צ'ולנט עולמי

יוסי קלאר הוא חסיד סלונים לשעבר והיום ממנהלי ארגון 'יוצאים לשינוי' שמסייע ליוצאים בשאלה מהמגזר החרדי וממייסדי פרויקט הקריקטורות הישראלי. אז אולי אפשר להוציא את יוסי מהעולם החרדי, אבל אי אפשר להוציא את העולם החרדי מיוסי, והרווח רבותיי (ולא גבירותיי כפי שתוכלו להיווכח בהמשך), כולו שלנו. יוסי לקח אותנו לצ'ולנט עולמי, אותה הוא מגדיר כצ'ולנטייה הכי טובה בירושלים.

"אני הולך לגלות לך משהו שאולי לא נכון שאני אגלה לך עכשיו, אבל… אני לא אוהב צ'ולנט."
כך אמר לי עדי רגע אחרי שהזמנו את מנות הצו'לנט שלנו בצ'ולנטייה 'צ'ולנט עולמי' השוכנת בין שכונת גאולה לשכונת מאה שערים.

היכונו לביאת הצ'ולנט

את תרבות אכילת הצ'ולנט בליל שישי, כלומר, בחרדית, ביום חמישי מאוחר בערב, הכרתי עת הייתי תלמיד ישיבה בבני ברק. שם, מדי יום חמישי היינו יוצאים קבוצה של בחורים אל עבר צ'ולנטייה מזדמנת, מצטיידים בכלי חד פעמי בינויני או קטן ובתוכו תבשיל מהביל, אותו היינו אוכלים תוך שיחה ערנית על ענייני דיומא. מאז ועד היום, הבילוי הזה הוא אחד האהובים עליי. למרות שיצאתי מהעולם החרדי, על התרבות הזו לא הייתי מוכן לוותר.

כשדיברתי עם עדי והוא שאל אותי לאיזו מסעדה ארצה לקחת אותו אמרתי לו, זו לא תהיה מסעדה בדיוק, אלא יותר מקום של מנה אחת... הוא גם לא פתוח כל השבוע. רק בליל שישי (ע"ע) מהשעה שש בערב ולתוך השעות הקטנות של הלילה. באותו השלב לא ידעתי שעדי לא אוהב צ'ולנט, מי יכול היה לדמיין שמזרוחניק ירושלמי לא יאהב את המאכל הקלאסי הזה. שהרי אין חוויה יותר ירושלמית מאשר לחצות את הקווים מרחוב יפו לרחוב שטראוס וממש כמו בחציית גבול, להיכנס לעולם אחר לגמרי.

האם עדי יאהב את הצ'ולנט?

'צ'ולנט עולמי' שכנה בעבר בבניין מגורים ממש מעל רחוב גאולה השוקק. נכנסו אליה מכניסה אחורית לאחר טיפוס בגרם מדרגות ארוך וניכר היה שזו לא מסעדה כי אם דירת מגורים שבימי חמישי בערב מוסבת למסעדה. כיום, 'צ'ולנט עולמי' התפתחה כל כך שהם פתחו חנות חדשה ודי גדולה שעודנה פתוחה רק בימי חמישי ובמהלך השבוע מושכרת לצרכים מזדמנים.

החוויה הזו של בחורי הישיבה, חוויית שטעטל של התכנסות, אכילה ושתייה משותפת היא חוויה שאני נהנה ממנה והיות ומעטים האנשים שינגישו אותה לעדי, זו תהיה המשימה שלי. ישנה תפיסה של הכל או כלום כשמדברים על יציאה בשאלה ואני לא מוכן לקבל אותה. ישנם דברים שבחרתי לעזוב אבל ישנם גם דברים שיישארו איתי לנצח. המוזיקה, חוויות הילדות, הרחובות, הריחות והמנהגים הייחודיים שעשו לי טוב, לא הפסיקו ביום בו חדלתי מלהאמין. הם עדיין שם ואני לא רואה כל סיבה לוותר עליהם. כן, גם אם זה למורת רוחם של אי אלו עסקנים שהיו שמחים לא לראות שוב את פניי. אני כאן, זו התרבות שלי בדיוק כפי שזו התרבות שלהם ואין לי שום כוונה לוותר עליה.

צילום תקריב של הצ'ולנט מוכן ומזומן. בדגש על מזומן.

נפגשנו ברחוב שטראוס פינת סימה בליליוס ומיד עדכנתי את עדי כי בטרם ניגש אל הצ'ולנטייה, עלינו ללכת ולמשוך כסף היות ובצ'ולנט עולמי מקבלים רק מזומן. עדי השיב לי, הנחתי כך וכבר הבאתי מזומן.

נכנסנו פנימה ועדי שאל אותי מהן המנות המומלצות. לשאלתו עניתי שאין כאן סוגי מנות, יש כאן תפריט אחד, עם כשרויות שונות, עם הבדלים במחיר, כאשר כמובן שהכשרות האשכנזית עולה יותר... עדי הפנה את תשומת לבי לכך שיש כאן גם מנת VIP הכוללת צלחת אקסטרה, כבד קצוץ, חומוס, חלה ובקבוק שתייה. לקחנו את מנות ה-VIP וניכר היה שבפס עוד לא יודעים איך בדיוק להתמודד עם המנה החדשה הזו שזה עתה נוספה לתפריט.

חידוש עולמי

כשקיבלנו את האוכל התיישבנו ומיד ניתן היה לשים לב לכך שכל באי הצ'ולנטייה הם בחורי ישיבות. לא היו שם כמעט מבוגרים, מעט מאוד תיירים ששמעו על הפנינה הירושלמית הזו וכן לא היו שם בכלל נשים. חוויה מוזרה לשבת במסעדה המיועדת למגדר אחד בלבד.

הצ'ולנט סמיך ומהביל, כולל בתוכו קישקע פרווה ובשר שנאפה בנפרד ומצורף למנה בהתאם לכשרות אותה אתה בוחר. זהו. אין הרבה מה לומר על המנה מעבר לכך שהיא מושלמת.

הם קוראים לזה מנת VIP. אנחנו קוראים לה: מנת תיירים.

לשמחתי הרבה עדי שזה עתה הכריז שהוא לא אוהב צ'ולנט, סיים את הצלחת, מהר, הרבה לפניי. הוא עדכן אותי בחגיגיות שאת הצ'ולנט הזה הוא מחבב למדי, זאת תוך כדי שהוא מסיים את החלה והכבד שעוד נשארו בצלחת.

כשיצאנו משם, עמוסי בטן ומצוידים בצ'ולנט לשבת, הרגשתי שאת חובתי מילאתי, עוד יהודי התקרב אל קונו וזכה לאכול חמין שהרי כתב רבי זרחיה הלוי "מי שאינו אוכל חמין, צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין. וכל המאמין, צריך לבשל ולהטמין, לענג את השבת ולהשמין, ויזכה לקץ הימין".

מי שמצביע מורד במלכות שמים. וגם מי שלא אוהב חמין.