ווליה אייבקס

חגית צברי היא בחורה אלטרנטיבית, מינימליסטית ותימנייה, לכן בחרתי לקחת אותה למסעדה אלטרנטיבית, מינימליסטית ואתיופית. קבלו את מסעדת ווליה אייבקס, הנציגה הראשונה בבלוג של המטבח האתיופי!  

לאכול במסעדה אתיופית זו חוויה שצריך להתנסות בה. האווירה שם היא תמיד אותנטית באופן טבעי ולא מתאמץ. למרות המראה הנקי מסממנים עדתיים, גם בווליה אייבקס (איך הוגים את זה?) עדיין הייתה לנו התחושה ההרפתקנית הזו של זרים המבקרים במועדון סגור.

מבט על איג'רה

נכנסנו, עדי ואני והתיישבנו באחד השולחנות הפנויים. רק אחרי שהזמנו את האינג'רה (צמחונית, כמובן), שמנו לב שיש חלל ישיבה נוסף במקום, חלל פנימי שאני החלטתי שהוא בטח חדר ששמור ללקוחות הקבועים או לחברים. האינג'רה הגיעה, כמקובל, עם מגוון מאכלים עליה, סלט באמצע וחתיכות אינג'רה מגולגלות בצדדים (קושיה לפסח: אינג'רה זה חמץ?).

כיף לאכול אינג'רה! אוכלים עם הידיים, תמיד עם עוד מישהו (מי שאוכל אינג'רה לבד וגו'), כל פעם טועמים משהו אחר, מנסים לדרג את המאכלים ולבחור מנצח. עדי החליט שזה הכרוב. אל תאמינו - העדשים הצהובות לוקח! הכל היה מאד טעים ובמיוחד היה כיף הסלט שהיה חמצמץ ומרענן לאכול בין כל התבשילים המתובלנים.

האינג'רה עצמה היתה רכה וטעימה למרות שאני עוד לא התרגלתי לקונספט של לאכול משהו בצבע אפרפר (במחילה מכל אוכלי הגפילטע). עניין של מראה, אני מניחה.

חגית לא מבינה למה צריך לספר מה היה על האינג'רה אם אפשר להעלות תמונה

לפני שהלכנו, כמובן שנתנו הצצה לחדר הפנימי שמסתבר שהיינו לגמרי יכולים לשבת בו. פעם אחרת...
אחרי שהלכנו, רדף אחרינו אחד המלצרים בניסיון להחזיר לנו את העודף שהשארנו על השולחן. כנראה שהקונספט של טיפ עדיין לא הגיע לכל מקום.

לדף הפייסבוק של המקום