פסטה בסטה

נכון שזה בלוג שנועד להכיר לכם מסעדות, אבל לא פחות ממסעדות, הוא נועד להכיר לכם אנשים. מעניינים. והפעם הובאה במיוחד תמר בראז, שחזרה לירושלים ממקומות שאפילו האל לא ביקר בהם כבר 5,000 שנה. רשימה חלקית: אפגניסטן, הרפובליקה המרכז אפריקאית, כורדיסטאן העיראקית, סומלילנד, צ'אד ועומאן.

לפני הרבה שנים, כשהייתי סטודנטית בירושלים, היו לי מקומות בילוי קבועים:

המועדון היחיד בירושלים

הפיק אפ בר היחיד בירושלים

הבר הכי זול בירושלים

והחנות הזאת של הערבים שפתוחה בשבת, כשאתה תקוע עם מקרר ריק וגמרו לך את החלב בלי לדאוג לאספקה מחודשת.

תכירו: תמר

עכשיו חזרתי לירושלים, וכולי אובדת עצות.

על המועדון השתלטו הערסים הכי כבדים בעיר.

הפיק אפ בר נסגר.

הבר הכי זול כבר לא זול בגלל שכבר אין דבר כזה.

ואת החנות של הערבים לא יצא לי לבדוק כי זה רחוק עכשיו.

ופה נכנס עדי ארבל, איש אשכולות המעורה בחיי החברה הירושלמית וגם באוכל. עדי, המושיע הלאומי, הראה לי את הפסטה בסטה, מסעדת הפאסטות הכי שווה בשוק ואולי בכל העיר.

השוק, דרך אגב, גם עבר שדרוג. פעם היה את המעצבן הזה שכל הזמן צעק: "איזי נענע!" עד שבערב הוא כבר נצרד. מילא, אם זה עוזר למכירות. אבל זה לא. וגם אם כן, בשביל פאקינג שקל וחצי לצרור של נענע??? אניוויי, אז האיזי נענע נעלם, ניקו קצת את המקום, והוסיפו כמה בארים שווים ומסעדות שנפתחים בלילה.

בפסטה בסטה אכלנו שתי מנות מגניבות במחירים שווים לכל נפש:

פסטה רדיאטורית, עם פסטו אדום ותרד.

פסטה רדיאטורית, עם ארבע גבינות וברוקולי.

היה ממש טעים! ללקק את האצבעות!

מקום ציורי. גם במציאות.

עכשיו זו המסעדה הקבועה שלי. כל אחד צריך אחת כזו בירושלים.

לאתר של פסטה בסטה

שיאן

עברו חלפו להם תשעת הימים, ואתם בטח תוהים איפה שווה לשבור את צום הבשר שאולי גזרתם על עצמכם. לשם כך ביקשנו מתמר רכניץ, מנהלת הזמנה לפיוט, הבלוג הירושלמי המגניב חמש יחידות, הרכזת החינוכית של תג מאיר, קרניבורית בהכחשה ומסתבר שגם צלמת מעולה (כל התמונות בפוסט – שלה!), לבדוק את מסעדת שיאן.

חובה להודות: לולא הצעתו הנדיבה של עדי, ספק אם הייתי מגיעה אי פעם לאכול במסעדת שיאן שבתחנת הרוח ברחוב רמב"ן, דקות ספורות מהבית שלי. 

התיישבנו.

מה שמיד הביא אותי להרהר בסוגיה: מה מושך קהל מסוים למקום מסוים? נניח, "הראש" שברחוב עזה, על זוהמת המדרגות והכיסאות שבו, פונה אוטומטית לסטודנטים תפרנים (הם מגישים יין אדום בכוסות של קפה שחור). 

מסעדת שיאן, אם כן, מעוניינת כנראה למשוך קהל דתי מאוד, אולי אמריקאי, לבטח נהנתני. על דלת הזכוכית שלה תלויות שתי תעודות כשרות, אחת מוקדשת כולה ליבול נכרי בשנת שמיטה. המסעדה ממוקמת בפאתי שערי חסד, והיא חולקת מתחם אחד עם היימישע עסין, חנות האוכל היהודי של רחביה. בקיצור, ציפיתי לקהל מהסוג הנ"ל ודווקא הופתעתי – במקום הייתה אוכלוסייה מגוונת יחסית.

