יונתן סורוצ'קין (הידוע גם בתור יוני בלונדי) הוא חוקר במחלקה הכלכלית בפורום קהלת וראש מטה הליברלים בליכוד. יונתן הוא גם רווק ירושלמי ותיק (ברווקותו) וטרי (בירושלמיותו). יש לי תחושה שאני יודע לאן הוא ייקח את הדייט הבא שלו. הוא בדיוק שמע על מסעדה אסייאתית מצוינת: נאיה. שווה להזמין מקום.
יש לי יחסי אהבה-שנאה עם אוכל, או יותר נכון יחסי אהבה-אהבה-אהבה-אהבה-שנאה לאוכל. נולדתי וגדלתי בברית המועצות (אל תדאגו, יש סוף אופטימי). את השנים הראשונות שלי ביליתי באכילת דייסה דלוחה ועמידה בתורים. אז אתם יכולים להבין שקשה לי עם אוכל. גם אחרי העלייה ארצה, מלבד איזה בילוי חד שנתי במסעדה סינית אייטיז סטייל, לא היינו הולכים למסעדות, לא "ישבתי לקפה" ולא נכנסתי למקדונלדס לפני גיל 21.
כשהשתחררתי מצה"ל ועברתי לגור לבד, עברתי גם מין שחרור קולינרי. מצד אחד אני אכלן רגשי, אוכל תמיד גרם לי להרגשה טובה יותר מלסובבים אותי. אני תמיד מסיים את הצלחת. וגם את הצלחות של החברים. אני תמיד מגדיל או מכפיל את ההמבורגר. אני תמיד אזמין את המנה היותר גדולה. מצד שני מעולם לא פיתחתי אנינות טעם. כשהחברים מתחננים לאכול, אני מאלה שזורמים איתם בכיף.
לכתוב ביקורת מסעדות זה דבר קשה עבור אחד שאוצר המילים הקולינרי שלו מוגבל, אז ההתרגשות מהמשימה שעדי הטיל עלי הייתה כפולה. את היעד שלנו, נאיה - מסעדת הרים האסייאתית, בחרנו רק כשכבר היינו ברכב. הנסיעה הקצרה יחסית ממרכז העיר לבית נקופה עוזרת לנו להחליף פאזה. הרעש של גשר המיתרים מתחלף בשקט כפרי. האבן הירושלמית והאספלט מתחלפים ביער ירוק. תוך מספר רגעים אנו מוצאים עצמנו בחניון עפר מאולתר ולפנינו מבנה קטן המעוצב להפליא. חלונות עם תריסי עץ גדולים, כניסת זכוכית מרשימה ואותיות מוזהבות גדולות המסבירות לנו שלשעה קצרה אנחנו עוזבים את ישראל ונכנסים ליפן (הערת העורך: או מקום אחר במזרח הרחוק, לכו תדעו).
לפני שמתיישבים, עדי שם לב שאין כמעט מקומות זוגיים במסעדה. כנראה המסעדה מכוונת לקהל מבוגר יחסית ולא לדייטים. אני דווקא שם לב לוואזה יפנית ליד אחד השולחנות, מעוטרת בסגנון קינטסוגי (Kintsugi). הוואזה, המרשימה בצניעותה, שידרה לי דבר אחד, כאן משקיעים.
עדי התלהב שבתפריט כתוב "נאים מאוד" בחלק של הדגים הנאים. אותי הרשימה העובדה שהביאו לנו מים מבלי שביקשנו. ביותר מדי מקומות בארץ צוות המסעדה לא יביא מים מיוזמתו, בתקווה שיזמינו שתייה והמכירות יגדלו. אבל אנחנו לא בארץ, קפצנו לקפיצה קטנה ליפן.
פתחנו עם באן בקר, לחמנייה מאודה ורכה ובתוכה בקר בבישול ארוך. הלחמנייה רכה אבל לא מתפרקת, הבשר נימוח ומלא בטעם, המנה נעלמה תוך מספר שניות. עד ששאר המנות יגיעו, ננצל את הזמן לדבר על סצנת הדייטים הירושלמית. כרווק תל אביבי שרק עבר לירושלים, מאוד חשוב לי היה ללמוד את חוקי הפורמט הירושלמי. איך ניגשים? על מה מדברים? ובעיקר איך לא מסתנוורים מאורו של הספקטרום הדתי הירושלמי (הערת העורך: מצא לו ממי ללמוד).
השווארמה ההודית הגיע בדיוק בזמן. המנה כמעט ולא מזכירה שווארמה. הצ'פאטי אומנם מזכיר לאפה, אבל התבלון, היוגורט-טופו והבצל הכבוש נותנים למנה טעם ייחודי. מנה מצוינת, אבל לא מנת דגל. איתה מגיע הפאד קפאו: אורז מאודה, בקר קצוץ, פלפלים, צ'ילי טרי, בצל סגול, בזיליקום, ביצת עין. אני מרגיש מעט חסר מילים. אם לאסקימואים יש 30 מילים לתיאור שלג, אז במזרח בטח יש 30 מילים לתיאור אורז. ולי אין אף לא מילה אחת. באו נגיד שזה בדיוק ההפך מ"אורז רווקים במיקרו". הבקר והאורז משתלבים מצוין הבזיליקום מוסיף טעם וריח מבלי להשתלט על המנה.
