זריפה

יום אחד כשתהיו זקנים, תקראו איפשהו שגדי ויסברט הוא מהשחקנים המוכשרים והמצחיקים שידעה ירושלים במאה ה-21. במסגרת פרויקט משותף שבכלל לא קשור לענייננו (המעלית, שמעתם עליה?) יוצא לנו להיפגש מעת לעת, אז החלטנו שהגיע הזמן שגדי יהיה קשור לענייננו. קבלו אותו.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב בשר. תציעו לי בשר בכל רגע נתון ורוב הסיכויים שאני אסכים. ככה שלאכול בבית קפה שהמאכלים בו מתבססים על גבינות ועוד לכתוב על זה אחר כך, זה לא בדיוק אזור הנוחות שלי ובטח לא משהו שהייתי בוחר מרצוני החופשי. אבל זריפה זה מקרה מיוחד.

זריפה הוא בית הקפה השכונתי הראשון בקטמונים (לפחות מאז שאני גר פה, יכול להיות שלצ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו היה מקום שבו הם שתו את האספרסו שלהם בבוקר). אומרים שהוא לא היחיד, ובקרוב יתחילו לפעול מספר בתי קפה שצצים בשכונה כמו פשטידת פטריות אחרי השלג הירושלמי, אבל את הבכורה איש לא ייקח.

כך הכל התחיל. קאדה.

פתחנו בקאדה, סוג של מאפה כורדי ממולא במיקס גבינות. פתיחה מעולה, טעם ביתי במובן הלא-אשכנזי של המילה, כמו פיתה על הגז. עוד אנחנו מתענגים עליו והנה הצטרפו לשולחן היפרח – עלי גפן ממולאים באורז, ופרחי הפילו – כיסונים מבצק פילו ממולאים בגבינות צאן וחצילים. עצרנו רגע לפני הביס הראשון להתפעל מהאסתטיקה של הצלחות, עם הצלוחיות הקטנות והמגוונות ליד המנות – טחינה (תמיד טוב), כרוב כבוש (מעולה), לימון כבוש (לא יעזור, אני לעולם לא אוהב), שמנת חמוצה (טוויסט מעניין) וסלט שפונק בגרעיני חמנייה ששדרגו אותו מאוד.

לאחר שהתענגנו על כל הגבינות שבמנות הפתיחה, הגיע הזמן להתקדם לעניינים הרציניים – פלטת גבינות. ביקשנו מהמלצרית שתחליט בשבילנו איזה גבינות לקחת והיא לא אכזבה. אפילו אני, כקרניבור מנוסה ומישהו שמשתדל כמה שפחות לאכול עובש, למדתי להעריך את הגבינות החזקות ששולטות במעדניות, למרות שזה בלתי אפשרי לאכול אותן ללא לחם. למזלנו, עם המנה מגיעה גם סלסלת לחמים וירקות (כלומר שתי צלחות עם פרוסות בגט ומלפפון פרוס, אבל לא נתקטנן).

פרחי הפילו. לפעם הבאה שתתבקשו להביא פרחים לשבת...

בימים כתיקונם, כאשר אני מחליט לאכול במסעדה חלבית ולא חובש את כובע המבקר (כובע צמר עם פונפון סגול, חבל לכם על הזמן) 95 אחוז שאני אחליט לאכול פיצה. קשה ליפול עם פיצה, זה די ללכת על בטוח. מצד שני, גם קשה להיות מופתע עם פיצה. בזריפה הופתעתי. הפיצה הרגישה כאילו מישהו הכין לי אותה בבית, מין פיתה פתוחה ששמו עליה גבינה. ואני כותב את זה מהמקום הכי מחמיא. הפיצה הייתה מעולה וסגרה לי את הארוחה כמו שהתחלתי אותה, עם הרגשה של פיתה על הגז.

עוגת השוקולד שלקחנו לקינוח הייתה כל כך שוקולדית, עם בראוניז כבסיס והמון שוקולד כעיקר, שיצאתי מהמקום מתנדנד מהתקפת סוכר חריפה ומענגת.

זו הייתה ארוחה מצוינת, במקום מצוין, ועד שיקומו מתחרים ראויים, זה בית הקפה השכונתי שלי.

לדף הפייסבוק של זריפה.