עד שנגיע לקטע של האוכל, רוצים לנסות לנחש מה זה?

חלל המסעדה נעים מאוד ומעוצב בטעם; הכיסאות נוחים והכלים יפים ונקיים, רואים בהחלט שמישהו השקיע בהם מחשבה. הצטערנו קצת שהמסעדה לא מנצלת את המרפסת הענקית ואת מזג האוויר הירושלמי שהיו יכולים להיות תפאורה מושלמת באותו ערב, אך גם הישיבה בפנים הייתה נעימה.

הזמנו שתי כוסות מיץ תפוזים ושתי כוסות יין – אדום ולבן – שנבחרו עבורנו על ידי הבית. השירות כולו היה ללא דופי, ואף שאפשר לתלות זאת בשעה המוקדמת שבה סעדנו, הדבר ראוי להערכה.

חצילים ללא אוהבי חצילים

למנה ראשונה לקחנו, בהמלצת המלצרית המסורה, חצילים מתקתקים ברוטב סויה, ופטריות מטוגנות בטמפורה יפנית. "אפילו אנשים שלא אוהבים חצילים אוהבים את המנה הזאת", אמרה וצדקה. חצילים הם לא כוס הסאקה שלי ובכל זאת נהניתי מהמנה שהוגשה כסלט חם עם ג'וליאנים של ירקות שורש. הפטריות הגיעו  בתוך סל נצרים משונה עם רוטב טריאקי, והיו שומניות מעט לטעמי. בתפריט מודגשות המילים – "מתקתקים" ו"טמפורה יפנית" ולא בכדי. החצילים היו מאוד מתוקים והפטריות עטופות בהמון טמפורה. שתי המנות היו גדולות מספיק כדי להוביל אותנו לשלב העיקרי שבעים במידה רבה.

מישהו הזמין בירה?

למנה העיקרית הזמנו, גם בהמלצת המלצרית, פרגיות בטמפורה עם אננס דבש, שום ושומשום, ובקר עם פטריות שיטאקי ובירה. שתי המנות מגיעות בתוספת אורז. לקחנו אחד מאודה ואחד מטוגן. הבקר, תבשיל קדירה עם ירקות שורש, היה טעים. הפטריות נוספו בנדיבות והתיבול לא היה חזק מדי וכיבד את יתר המרכיבים. בסוף הארוחה נזכרנו שהייתה גם בירה במנה. אמנם לא הרגשנו אותה, אבל זה לא גרע מההנאה שלנו. הפרגיות בטמפורה היו מתוקות מעט לטעמי, ועדי התגלה כג'נטלמן אמתי שמתגייס בלי הרבה דיבורים כדי להשתלט על מה שנותר בצלחת. בצלחות האורז הנדיבות כמעט ולא נגענו, אולי רק כדי ליהנות קצת מהרוטב של הבקר, והן נארזו אחר כבוד לכלבו הנאמן של עדי.

לפני הטיפול הג'נטלמני

למנה האחרונה המארח שלי התעקש להזמין משהו אקזוטי – אגרול פירות עם רוטב פירות יער וסורבה קוקוס. המלצרית המנומסת רמזה שהיא "מעדיפה כל קינוח אחר" על פני הבחירה שלנו, אבל לא אשת ריב ומדון אני כשזה מגיע לקינוחים, וזרמתי.

תכנית החלוקה

החלוקה בינינו הייתה הוגנת: עדי התפרש בגזרת האגרולים ואני נתתי עבודה בסורבה. המלצרית, אם כן, צדקה חלקית – כנראה שיש קינוחים טובים מאלה, אבל סורבה הקוקוס היה סיום מושלם לערב ירושלמי-אסייתי ולשיחה ארוכה על נושאים שוליים.

פייר? נהניתי.

לאתר המסעדה

קדמה

אי שם, לפני שהבלוג נפתח, זכיתי להשתתף בארוחת טעימות במסעדת קדמה מיד עם פתיחתה. מאז אני מתכנן לחזור לטובת שיתוף כלל קוראי מאכלי י-ם. אז הצטיידתי בדן אילוז, יועץ בכיר לענייני אסטרטגיה פוליטית ופוליטיקה אסטרטגית ויצאנו לדרך.

