איריס כהניאן היא צלמת ועורכת סרטים מוכשרת, מרצה לצילום וניהול רשתות חברתיות במכללת ספיר והכי חשוב: פרסיה. לכן, איך ששמענו על פתיחתה של באבא ג'ון, המסעדה הפרסית החדשה (והראשונה?) בירושלים, שמנו פעמנו לבדוק איך אומרים הכצעקתה בפרסית. התוצאות לפניכם!
מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא שלי מחזיקה אוכל בידיים, רודפת אחרינו הילדים ומפטמת אותנו בתבשילים שלה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא עומדת במטבח, אמא דוחפת אוכל בכוח לצלחות של האורחים. מאז שאני זוכרת את עצמי אמא זה אוכל. אמא, כבת לטבחית פרסית, ניחנה בכישרון אלוהי להפוך את האכילה לחוויה שאין כמוה בעולם כולו. את כל האהבה שלה היא שמה בפנים ונותנת לכולם לטעום. ככה היא מפזרת שלום בעולם, שמה את הלב שלה בצלחות של אנשים.
תבינו. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במסעדה פרסית. בתור אחת שסוחבת את הפרס שלה על הגב לכל מקום, אני מטרה נוחה למקומות כאלה. מיד מגיעה וזוללת, מיד מתאכזבת גם. כי בכל זאת, אין כמו האוכל של אמא, באמת שאין, אובייקטיבית. אפילו למסעדת יוקרה מפורסמת בלוס אנג׳לס הלכתי. גם הם, ממש לא כמו אמא. אפילו רחוקים ממנה.
״פתחו את ׳בַּאבַּא ג׳וּן׳״, עדי עדכן לא מזמן ואני נעניתי לאתגר בחיוב. רגע לפני שאני נכנסת למקום אני מסמסת לו ״זה רעיון גרוע לבחור בי, אני משווה הכל לאמא״. ״את הורסת מסיבות״ עדי ענה.
התיישבנו. התפריט עשיר, השמות מוכרים, וקשה לי לבחור. סירים גדולים הדיפו ריחות מפתים, אבל עדיין, באמת שלא ציפיתי להרבה. בכל זאת, נחלתי כמה אכזבות. התייעצות קצרה ואנחנו הולכים על המנות הבאות: גוֹרְמֶה סַבְּזִי (שאצלנו זה ״רורמה סבזי״, מן תבשיל ירק עם בשר ולימון פרסי), חוֹרֵשְטֶה בֵּה (תבשיל בשר וחבושים), גוֹנְדִי (לא צריכה להסביר נכון?), וכמובן אורז – הלכנו על הלבן ועל הירוק, מה קוראים אותו ״פּוֹלוֹ שִיוִויט בַּרֵלִי״.
חיכינו למנות. מאחורינו המשפחה המארחת יושבת ואוכלת בהרכב רחב: הסבתא, האמא, הדודה, הנכדים, האבא והגיס התרוצצו בין המשפחה לבין הקופה ועבודת המלצרוּת. קולות שיחה בפרסית קולחת נשמעים מאחורינו ומעידים כי המארחים קשורים גם הם בעבותות אל הארץ שהשאירו מאחור.
האמת שלא לקח הרבה זמן לחסל את העסק, הכל הגיע יחד ואנחנו הרבצנו עבודה. חלקנו את האורז הירוק, הלבן, את הרורמה סבזי והחבושים. הכל עורבב בחדווה בצלחת בתנועות ריקוד קטנות. פעם ראשונה שהאוכל דומה קצת לאוכל של אמא. פעם ראשונה שגונדי נראה כמו גונדי ולא כמו איזו פרשנות מעניינת שלו. זה, לכשעצמו בישר טובות.
זוכרים את האהבה של אמא מפוזרת באוכל? זוכרים שהיא מפיצה ככה שלום בעולם? אז גם כאן. עכשיו תקשיבו, למסעדה אמנם קוראים באבא ג׳ון (שבתרגום חופשי זה ״אבא נשמה״, תקבילו את זה לאבא-חיים-שלי-בלב), אבל תחקיר קטן הסגיר את האמא. המַאמַאן ג׳וּן היא זו שאחראית על מנות האהבה הקטנות שהיו לנו בצלחת. ונכון שזה בכלל לא דומה למנות האהבה האלוהיות של האמא ג׳ון שלי, אבל זה הזכיר בקצת. איכשהו, דרך מינון נכון של תבלינים, ערבוב וזמן הבישול, איכשהו האמא ג׳ון ההיא הצליחה לגרום לי קצת להרגיש בבית.