מקשקשים מעט פוליטיקה ארגונית ושינויי קריירה. עדי הגיע למגזר השלישי מההייטק, אני מחיי הלילה של תל אביב. תחומים רחוקים מאוד מהעיסוק הנוכחי שלנו. אני חדש וסקרן אז אני מתחקר, עדי מזכיר לי שלא תחקרנו שתייה. בדרך כלל אני שותה משקאות נקיים, אבל מלאי הטקילות המצומצם ויצר ההרפתקנות מוביל אותנו לתפריט הקוקטיילים. דקירי ליצ'י עבורי, פאשן דראגון לעדי. הדקירי טוב אבל לא ייחודי. את הפאשן דרגון, קוקטייל הדרים מריר מומלץ מאוד לנסות. אם זה חריף ומתוק, כנראה שבנאיה יצליחו לשלב את זה.
עוברים לשלב הטאקוז: שני טאקו סלמון, שני טאקו דג ים. אני ממש לא יודע איך הם עשו את זה, אבל היה שווה לנסוע רק בשביל זה. מעולם לא אכלתי דגים נאים כל כך טעימים. אני לא יודע איך אצליח לחזור לאכול סושי רחוב. איפה הייתם עד עכשיו?
שבע ומאושר, אני רומז שאפשר לסיים. אבל עדי מתעקש, אנחנו מדענים, יש לנו מחקר לעשות. אני מסכים. קינוחים. חולקים נאיה יוזו ומנדרין. הנאיה יוזו מכיל קרם יוזו, העשוי מפרי הדר אסייאתי הנושא את שמו. הלימון, הפרי האהוב עלי הופך לביסקוויט רך. המרנג אוורירי ואני שוב נתקע בלי מילים לתיאור המרקמים וההשתלבות של הטעמים, חובה לנסות. המנדרין העשוי משכבות של מרציפן ותפוז מוצלח, אבל לא משתווה לנאיה יוזו.
נאיה היא ללא ספק מסעדה טובה, טעימה, ואיכותית. כל מנה בה מוקפדת ומדויקת וניכר כי הטבחים בה מקצוענים מהשורה הראשונה. אבל יותר מכך, האווירה כולה, מאדיבות הצוות, דרך העיצוב של החלל ועד לשלטים בכניסה לשרותים מאותתים לאורח דבר אחד: תתנתק לשעתיים, קח את המיטב שיש לאסיה להציע, רבע שעה מירושלים.
לאתר המסעדה
יש לי יחסי אהבה-שנאה עם אוכל, או יותר נכון יחסי אהבה-אהבה-אהבה-אהבה-שנאה לאוכל. נולדתי וגדלתי בברית המועצות (אל תדאגו, יש סוף אופטימי). את השנים הראשונות שלי ביליתי באכילת דייסה דלוחה ועמידה בתורים. אז אתם יכולים להבין שקשה לי עם אוכל. גם אחרי העלייה ארצה, מלבד איזה בילוי חד שנתי במסעדה סינית אייטיז סטייל, לא היינו הולכים למסעדות, לא "ישבתי לקפה" ולא נכנסתי למקדונלדס לפני גיל 21.
כשהשתחררתי מצה"ל ועברתי לגור לבד, עברתי גם מין שחרור קולינרי. מצד אחד אני אכלן רגשי, אוכל תמיד גרם לי להרגשה טובה יותר מלסובבים אותי. אני תמיד מסיים את הצלחת. וגם את הצלחות של החברים. אני תמיד מגדיל או מכפיל את ההמבורגר. אני תמיד אזמין את המנה היותר גדולה. מצד שני מעולם לא פיתחתי אנינות טעם. כשהחברים מתחננים לאכול, אני מאלה שזורמים איתם בכיף.
 |
| מנה אסייאתית טיפוסית. (לא כולל החלק באסיה בו היה צריך לעמוד בתור כדי לקבל אוכל) |
לכתוב ביקורת מסעדות זה דבר קשה עבור אחד שאוצר המילים הקולינרי שלו מוגבל, אז ההתרגשות מהמשימה שעדי הטיל עלי הייתה כפולה. את היעד שלנו, נאיה - מסעדת הרים האסייאתית, בחרנו רק כשכבר היינו ברכב. הנסיעה הקצרה יחסית ממרכז העיר לבית נקופה עוזרת לנו להחליף פאזה. הרעש של גשר המיתרים מתחלף בשקט כפרי. האבן הירושלמית והאספלט מתחלפים ביער ירוק. תוך מספר רגעים אנו מוצאים עצמנו בחניון עפר מאולתר ולפנינו מבנה קטן המעוצב להפליא. חלונות עם תריסי עץ גדולים, כניסת זכוכית מרשימה ואותיות מוזהבות גדולות המסבירות לנו שלשעה קצרה אנחנו עוזבים את ישראל ונכנסים ליפן (הערת העורך: או מקום אחר במזרח הרחוק, לכו תדעו).