אבא שלי בעל מסעדה וטבח. אמא שלי אמא מרוקאית, ולכן כמובן מבשלת ממש טוב. אני בעצמי אוהב לבשל. כך שאני מאוד בררן באוכל שלי. למצוא מסעדה שאני אוהב זה לא דבר פשוט. לכן, לא מפתיע שלקח לי ולעדי הרבה זמן ביום חמישי האחרון עד שמצאנו מסעדה שעונה לדרישות המופרזות שלי, במיוחד כשכל כך הרבה מסעדות מעולות כבר סוקרו בבלוג. הבחירה שלנו? קדמה בממילא. מסעדה שפועלת כבר כשלוש שנים, אך כזו שעדיין לא הייתה מוכרת לי.

כשהגענו למסעדה, שאלו אותנו אם לשבת בפנים או בחוץ. אז הנה טיפ ראשון: אסור לשבת בפנים. יותר נכון: חובה לשבת בחוץ! הנוף המדהים שפוגשים בחוץ הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה במסעדה. לאכול אוכל משובח על רקע הנוף של חומות ירושלים בליווי אוויר הרים צלול כיין, מעלה את רמת החוויה באופן משמעותי.

להלן: נוף

למנות הראשונות אני לקחתי קרפצ'ו חצילים, ועדי הלך על אגרול אבוקדו. הקרפצ'ו היה טעים, אם כי קצת רגיל, וחיפשנו דווקא אוכל מיוחד. האגרולים, שלושה במספר, היו מעולים ממש. אני בדרך כלל לא מחבב אבוקדו. אבל כאן, זה היה ממש משובח. רסק האבוקדו החם בתוך האגרול היה עם טעם טיפה חמוץ, בדיוק כמו שאני אוהב.

למנות העיקריות שוב חיפשנו להיות מקוריים ולטעום דברים שאפשר לטעום רק שם. התלבטתי קצת ואז עדי אמר לי: "תראה דן, את הברווז הזה מניחים על מופלטה מרוקאית". אז אמרתי לו תרבחו ותסעדו ואת הבחירה שלי עשיתי במקום. עם המנה העיקרית הגיעה לי גם תוספת ולקחתי פירה עם חצילים. המנה עצמה הייתה ממש טעימה. אני לא זוכר אם בעבר אכלתי ברווז, ולכן אני לא יכול להשוות עם מנות ברווז אחרות, אך לבשר הרך יש טעם ייחודי שבאמת מרגישים. מאוד אהבתי את המנה שהגיעה עם רוטב סויה וג'ינג'ר מתקתק בליווי קרם גזר. וכפי שאמרנו, את הבשר הניחו על מופלטה שגם היא הייתה טעימה במיוחד כשהיא קיבלה מהטעם של הברווז. את הפירה כתוספת פחות אהבתי, כשהחציל לא הוסיף לה טעם מיוחד והיא נשארה עם טעם ומרקם של פירה רגיל.

תכירו: דונלד הברווז

עדי לקח מנת ניוקי עם עם בצל, פטריות ורצועות בשר. גם המנה הזאת הייתה מעולה. אפשר להגיד שמה שהיה מעולה בה זה הפשטות שלה. לא היה רוטב סמיך שהציף את הצלחת ולא יותר מדי תבלינים, אלא פשוט מרכיבים איכותיים שהתאימו אחד לשני ושבושלו ביחד. המרקם הפשוט והטעם המעולה ביחד הפכו למנה מאוד איכותית.

בסוף היה לנו מקום לעוד קצת, אז חלקנו מנה אחרונה. פררו רושה – עוגת אגוזים ושוקולד. נו, קשה מאוד להרוס מנה אחרונה בשם פררו רושה, אז גם מזה לא התאכזבנו.

סך הכל, כשמכניסים ביחד במשוואה גם את הנוף, גם את החדשנות בתפריט עם המנות המקוריות, וגם את איכות האוכל, ניתן רק להמליץ על קדמה. תבלו!

לאתר המסעדה

רופטופ

בתקופת האינתיפאדה השנייה, ימים קשים לעסקים בירושלים, לאלי חזן היה תחביב לבקר במסעדה אחרת כל שבוע. עשור ומשהו אחרי, לקחנו את אלי, ליכודניק מלידה (מודל 1977, כמה מפתיע), לבדוק מה קרה לסצינה הקולינרית בירושלים.

את עדי ארבל פגשתי באין ספור מקרים אשר תכליתם היא קידום אג'נדה לאומית. היית אומר שהוא האדם הכי יצירתי באופן בו הוא מקדם אג'נדה שבה אני מאמין גם אם אני לא מסכים איתו בהכל. ההזמנה שלו לכתוב ביקורת על מסעדה ירושלמית בהתאם להעדפותיי הקולינריות (ובלבד שתהיה כשרה), הפכה את זה למעשה לאומי ומהנה של ממש.

אז הגענו למסעדת "רופטופ" על גג מלון "ממילא". המקום שפעם היו צלפים ירדנים יורים לעברו הפך למלון יוקרה ולמסעדה אותה שווה לבחון. סוג של אינדיקציה לא רע בכלל כיצד השתנו חיינו לטובה. הנה כי כן, נדרשנו לקבוע האם יכול להיות תצריף קולינרי שמשמעו מסעדה יוקרתית, כשרה ואיכותית?

התפריט מציע מגוון רב שמקשה עליך להחליט. המלצרית שלנו קרן הייתה אדיבה וחיננית והמקום לא היה מלא מדי, דבר שתרם להרגשה הנעימה.

המחיר כולל את הנוף

ההתחלה הייתה לא מספיק טובה: קיבלנו פוקצ'ה על חשבון הבית אך היא לא הייתה טרייה או לפחות לא מספיק טעימה. ההמשך מצד שני היה פיצוי ראוי על הפוקצ'ה, כזה שמקבע את רופטופ כמסעדה ששווה להגיע אליה ויותר מפעם אחת.

מהמנות הראשונות בחרנו בשתיים: המנה הראשונה הראשונה הייתה שבקייה כבד אווז בקומפוט ענבים ובלסמי תבלינים. השבקייה היא למעשה כבד אווז על ספינג' – וזה, תאמינו לנו, הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע. המנה הראשונה השנייה הייתה שקדי עגל בגריל פחמיםעם מסבחה, בצלי פנינה שרופים, עגבניות שרי צלויות וחומוס ספרדי. בליכוד קוראים לזה חלוויאת, אבל ברוף טופ צריך להצדיק את המחיר של המנה... תכל'ס יצא שילוב מאוד טעים שמוכיח שניתן למצוא טעמים חדשים ו"אקזוטיים" לא רק על ידי אכילת שרימפסים ולובסטרים או חלזונות אלא גם לקחת חומרי גלם כשרים ולהפוך אותם למעדנים שמותירים טעם של עוד.

היכונו לביאת העיקרית 

בדרך כלל כאשר מגיעים למסעדות מסוג שכזה ישנה נטייה לבחור בסטייק עסיסי אך אנחנו החלטנו לבחור בשתי מנות עיקריות פחות קונבנציונליות: עוף אורגני שבושל 72 שעות וסלמון צלוי עם ברוקולי ואספרגוס. עדי חשש שמה יהיה מדובר בעוף מכובס מדי אך אני חייב לומר שהיה מדובר בעוף טעים דיו שמעלה את השאלה איך הוא לא נשרף לאחר 72 שעות? (תשובת העורך: הוא לא בושל במשך 72 שעות. הוא הושרה במרינדה במשך כל הזמן הזה). הסלמון במקביל היה עשוי לעילא ולעילא והירקות הירוקים שנלוו אליו היו תוספת שבאה בדיוק בזמן ובמקום.

על אף שמד הקלוריות התקרב אל המקסימום, העיקשות של עדי על הקינוח הייתה לא מוגזמת מדי. בדיעבד. הזמנו מה שהם קוראים לו במסעדה Peanut butter & jelly - קרמו חמאת בוטנים, סבלה מלוח ודובדבנים. קינוח יקר, אך משובח.

הקינוח. התותים בתמונה הם אילוסטרציה לדובדבנים. 

אסכם ואומר: "רופטופ" היא לא מסעדה זולה אלא ההיפך אך נדמה לי שהיא שווה את ההשקעה. המסעדה היא מסעדה מצוינת וכשעדי מתלווה אליך זה הופך את החוויה הלאומית למושלמת. 

לאתר המסעדה

נרקיס שש

כל מי שמכיר את הבלוג, יודע שהגישה שלנו פה לאוכל בריא היא מאד סקפטית. או שאתה אוכל, או שאתה בריא. אם אתה שניהם, אתה קינואה. שזה אומר שאתה לא באמת אוכל. הוהו כהן התעקשה להוכיח אחרת. מוזמנים להשתכנע!

כשעדי ואני נפגשנו לראשונה, הוא הבין מיד שאני אושיית תרבות די מרגשת ושראוי לו להזמין אותי להתארח בבלוג המסעדות שלו. מאחר ועדי ואני סוג של קולגות, שהרי שנינו בעלי בלוגים מצליחים בצורה בלתי רגילה, לא יכולתי לסרב ונעניתי להפצרותיו הרבות. אמנם לא נעניתי מיד, שהרי ימיי עמוסים ובילויי מרובים, אך לאחר חודשיים וחצי של היכרות אמיצה הכוללת בעיקר התכתבויות פייסבוק, קומנטים ולייקים, מצאתי את הזמן להתלוות אל עלם החמודות המרשים.

ישפוט הציבור

כשנפגשנו, הוציא עדי את רשימת המסעדות האינסופית שלו ושאל כאילו באלגנטיות מה אני רוצה לאכול תוך שהוא רומז לי באצבעו על מסעדת בשרים משובחת. השתנקתי בטבעיות כדי שהוא יבין את הרמז.
-"הוהו! לא אמרת לי שאת צמחונית!"
-"היי וואוו וואוו וואוו, לא צמחונית ואל תעליב!"
- "נו, אז מה הבעיה?"
-"מה הבעיה אתה שואל? הבעיה היא שקשה להיות רווקה מבוקשת ב 2015. אתה מבין? מצד אחד את מקבלת אינספור הצעות להופעות, בילויים ומסעדות. מצד שני את מוכרחה לשמור על חיות תמידית, רזון הולם ושיער מלא ברק".
-"לא מבין".
-"קח אותי למקום שיחזק לי את שורשי השיער, שישאיר אותי רזה, שימלא לי את המצברים, שינקה לי את הרעלים, שיבריק לי את עור הפנים! אני לא יכולה לאכול בשר עתיר שומן או פסטיות ברוטב 5000 קלוריות!".
עדי הסכים, נראה לי מטעמי נימוס.

כך מצאנו את עצמנו מפזזים כל הדרך אל המיבראה הירוקה בנרקיס 6 וכשהגענו מיד שרתה עלינו רוח הנחת, השלווה וה"פיס אנד לאב". המקום מרגיע בצורה שלא תאמן, מזכיר את חושות סיני רק בלי בעיות ההיגיינה. לצד ביתן קטנטן שיכולתי לדמיין כביתן פיס מהתקופה שלפני שהתפלסטקנו, מוצבת פרגולת עץ מרשימה ופורחת שעושה חשק לחלוץ נעליים, לקחת אוויר ולהתמסר למזון בריאות מהסוג המשובח ביותר. עוד לפני שדפקנו את הראש עם איזה שייק בריאות לפנים, חיוך אווילי של שיכורים התפשט על פניי.

הזמנו אוכל, אבל שלא תבינו לא נכון, האוכל במיבראה לא דומה לשום דבר שאתם מכירים במסעדות קונבנציונליות. במיבראה נותנים כבוד לטעמים של חומרי הגלם ולא מעמיסים עליהם תיבול מוגזם, מונוסדיום גלוטומט ושאר מיני רעלים. המנות במיבראה מלאות רעננות ונאמנות לטעמים שאלוהים התכוון אליהם.

המרק החי הוא שילוב מרענן במיוחד של ירקות ועשבים, מקושט בחינניות רבה בעדשים מונבטות ושמיר וטעים למדי. לעומת זאת, לטעמו של מעדן הדגנים הייתי צריכה להתרגל, הביסים הראשונים היו מסקרנים, אח"כ הרגשתי צורך להפסיק, לעכל, להבין, להרגיש ורק אחרי שהגוף שלי השתכנע שהמעדן הזה מצוין, יכולתי לחסל את הקערה תוך ליקוק דפנותיה הפנימיות.

מרק חי שלא תמצאו בו שום דבר חי

השייקים היו טעימים גם כן, אבל המנות הבאמת מומלצות בעיני היו מנת הלדר-רול, ומנת חטיפוני השפע. הלדר- רול הוא לא פחות ממנה גאונית. שכבת לדר המלופפת על מקלוני ירקות חיים הטבולים בטחינה וסילאן. המנה מוגשת יחד עם קערת יוגורט קטנה בה יש לטבול את הלדר-רול לפני הנגיסה. שילוב הטעמים מסקרן וכל ביס לוקח אותי למקום אחר. הצבעים וצורת ההגשה עושים חשק לעוד. אם הייתה לי סושיה, אני בטוחה שהייתי גונבת את המנה הזאת היישר אל תפריט הקינוחים שלי.

חטיפוני השפע אמנם לא מבריקים בצורת ההגשה שלהם כמו הלדר-רול, אבל הם פשוט מאוד מאוד טעימים. אפילו לא מרגישים שהם בריאים! האמת היא שדי הצטערתי שלא לקחתי קופסת חטיפוני שפע הביתה שיהיו לי ככה ליד הקפה. אולי משהו מהנחת הזאת שאפפה את המיבראה הירוקה היה בא איתי אל מחוזות השגרה, הלחץ והפאניקה הנוגעת בדברים שחייבים לעשות כאן ועכשיו ומיד כי אחרת אוי ואבוי.

שפע חטיפוני שפע

מבחינתי, אני כבר סגרתי על ביקור קבוע  במקום, אחת לשבועיים, לטובת רענון הגוף והנפש, מי שרוצה להצטרף שיכתוב לי בפרטי, או שפשוט יגיע ואני אולי אהיה שם.

לבריאות!

לפייסבוק של נרקיס 6

פיצ'ונקה

הבלוג מאכלי י-ם, החליט להחזיר את האימפריאליזם לאופנה ולהרחיב את גבולותיה של ירושלים באופן חד צדדי. לשם הביקור במסעדת פיצ'ונקה שבנס הרים, נבחר פרופ' דן קגנוביץ', ביולוג חובב ומומחה לענייני אימפריות. אחרי הכל, בשתיים מהן (ברית המועצות וארצות הברית) הוא בילה רוב חייו, לפני שהגיע להפוך את ישראל לאימפריה.

ביקרתי במסעדת פיצ'ונקה בעבר, אך לא ממש חוויתי אותה כמסעדה מאחר והייתי שם בחתונה. חוץ מההזמנה של עדי, הייתה לי רצון להגיע אליה שוב: אחד הדברים הנהדרים לגביי המסעדה זה נוף הרי ירושלים. סיבה טובה ללכת לשם לארוחת צהריים או ארוחת ערב מוקדמת לפני השקיעה, אם כי יש להודות שהנוף מחוץ למסעדה בלילה גם מאוד מרשים (אם כי הדרך לנס הרים בשעות החשיכה קצת פחות נעימה).

כשאנחנו הגענו, המסעדה אירחה אירוע משמח כלשהו, אז ישבנו בפנים המסעדה. יש משהו מאוד נחמד בישיבה במתחם סגור ובאווירה האינטימית, עם זאת, מומלץ לא לוותר על החוויה ולהשתדל לבקר במסעדה בזמן שניתן לשבת במרפסת החיצונית הגדולה עם הנוף המיוחד.

הנוף המיוחד

מקור המילה פיצ'ונקה הוא 'כבד' (האיבר, לא התואר) ברוסית. את המנות בחרנו בהתאם כדי לבדוק אם המסעדה מצדיקה את שמה. זהירות ספוילר! מצדיקה.

לפי דעתי ניתן להצביע על מסעדה טובה ע"י שלושה דברים: מנות ראשונות, יין הבית והאופן בו מכינים את העוף. סימן ראשון לאיכות המקום היא שהיין לא היה יין רגיל של מסעדה ממוצעת, אלא יין די טוב (טפרברג). 

למנות הראשונות הזמנו אחת שהייתה יחסית סטנדרטית (חצילים ופוקצ'ה) שנעשתה בצורה טובה והוגשה באופן מפתה למדי. המנה הראשונה השנייה הייתה כבד קצוץ, שהיה ממש מעולה!

תודו שנראה מפתה

למנה העיקרית הזמנו "קורדון כחול" מנה על בסיס עוף, שהייתה ממש טעימה במחיר טוב. המנה העיקרית השניה הייתה, כמה מפתיע... כבד על מצע פירה, שגם הוא נעשה בצורה טובה.

בסך הכל- המקום והאווירה הייחודית שווים את הנסיעה, השירות מעולה, האוכל שווה את המחיר ומוגש בצורה טובה, ובאופן כללי החוויה ממש טובה. ממליץ מאוד לארוחת צהריים או לארוחת ערב מוקדמת!

לאתר המסעדה

מעלות

כמה מעלות טובות למקום עלינו? שאלה מצוינת. לשם כך התאזרתי באפי וייס, חיה פוליטית חובבת בשר, על מנת לנתח איתו את תוצאות הבחירות על נתח סטייק. מוזמנים לקרוא את מה שלו היה לומר על המעלות הטובות של המקום.

הטלפון הראשון שעדי עשה לאחר הבחירות היה אליי. הוא ביקש שאגיע לשבת איתו למו"מ נמרץ על חלוקת התיקים בממשלה החדשה. אני הבהרתי לו שאצלי השיקולים הם עקרוניים, והוא לא יוכל לקנות אותי במנעמי השלטון או ב'כופתאות' כמו שקראו לזה פעם. עדי אמר שבכלל לא מדובר על כופתאות, שמזמן עברנו לסטייקים. טוב, לזה כבר לא יכולתי לסרב. סטייק זה הרי עניין עקרוני [טוב, התיאור הזה נכון אבל לא מדוייק: זה לא היה מיד לאחר הבחירות, אלא יומיים אח"כ. זה לא היה טלפון, אלא צ'אט בפייסבוק. ולא באמת סירבתי, אלא התלהבתי].

אז כמו שהבנתם - עדי הזמין אותי לארוחה פוליטית בעיתוי רגיש, ואני שמחתי להצטרף ולחגוג את תוצאות הבחירות. הפור נפל על מסעדת 'מעלות', שהיא בעצם ביסטרו וטאפאס בר, השוכנת - כמה מפתיע - ברחוב המעלות שבמרכז העיר.

זהירות ספוילר!

אז ללא (עוד) הקדמות מיותרות- ניגש לעניין שלשמו התכנסנו. לפתיחה הוגשו לשולחן - ובכן, סלטי פתיחה. במקרה שלנו מדובר בארבעה סלטים שהוגשו בקעריות קטנות: קישואים, גזר, סוג של מטבוחה וגם משהו עם חציל. חוץ מהסלט חציל - שיש לי פטור ממנו - הסלטים היו טריים ובהחלט עשו את העבודה של פתיחת התיאבון J

יחד עם הסלטים הגיע לחם צרפתי- שזה סוג של ג'בטה גדולה. זה הלך מצויין עם המנה הראשונה (המקורית!) שהזמנו - חומוס. החומוס היה עשוי היטב ותובל בעגבניות מיובשות (מקורי באמת). גם עלי גפן הוזמנו לחלק הזה של הארוחה, לא נרשמו תלונות אך גם לא התפעלות מיוחדת.

ובכן, סטייק שהופיע במערכה הראשונה..הגיע למנה השנייה. או כמו שקוראים לזה - מנה עיקרית. לשולחן הגיע נתח האנטריקוט המסורתי, בעובי נדיב אך בשטח ממוצע. הסטייק היה טעים מאד ועשוי בדיוק במידה - עסיסי, ולא מדמם. מנה עיקרית נוספת שבדקנו היא קבב טלה. עדי אמר שהקבב מצויין J.

רמז: זה לא הקבב.

למנה אחרונה בחרנו בעוגת תפוחים. מסתבר שעשינו כמה בחירות טובות יותר באותו שבוע... לסיום הרמנו כוסית יין (לבן), היה משובח.

בשלב זה אתם בטח שואלים את עצמכם מה סגרנו לגבי התיקים בממשלה. ובכן, כרגע אי אפשר עדיין לפרסם את ההרכב שסיכמנו עליו - אני יכול רק להגיד שעדי הוא שותף טבעי ושתמיד אשמח לשבת איתו לשולחן.

לדף הפייסבוק של מעלות