אז הזמנו עוד, לקחנו קבב פרסי, וגם הוא קצת היה דומה למה שאמא. וכאילו הבטן לא שבעה מספיק וכאילו החך לא ידע די, הזמנו גם קינוח. ותה. כי איזו מן פרסיה לא שותה תה אם מציעים לה. ובין לבין המוזיקה מתנגנת, כזו שמגיעה מהארץ הנכונה וצובעת את הכל בצבע הנכון.
אם תרצו לבחור מבין כל השלל שהזמנו, לכו על הגוֹרְמֶה סַבְּזִי ועל החוֹרֵשְטֶה בֵּה. ואורז, כי חייב, הוא הבסיס להכל. וקחו גם תה, רק בשביל הסוכריה הפרסית שמלווה אותו. היא אותנטית ״באבא ג׳ון״, היא מצליחה להעביר את הטעמים הנכונים, את הקולות, את החום והבית. כך שגם אם באתם מבית לא פרסי בתכלית תוכלו להרגיש בזה. הכל שם בבאבא ג׳ון נמצא בפרטים הקטנים - במוזיקה, בסירים הגדולים, בחיתוך, בזעפרן שצובע את הקינוח ואולי בעיקר בבני המשפחה שמנהלים את המקום במאמץ משותף, כולם לוקחים חלק, אפילו הבת שחזרה הרגע מהבסיס.
היא ניצבת לה בשקט, אי שם ברחוב יפו 220 (ממש ליד התחנה המרכזית), מכילה בתוכה לא מעט סועדים מסתבר. עשו לעצמכם טובה וקפצו לשם, תזמינו מה שתזמינו, אבל תשהו בה. דברו קצת עם המארחים שלכם, הם יודעים לפזר אהבה בצלחות.
לדף הפייסבוק של באבא ג'ון
מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא שלי מחזיקה אוכל בידיים, רודפת אחרינו הילדים ומפטמת אותנו בתבשילים שלה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא עומדת במטבח, אמא דוחפת אוכל בכוח לצלחות של האורחים. מאז שאני זוכרת את עצמי אמא זה אוכל. אמא, כבת לטבחית פרסית, ניחנה בכישרון אלוהי להפוך את האכילה לחוויה שאין כמוה בעולם כולו. את כל האהבה שלה היא שמה בפנים ונותנת לכולם לטעום. ככה היא מפזרת שלום בעולם, שמה את הלב שלה בצלחות של אנשים.
 |
| קודם כל: מתיישבים |
תבינו. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במסעדה פרסית. בתור אחת שסוחבת את הפרס שלה על הגב לכל מקום, אני מטרה נוחה למקומות כאלה. מיד מגיעה וזוללת, מיד מתאכזבת גם. כי בכל זאת, אין כמו האוכל של אמא, באמת שאין, אובייקטיבית. אפילו למסעדת יוקרה מפורסמת בלוס אנג׳לס הלכתי. גם הם, ממש לא כמו אמא. אפילו רחוקים ממנה.
״פתחו את ׳בַּאבַּא ג׳וּן׳״, עדי עדכן לא מזמן ואני נעניתי לאתגר בחיוב. רגע לפני שאני נכנסת למקום אני מסמסת לו ״זה רעיון גרוע לבחור בי, אני משווה הכל לאמא״. ״את הורסת מסיבות״ עדי ענה.
התיישבנו. התפריט עשיר, השמות מוכרים, וקשה לי לבחור. סירים גדולים הדיפו ריחות מפתים, אבל עדיין, באמת שלא ציפיתי להרבה. בכל זאת, נחלתי כמה אכזבות. התייעצות קצרה ואנחנו הולכים על המנות הבאות: גוֹרְמֶה סַבְּזִי (שאצלנו זה ״רורמה סבזי״, מן תבשיל ירק עם בשר ולימון פרסי), חוֹרֵשְטֶה בֵּה (תבשיל בשר וחבושים), גוֹנְדִי (לא צריכה להסביר נכון?), וכמובן אורז – הלכנו על הלבן ועל הירוק, מה קוראים אותו ״פּוֹלוֹ שִיוִויט בַּרֵלִי״.
 |
| פוטו-רצח של תבשילי בשר |
חיכינו למנות. מאחורינו המשפחה המארחת יושבת ואוכלת בהרכב רחב: הסבתא, האמא, הדודה, הנכדים, האבא והגיס התרוצצו בין המשפחה לבין הקופה ועבודת המלצרוּת. קולות שיחה בפרסית קולחת נשמעים מאחורינו ומעידים כי המארחים קשורים גם הם בעבותות אל הארץ שהשאירו מאחור.
האמת שלא לקח הרבה זמן לחסל את העסק, הכל הגיע יחד ואנחנו הרבצנו עבודה. חלקנו את האורז הירוק, הלבן, את הרורמה סבזי והחבושים. הכל עורבב בחדווה בצלחת בתנועות ריקוד קטנות. פעם ראשונה שהאוכל דומה קצת לאוכל של אמא. פעם ראשונה שגונדי נראה כמו גונדי ולא כמו איזו פרשנות מעניינת שלו. זה, לכשעצמו בישר טובות.
 |
| עתידות: בקרוב תדעו מה משמעות השם באבא ג'ון |
זוכרים את האהבה של אמא מפוזרת באוכל? זוכרים שהיא מפיצה ככה שלום בעולם? אז גם כאן. עכשיו תקשיבו, למסעדה אמנם קוראים באבא ג׳ון (שבתרגום חופשי זה ״אבא נשמה״, תקבילו את זה לאבא-חיים-שלי-בלב), אבל תחקיר קטן הסגיר את האמא. המַאמַאן ג׳וּן היא זו שאחראית על מנות האהבה הקטנות שהיו לנו בצלחת. ונכון שזה בכלל לא דומה למנות האהבה האלוהיות של האמא ג׳ון שלי, אבל זה הזכיר בקצת. איכשהו, דרך מינון נכון של תבלינים, ערבוב וזמן הבישול, איכשהו האמא ג׳ון ההיא הצליחה לגרום לי קצת להרגיש בבית.
אז הזמנו עוד, לקחנו קבב פרסי, וגם הוא קצת היה דומה למה שאמא. וכאילו הבטן לא שבעה מספיק וכאילו החך לא ידע די, הזמנו גם קינוח. ותה. כי איזו מן פרסיה לא שותה תה אם מציעים לה. ובין לבין המוזיקה מתנגנת, כזו שמגיעה מהארץ הנכונה וצובעת את הכל בצבע הנכון.
 |
| קבב וכמה צבעים נכונים |
אם תרצו לבחור מבין כל השלל שהזמנו, לכו על הגוֹרְמֶה סַבְּזִי ועל החוֹרֵשְטֶה בֵּה. ואורז, כי חייב, הוא הבסיס להכל. וקחו גם תה, רק בשביל הסוכריה הפרסית שמלווה אותו. היא אותנטית ״באבא ג׳ון״, היא מצליחה להעביר את הטעמים הנכונים, את הקולות, את החום והבית. כך שגם אם באתם מבית לא פרסי בתכלית תוכלו להרגיש בזה. הכל שם בבאבא ג׳ון נמצא בפרטים הקטנים - במוזיקה, בסירים הגדולים, בחיתוך, בזעפרן שצובע את הקינוח ואולי בעיקר בבני המשפחה שמנהלים את המקום במאמץ משותף, כולם לוקחים חלק, אפילו הבת שחזרה הרגע מהבסיס.
 |
| ולקינוח: הקינוחים |
היא ניצבת לה בשקט, אי שם ברחוב יפו 220 (ממש ליד התחנה המרכזית), מכילה בתוכה לא מעט סועדים מסתבר. עשו לעצמכם טובה וקפצו לשם, תזמינו מה שתזמינו, אבל תשהו בה. דברו קצת עם המארחים שלכם, הם יודעים לפזר אהבה בצלחות.
לדף הפייסבוק של באבא ג'ון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה