יום שישי, 2 באוגוסט 2019

ג'פניקה - דרך בית לחם

רחלי ריין היא חלק מצוות ההקמה של אתר קרובים, המבקש לסייע לידידים להפוך לזוגות. אחרי סבב ראשון מוצלח של השקת האתר, ולקראת הסבב השני שיחל בט"ו באב, החלטנו שצריך לאכול משהו כדי לחגוג את האירוע. בחרנו במקום שמתאים גם לידידים וגם לזוגות. קבלו את ג'פניקה בדרך בית לחם (אכלנו כמה פעמים בעבר גם בג'פניקה בסינמה סיטי והיה אחלה).

"יש לי הצעה שתוכלי לסרב לה!". באמת, מבחינה שיווקית זה גאוני, הרי כל מה שתעשה מעכשיו זה להוכיח שאתה מסוגל לא לסרב. בעיקר אם מעורב סושי בעניין. והזדמנות לכתוב. ככה מצאתי את עצמי נענית להצעה של עדי, ומצטרפת לצוות הכותבים ההולך ומתארך של 'מאכלי י-ם'.

לא רק סושייה

אז ג'פניקה בדרך בית לחם. קודם כל - מיקום מנצח: שקט, דיסקרטי אם תרצו (מכירים את המושג העממי של נערות ריינס ונערות דיזנגוף? אם לא, גגלו את זה), והכי חשוב - גם בזמנים של פסטיבל רנדומלי בעיר העתיקה, תמיד אפשר להיות בטוח ששם תהיה חניה.

נערת ריינס שבחרה לקחת את הבלוג למקום דיסקרטי. כמה מביך.

באתר האינטרנט של הרשת הם מדברים על שלושת עקרונות מנחים, כשאחד מהם הוא הקפדה על איכות וטריות המזון, וזה בהחלט הורגש וראוי לציון, בעיקר במנות הסושי.

נתחיל ממנות הפתיחה. אחרי אכזבה קלה מכך שהמנה 'לאב גאי' היא פיקנטית, ולא אוכל לכתוב עליה עם איזה קישור שנון לאתר שלנו, הלכנו על המלצת המלצר ובחרנו בסלט עוף ומלפפונים. וכמו שקורה לרוב- המלצרים אכן יודעים איפה נמצאות הפנינים של התפריט. על אף רכיבים כמו חמאת בוטנים וחלב קוקוס, הסלט עצמו קליל, מרענן ועדין מאוד. גם הגודל מפרגן ביחס למנת פתיחה. בחרנו גם בספרינג רול ירקות- שבניגוד למה שהכרנו ממקומות אחרים, היה מטוגן, כך שבעצם היה סוג של אגרול, למי שחובב.

לא 'לאב גאי', לא שנון, אבל בהחלט פנינה חבויה בתפריט

הרול הנבחר היה סושי סלמון גריל. גם בגלל הסלמון (גילוי נאות: לכותבת יש חיבה יתירה לסלמון על כל צורותיו) וגם כי זה היה הרול היחיד בלי אבוקדו (מסר לאומה: זו לא בושה לאהוב סושי ולסלוד מאבוקדו בו זמנית). גם כאן, התוספות בתוך הרול היו נדיבות, האורז רך ולא קשיח (דבר שמאפיין לעתים מסעדת סושי בסופו של יום...) ולא התפרק במהלך הדיפינג (אגב הרס הפאסון של השימוש בצ'ופסטיקס)! נהנינו. בהקשר הזה כדאי לציין את הרשת, שבמנת 'ספינת הסושי' שלה מאפשרת לבחור את הרכב הרולים, כפי שחוויתי בביקור קודם.

כמנת ווק הזמנו את המנילה סלמון (אטריות מוקפצות עם סלמון וירקות), שהיה מצוין. כמויות הסלמון והירקות היו נדיבות, הסלמון בושל היטב (רך ולא יבש), הירקות היו טריים ופריכים, רוטב עדין. כיף.

מבחינת השתייה, בחרנו בשני קוקטיילים. הראשון, Rum flower, שהיה עדין, מרענן וקליל- מתאים גם למי שאינו חובב אלכוהול מושבע. השני היה Soju cocktail. סוג'ו זה אלכוהול שמיוצר ברובו בדרום קוריאה, וכאחת עם פטיש קל לחבר'ה האלה, מן הראוי היה שאטעם את הקוקטייל הזה. ביקשתי אותו עדין מבחינת כמויות הוודקה והסוג'ו, ומה אגיד, אכן קיבלתי אותו כזה. כמעט כמו לשתות באז מתקתק. בכל זאת, זה לא הפריע לי לדמיין את עצמי מכחכחת בגרון, בהתאם למנהג הקוריאני המסורתי, בזמן שתיית הסוג'ו בטעמו המקורי. וידוי: כששתיתי סוג'ו אמיתי (במסעדת סאול האוס הכשרה והחדשה ברובע, לכל המתעניינים...) החזקתי מעמד שלוק וחצי.

הצעת הגשה: תנו ללקוחות שני קוקטיילים ואל תספרו להם מה זה מה

הגענו לחלק האהוב עליי אפילו יותר מסלמון: הקינוח. בחרנו בכדור רושה. השילוב של משהו שכנראה קשור לפררו רושה ואבקת זהב (שזה תכל'ס גימיק, אבל עושה את העבודה) היה נשמע לי שילוב מבטיח. לא התאכזבנו. היה טעים, לא מתוק מדי, והיה נחמד לגלות שיש שכבה קראנצ'ית מלמטה. תמיד רוצים לדעת לכמה אנשים הקינוח מספיק, אז זה המדרג שלי: מספיק בכיף לשלושה סועדים, ארבע בדיאטה או שניים רעבים ;-)

אכלנו כמו ארבעה בדיאטה!

בקיצור, אם אתם מחפשים ליהנות ממה שיש ליפן להציע, באווירה רגועה ובמיקום מרכזי- קפצו לבקר. הנאה מובטחת.       

לאתר המסעדה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה