדי רעב ככה שאת הרוב אכלתי לבד... (הערת העורך: שקר גס! אכלתי לא פחות מאביטל)

מי שיזהה את ארבעת סוגי הגבינות יזכה בצלוחית עם זיתים

• סלט הבית - עגבניות, מלפפונים, בצל סגול, פטרוזיליה, שקדים, אגוזים, שמן זית מלח ים וטחינה. מקרה קלאסי בו השלם גדול מסך חלקיו. אמנם הרכיבים פשוטים אבל החיבור והתיבול יוצרים סלט מעולה. 
• פלטת גבינות - מגיעה עם ארבעה סוגי גבינות (אני לא זוכרת את השמות אבל כן, קיבלנו הסבר ואולי תוכלו לזהות מהתמונה), צלוחית זיתים וצימוקי עגבניות שרי, סלסלה עם בגט פרוס דק וירקות חתוכים. אנחנו ביקשנו גם ריבה (מומלץ בחום כשילוב עם גבינות כחולות). 
• כריך הבית - חצי בגט עם חמאה, פרוסות דקות של גבינה שווייצרית, עגבנייה ומלפפון חתוכים דק ופטרוזיליה. גם המנה הזו מוגשת בלי תוספות מיותרות ובלי להעמיס ממרחים. פשוט נותנים כבוד לגבינה וגם במקרה זה, כמו בסלט, זה פשוט וזה מאוד מאוד טעים. הלחם במקום מגיע ממאפיית ראסל בשוק, וניתן לבחור בין חצי בגט לבן / קמח מלא לבין לחמניית בריאות. 

כריך הבית מחפש בית חדש

לקינוח הזמנו בריוש עם קרם שקדים. בריוש הוא מאפה בוקר שמכיל 60% חמאה ולכן קשה לטעות איתו. הוא באמת היה טרי וטעים וקרם השקדים היה טוויסט נחמד ומוצלח. אגב, כל המאפים מגיעים מקונדיטוריית פרנק דלייטס – קונדיטוריה צרפתית בגבעת שאול שמספקת מאפים ועוגות לכמה מבתי הקפה בעיר.

לסיכום, אם אתם מחפשים מקום נחמד לשבת ולשתות קפה עם חברה, לעבוד עם הלפטופ לכמה שעות בנחת, לאכול משהו קטן וטעים זה מקום מושלם. המחירים אמנם לא זולים (25 ₪ לסנדוויץ' קטן) אבל בתכל'ס כמעט בכל בתי הקפה של ירושלים לא זול ופה לפחות הכול באיכות מעולה. 

לדף הפייסבוק של המעדנייה

חליטת'ה

תניה גייגר היא בריטית מלידה וצמחונית בהתהוות. ולמרות כל אלה, היא על הכיפאק של בחורה, וגם מורת דרך מעולה ברחבי ארץ ישראל. לטובת הפוסט שלה נבחר חליטת'ה, בית תה משובח באמצע של מרכז העיר. 

מיקום: בסמטה קטנה היוצאת מרחוב הלל שבמרכז העיר פונים למסעדה חבויה המתקראת חליט'תה.

השם: חליט'תה על שום מה? על שום היצע חליטות התה המשובח שיש פה. זה הקונספט של המקום. במידה ואתם אוהדי תה דלגו על החפירות שיש כאן מטה ופשוט פיקדו את המסעדה.

על המקום:
המסעדה הירושלמית במקור (היום גם בעלת שלוחה תל אביבית) הוקמה בשנת 2012 ומטרתה המוצהרת (באתר) להציע תפריט צמחוני מושקע עם טוויסט בדגש על היצע חליטות תה מכל העולם. עניין היותי חצי בריטית וחצימחונית (= צמחונית למחצה שאוכלת גם דגים, ידוע גם כפסקטריון), סגר את הפינה-  אני אמורה לאהוב תה על פי הסבירות הגנטית ואת האוכל על פי הסבירות הקולינרית.

בחוץ 2 שולחנות נמוכים, עם כסאות מתאימים בסגנון ישיבת חוף ו-2 שולחנות רגילים. בפנים 8 שולחנות המפוזרים בחלל קטן ואינטימי. אידיאלי לדייט, פחות לארוחה גדולה של החבר'ה. עדי ואני ישבנו בחוץ במטרה ליהנות מהבריזה הצוננת של ירושלים בחודש אוגוסט, אבל עדי החכים לציין שנתחיל כאן ובטח נעבור פנימה כי יהיה לי קר. הבחור יודע על מה הוא מדבר ואכן מיד אחרי התה שיפרנו מיקום לישיבה בפנים.

הנה התה מגיע:
התיישבנו בחוץ ולפני שצללנו לעומק התפריט במטרה לבחור את האוכל החלטנו לפתוח את הארוחה בהזמנת תה. זו הייתה בחירה מתאימה לספתח משובח. הייתי צריכה לעשות סוויצ' בראש, להתחבר למקורות (הבריטים כאמור) ולבחור בקפידה תה שלא יעליב את המשפחה. היה קשה לבחור, היו כל כך הרבה סוגים והכל היה נראה טעים. המבחר כולל מטעמים מהודו, סין וגם דרום אפריקה. בסוף נפל הפור ובחרתי תה ירוק עדין ומעניין.

תכירו: אליזבת

למקום יש אלמנט טקסי בכך שלפני הגעת התה מגיע מתקן עשוי זכוכית עם אלמנטים דקורטיביים זרוקים בפנים, סטייל צמחים. במרכזו נר קטן שקצת מזכיר את הגרסה השברירית של מתקן פונדו. אנחנו נקרא לאביזר בשם אליזבת, רק לטובת הסיפור. תפקידה של אליזבת הוא להחזיק את הקנקן, לו נקרא הממלכה. הממלכה, מעוצבת להפליא עשויה גם היא זכוכית שקופה ולכן כאשר היא מגיעה מלאה בתה המשובחה שנרקח במטבח זה עתה ויוצאת לשולחן, כולם מתרגשים ממנה. בעיקר מגניב שניתן לראות את צבע התה וגם למדוד חלוקה נאותה בין שני השותים.

ציון חווית התה - 9.5. לאליזבת ולממלכה שלום.

במידה ויצאתם מטקס התה בו התלהבתם מאליזבת והממלכה עד כדי תגובה אימפולסיבית של "גם אני רוצה שיהיה לי כזה בבית!", נפלתם על המקום הנכון כי כניסה אל תוך המסעדה חושפת קיר שלם של ערכות תה מהודרות למכירה. ההיצע מרשים! (אותו ניתן גם לרכוש באתר שלהם)

אז מה אוכלים?
באנו רעבים ומוכנים למשימה שכוללת ארוחה מלאה ממנות פתיחה ועד קינוחים עם עיקריות מפנקות. לפתיחה בחרנו בניוקי פלפלים. בהחלט המנה המנצחת עבור שנינו. מרקם ניוקי טעים אבל העיקר היה הרוטב. ממש מטריף עם איזה תבלון סודי בפנים. היה טוויסט חריף בסוף כל ביס שהיה מדויק להפליא. מותאם גם ל"לא אוהבים חריף".

הערת עורך נדירה: הניוקי הטוב ביותר שטעמתי מעולם

למנה עיקרית ראשונה לקחנו את 'משתה במדבר', מנה יפה שכוללת כל מיני הפתעות המותאמות לתקן זוגי: זוג שיפודי ירקות צלויים וטיבול טעים, ה"כוכב" בשיפוד היה גבינת חלומי טעימה. סלט ירקות על בסיס חסה וכרוב מתובל בבלסמי. צלוחיות קטנות שכללו זוג עלי גפן, זוג תמרים ממולאים בגבינה וטחינה מעולה משומשום מלא עם חצילים, ממש ללקק את הצלוחיות.

משתה במדבר

המנה העיקרית השנייה שבחרנו הייתה סלט טבולה, בה הופגן יחס מושלם בין הטבולה, השקדים והחמוציות. המנה כללה גם בצל סגול ופטרוזיליה קצוצים. המנה מגיעה כמצע נדיב לזוג ארטישוקים ירושלמים שהיו מתובלים להפליא. בנוסף לכל ההפתעות הללו, יש לבחור טפנדים שבאים בצלוחיות קטנות. הזמנו סלט ביצים, סלט טונה ואנטיפסטי. סלט הביצים היה נחמד, סלט הטונה לא היה מיוחד, אבל האנטיפסטי שהיה מתובל עם רוזמרין היה הפתעה טעימה. המנה המעולה העלתה בקרבנו נושא לשיחה עמוקה. איך אומרים טבולה? Tabule או Tabula? איך אתם אומרים?

טאבולה שמעלה ארטישוק על ראש שמחתה

לסיים עם מתוק:
התייעצנו עם השף-מלצר מה הוא ממליץ. נאמר לנו שעוגת הגזר זה סימן ההיכר שלהם. זרמנו איתו ואכן זו הייתה עוגת הגזר הטעימה שאכלתי by far. העוגה הגיעה כ-2 פרוסות עבות קטנות ומחוממות, בתוספת שומשום ושאר תבלינים סודיים שלא הסכימו לחשוף מהם. נימוח בפה, בהחלט מעל ומעבר לעוגת גזר סטנדרטית של Tea Time! בנוסף הזמנו עוגת שכבות עם עוגיות קפה  שהגיעה בפורמט של מאג זכוכית ודמתה לטירמיסו קפוא. עוד קינוח מפנק ללא ספק.

מי אמר שעוגת גזר זה לא טעים?

כשר פה? 
המקום כשר עם תעודת כשרות של הרבנות הראשית.

עוד פרטים אזוטריים:
השירותים לא מרשימים במיוחד, אבל כן נקי ויש נייר טואלט. המלצה לשיפור: לתלות וו על הדלת. כל בחורה תעריך את השדרוג המאפשר לתלות את התיק מאשר להניחו על רצפה מלוכלכת.
השירות - אדיב, חמים, משפחתי ואכפתי. מתעניינים מה אהבנו יותר ומה פחות.
ציון סופי - 9.5.

השורה התחתונה:
מסעדה מעולה לצמחונים שבינינו, מנות מפנקות ושונות מהסצנה הצמחונית הרגילה בליווי אווירה מעולה. ממליצה גם לאוהבי בשר שרוצים קצת לגוון את התפריט, בתאבון!


לאתר של המסעדה
לדף הפייסבוק של חליטת'ה

הכנענית

איתי ראובני הוא חוקר בכיר בארגון NGO Monitor שחושף את מה שארגונים אנטי ישראליים לא רוצים שתדעו עליהם. כפי שתוכלו לגלות מהפוסט שהזמנתי אותו לכתוב על מסעדת הכנענית, יש מצב שהעבודה שם קצת השפיעה עליו...

ירושלים היא אתגר קולינרי כשמדברים על מסעדת בשרים אמיתית. אני לא מתכוון לסטקייה, שיפודיה או מסעדה עם תפריט גנרי של פרגית-אנטריקוט-פילה (ויש כמובן כמה טובות כאלה בירושלים), אלא על מסעדה על טהרת הבשר. נוכחתי לדעת, שעל מנת למצוא אחת כזאת, שיכולה כל יום להפתיע עם נתח אחר, יהיה עלינו לצאת מהגבולות המוניציפליים של העיר, אל המערב הפרוע - יהודה ושומרון (או כמו שאומרים האירופאים, המקום הזה שאנחנו מחרימים אותו כי יש שם יהודים ואין לנו משהו אחר לעשות).המסעדה שהוצעה הייתה ״הכנענית" שבכפר אדומים. שמעתי עליה רבות, אך לא יצא לי לבקר בה. ולכן, מלא ציפייה לנתחי בשר עסיסיים, שיננתי את החוקים הבאים:

1. עוף זה לא בשר.

2. פחות לחם ופחמימות = יותר בשר.

3. רמת הרעב חייבת להיות מקסימום 70% בסולם "אני מסוגל לאכול פחית לוף". 

4. אין דבר כזה בשר ללא אלכוהול.

מעט אחרי הפנייה מכביש 1 לכפר אדומים, מאחורי תחנת הדלק, מסתתרת לה מסעדת ״הכנענית״. שם המסעדה כבר מעיד על החיבור לארץ שהייתה פה לפני. ארץ משגשגת ומודרנית, שאותה כבשנו בפראות, שתושביה פזורים ברחבי העולם, מחכים רק לחזור הביתה. הלא היא… ארץ כנען. כבר בכניסה מורגשת תחושה כמעט תנכית של שטח, של מדבר, של ״בוא נצוד משהו ונאכל אותו בלי לשטוף ידיים״. ניתן להגיד שאם יש מושג כזה ״ישראליות״, המסעדה באה להמציא מושג חדש - ״כנעניות״. יותר מכל, היא מזכירה את מסעדות הבשרים ברמת הגולן (שבאופן מפתיע גם אותה האירופאים מחרימים). יכול להיות שלאירופים יש בעיה עם יהודים שאוהבים בשר? או בכלל, עם יהודים?! אעדכן.

זהירות ספוילר: סכין שמופיעה במערכה הראשונה.

הבעלים, יוסי אוחנה (שבהמשך הערב הצטרף אלינו) סיפר כי המסעדה התחילה כחברת טיולים באזור, כאשר עם הזמן ועם הרעב הבינו את הפוטנציאל של מסעדה הממוקמת בלב המשולש ירושלים-ים המלח-בקעת הירדן. למקום מגיעים מבקרים מכל הסוגים - תיירים, אנשי עסקים, פוליטיקאים, מטיילים, קבוצות ואף ניתן לסגור אותה לאירועים. עוד דבר מעניין אמר אוחנה, זה על המתח בין הרצון להתפתח, להשקיע במקום שיתאים לכל ימות השנה ולכל הקהלים, לבין התחושה הנוכחית - פשטות, כפריות, ותשומת לב בעיקר על האוכל ופחות באיזה צבע יהיו המלחיות. מלחיות אגב, אין. המלח והפלפל מוגשים בקעריות קטנות, כיאה למקום שמכבד את רצון הסועד לפלפל ולמלח את הבשר באצבעותיו.

נחזור לרגעי הכניסה. המלצר הנחמד הבין ישר שעינינו נישאות אל המנות העיקריות. ההמלצה, עליה שמעתי גם לפני מספר חודשים, הייתה צלע העגל - ״מעושנת על העצם עטופה ברוטב מיסו תמרים״. בנוסף לצלע העגל (אוסובוקו בשפת העם), התפריט כלל מטפונה עוף מעושנת שעות בגחלים, פרגית, המבורגר בוקרים, סטייק אנטריקוט, חזה מולארד, פילה בקר וחריימה סלומון לחלשים מבנינו. המנות נעות בין 65 ש״ח להמבורגר ועד  174 ש״ח לפילה, שנחשב לנתח איכותי ביותר.

תוך כדי החקירה הצולבת שביצענו למלצר, הוא ציין שאין היום פילה. יצוין כי המשקל והגודל של הבשרים משתנה, ומוגש בהתאם לאספקת הבשר של המסעדה, סימן חיובי מאוד לזה שהמסעדה נאמנה לעצמה ולבשר שלה ולא לתפריט. בהמשך, הוא זרק איזו מילה על פריים ריב במשקל 800 גרם שלא מופיע בתפריט, והמשיך כאילו כלום לא קרה. ״עצור או שאני יורה״ צעקתי בהפגנתיות. ״ספר לי עוד על הפריים ריב״. הפריים ריב, הוא אנטריקוט שמוגש עם העצם שלו, כאשר העצם כוללת בערך 20-30 אחוז ממשקלו. הוחלט ללכת על הצלע עגל והפריים ריב הנעלם.

תפריט המנות הראשונות, שזוכה לכותרת ״בראשית״, מספק גם הוא רשימה לא מתפשרת של מטעמים, ברוח ארץ ישראלית. אליו הצטרף תפריט המיוחדים, שמשתנה מדי פעם בהתאם לרוח השף ולאספקת הבשר. תפריט הראשונות כולל שני סוגים לחמים (16 ש״ח ללחם כפרי, 32 ש״ח בליווי מזטים משתנים), כנפיים, קרפצ׳יו סינטה עגל, מאמאגנוש וסלט הכנענית, עם מגוון תוספות מעניינות. המחירים נעים בין 37-43 ש״ח למנה.

את העין ישר תופס המאמאגנוש - ״חציל במילוי בשר וצנוברים, מוקרם עם טחינה מקומית בטבון האבן. על מצע תבשיל עגבניות קצוצות״. הוזהרנו כי המנה יכולה למלא לפני העיקריות, אבל לא יכולנו לעמוד בפניה. כאשר אנחנו קשובים לחוק 2 ו-3 בהתאמה, החלטנו להזמין מנה אחת לשולחן, לפתיחת התיאבון.

מאמאגאנוש. יא באבא!

התפריט גם מספק רשימה קצרה ומבטיחה של יינות אדומים ולבנים. כאות סולידריות עם תנועת החרם על ישראל, הזמנתי יין אדום מרלו תוצרת יקב הצבי, הממוקם בחבל בנימין. היין התאים בדיוק לפתיחת הערב ולהכנת הקיבה לכמות הבשר שהוזמנה. אני בהחלט ממליץ לאיחוד האירופי לסמן את היין הזה, כך שאוכל למצוא אותו יותר בקלות במסעותיי הבאים באירופה. 

בעוד אנחנו ממתינים למנות, הצטרף אלינו אביחי שורשן, תושב כפר אדומים ואחד ממקימי הארגון ״האמת שלי״. ״תקשיבו״, הוא אומר לנו אחרי שיחה עם חבריו עובדי המסעדה, ״החבר׳ה שם אומרים שהזמנתם מלא בשר״. ״שטויות״, ענינו בגיחוך, ״אין דבר שלא יאכל על השולחן הזה, כולל שאריות המלח״.

בתפקיד הצלע השלישית: שורשן

תוך זמן סביר בהחלט, הגיעה המנה הראשונה אותה החלטנו לחלוק. במרכז השולחן הונחה צלחת ממולאת ברוטב עגבניות פיקנטי וסמיך. שם צף לו, כאילו היה משט הומניטארי לעזה, חציל ממולא בבשר וצנוברים עטוף בטחינה. המנה נראית כאילו פוקדת עליך לאכול אותה עם לחם, ואז לוודא הריגה על רוטב העגבניות. אז ממש החזקנו את עצמנו להיות קשובים לחוק מס׳ 2, תפסנו מזלגות והסתערנו על המנה. הטעמים התערבבו בצורה מושלמת, עם הבשר הקצוץ דק, כמות צנוברים יפה והחציל שמתמזג עם הטחינה המוקרמת. תוך דקות ספורות המנה חוסלה, כאשר רמת הרעב שלנו כמעט ולא זזה.

בדיוק רבע שעה לאחר הגשת המנה הראשונה, בתזמון מושלם, יצאו העיקריות. ראשונה הונחה הפריים ריב, בתוספת אורז פרא במיקרו קדירת פויקה (שילוב של שלושה סוגי אורז ותבלינים), עגבנייה צלויה קלות, רטבי צ׳ימיצ׳ורי וחרדל ביתיים ו...סכין קומנדו. מלצר נוסף, הניח את צלע העגל, חרוכה קלות מבחוץ, שמנה כזאת שלא תבייש את התקציב של ארגון בצלם. עם צלע העגל הגיעו תפוחי אדמה במדורה, מעולים ועשויים היטב. שורשן הזמין את לחם הבית עם מספר מזטים שכללו טחינה ועגבניות קצוצות, חומוס, סלט כרוב ועוד. כל התוספות לבשרים היו בכמות מספקת ולא מפוצצת יתר על המידה, כשמעל כולם בולטת מנת אורז הבר.

אינתיפאדת הסכינים יוצאת לדרך

את הדבר הבא שקרה אני יכול לתאר רק כאינתיפאדת סכינים. תוך שניות כולנו תפסנו סכין (אני בטעות לקחתי מזלג מרוב התרגשות) והתחלנו להסתער על שתי המנות, ללא שום סדר הגיוני. הצלע, תלויה על בלימה כאילו היא עוד רגע נתלשות מהעצם בתנועת אוויר קלה, הייתה נימוחה, עשירה בטעם הבשר ועשתה חשק לעוד. השומן התמזג עם הבשר ויצר חגיגת טעמים לא נורמלית. הבשר של הפריים ריב, היה עשוי Medium-Well, עם כמות שומן בינונית, בדיוק כמו שצריך להיות.

וכך, כאילו השולחן הוא המודל המושלם לסוציאליזם, כולם התחלקו בהכל. כולם שווים. כל אחד דוקר את חתיכת הבשר שנראית לו ומלווה אותה עם אחת מהתוספות המעולות. אין שלי שלך, יש שלנו. אין חתיכת בשר שלא פגשה אחת מהתוספות, ולא משנה מי הזמין מה.

בשלב כלשהו הגענו למסקנה שסכין קומנדו זה ממש לא מנומס, והחלטנו לאכול עם הידיים. אחרי שכבר כל שארית שנתלתה על עצם העגל או הפריים כורסמה וכל צלוחית מזט לוקקה, המלצר הגיע אלינו עם בקבוק עראק אשקלון. כאילו ידע שכרגע יושב מולו אשקלוני גאה (נתעלם לרגע מהעובדה שברחתי משם לפני 10 שנים), הוא הצטרף אלינו לצ׳ייסר, והעראק עשה את שלו. לא עברו שלוש דקות כשעדי מיישר אליי מבט רציני ואומר ״אז מה, קינוח?״.

דיון שולחני מהיר העלה שיש עוד מקום לקינוח. פירוט הקינוחים היה ישיר ולא מתנצל: כל קינוח מוגש עם חלבה ופרי - אפשר לבחור סופלה, קוקילידה וסניקרס. ואז עשיתי את הדבר הכי אנטי-דמוקרטי שאפשר לעשות בדמוקרטיה שלנו (שגם ככה בסכנה): שללתי את הסניקרס כי אכלתי מיני-סניקרס אחד בבוקר. ואז המצפון התחיל לעבוד: סופלה? מזכיר חתונות. קוקילידה? מזכיר בריתות. אבל סניקרס… זה כבר יכול להיות מעניין. שברתי שתיקה. ״יאללה, תביא סינקרס״. 

סניקרס וקיווי טובעים בשוקולד. ברשימת הניצולים: חלווה.

מהר מאוד הונח על השולחן חטיף שוקולד מלבני מצופה אגוזים, על בריכת שוקולד וחתיכות קיווי. אני מכריז בזאת שזהו אחד מקינוחי הפרווה הטובים ביותר שאכלתי, כזה שגרם לי לשכוח כמה הוא עלה. לא מתוק מדי, עם שילוב מדויק של ציפוי שוקולד, אגוזים, מילוי אגוזים ושכבת עוגה דקה וכמעט בלתי נראית. החלבה והפרי ששוברים את השילוב הזה, רק הוסיפו. 

יוסי, הבעלים, הצטרף אלינו לקראת סוף הערב לשיחה על ההיסטוריה של המסעדה, על הבשר, ועל קצת פוליטיקה. מהמסעדה יצאתי עם בטן מלאה וטעם של עוד. כל פרט ופרט, משם המסעדה דרך סכין הקומנדו וטעם הבשר, מתחברים לאותו חוט מקשר. אם הייתי צריך לסכם את החוט המקשר הזה במילה, הייתי בחור במילה הנוראית מכולן שגורמת לחברינו האירופאים לזוז באי-נוחות - ציונות.

לאתר המסעדה

לדף הפייסבוק של הכנענית

הבוטקה בקטמונים

לפני כשנה עשיתי את ההשקעה החברתית של החיים שלי, כשרכשתי כרטיסייה מפנקת במסגרת קמפיין גיוס ההמונים של הבוטקה בקטמונים. כדי לוודא שאכן עשיתי עסקה טובה, הבאנו את דפנה שקדי, מנהלת המוזיאון במרכז מורשת מנחם בגין, שהבין משהו בעניינים חברתיים, כדי שתבדוק האם כצעקתה.

לאחר 16 ימי אולימפיאדה בהם ביליתי את רוב זמני בצפייה מסביב לשעון בשידורים חיים והרגשתי שחיי סובבים בעיקר סביב איפון, ווזארי או צוקהרה בגוף ישר, הציע עדי לציין את סיום המשחקים בארוחה טובה באווירה ירושלמית. מסתבר שכנראה אכן פספסתי דבר או שניים בתקופה האחרונה כיוון שהגענו למקום חדש (בשבילי....) - הבוטקה בקטמונים.

אי אפשר להתחיל בלי להכיר את סיפור המקום. הבוטקה בקטמונים הינו בית קפה קהילתי המנציח את זכרו של מושיקו דוינו ז"ל, בן השכונה, שנהרג במבצע צוק איתן. הוריו של מושיקו, רוחמה וניסים, בחרו להנציח את זכרו על ידי הקמת מקום קהילתי שיהווה מקום חי ותוסס וישמר את רוחו של בנם. הבוטקה הוקם כמיזם של קבוצת צעירים תושבי השכונה במטרה להוות זירת מפגש ופעילות שכונתית ולקדם ערכים של קהילתיות, יצירה ויוזמה מקומית. כל רווחי הבוטקה מושקעים לצורך פעילויות התוכן המתקיימות בו: הרצאות בנושאים אקטואליים, סדנאות הורים, פעילויות לילדים ועוד.

מריחים את האווירה?

כבר כשמגיעים למקום, קשה לפספס את האווירה המיוחדת: שילוב של בית קפה שכונתי, קהל מקומי מכל הסוגים והסגנונות ואוכל טעים בפשטותו. אמנם הגענו בערב, אבל אני יכולה רק לנחש שבמקום מתחלפת האווירה לפי שעות היממה ובכל שעה המקום מקבל נופך אחר: סטודנטים ואנשים עובדים המחפשים מקום שקט במהלך היום לשבת ולכתוב (ולפעמים אף לקבל קצת מוזה...), הורים לילדים שמנצלים את אחר הצהריים ואת העובדה שהמקום נמצא למרגלות גן משחקים (אין טוב מלהשקיף על הילדים משחקים עם כוס קפה טובה ביד), ובערב- קבוצות חברים, זוגות, ותושבי השכונה שיוצאים לבלות ואף (ספוילר קטן להמשך...) ליהנות מהרצאה/ערב שירה או אירוע תרבות אחר.

אחרי שהתוודעתי לרקע המרגש והמיוחד על המקום כל מה שנשאר זה... לאכול. המקום מציע מגוון כריכים מיוחדים – עדשים מרגשים (ציטוט מדויק!), סלמון, טוסטים, אבוקדו ועוד. חובבי הז'אנר יוכלו להתענג על סלטים שונים בכל מיני שילובים מעניינים (כולל פסטה!).

יודע דבר או שניים בענייני אוכל אמר לי שלא כדאי לפספס את מנת הבית- ראפ הבוטקה. טורטייה עם מילוי אנטיפסטי, גבינת עיזים ופסטו- שילוב מנצח מבחינתי! איתו הזמנו כריך בטטה פטריות, עלי בייבי וממרח זיתים. שתי המנות מגיעות עם זיתים, ירקות ומטבל טחינה בצד. שני הכריכים היו מעולים, מפנקים, טריים, רעננים ומיוחדים. מסתבר שאפילו כריכים יכולים להפתיע!

כריך עדשים. לא הספקנו להגיע לזה...

הבעיה העיקרית הייתה שאחרי השלב הזה לא הצלחתי לעמוד בהמשך התכנית ודילגתי על מנה נוספת של סלט או פסטה מהמגוון המוצע והחלטנו לעבור לשלב הקינוחים. בדרך לקינוחים עשינו עצירה קטנה ומרעננת בתחום השייקים – שייק תפוח אגס נענע על בסיס תפוזים, ושייק תמר מנגו אפרסק על חלב. שני השייקים עשו את העבודה לקראת המשך הערב.

מכיוון שבסופו של דבר ידוע הוא כי הכול סובב סביב קפה ורצוי לסיים בו כל ארוחה טובה, לא ויתרנו על הטקס- קפה טוב בכוס זכוכית (ולסקרנים מה פשר ההתעקשות על כוס זכוכית, זה כבר מצריך הסבר מנומק בפוסט אחר) כשלצדו עוגת שמרים ועוגת תפוחים מענגות. לקינוח הקינוח הוספנו כדורי שוקולד ותמרים מעולים המוכנים במקום.

כפי שכבר הבנו, זה לא אותו דבר בלי פודיום. אז את מדליית הזהב הייתי נותנת לאווירה: מקום ירושלמי אמיתי, המגלם בתוכו את כל מה שיפה בירושלים – קהילתיות, תרבות, שילוב של אוויר ואווירה. את מדליית הכסף (בהפרש של נקודות...) הייתי מעניקה לאוכל – הכול עשוי בטעם טוב, טרי, אסתטי וטעים (ואם כבר מדברים על כסף, אז גם לא יקר). איך אפשר אצלנו בלי מדליית הארד? כמובן למארח שהכיר לי את המקום, ממש פינת חמד באמצע השכונה.

לדף הפייסבוק של הבוטקה

חרוצים

מיכל שילאור היא א' סובלנות בירושלים. מה שאומר שיש לה לא מעט עבודה לעשות פה, אבל היא בהחלט בכיוון, אם לשפוט לפי מה שהיא עושה במרכז הבין-תרבותי לירושלים ובמיזם 0202 שהקימה ומביא ידיעות ממזרח העיר. הנהלת הבלוג ושלל הצוות חשבו שזה יהיה רעיון טוב לקחת אותה לעסק החברתי שנפתח לאחרונה בתלפיות.

חשבתם שהבלוג הזה הוא על אוכל במסעדות ירושלמית? אז הפעם צדקתן רק חלקית. הפעם תגלו, כמו שהפלייר הקטן ליד הסוכרים על השולחן שלנו אמר לנו, שעם כוס קפה, אפשר לשנות את העולם.

יצאתי עם עדי לחרוצים – ביסטרו חברתי, מסעדה שמפעילה עמותת שק"ל, כדי לטעום את האוכל ועל הדרך גם לשמוע קצת יותר על האידאולוגיה, הקהילתיות, והסובלנות אשר מסתתרות מאחורי המנות והטעמים ברח' יד חרוצים שבתלפיות.

נתחיל מזה שאני גרה חמש דקות הליכה מהמסעדה ועוברת אותה ביומיום, אבל הופתעתי לגלות עד כמה היא מעוצבת בצורה מודרנית ומדליקה מבפנים! יש בר סלטים מושקע ומגניב, לוח גיר עם הסבר על דיל העסקיות (כל היום!), חנות שמוכרת את המוצרים שמכינים במסגרות האחרות של שק"ל ובאופן כללי וייב צעיר, חדשני ומלא באופטימיות.

נכנסתי פעורת פה והבטתי סביב. חלק מהעובדים חבשו כיפות וחלק מהעובדות היו עם מטפחות ועם חיג'אב, חלק במכנסיים וחלק בחצאיות, נשים וגברים, ערביות ויהודים, וכמו שהמלצרית אמרה: "חלקנו מיוחדים, וחלקנו מיוחדים בצורות אחרות". כל הרווחים הולכים לעמותת שק"ל, שמשלבת אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה ביחד עם אנשים שאינם בעלי צרכים מיוחדים. המסעדה כשרה למהדרין כך שלא הופתענו שכמה דקות אחרינו, נכנס גם זוג חרדי לאכול ארוחת צהריים – והצטרף למגוון הדתי והעדתי שכבר ישב בשני החללים של המסעדה. כך יצא שלפני שהתיישבנו כבר התאהבתי – הנה מסעדה שמכריחה אותנו לפגוש את המגוון הירושלמי, ומייצרת תשתית של סובלנות בתוכנו מבלי שבכלל נשים לכך לב.

האווירה והאופי שלי ושל עדי הביאו אותנו לשיחה – איך לא? – על פוליטיקה ועל ירושלים. אני חייבת לומר – אולי בזכות האווירה במסעדה – שהשיחה הייתה נעימה, מכבדת, מכילה ומקבלת. זה לא סוד שאני ועדי באים ממקומות שונים ואידאולוגיות שיכולות להתפרש כהפוכות, אבל משהו בגיוון, באוכל, בחברה, בעיצוב המסעדה, אפשר לנו לדבר זה עם זו בהקשבה אמיתית ועם רצון כן שוחח ולא לשכנע. ונחשו מה? אפילו הסכמנו בכמה מובנים! אז הסובלנות ששררה בחלל גם השפיעה על השיחה, הרחיקה אותנו מהאמירות על ירושלים הגזענית והסגורה, והפגישה אותנו עם ירושלים האמיתית: ירושלים שיודעת לראות את האחר, ירושלים שמוכרחה לחיות איתו ביומיום ומצליחה לעשות זאת בלי מכשולים פוליטיים או מחשבות כבדות מדי.

נדבר רגע על האוכל? אז הנה אני מתוודה: אני טבעונית, ובימים אלו גם מתנזרת מגלוטן. אני יודעת שעכשיו אתם תגידו לי את הבדיחה הידועה... "איך יודעים שטבעוני טבעוני? זה הדבר הראשון שהוא אומר!" אז תראו, זה לא הדבר הראשון שאני אומרת, ואם לא הייתי כותבת לכם על מסעדה, לא הייתי אומרת! וחוץ מזה, אם בסבלנות עסקינן, צריך להיות סובלניים גם כלפי טבעוניות וגם כלפי אוכלות-כל... וכך גם התפריט: סובלני כלפי כל האוכלוסיות. כשר למהדרין כאמור, חלבי, ויגן-פרנדלי, עם שתייה חמה, קרה ואלכוהולית (עדי גילה לי שהוא לא שותה שתייה חמה, אז גם אחרות כזו יש לקבל...), ארוחות בוקר, סלטים, פסטות, פיצות, פרי-שייקים וקינוחים.

ובכן, בתור טבעונית-ללא-גלוטן, ניגשתי מיד לחלק של הסלטים – והיו כמה ממש מעניינים. בחרנו שני סלטים: סלט בטטה עם חסה, עגבניות שרי, בצל סגול, סלק, גזר וצ'יפס בטטה ברוטב ויניגרט, וסלט אסייתי עם אטריות שעועית, בצל סגול, מלפפון, פלפלים, גזר, שומשום קלוי ברוטב סויה, בוטנים, בצל ירוק, שמן שומשום ומירין. והנה, סטיות של טבעונים: תנו לי סלק ואהיה שמחה, תנו לי אטריות שעועית ואהיה מאושרת. השילובים היו מעולים והמלצרית ענתה בסבלנות ובחיוך לכל השאלות ששאלתי אותה.

דרך אגב, המסעדה מארחת אירועים פתוחים לציבור. היא מציעה מגוון מהמם של הרצאות, שיחות פתוחות עם אנשי מקצוע ואקדמאיים, סרטים, ערבי שירה – מה שתרצו. והכל, כמובן, בשילוב ובהתאמה לאוכלוסיות השונות הצורכות והעובדות במסעדה. תוכלו להתעדכן על אלו בעמוד הפייסבוק של המקום.

אז למה אתן מחכות? בואו לראות את הירושלמיות המגוונת, בואו לחוות עולם קטן של נגישות, של תרבויות שמתערבבות-לא-מתערבבות, של חרדים וימניות וערבים ונכות ושמאלנים ודתיות ויהודים ובקיצור – כולםן. ועל הדרך, תאכלו איזה משהו.

לאתר המסעדה

פפיטוס

אל תתנו למראה 'הרגע-חזרתי-מהודו-אחרי-טיול-של-שנתיים' של תומר נאור לבלבל אתכם. תומר נאור הוא עורך דין. לא סתם עורך דין. עורך דין מהתנועה לאיכות השלטון. ואנחנו, אוהבים איכות ואוהבים שלטון. אז החלטנו שהגיע הזמן להביא מישהו שמבין באיכות שיכתוב לנו כמה משפטים.  

חוויה טובה של אוכל רחוב, יודע כל תרמילאי מוצלח, אף פעם לא מסתיימת רק באוכל. משום שבניגוד לישיבה מסודרת במסעדה, בה המשתנים פחות או יותר קבועים ושומרים על החוקיות שלשמה עוצבו, חווית האכילה ברחוב מזמנת לך בכל פעם מחדש 1001 משתנים שהופכים כל ארוחה לחוויה חדשה בפני עצמה, הרפתקה.

אני מודה - גם בתור טייל מושבע, מהסוג שמצליח להפוך גם סופ"ש בלונדון להרפתקה תרמילאית, לקח לי זמן להיכנס באמת לתוך הסצנה של לאכול ברחוב באמת. הבהרה חשובה לפני שממשיכים: שווקי אוכל מג'ונדרים שעושים נחמד לתמונות וכואב לכיס זה לא זה באמת. אוכל רחוב אמיתי הוא מסוג המקומות שאתה נהנה בעת ובעונה אחת ממה שיש למזדמני הרחוב להציע לך ביחד עם מטבח טוב וזול, והרבה פעמים עם בעל בית חביב שבשבילו הסועדים הם לא פחות חוויה מאשר הוא בשבילם.

מזדמני רחוב. ככה תומר קורא להם. בהמשך תגלו עליהם פרטים נוספים.

היות ויש לי קטע כזה, שבכל פעם שאני מתבקש להציג את עצמי בכמה מילים, איכשהו המילים ירושלמי ותרמילאי ישתרבבו להן פנימה, קיוויתי שההזדמנות המופלאה שנתן לי עדי לכתוב על אוכל בעיר שלי תוכל לחבר את שתי האהבות המשותפות שלי ביחד. ולכן, היה זה רגע קטן של אושר כשנתקלתי לפני שבועיים במודעה של פפיטוס, או כמו שהם מתארים את עצמם "פפיטוס – אוכל רחוב לטיני".

מגיעים לשוק. תרשו לי להיות רומנטי לרגע, שוק מחנה יהודה מסמן בעיני את אחד הניצחונות הגדולים ביותר של הרוח הירושלמית בשנים האחרונות. אפשר לאהוב, ואפשר שלא, אבל אי אפשר להתעלם מהשפע, האור, ההוויי שהמקום מציע. כל מי שגדל בעיר הזאת זוכר איך לפני לא מעט שנים אחרי השקיעה האזור היה הופך להיות אחד המקומות הפחות נעימים בירושלים – ותראו אותו עכשיו.

אם באוכל רחוב עסקינן היום, המקומות המוצלחים באמת שבהם תבקרו, יהיו אלו בהם התרבות צמחה מתוך השטח, ולא באיזו החלטה במשרד ממוזג של כמה פוליטיקאים. שוק מחנה יהודה המתפתח הוא ניצחון הרוח הירושלמית, כל פינה בו שרה את השיר המיוחד של העיר הזאת, טומנת בחובה הרפתקאות מזדמנות לעובר אורח לצד בטוח מוכר וידוע ליודעי הח"ן. ושם, באמצע כל השמחה, בין השוקא לפסטה בסטה, החליט אנדרס, עולה חדש (8 שנים בארץ) לפתוח את המקום שלו.

מה צריך כדי לעשות אדם מאושר? האמת שאין לי מושג, אבל אני מניח שאחת הדרכים היא לתת לו אוכל טעים ופשוט – במובן החיובי של המילה – ואם אפשר, גם שיהיה במחיר שפוי. וזה בדיוק מה שהחבר'ה בפפיטוס עושים. כי באמת, לא צריך יותר מדי. אוכל הרחוב הטוב ביותר שאכלתי בחיי נאכל בדרך כלל בישיבה על המדרכה ליד איזו עגלה ריחנית וצבעונית, ולצידם של פועלים מקומיים שמתענגים על הרגע המיוחד של השקט ועל בליל הטעמים שהוכן במיוחד בשבילם.
וזו התחושה בפפיטוס.

המבחר לא גדול, אבל מדויק. סך הכל 8 כריכים שונים, עם שמות דרום אמריקאיים מחייבים בהחלט (עדי עשה מחקר קטן לגבי מקורו של כל כריך, התשובות אצלו בכספת). 6 מתוכם בשריים, עוד אחד צמחוני וכריך טונה – את כל אלו אפשר לקבל או בג'בטה או בטורטייה שנלחצים בטוסטר אחרי ההכנה. לצד אלו יש נאצ'וס, וגרסת סלט מעניינת עם נקניקיות צ'וריסו חמות חתוכות בפנים, צ'וריסלד קוראים לזה. וזהו. תוספות רטבים בחינם, ומי שרוצה, יוסיף עוד כמה שקלים ויקבל גם מנת בשר כפולה. כדי להרטיב את הגרון המקום מציע בירה במחירים שוברי שוק (כי אנחנו בשוק כאילו...), ויותר מזה אנחנו באמת לא צריכים.

כריך מקומי, הצעת הגשה.

התיישבנו על כיסאות העץ בחוץ, וביקשנו מאנדרס שימליץ לנו על מנה. אנדרס נקט בשיטת חכמת ההמונים שהוכיחה עצמה, והצביע על 3 המנות הפופולריות ביותר – כי "זה מה שהכי הרבה מזמינים" שנשמע נהדר במבטא דרום אמריקאי – והמליץ שהיות ואנחנו שניים, נתחלק חצי חצי בשתי מנות כדי לגוון. המלצה מצוינת.

החלטנו לקחת את ה"צ'וריפן קון טודו" – נקניקיית צ'וריסוס עם כל התוספות (מנה ארגנטינאית מסתבר), עליה אמר אנדרס שהיא אחת הפופולריות, ולידה את מנת ה"לה נגרה" (השחורה) המקסיקנית, של שני נקניקים, ירקות ורטבים, ושעועית שחורה. כדי להרגיש את המקום עד סוף, לקחנו את הארגנטינאית בג'בטה ואת המקסיקנית בטורטייה. לפתיחה הזמנו את הצ'וריסלד, בשביל הבריאות כמובן.

מילה קטנה מהצד, יש לי חיבה קטנה למקומות שלא שואלים אותך מה לשים בסנדוויץ' אלא מניחים בשבילך מה השילוב המנצח. זוהי יופי של דרך לנסות שילובים שלא הייתי חושב עליהם בעצמי, וגם אפשרות לברוח מהמוכר והנדוש. תעשו ניסוי פעם בפלאפל החביב עליכם, כשהמוכר שואל מה תרצו בפנים, תבקשו ממנו שיכין לכם את המנה שהוא מכין לעצמו בדרך כלל. ב-90% מהפעמים תופתעו לטובה.

אנחנו מחכים לאוכל, ובזמן הזה פוזלים לשאר הסועדים, כמובן שבשם החוויה התרמילאית יצא שבשולחן לידנו (כל המקום מכיל כרגע 4 שולחנות בלבד) ישבו 4 תיירים מפולין שמבקרים בארץ, הם היו אחרי האוכל ובהחלט נראו מרוצים. אנחנו התעניינו איך יצא שמכל המקומות הרועשים והמושכים בשוק הם התיישבו דווקא בפינת החמד הנעימה הזאת, והם ניסו להבין את פשר החרדים שמסתובבים בשוק בשעה 23:00 בלילה. אני חושב שהם מעט התאכזבו שאמרתי להם שאלו רק מבקשי נדבות מפוקפקים ולא משהו רוחני יותר.

המנות מגיעות בטפטופים, וכל בחירה מתגלה כמוצלחת כקודמתה. כמי ששומר כשרות בחו"ל (רק בבשר), ההזדמנות לאכול מנות רחוב בשריות מיבשת אחרת קוסמת לי מאוד, ובאמת עירוב הטעמים מתגלה כמדויק וטעים. אין פה בשורה קולינרית מתוחכמת שדורשת סופרלטיבים משתפכים וציוריים, יש פה סנדוויץ' טוב מאוד, עשיר בתוספות, וכמו שאמרתי – פשוט, במובן הכי חיובי של המילה. הסלט הוא בעצם גרסת מה שהייתם מקבלים בסנדוויץ' רק בלי הלחם, ובהחלט עומד יפה כמנה ראשונה.

צ'וריסלד. לפעמים הסלט הוא רק תירוץ.

זוכרים ששום אוכל רחוב לא יהיה מושלם בלי הבעלים שיצטרף בשלב מסוים? אז מסתבר שאנדרס חוגג יומולדת 29, והוא מתיישב לידנו עם שוטים של וויסקי. הוא קונה אותי כשהוא מספר שהוא גר כיום בקריית ה-יובל! אנדרס, שנים אני מסתובב העולם חושב שאני היחידי שיודע להגות נכון את שם השכונה הזאת, איפה היית כל חיי!? אנדרס מספר שהם הקימו את המקום שלשה חברים דרום אמריקאיים ושבקרוב יצטרפו לתפריט גם מאפים דרום אמריקאים מקמח תירס ובמילוי בשר קצוץ. טוב, כנראה נצטרך לחזור לנסות גם אותם.

אני יודע שבדרך כלל בביקורות על אוכל, נהוג גם לספר על מה דיברנו בשולחן. במקום זה אני אספר לכם שעדי ואני לא מסכימים על לא מעט נושאים בחברה הישראלית, ושהשיחה איתו הייתה מרתקת, מחכימה ומעניינת. על דבר אחד שנינו הסכמנו לחלוטין בסוף הערב: הפפיטוס היה בחירה מצוינת. ראו בכך המלצה חוצת מגזרים.

בתאבון!

לדף הפייסבוק של המסעדה