לפני שמתיישבים, עדי שם לב שאין כמעט מקומות זוגיים במסעדה. כנראה המסעדה מכוונת לקהל מבוגר יחסית ולא לדייטים. אני דווקא שם לב לוואזה יפנית ליד אחד השולחנות, מעוטרת בסגנון קינטסוגי (Kintsugi). הוואזה, המרשימה בצניעותה, שידרה לי דבר אחד, כאן משקיעים.
עדי התלהב שבתפריט כתוב "נאים מאוד" בחלק של הדגים הנאים. אותי הרשימה העובדה שהביאו לנו מים מבלי שביקשנו. ביותר מדי מקומות בארץ צוות המסעדה לא יביא מים מיוזמתו, בתקווה שיזמינו שתייה והמכירות יגדלו. אבל אנחנו לא בארץ, קפצנו לקפיצה קטנה ליפן.
פתחנו עם באן בקר, לחמנייה מאודה ורכה ובתוכה בקר בבישול ארוך. הלחמנייה רכה אבל לא מתפרקת, הבשר נימוח ומלא בטעם, המנה נעלמה תוך מספר שניות. עד ששאר המנות יגיעו, ננצל את הזמן לדבר על סצנת הדייטים הירושלמית. כרווק תל אביבי שרק עבר לירושלים, מאוד חשוב לי היה ללמוד את חוקי הפורמט הירושלמי. איך ניגשים? על מה מדברים? ובעיקר איך לא מסתנוורים מאורו של הספקטרום הדתי הירושלמי (הערת העורך: מצא לו ממי ללמוד).
 |
| בלונדי קורא לזה תבלון. העורך קורא לזה עמבה. |
השווארמה ההודית הגיע בדיוק בזמן. המנה כמעט ולא מזכירה שווארמה. הצ'פאטי אומנם מזכיר לאפה, אבל התבלון, היוגורט-טופו והבצל הכבוש נותנים למנה טעם ייחודי. מנה מצוינת, אבל לא מנת דגל. איתה מגיע הפאד קפאו: אורז מאודה, בקר קצוץ, פלפלים, צ'ילי טרי, בצל סגול, בזיליקום, ביצת עין. אני מרגיש מעט חסר מילים. אם לאסקימואים יש 30 מילים לתיאור שלג, אז במזרח בטח יש 30 מילים לתיאור אורז. ולי אין אף לא מילה אחת. באו נגיד שזה בדיוק ההפך מ"אורז רווקים במיקרו". הבקר והאורז משתלבים מצוין הבזיליקום מוסיף טעם וריח מבלי להשתלט על המנה.
מקשקשים מעט פוליטיקה ארגונית ושינויי קריירה. עדי הגיע למגזר השלישי מההייטק, אני מחיי הלילה של תל אביב. תחומים רחוקים מאוד מהעיסוק הנוכחי שלנו. אני חדש וסקרן אז אני מתחקר, עדי מזכיר לי שלא תחקרנו שתייה. בדרך כלל אני שותה משקאות נקיים, אבל מלאי הטקילות המצומצם ויצר ההרפתקנות מוביל אותנו לתפריט הקוקטיילים. דקירי ליצ'י עבורי, פאשן דראגון לעדי. הדקירי טוב אבל לא ייחודי. את הפאשן דרגון, קוקטייל הדרים מריר מומלץ מאוד לנסות. אם זה חריף ומתוק, כנראה שבנאיה יצליחו לשלב את זה.
 |
| היכונו לביאת המשיח |
עוברים לשלב הטאקוז: שני טאקו סלמון, שני טאקו דג ים. אני ממש לא יודע איך הם עשו את זה, אבל היה שווה לנסוע רק בשביל זה. מעולם לא אכלתי דגים נאים כל כך טעימים. אני לא יודע איך אצליח לחזור לאכול סושי רחוב. איפה הייתם עד עכשיו?
שבע ומאושר, אני רומז שאפשר לסיים. אבל עדי מתעקש, אנחנו מדענים, יש לנו מחקר לעשות. אני מסכים. קינוחים. חולקים נאיה יוזו ומנדרין. הנאיה יוזו מכיל קרם יוזו, העשוי מפרי הדר אסייאתי הנושא את שמו. הלימון, הפרי האהוב עלי הופך לביסקוויט רך. המרנג אוורירי ואני שוב נתקע בלי מילים לתיאור המרקמים וההשתלבות של הטעמים, חובה לנסות. המנדרין העשוי משכבות של מרציפן ותפוז מוצלח, אבל לא משתווה לנאיה יוזו.
 |
| לקינוח: שני קינוחים. |
נאיה היא ללא ספק מסעדה טובה, טעימה, ואיכותית. כל מנה בה מוקפדת ומדויקת וניכר כי הטבחים בה מקצוענים מהשורה הראשונה. אבל יותר מכך, האווירה כולה, מאדיבות הצוות, דרך העיצוב של החלל ועד לשלטים בכניסה לשרותים מאותתים לאורח דבר אחד: תתנתק לשעתיים, קח את המיטב שיש לאסיה להציע, רבע שעה מירושלים.
לאתר המסעדה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה